מהר"ם על הש"ס/סנהדרין/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | מאירי | ריטב"א | רמב"ן | ר"ן | יד רמ"ה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

מט:

ברש"י ד"ה ואידך אמר לך ודאי דוקא קתני ומיהו חומרא בעלמא הוא שהחמיר הכתוב וכו' הא שמפרש רש"י הכי ולא מפרש חומר בעלמא כפשוטו משום דאי כפשוטו הוה דאם שנה לא מעכב וקתני בתר הכי אם הקדים מעשה לחברו לא עשה ולא כלום לכך מוכרח רש"י לפרש דחומרא בעלמא ר"ל חומר היום גורם ולא חשיבות דעבודות וק"ל:

ד"ה ולאפוקי אהא דרב סחורא קא מהדר כצ"ל:

נ.

ברש"י ד"ה קסברי רבנן וכו' והאי דקאמר דקסברי רבנן נשואה יוצאת לשריפה וכו' כצ"ל:

נ:

בתוס' ד"ה מה כשהוציא נשואה וכו' היינו מג"ש דלעיל וכו' *) וא"ל כיון דאביה האמור בסקילה סקילה חמורה מחנק לא נפקא ליה זה דלעיל דסקילה חמורה מחנק אלא מדהוציא הכתוב ארוסה מכלל חנק לסקילה אם כן ה"נ גבי בת כהן מאי צריך לג"ש דלעיל נימא מדהוציא בת כהן מכלל חנק לשריפה מכלל דשריפה חמורה וא"כ מנ"ל להתוס' דיליף לה מג"ש דלעיל דלמא אה"נ דיליף לה מדאפקה רחמנא בת כהן מכלל חנק לשריפה אין זה קושיא כלל דהתוס' דייקי לה דא"כ מה צריך התנא לומר מה כשהוציא הכתוב נשואה וכו' דאם האמת הוא שהתנא נפקא ליה שהוציא הכתוב נשואה להחמיר ששריפה חמורה מחנק מדאפקא קרא לבת כהן משריפה לחנק א"כ מהאי טעמא הוה ליה למיפק נמי דארוסה בת כהן כיון דמפקא לה מסקילה דארוסה בת ישראל לשריפה ש"מ דשריפה חמורה מסקילה ולמה ל"ל ולמילף לה מהיקש דנשואה דמאי אולמא נשואה מארוסה לכך צ"ל דע"כ דלאו מהאי טעמא פשיטא ליה לתנא דנשואה להחמיר אלא מג"ש דלעיל אבל מ"מ על התנא קשיא ל"ל לג"ש דלעיל וגם ל"ל להקישא דארוסה בת כהן לנשואה בת כהן ולומר מה כשהוציא וכו' היה לו להוכיח דשריפה חמורה מחנק ומסקילה מדהוציא הכתוב נשואה בת כהן לשריפה ש"מ דשריפה חמורה מחנק ומדהוציא ארוסה בת כהן מארוסה בת ישראל מסקילה לשריפה ש"מ דשריפה חמורה מסקילה כמו שהוכיח לעיל דסקילה חמורה מדאפקא לארוסה מנשואה מחנק לסקילה וי"ל בדוחק רס"ל להאי תנא דגבי בת כהן ליכא הוכחה לומר מדאפקא רחמנא מחנק ומסקילה לשריפה שמע מיניה דשריפה חמורה מתרווייהו ויש לומר דלא משום דשריפה חמורה אפקא דיכול להיות דשריפה וסקילה וחנק שוין אלא משום דגבי כהן יש לו עילוי דריבה בהן הכתוב מצות יתירות ולכך רצה גם כן הכתוב לעשות בבת כהן שזינתה שינוי בדין מיתתה ולא משום דהמיתה היא חמורה ביותר כן יש ליישב סברת תנא דברייתא זו אף על גב דגמרא דלעיל לא ס"ל סברא זו דהא פריך לעיל אדרבה שריפה חמורה שכן ניתנה לבת כהן שזינתה ודו"ק:

ד"ה נאמר כאן וכו' וי"ל מ"מ לא הוה ממעטינן חלול שבת דה"א דג"ש אצטריך למעוטי פנויה ומדכתיב כי תחל ה"א דאיירי נמי בחלול שבת כצ"ל ור"ל דאע"ג דילפי' מג"ש דאיירי בזנות עם זיקת בעל לא ה"א דאתא למעוטי חלול שבת אלא ה"א דאתי למעוטי זנות דפנויה דאינה בשריפה אבל כשהיא מחללת השבת הוה אמינא דהוה נמי בשריפה דמדכתיב כי תחל דמשמע סתם חלול ה"א דאיירי נמי בחלול שבת והוה אמרי' דבתרתי איירי בזנות דזיקת בעל וגם בחלול שבת דבתרווייהו הוי בשריפה וק"ל:

רש"י ד"ה כשהוא אומר היא מחללת וכו' הרי כשזנתה מכל אדם אמור ר"ל הרי שהאמת הוא שחייבת וא"כ לא נכתוב כלל את אביה היא מחללת כיון דלפי האמת מכל אדם חייבת לא ליכתב אביה כלל ואנן ידעינן ממילא דמכל אדם חייבת שריפה:

תוס' ד"ה א"נ אית ליה ולכתוב היא מחללת כצ"ל ר"ל אי להכי לחודיה אתי לכתוב היא מחללת ול"ל לכתוב אביה אלא ש"מ תרתי חדא שמחללת את אביה מקדושה וממלת אביה ילפיגן ג"ש נאמר כאן אביה:

בא"ד ולא לכתוב את אביה ונהוי משמע אפילו ממשפחתה ואביה יותר מכולם כתב בספר ח"ש ויש מקשים דלמא אה"נ מש"ה כתב את אביה דלא תימא מחללת כל המשפחה אלא אביה לחוד הוא דמקלינן בכבודו ולא במשפחתו וי"ל דאי בא הכתוב לומר דוקא אביה ולא משפחתה ה"ל למכתב מחללת היא את אביה דהוה משמע מי היא מחללת את אביה ותו לא אלא ודאי קרא לא קפיד לדיוקי מיניה עכ"ל ותירוץ זה הוא בדוי מלבו ואין לו שום גילוי והוראה לא בדברי רש"י ולא בדברי הגמרא ול"נ דס"ל לרש"י דכמו אי הוה כתיב היא מחללת סתמא מ"מ היה הסברא נותנת שאביה מחללת יותר מכולם כמו שכתב רש"י ואביה יותר מכולם ה"ה נמי השתא דכתיב את אביה היא מחללת הוי ג"כ פירושו שאביה היא מחללת יותר מכולם אבל מ"מ ממילא משפחתה נמי מחוללים קצת דהסברא כן היא ולהכי הוצרך רש"י לסיים בדבריו ואביה יותר מכולם שלא תאמר אי הוה כתיב היא מחללת סתמא ח"א שמשפחתה ואביה שוין בחלול לכך כתיב אביה להשמיענו שאינו שוין לכך כתב דאפי' אי הוה כתוב סתמא היא מחללת הוה ידעינן נמי מסברא שכולם היא מחללת ואביה יותר מכולם כמו השתא דכתיב אביה דהוי גם כן פירושו שאביה היא מחללת יותר מכולם אבל משפחתה גם כן מחוללים קצת דהא בהא תליא כיון שאביה הוא מחולל ממילא כל המשפחה הם מחוללין וק"ל:

בא"ד כמאן כי האי תנא וכו' האי תנא הוא רבי ישמעאל דלא גמיר האי ג"ש למילף מינה דאיירי בזנות עם זיקת הבעל כדלקמן משמע דר"ע ור"ש דאית להו הך ג"ש לא דרשי מינה שהיא גורמת לחלל קדשי אביה לומר שאם הם נוהגין בו קודש ינהגו בו חול:

בא"ד לפי שהוא הזכירה ר"ל דהא דקאמר כי האי תנא אינו ר"ל רבי ישמעאל דוקא אלא האי תנא דאותה ברייתא דמייתי לקמן שמזכיר ותנא זה הדרוש בפי' וקאמר מה תלמוד לומר את אביה היא מחללת שאם היו נוהגים בו קודש וכו' וק"ל:

ד"ה תלמוד לומר ובת כהן וכו' ה"מ בחייבי לאוין דשאר וכו' ר"ל חייבי לאוין שהן מצד איסור קורבה באותן חייבי לאוין סבירא ליה לרבי עקיבא דאין קדושין תופסין אבל בחייבי לאוין גרידא ר"ל שאין בהן צד איסור קורבה כגון נתין וממזר לא:

בא"ד מ"מ נעשית זונה בכמה ביאות ר"ל דהא דאית ליה לר"ע דפנוי הבא על הפנויה לא עשאה זונה היינו בפנויה שבא עליה פנוי אחד אבל פנויה שמפקרת את עצמה לכל אפילו ר"ע מודה דהויא זונה:

בא"ד ומיהו קשה לר"ע גופיה דאמר לקמן וכו' כצ"ל ועיין לקמן בדף נ"א ע"ב בגמרא:

נא:

בתוס' ד"ה הלכתא למשיחא וכו' ונראה דרב יוסף פריך דוקא הכי ר"ל אבל שאר אמוראי לא פרכי לה משום דאין זו קושיא ולפי תירוץ זה צריך לגרוס בפרק ב"ש אמר רב יוסף הלכתא למשיחא אבל בספרים שלנו גרסי התם אמר רבא הלכתא למשיחא:

בא"ד ונ"ל דלא פריך אלא היכא דלא נפקא מינה אלא ליישב לישנא דשמעתין וכו' וי"ל ודקארי לה מאי קארי לה ומה הקשו התוס' מתחלה וכי לא ראו תירוצא דגמ' שהשיב רב יוסף הכי קאמרי הלכתא למה לי סוגיא דשמעתין הלכתא קאמר ונראה דהתוס' לא גרסי בגמ' הא אלא ה"ג הכי קאמרי הלכתא למה לי וכן בפ' ב"ש גרסי הכי ופירש"י קביעות הלכה הוא דמתמהנא מיגרס דבעי מיתנא משניות ומחלוקת הלכות עבודה לפי שתורה היא ודרוש וקבל שכר אבל קביעות הלכה אינו אלא להורות הלכה למעשה וכן מפרשי התוס' הכא ולכך הקשו מה שהקשו ותירוצא בתרא דתוספות דקאמר ונ"ל דלא פריך אלא דלא נ"מ אלא ליישב לישנא דשמעתין וכו' מפרש לה הכי הא דקאמר הלכתא למה לי או גריס בהדיא סוגיא דשמעתין הלכה קאמר אלא שעדיין יש להקשות איפכא על תירוצא בתרא דהתוספות שכתבו ונ"ל דלא פריך דלא נ"מ אלא ליישב לישנא דשמעתין וכו' הא בפרק ב"ש נפקותא איסור והיתר דאיירי שם בדין פיגול ולא בישוב לישנא דשמעתין ואפ"ה פריך שם הלכתא למשיחא ודוחק לומר דתירוץ של התוספות לא אתי אלא לתרץ שמעתתא דהכא ולא ההיא דבפרק ב"ש:

נב:

בגמרא אקפה רב חמא בר טוביה חבילות זמורות ושרפה וכו' טעה בדרב מתנה וכו' יש לתמוה מאי קאמר טעה בדרב מתנה הוה ליה למימר טעה במתני' דהא בפשטה דמתני' מבואר שאין מצות שריפה שישרפו הגוף בחבילי זמורות אלא שהבני מעיים נחמרים דהא קתני ופותח פיו ומדליק הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו וצריך לפרש דהכי קאמר דטעה בדרב מתנא שלא ידע לפרש מהו פירוש פתילה דמתני' ולא ידע לעשות באופן שירד האש לתוך הבני מעיים ומחמת ספק הלך והקיפה חבילי זמורות ושרפה דהיא השריפה לפי פשוטו:

ברש"י ד"ה לפי חרב כתיב פיפיות של חרב שני צדדים וכו' דברי רש"י הללו צריך פירוש לפירושו ונראה דר"ל דהכי מוכיח גמרא דלא בריז ליה מיבריז דמדכתיב לפי חרב משמע שימיתנה בצד האחד של החרב שהחרב יש לו שני פיות משני צדדים כדכתיב חרב פיפיות אלמא תרי פיות נינהו והכי קאמר פי חרב ד"ל שימיתנו בפה אחד וזה אינו אלא התזת הראש שמתיזין בצד אחד וק"ל:

ס:

במתניתין העובד ע"ז וכו' האי מתניתין קאי אמתניתין דלעיל דקתני אלו הן הנסקלין הבא על האם וכו' וקחשיב ואזיל נמי הבא על הזכר והמגדף והעובד ע"ז והנותן מזרעו למולך והדר מפרש כל אחד ואחד במשנה בפני עצמו ובמשנה שלפני זו פירש דין מגדף ובמשנה זו בא לפרש דין העובד ע"ז:

שם בגמ' לפי שיצאת זביחה לדון בעבודת פנים מנין לרבות השתחואה שיטת תנא דברייתא זו כך היא דמתחלה מקשה אין לי אלא זובח מקטר ומנסך מניין וכל שכן השתחואה דקשה עלה מניין והשיב תלמוד לומר בלתי לה' לבדו ריקן וכו' וכדי שלא תאמר דמריקן העבודות כולן וכו' נלמד ג"כ השתחואה לכך הקשה לפי שיצאת זביחה וכו' רצה לומר דאפילו השתא דכתיב בלתי לה' לבדו וריקן העבודות כולן לשם המיוחד עדיין לא נלמד מזה השתחואה משום דכיון שיצאתה זביחה מן הכלל לא נוכל ללמוד מזה כי אם מה שדומה לזביחה דהיינו עבודת פנים והשתחואה לא מקרי עבודה ואם כן מניין לרבות השתחואה וכו' עונש שמענו אזהרה מניין וכו' ואזהרה לזובח פי' התוס' לקמן בדף שאחר זה דבור המתחיל מנין לזובח בהמה למרקוליס דילפינן לה מקרא רלא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים דאיתא לקמן ולקמן נפרש שם דברי התוס' אבל אין לומר דיליף אזהרה לזובח בשלא כדרכה מלא תעבדם יתירה דמיניה נפקי לא תעשה בגיפוף ונישוק בשלא כדרכה כדפירש רש"י במתניתין ומהתם נפקי נמי אזהרה לזוכה שלא כדרכה משום דאי להכי אתי לא הוה מוקמינן ליה ללא תעשה דגיפוף ונישוק דרלמא לאזהרת זובח לחוד אתי כמו שפירשו התוס' בדף זה ד"ה אזהרה מניין וכו' גבי אזהרת השתחואה תלמוד לומר כי לא תשתחוה לאל אחר והא דלא יליף אזהרה להשתחואה שלא כדרכה מלא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם דמייתי רש"י במתניתין דהא לא תשתחוה נמי קרא יתירה הוא דכבר כתיב בדברות ראשונות ואחרונות לא תשתחוה להם דכולהו קראי צריכי כדאמרינן לקמן בדף ס"ג אמר אביי שלש השתחואות למה אחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה וכו' ע"ש:

ברש"י ד"ה אחד המזבח ואחד המקטר וכו' ובגמרא מוקי לה לכולה מתניתין כשאין דרכה וכו' רצה לומר האי בבא דאחדה מזבח ואחר המקטר כל הני פרטי מוקי לה בשאין כדרכה של אותה ע"ז לעבדה בכך ולכך לא מחייב מיתה אלא אהנך עבודות דפורט והולך המזבח והמקטר וכו' אבל הרישא דאחד העובד איירי בעובדה באותה עבודה שדרכה של אותה ע"ז לעובדה בכך ולכך חייב בכל עבודה שבעולם שדרך לעבדה בה:

ד"ה והמקבל עליו באלוה ואפי' באמירה בעלמא כגון האומר אלי אתה וכו' לישנא אחרינא והמקבלו לאלוה שלא בפניו האומר אלי אתה בפניו וכו' נראה דללשון ראשון גריס רש"י במתניתין המקבלו לאלוה האומר לו אלי אתה ולא גרסי' והאומר בוי"ו דחד מילתא היא וסיפא פירושא דרישא היא כאלו אמר המקבלו לאלוה כגון האומר אלי אתה וללשון שני גריס והאומר בוי"ו ותרי מילי נינהו ורישא במקבלו שלא בפניו שאומר אלי הוא וסיפא במקבלו בפניו שאומר אלי אתה ותנא סיפא לגלויי רישא דאי לא תנא סיפא הוה אמינא דרישא דהמקבלו לאלוה איירי בפניו ובספר חכמת שלמה ראיתי שכתב וזה לשונו ולי נראה בפניו לא בעי קבלה לאלוה אלא באלי אתה סגי אבל שלא בפניו לא סגי באמרו אלי הוא אלא צריך קבלות אלהות דהיינו אלך ואעבדנו ודו"ק עכ"ל ובתחלת הדעת דבריו אינם מובנים מה היה כוונתו בזה אבל לי נראה שבא לתרץ ליתני שלא בפניו ולא בעי בפניו שזה היה קשה גם כן לרש"י ומחמת זה כתב רש"י דתני סיפא לגלויי רישא ובא הוא לתרץ בענין אחר ולומר דתרוייהו צריכי למתני שלא בפניו וגם בפניו משום דדיניהם חלוקים דבפניו סגי באומר אלי אתה ושלא בפניו לא סגי באמרו אלי הוא אלא צריך לומר אלך ואעבדנו וגם לומר אלי הוא אבל אין לפרש דבריו דרצה לומר דשלא בפניו לא סגי באמרו אלי הוא אלא צריך לומר אלך ואעברנו לחוד דאם כן הוה מוכרח לומר שאלך ואעבדנו עדיף יותר להתחייב טפי מאומר אלי הוא ואין סוגיות הגמרא דלקמן משמע כן בהא דרמי לקמן מתניתין אהדדי דהכא תנן העובד ע"ז עובד אין אומר לא והאנן תנן האומר אעבוד וכו' כאשר אבאר לקמן אם ירצה השם כנ"ל לפרש דבריו שזאת היתה כוונתו אבל דבריו אלו אין להם רמז וראיה בסוגיא דשמעתין רק בדויה מן הלב:

ד"ה אבל המגפף והמנשק וכו' נראה לי דהכא גרסינן תרי לא תעבדם כתיב חד בדברות ראשונות ואחרונות וחד לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם וכו' דהך דכתיבי בדברות ראשונות ואחרונות חד חשיבי דדברות אחרונות לא חשיב דאהדורי קא מהדר ליה משה לישראל מה ששמעו ועיין לקמן בדף ס"ג ונוכל גם כן לגרוס דלא תעבדם יתירה כתיב חד בדברות ראשונות ואחרונות כו' אבל משמעות לשונו של רש"י דמסיים חד בדברות ראשונות ואחרונות וחד לא תשתחוה ולא תעבדם וכו' משמע דגריס לעיל מיניה תרי לא תעבדם כתיבי דאם לא כן לא נופל על זה לשון חד וחד וכו' וקל להבין ואכתוב עוד מזה בסמוך ברש"י בגמרא ד"ה אחד העובד כל עבודה וכו':

ד"ה הגורר בשמו בלשון נדר קונם עלי כל פירות שבעולם בשם ע"ז פלונית אם ארחץ יש לתמוה למה צריך רש"י לסיים אם ארחץ דהא כשאומר קונם עלי כל פירות שבעולם לחוד נמי מקרי נדר וכשאומר קונם עלי כל פירות שבעולם אם ארחץ זהו נדר על תנאי והכא לא צריך רש"י לפרש אלא שעשה הקונם שהוא לשון קרבן בשם ע"ז כאלו אמר יהיו כל פירות שבעולם עלי באיסור קרבן של ע"ז פלונית ומצאתי בפי' המשניות של ברטנורה שלא סיים בפירושו כך אלא זה לשונו הנודר בשמו קונם עלי כל פירות שבעולם בשם ע"ז פלוני עכ"ל ואפשר שזה שכתוב ברש"י שלפנינו אם ארחץ איזה תלמיד טועה כתבו:

ד"ה והמקיים בשמו נשבע דנשבע מתרגם מקיים כצ"ל:

ד"ה זהו עבודתו וחייב עליה מיתה כצ"ל ובגמרא מפרש לקמן דאפילו נתכוון לבזותה חייב:

ד"ה אחד העובד כל עבודה אף גיפוף ונישוק וכו' חייב מיתה וכו' ואזהרתיה מהכא ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו וגו' כן הוא גם כן לקמן בשמעתין דאזהרה דכדרכה נפקא לן מפן תדרוש וגו' איכה יעבדו הגוים דקאמר לקמן בשמעתין גבי מנין לזובח בהמה למרקוליס וכו' אם אינו ענין לכדרכה דכתיב איכה יעבדו וכו' וכן לקמן בדף ס"ג גבי שלשה השתחואות בע"ז למה לי אחת לכדרכה וכו' פריך מכדרכה מאיכה יעבדו הגוים האלה נפקא ואם כן צריך לומר הא דכתב רש"י לעיל בד"ה אבל המגפף והמנשק וכו' תרי לא תעבדם כתיבי וכו' אם אינו ענין לכדרכה תנהו ענין לשלא כדרכה אינו רוצה לומר דכדרכה ילפינן מחד לא תעבדם ומאידך שלא כדרכה אלא רוצה לומר דתרוייהו הני לא תעבדם אם אינם ענין לכדרכה דכדרכה מאיכה יעבדו הגוים נפקא תנהו אחד מהן לשלא כדרכה ואידך לא תעבדם בעינן ליה להנך מילי דלקמן בדף ס"ג עיין שם לקמן ולפי זה אתי שפיר הגירסא שלפנינו דרש"י דלעיל דתרי לא תעבדם יתירא כתיבי חד בדברות ראשונות ואחרונות וחד לא תשתחוה להם ולא תעבדם וכו' דהא דקאמר תרי לא תעבדם יתירי לא מחמת דחשבינן דברות ראשונות ואחרונות לתרי אלא מחמת קרא דאיכה יעבדו הגוים דבהדיא פירש"י לקמן דדברות אחרונות לא קא חשיב כדלעיל אלא שלפי האמת לא היה צריך רש"י לאריכות זה אלא הוי ליה לפרש בלשון זה דלא תעבדם יתירה כתיב ואחד לשלא כדרכה וכן בפי' הברטנורה בלשון זה הקצר ודו"ק:

ד"ה תלמוד לומר לאלהים יחרם ובא הכתוב לענשו מיתה וכו' שמע מינה אפילו אינה עבודה שלו קאמר וכל עבודות שבעולם לכדרכה נפקא לן בהו מיתה מוילך ויעבוד וכו' מקשין העולם למה ליה לרש"י באריכות זה ונראה לי לפרש דהא על כרחך צריך אתה לומר דהוכרח רש"י לפרש דזובח לאלהים איירי בשלא כדרכה מדלא כתביה בלשון עבודה וכו' ולא פירש דעל כרחך לשלא כדרכה אתי דאי לכדרכה מוילך ויעבוד נפקא משום דהוקשה לרש"י דדלמא לעולם דלכדרכה אתי ובא ללמדך דיצא מן הכלל דוילך ויעבוד ללמד על הכלל כולו דאפילו בכדרכה לא מחייב אלא בעבודת פנים ולאורויי דהכלל דוילך לא איירי אלא בעבודת של פנים לכך הוכרח לפרש דע"כ זובח לאלהים איירי נמי אפילו בשלא כדרכה מדלא כתביה בלשון עבודה כמו שכתבו התוס' ואם כן עדיין הוקשה לו לרש"י אימא השתא נמי דמוכרח הוא דזובח לאלהים איירי נמי אפילו בשלא כדרכה מכל מקום מנא לן דשאר עבודות שאינן של פנים חייבים מיתה בכדרכה עדיין נאמר דזובח יצא ללמוד על הכלל דעבודת פנים חייב מיתה אפילו בשלא כדרכה ועל שאר עבודות שאינן של פנים אינן חייבות מיתה אפילו בכדרכה לכך מסיים רש"י וכל עבודות שבעולם לכדרכה נפקא לן מיתה מוילך ויעבור וגו' דמשמע דבר שהיא עבודה לו רצה לומר דאי תימא דבשאר עבודות אינו חייב מיתה אפי' בכדרכה קרא דוילך ויעבור דמשמע דוקא בכדרכה אמה מוקמת ליה דאי בעבודת פנים הא אפילו שלא כדרכה חייב בהן מיתה ודקדק רש"י וכתב דמשמע שהיא עבודה לו משום דבשלמא אי האי כללא דוילך ויעבוד היה לשון כלל שכולל בין כדרכה ובין שלא כדרכה הייתי יכול לומר דזובח יצא ללמד על הכלל דבעבודת פנים חייבים מיתה בכל ענין אפילו בשלא כדרכה אבל אשאר עבודות שאינן של פנים אינו חייב אפילו בכדרכה ובא לאורויי לן דהכלל דוילך ויעבוד לא איירי אלא בעבודות של פנים אבל השתא דבלשון הכלל מדויק דלא איירי אלא בדבר שהוא עבודה שלו דהיינו בכדרכה אי אמרת דאשאר עבודות אינו חייב אפילו בכדרכה הכלל דוילך ויעבוד דמשמע דאינו חייב אלא בכדרכה ובכדרכה מיהא מיחייב אמה מוקמת ליה אלא ע"כ צריך אתה לומר דכיון דמקרא דזובח לאלהים יחרם שמעינן דבעבודות של פנים חייב מיתה אפילו בשלא כדרכה על כרחך הכלל דוילך ויעבוד דמשמע דוקא בכדרכה לא איירי אלא בשאר עבודות שאינן של פנים שחייב בהן מיתה לכל הפחות בכדרכה וזה נראה לי ברור בדברי רש"י ודו"ק:

תוס' ד"ה וליחשב נמי זורק וכו' והיינו כרבי יהודה דדריש בספרי וכו' ורצה לומר וזה נראה דוחק דמתניתין לא אתי אליבא דכולי עלמא בין לסברת המקשן ובין לפי האמת והא אפי' למסקנא דמתרץ זורק היינו מנסך מכל מקום איירי נמי בניסוך יין כפשוטו:

ד"ה זובח לאלהים יחרם וכו' דהוה אמינא לעולם לכדרכה ובא ללמד על הכלל דאפילו כדרכה אינו חייב אלא בעבודת פנים מקשין התלמידים אהא דתני בברייתא לפי שיצאת וכו' מניין לרבות השתחואה תלמוד לומר וילך ויעבוד וגו' וישתחוו להם ופירש רש"י דעל כרחך לשלא כדרכה קאמר דאי בכדרכה לעובדה בכך בכלל ויעבוד הוא והשתא לפי תירוץ של התוס' זה נימא לעולם בכדרכה איירי ויצאה השתחואה מן הכלל ללמד על הכלל כולו דאפילו בכדרכה אינו חייב אלא בעבודה שהוא דרך כבוד כמו השתחואה לאפוקי פוער לפעור שהוא דרך בזיון דאינו חייב אפילו בכדרכה ואצטריך נמי זובח לאלהים יחרם ללמד על הכלל דבשלא כדרכה אינו חייב אלא בעבודת פנים ונראה לי דלא קשה מידי דעל כרחך השתחואה אתא ללמד על עצמו לחייב אפילו בשלא כדרכה דאי ללמד לכדרכה אתי דלא לחייב בעבודה מבוזה לזה לא אצטריך דמהיכא תיתי לן לחייב דהא מזובח לאלהים דיצאה זביחה מן הכלל שמעינן דשלא כדרכה אינו מחייב כי אם בעבודת פנים והכלל דוילך ויעבוד דמשמע כדרך עבודתו דהיינו בכדרכה אתי לעבודה שאינה של פנים אבל היא דרך כבוד תדע לך שהרי כתבו התוס' לקמן בסמוך בד"ה איכה יעבדו וכו' דכי אמרינן זביחה יצאת ללמד על הכלל ע"כ איכה יעבדו הגוים לרבויי אתא פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס דלא נפקא לא מזביחה ולא מהשתחואה וכו' אם כן שמע מינה דלרבויי אצטריך אבל למעוטי לא אצטריך דהא לא נפקי מזביחה וכי תימא להכי אצטריך דיצאה השתחואה ללמד שלא לחייב פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס משום דהו"א דנילף מאיכה יעבדו הגוים לרבויי פוער לפעור להכי אצטריך השתחואה למעוטי אם כן לא נכתוב לא ה"א ולא וי"ו לא לכתוב איכה יעבדו ולא השתחואה מאי אמרת איכה יעבדו אתי לרבויי פוער לפעור אם כן אי אפשר לן לומר דאתי השתחואה למעוטינהו אלא ע"כ השתחואה אתא ללמד על עצמו לחייב אפילו בשלא כדרכה ואם כן לא קשיא מידי אלא שעדיין יש להקשות לפי אותה סברא שכתבו התוס' דהוה אמינא דזובח אתא ללמד על הכלל דאפילו בכדרכה לא מחויב אלא בעבודת פנים אם כן לא אשכחן שום חיובא אלא בכדרכה בעבודת פנים ואיכה יעבדו למאי אתא דאינו צריך לא לשום מיעוט ולא לשום רבויי ויש לומר דאיכה יעבדו אתא למעוטי ולמילף דליכא חיובא בענין אחר כי אם בכדרכה דאי לאו איכה יעבדו לא הוה ידעינן כלל לחלק בין כדרכה ובין שלא כדרכה והא דכתיב וילך ויעבור הוה אמינא לא כתביה למשמעותיה לומר דוקא דבר שהוא עבודה לו כמו שכתב רש"י דלא הוי ידעינן למידק הכי אלא הוה אמינא קרא אורחא דמלתא נקט ולישנא דקרא הכי הוא ואם כן הוה אמינא אמת דזביחה אתא ללמד על הכלל דאינו חייב אלא דוקא בעבודת פנים אבל אין חילוק בין כדרכה לשלא כדרכה אבל השתא דכתיב איכה יעבדו דשמעינן מיניה דליכא חיובא אלא בכדרכה השתא הוא דאמרינן דזובח אתא ללמד על הכלל דאפילו בכדרכה לא מיחייב כי אם בעבודת פנים ובשלא כדרכה אפי' עבודת פנים אינו חייב והא דפריך בגמרא למאי דקאמר השתחואה ללמד על כולו איכה יעבדו למעוטי מאי משום דהואיל והשתחואה יצאת ללמד דכל עבודת כבוד חייב אפי' בשלא כדרכה דלכדרכה לא איצטריך לא לרבויי לעצמו ולא למעוטי עבודה מבוזה כגון פוער לפעור כאשר כתבנו למעלה וממילא שמעינן דבשלא דרך כבוד אינו חייב בשלא כדרכה ובכדרכה מיהא חייב כמו שכתבו התוס' שם ולכך פריך למעוטי מאי וכן כשהזביחה יצאה ללמד דבעבודת פנים חייב אפילו בשלא כדרכה דלא כתיב עובר אלהים בזביחה הקשו גם כן התוס' שם דלפי זה קשה איכה יעבדו הגוים למעוטי מאי דלמעוטי שלא כדרכה בשאר עבודות לא איצטריך דמזביחה נפקא אבל באותו ה"א דהוה אמרינן דזביחה אתי ללמד דלא יחייב בשום פנים כי אם בעבודת פנים אפילו כדרכה ולא הוה דייקינן דזובח איירי בשלא כדרכה מדלא כתיב זובח לאלהים בזביחה אם כן אצטריך שפיר איכה יעבדו דאי לאו איכה יעבדו לא הוי ידעינן כלל לחלק בין עובר כדרכה לשלא כדרכה והוה אמינא דזביחה אתי ללמד על הכלל דדוקא עבודת פנים חייב בכל ענין בין כדרכה ובין שלא כדרכה ושאינה עבודת פנים אינו חייב בשום ענין והשתא דכתיב איכה יעברו דשמעינן מיניה דליכא חיובא אלא בכדרכה השתא הוא דאמרי' דזביחה אתא ללמד על הכלל דאפילו בכדרכה אינו חייב אלא בעבודת פנים וכשאינה כדרכה אפילו עבודת פנים אינו חייב ובלא איכה יעבדו לא הוה ידעינן חילוק זה כלל ודו"ק זה נראה לי ברור:

סא.

בגמרא מידי דהוה אמשתחוה להר וכו' מקשין העולם מה ראיה היא זו התם שאני דעובד ע"ז בשעה שמשתחוה מה שאין כן במחשב מעבודה לעבודה ונראה דרב אחא אית ליה בלא שום ראיה דהסברא נותנת דגברא חייב קטלא דשחיטה צורך זריקה והוה ליה כעובד ע"ז ולא מייתי ראיה אי הוה גברא חייב קטלא היאך יתיר ריש לקיש הבהמה דאין סברא שיהא גברא בר קטלא והבהמה תהא מותרת ומייתי ראיה דאשכחן כהאי גוונא בהר דהר לא מיתסר וגברא בסייף:

שם אלא הא דאמר רבי אלעזר מניין לזובח למרקוליס וכו' שלא כדרכה מהשתחואה נפקא וכו' ופירש רש"י מניין לזובח בהמה שהוא עבודת כבוד למרקוליס שעבודתו בזיון רצה לומר דאף על גב דמזובח לאלהים יחרם ילפינן דחייב זביחה וכל עבודות אפילו בשלא כדרכה אימא הני מילי לע"ז שעבודתה דרך כבוד אבל למרקוליס שעבודתה בזיון מנלן וא"כ יש להקשות מאי פריך מהשתחואה נפקא הא השתא נמי אף על גב דאמרינן דהשתחואה יצאה לחייב בשלא כדרכה בכל עבודות דרך כבוד אימא הני מילי לע"ז שעבודתה דרך כבוד אבל למרקוליס לא ואינה קושיא דלקמן אמרינן שלשה השתחואות למה ומפרש שם דאתא אחת לשלא כדרכה אפילו משתחוה למבוזין להכי פריך שפיר דאי אמרת השתחואה ללמד על הכלל כולו יצא מהשתחואה נפקא וכמו שהשתחואה חייב אפילו בשלא כדרכה אפילו למבוזין הכי נמי כל עבודות דרך כבוד זביחה בכלל:

שם רמי ליה מתני' אהדדי תנן העובד ע"ז עובד אין אומר לא והתנן האומר אעבוד וכו' מקשין העולם למה ליה להמקשה להקשות ממתניתין דלקמן מהא מתניתין גופה הוה מצי למרמי אהדדי רישא לסיפא דברישא תני העובד ע"ז עובד אין אומר לא ובסיפא קתני ואחד המקבלו לאלוה והאומר לו אלי אתה ואין זה קושיא כלל דכשמקבלו לאלוה ואומר אלי אתה היא גופא העבודה דבקבלה זו ובאמירה זו הוה עבודה וזה מקרי שפיר העובר ע"ז ולא קשיא מידי לרישא אבל מה שמקשה המקשה אומר לא היינו שאומר שרוצה לעבדה אח"כ אבל עכשיו באמירה זו אינה עובדה דמשמע למתני' זו דאינו חייב וממתני' דלק' משמע דחייב וקשיין אהדדי וק"ל:

שם בגמרא תנאי היא דתניא אומר בואו ועבדוני כצ"ל וכן ברש"י:

ברש"י ד"ה האומר משעה שהסיתוהו ונתרצה חייב מיתה וכו' משמע הכא מפירוש רש"י דמפרש מתני' דלקמן האומר אעבוד וכו' הוי פירושו שהניסת אומר אלך ואעבור וכן משמע מסוגיא דשמעתין דמקשה מינה המתני' דהכא ומתני' דהכא לא איירי בחיוב המסית אלא בחיוב העובד וכן משמע מכל שיטת שמעתתא דהכא דמפרש מתניתין דלקמן בחיוב הניסת הוא העובד ולקמן בדף ס"ה על ההיא מתניתין פירש רש"י האומר אעבוד וכו' באחד מכל הלשונות הללו הוי מסית וחייב ואם כן מפרש רש"י דאמסית קאי וכן משמע שם ממתני' גופא דלא איירי אלא במסית ע"ש וגם יש לתמוה על המקשה דהכא מה מקשה ממתניתין דלקמן דאיירי במסית אמתניתין דהכא דבמסית ודאי חייב באמירה בעלמא ובדבורו שמסית ומפתה אותו וכן יש לתמוה בשמעתין דאמר תנאי היא דתניא האומר בואו ועבדוני וכו' דזה איירי במסית ומה ענין זה למתני' דהכא ונ"ל ליישב כל זה דאמת הוא דמתני' דלקמן איירי בחיוב המסית כדמשמע לקמן וכדפירש רש"י שם ואפילו הכי פריך מינה המקשה דהכא שפיר ומוכח מינה דכל עובד ע"ז נתחייב מיד כשנתרצה לעבדה וכשאומר אעבוד בדבור בעלמא משום דהסברא היא דלא נתחייב המסית בדבורו אלא כשמדבר להניסת לשון שאם היה מודה לדבריו ונתרצה לו היה חייב דנקרא שומע ואבה וכשמדבר עמו בלשון זה אפילו אינו מתרצה לו אפילו הכי מיד נתחייב המסית כדמשמע קרא אבל אם מדבר אליו בלשון שאפילו אם היה מודה לדבריו והשיב לו הן לא היה מתחייב הניסת דלא חשיב בזה עובד ע"ז אין סברא לחייב המסית דהא לאו מידי עביד ולכך פריך הכא שפיר דמדקתני לקמן במסית דהכי אומר להניסת אעבוד או אלך ואעבוד וכו' שבאחד מכל הלשונות הללו נתחייב המסית אם כן מוכרח הוא דמתני' סבירא ליה דמיד שמשיב לו הניסת הן אעבוד גם אני נתחייב הניסת באותו אמירה בעלמא שאומר אעבוד ונתרצה ולכך חייב המסית אפילו היכא שלא נתרצה לו דאי לא נתחייב הניסת כשאומר הן אעבוד גם המסית לא היה חייב וכ"ת אם כן היכי משכחת דמסית לא חייב אלא היכא שאומר אעבוד מיד וק"ל ואם כן שמע מינה שהאומר אעבוד חייב והכא במתניתין דהכא קתני דוקא העובד ע"ז אבל אומר לא והשתא מייתי נמי שפיר תנאי היא דתניא האומר בואו ועבדוני דרבי מאיר מחייב ור"י פוטר ופשיטא היא דהיכא דפלחי כולי עלמא לא פליגי וכו' כי פליגי בדיבורא בעלמא שאמר הניסת אין אעבדך דבזה מחייב רבי מאיר ור"י פוטר אם כן שמע מינה דמדחייב רבי מאיר להמסית שמע מינה דכשאמר הניסת אעבוד נתחייב גם הוא בדיבורא בעלמא שאם היה הדין לרבי מאיר שלא נתחייב הניסת בדיבור כשאמר הן גם המסית לא חייב ורבי יהודה סבירא ליה שאין הניסת מתחייב אם היה אומר אין אעבוד ולכך המסית אינו חייב והיינו תנאי ולפי דרך זה עולה כל שיטת ההלכה יפה כהוגן:

בתוס' ד"ה איכה יעבדו למעוטי מאי וכו' ויש לומר דאי השתחואה ללמד יצאתה לחייב בשאר עבודות אפילו שלא דרך כבוד וכו' נמי לא צריך קרא ור"ל דבשלמא אי זביחה יצאת ללמד על הכלל שלא לחייב שלא כדרכה אפילו עבודות שהן דרך כבוד כי אם עבודת פנים אבל שאינן של פנים לא לחייב כי אם כדרכה והשתחואה לגופה יצאתה הוה אמינא דעבודות שהן של בזיון אפילו בכדרכה לא לחייבו כגון פוער לפעור דלא נפקא לא מזביחה ולא מהשתחואה והכלל דוילך ויעבוד הוה אמינא דלא איירי אלא בעבודה שהיא דרך כבוד לכך אצטריך איכה יעבדו לרבויי פוער לפעור אבל אי אמרת דהשתחואה יצאת ללמד דכל עבודה שהיא דרך כבוד חייב אפי' שלא כדרכה מכלל דהכלל דוילך ויעבור דמשמע דבר שהיא עבודה לו כדפירש רש"י לעיל ע"כ לא איירי אלא במבוזין כגון פוער לפעור אם כן איכה יעבדו למה לי דלרבויי פוער לפעור לא אצטריך דהא מוילך ויעבוד נפקא ולמעוטי פוער למכובדי' נמי לא אצטריך דמהשתחואה נפקא ודו"ק:

ד"ה מניין לזובח וכו' אבל בזובח למבוזים לא ר"ל לכך איצטריך לא יזבחו אבל השתא דאמרת השתחואה יצאת ללמד מהשתחואה נפקא אפי' עובד למבוזים משום שהרי גבי השתחואה כתיב ג' השתחואות ואחת למבוזים ואם איתא דהשתחואה ללמד יצאת מיניה נפקי כל עבודה שהן דרך כבוד. בא"ד ויש לומר דזובח לאלהים לעונש ולא יזבחו לאזהרה וכו' האי י"ל אינו תירוץ לפי' דלעיל הוא אלא דלפירושא אחרינא הוא וה"ק ויש לפרשו בענין אחר דגמרא לא שני ליה בין מכובדים למבוזים אלא הכי קא פריך דבשלמא אי זביחה יצאת ללמד בעינן קרא דלא יזבחו דזובח אתי לעונש ולא יזבחו לאזהרה לחייב עבודת פנים אפילו בשלא כדרכה אבל אי אמרת דהשתחואה יצאתה ללמד על כל עבודות שהן דרך כבוד אם כן למה לי קרא דלא יזבחו מהשתחואה נפקא וגבי השתחואה כתיב כבר עונש ואזהרה עונש וילך ויעבוד וישתחוה אזהרה כי לא תשתחוה כדאמר לעיל ובשלמא זובח קא משני לעיל דבעינן ליה למחשב מעבודה לעבודה אבל לא יזבחו ל"ל ולכך מסיימי התוס' ואם תאמר נימא דהני קראי למכובדים כו' רצה לומר דלפי פירוש זה דלא אתי קרא דלא יזבחו למילף מינה אפילו מבוזים ואם כן מנא ליה בעובד למבוזים נימא דכל הני קראי למכובדים וק"ל:

ד"ה האומר אעבוד כו' וקשה דאכתי לא ס"ד כו' עד דמייתי ליה רב יוסף כצ"ל:

בא"ד אלא היינו טעמא דמקבלו עליו באלוה ר"ל דהשתא הוה ס"ד דהיינו טעמא דמתני' דמחייב באמירה בעלמא כשאומר אעבוד דהוו כאלו מקבלו עתה מיד באמירה זו לאלוה:

ד"ה ומר סבר מסית לעצמו לא שמעי ליה כו' ועוד י"ל דבכולא שמעתתא פליגי בניסת והא דקאמרי לעיל כו' יש לחייב המסית בדבורא כמסית לע"ז רצה לומר כשאר מסית שאינו מסיתו לעבוד לו לעצמו אלא שמסית לעבוד ע"ז:

בא"ד ומסיק כו' כי פליגי במסית לעצמו אי מחייב או לא אבל במסית לע"ז פשיטא דמחייב בדיבורא ואם תקשה לך לפי הדרך שכתבתי דבכל מקום שאין הניסת מתחייב כשמשיב אין לא מתחייב גם כן המסית אם כן למ"ד דהניסת לא מתחייב באומרו אין כשמסיתו לעבוד לו לעצמו יהא גם המסית פטור יש לומר דשאני הכא דלא אמר המסית אעבוד או נלך ונעבוד אלא אמר בואו ועבדוני מיד במעשיכם ואם היה פלחו מיד היו מתחייבים ולכך אף היכא שהשיבו לו אין סתמא נמי חייב המסית אף על גב שהניסתים לא מחייבי למאן דאמר זה משום דאי הוו פלחו הוו מחייבים:

סא:

בגמרא אמר רב יוסף מנא אמינא לה דכתיב לא תאבה לו כו' יש לדקדק מה צריך רב יוסף לאתויי ראיה שהניסת חייב בדיבורא הא המקשה נמי הוה סבירא ליה ממתניתין דלקמן דהאומר אעבוד כו' דניסת חייב בדיבורא בעלמא משנתרצה ואפילו לפירוש התוס' דהמקשה דלעיל לא הוה ידע האי טעמא דלא תאבה לו וגו' אלא הוה ס"ד דטעמא הוי משום דהוי כאילו קבלו עליה באלוה יהא כך מה צריך ר"י לטעמא אחרינא ממה דהוה סבירא ליה להמקשה ונראה לי שרב יוסף אינו מביא ראיה אלא שיש לחלק בין יחיד הניסת לרבים הניסתים ודייק לה מדכתיב לא תאבה לו ולא תשמע אליו בלשון יחיד דמיניה דייקינן הא אבה ושמע חייב משמע דוקא יחיד אבל רבים לא וכן אביי דאמר בסמוך לקמן מנא אמינא לה לא מייתי נמי ראיה אלא שיש לחלק בין ניסת מפי עצמו ובין ניסת מפי אחרים ודייק לה דכי כתיב חיובא דאבה ושמע בניסת מפי אחרים משתעי:

בתוס' ד"ה רבא אמר פטור כו' ואין לומר דרבא לטעמיה כו' דאם כן כל הני ברייתות דמייתי כו' דפלוגתא דתנאי כו' ורבא סבירא ליה כההוא תנא דהוא רבי ישמעאל דסבירא ליה בפרק בן סורר ומורה דבצנעה יעבור ואל יהרג ולכך סבירא ליה העובד מאהבה ומיראה פטור אלא ודאי רבא נמי סבירא ליה כההוא תנא דאמר אפילו בצנעה יהרג ואל יעבור דהכי פוסק שם רבי יוחנן וקי"ל כותיה והא דאמר רבא בפרק רבי ישמעאל דדוקא בפרהסיא יהרג ואל יעבור אבל בצנעה אפילו בע"ז נאמר בו וחי בהם כו' לא לטעמיה דנפשיה ולפסק הלכה אמר כן אלא לאוקמי ההיא מתניתין אפילו למ"ד דבצנעה יעבור ואל יהרג אבל רבא בעצמו סבירא ליה דאפי' בצנעה יהרג ואל יעבור ואפילו הכי פוטר בעובד מאהבה או מיראה ולכך מייתי שפיר מכל הנהו ברייתות דמחייבי מיראה ולכך א"ל דרבא לטעמיה דאמר בפרק רבי ישמעאל דלאו טעמא הוא דלא אליביה דנפשיה קאמר לה ואם כן על כרחך צ"ל דסבירא ליה דלרבא דאף על גב דהדין הוא דאפילו בצנעה יהרג ואל יעבור וחייב למסור עצמו מכל מקום היכא דלא מסר את עצמו ועבד ע"ז מיראה לא מחייב מיתה:

בא"ד ויש מפרשים הא דאמר יהרג ואל יעבור כו' ומתניתין דאחד העובר כו' כלומר וכי תימא אם כן מאי מייתי אביי ראיה ממתניתין להוכיח מינה דעובד מאהבה ומיראה חייב דלמא מתני' איירי בסתם ע"ז דמודה בה רבא לכך קאמר מתניתין דאחד העובד משמע דאיירי בכה"ג ר"ל בע"ז שהכל עובדים לה מאהבה ומיראה דאי בסתם לא אצטריך דשמעינן ממתני' דהפוער לפעור אף על גב דאין כוונתו לעבדה אלא לבזותה והוא הדין היכא דעובד מאהבה ומיראה והיינו דוקא לאביי דסבירא ליה הכי גבי פוער לפעור דחייב אפילו אינו מכוין לעבוד אי נמי לפי הי"מ דרבא מודה בסתם ע"ז אבל לקמן פירשו התוס' דלרבא פוער לפעור אינו חייב כשאין מכוין לעבדה ועיין לקמן בדף ס"ד בתוס' ד"ה אע"ג דקמכוין לבזויה:

בא"ד ואם תאמר אמאי לא השתחוה מרדכי להמן כו' קושיא זו לפי הי"מ דרבא סבירא ליה דבע"ז שהכל עובדים לה מיראה יעבור ואל יהרג ובע"ז כזו קאמר רבא בעובד מאהבה ומיראה פטור אם כן אמאי לא השתחוה מרדכי להמן כו':

בא"ד ויש לומר כדאיתא במדרש שהיה דמות על לבו כו' ואין להקשות אם כן מה מייתי אביי מהברייתא דקתני יכול אפילו כהמן תלמוד לומר לא תעבדם והא המן מיראה הוה נעבד הא איכא למימר דשאני המן דהיה צלמים על לבו דאין זה קושיא דע"כ דהברייתא דקתני יכול אפילו כהמן תלמוד לומר לא תעבדם לא איירי כשיש צלמים על לבו דלזה לא צריך קרא דת"ל משום צלמים בלא אדם אלא ודאי הברייתא איירי במשתחוה לאדם עצמו מיראה בלא דמות כהמן דהיו משתחוים לו הכל משום יראה אף בלא צלמים אלא שבשעה שראה מרדכי היה לו צלמים על לבו:

סב.

בגמרא עד כאן לא קאמר ר"י התם דנפקא ליה חילוק ממאחת מהנה כו' כצ"ל ופירוש דשאר מלאכות נפקא ליה ממאחת מהנה דחייב חטאת על כל אחת ואחת ואם כן לא אצטריך הבערה למילף מיניה חילוק מלאכות ולכך ע"כ לא יצאת הבערה אלא שתהא היא עצמה בלאו ולא בשום כרת וקרבן ורבי נתן צריך לומר דאיהו לא משמע ליה למילף חילוק מלאכות ממאחת מהנה ולכך אצטריך ליה הבערה לחלק:

ברש"י ד"ה ועשה מאחת מהנה כו' מדסמכינהו אהדדי אחת שהיא הנה והד"א:

בא"ד מאחת מחייב הנה מהנה מחייב אחת והשתא מפרש לה כו' כצ"ל ומ"ש בספרים שלנו מדכתיב מ' יתירה ט"ס הוא דהא לאו מיתור המ' יליף לה אלא מדסמכי אהדדי ויתור מ"מ אתי לשם משמעון ולתולדות:

בתוס' ד"ה מאי טעמא דר"י בפרק כלל גדול פ"ה דאכתי מ"ם דמאחת ומ"ם דמהנה למאי אתא כו' והא דכתב רש"י הכא רבי יונתן מפרש טעמא דר"י היכי משמע ליה האי מהאי קרא צריך לומר דלא אתי רש"י לפרש בזה לישנא דמאי טעמא דהיכא דבא לפרש היכי משמע ליה מהאי קרא לא שייך על זה לישנא דמאי טעמא דלא שייך למימר מאי טעמא אלא היכא דלא מייתי שום קרא אבל היכא דמייתי קרא אלא דלא ידעינן היכי משמע ליה מהאי קרא אורחא דגמרא הוא לומר מאי משמע ולא לישנא דמאי טעמא הלכך הא דכתב רש"י הכא היכי משמע ליה מהאי קרא לאו פירושא דמאי טעמא דקאמר רבי יונתן הוא אלא שרש"י קושטא דמלתא קאמר ומילי בפני עצמן הן לומר דמדברי רבי יונתן יתפרש היכי משמע ליה מהאי קרא וק"ל ומה שכתב רש"י התם בפרק כלל גדול דאכתי מ"ם דמאחת ומ"ם דמהנה למאי אתא רצה לומר דלחלק ילפינן שפיר מדאסמיכן מאחת מהנה להדדי ויכול לדרוש אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת בלא שום מ"ם והא דכתב רש"י הכא בדברי רבי יונתן והכי משמע מאחת מחייב הנה מהנה מחייב אחת דמשמע גם לדרשה זו עצמה בעינן נמי מ"ם לא כתב זה אלא ליישב הלשון לפי מה דכתב מ"ם אבל לפי האמת אי לא הוה כתיב שום מ"ם הוה אתי דרוש זה שפיר טפי לכך פירש רש"י שם בפרק כלל גדול דאכתי מ"ם דמאחת וכו' למאי אתא ומפרש ר"י לפי דרך זה דאתא לשם משמעון ולאבות ותולדות:

סב:

בגמרא הכי תנא קמי' חומר בשבת מבשאר מצות וכו' פירוש ועל זה אמר ליה רבי יוחנן פוק תני לברא אבל אההוא דינא דזבח וקימור וניסך אינו חייב אלא אחת לא שייך לומר פוק תנא לברא דהא מתוקמא שפיר דיליף ליה מלא תעבדם כדרבי אמי בסמוך ולכך פריך מיניה בסמוך דפריך מאי קושיא וכו' מה שאין כן בשאר מצות אתאן לע"ז כרבי אמי וכו':

תוספות ד"ה העלם זה וזה בידו פירוש דלא ידע לשבת בשום דבר וכו' ר"ל אע"ג דפשוטו של העלם זה וזה היינו שנעלם ממנו שהיום הוא שבת שסבור שהיום חול וגם נעלם ממנו איסור מלאכות שסבור שאותן מלאכות שעשה הן מותרות לעשות בשבת מ"מ כשלא ידע לשבת בשום מלאכה וסבור שכל ארבעים אבות מלאכות מותרות בשבת מקרי נמי העלם זה וזה דהכי מוכח בפרק כלל גדול דף ע' דהתם בעי להוכיח דהעלם זה וזה חייב מדתנן ארבעים מלאכות חסר אחת וכו' והוינן בה מנינא למה לי ואמר ר"י שאם עשה כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת אי אמרת העלם זה וזה חייב על כל אחת ואחת שפיר וכו' עיין שם אם כן שמע מינה דבשלא ידע ליה לשבת בשום מלאכה מקרי נמי העלם זה וזה:

ד"ה רישא בע"ז וסיפא בשאר מצות וכו' ושגג בלא מתכוין וכו' כנגדו בשבת וכו' ונמצא שהוא מחובר אחר פטור וכו' כצ"ל:

בא"ד ויש לומר דלא מצי לאוקמי הכי וכו' דכהאי גוונא וכו' ונמצא מחובר אחד פטור וכו' וליכא למימר דנוקמי בהכי כגון שהיה מתכוין לשחוט בהמת קדשים זו בחוץ ונמצאת אחרת. דכנגדו בשבת נתכוין לחתוך מחובר זה ונמצא מחובר אחר פטור דזה לא מקרי שוגג בלא מתכוין דמתכוין ומתכוין הוא:

בא"ד ומיהו קשה לוקמה בשאר מצות כמו בנרבע לזכר ולבהמה וכו' וסיפא שגג בלא מתכוין נמי מיתוקמא שפיר בהכי כגון דלא נתכוין לשום רביעה וביאה כלל אלא לשום ד"א ועלה בידו רבוע בהמה ואעפ"כ חייב דהא אמרינן המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ועיין שם במסכת שבת בתוספות:

ד"ה להגביה את התלוש וכו' ויש לומר דהכי קאמר בשבת פטור אף על פי שנהנה וכו' רצה לומר דהאי קרא דאשר חטא בה לאו אשבת לחוד קאי אלא אכל המצות ואף עלפי כן שגג בלא מתכוין חייב דהיינו בחלבים ובעריות מטעם דשכן נהנה ואי לאו טעמא דגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה הוה אמינא גם כן גבי שבת דהיכא דנהנה הוי חייב לכך איצטריך לטעמא דמלאכת מחשבת אסרה תורה:

בא"ד ועוד יש לומר מתעסק דפטר הכתוב מבה התם היינו טעמא כמפרש התם וכו' דכל כי האי גוונא מלאכת מחשבת היא ולא מפטר אלא מבה וכו' אבל מתעסק דשמואל דפטר וכו' מקשין העולם אם כן למה לי טעמא דמלאכת מחשבת דכיון דמבה ילפינן דפטור אפילו דנתקיימה מחשבתו כל שכן היכא דנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דלא נתקיימה מחשבתו דפטור ואין זה קושיא כלל חדא דאי לאו טעמא דמלאכת מחשבת אסרה תורה ה"א דקרא דאשר חטא בה לא אתי אלא לפטור היכא דלא נתקיימה מחשבתו דוקא אבל היכא דנתקיימה מחשבתו הוה אמינא דחייב אבל השתא דאיכא נמי טעמא דמלאכת מחשבת וכו' על כרחך קרא דאשר חטא בה אתי לפטור אפילו להיכא דנתקיימה מחשבתו דהא להיכא דלא נתקיימה מחשבתו לא איצטריך דמטעמא דמלאכת מחשבת אסרה תורה שמעינן דפטור ועוד אפי' אם תמצא לומר דהוה מוקמינן קרא דאשר חטא בה להיכא דנתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר ולאביי כגון שנתכוין להגביה את התלוש וכו' דפטור לא הוה שמעינן מיניה היכא דנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דפטור ואף על גב דלא נתקיימה מחשבתו דהוה אמינא דלא תלו מידי בנתקיימה מחשבתו או לא נתקיימה ולכך לא הוה ילפינן ליה מכח כל שכן דפטור אלא הוה אמינא דדוקא התם דלא נתכוין לשום דבר איסור כ"א לתלוש דלכך פטרה אותו תורה אבל היכא דנתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר דמכל מקום נתכוין לדבר איסור הוה אמינא דחייב ולכך אצטריך למילף ליה דפטור מטעם דמלאכת מחשבת אסרה תורה וק"ל:

סג.

בגמרא ואפילו לרבנן והתניא וכו' ואמר ר"ל מאן תנא השתחואה ר' עקיבא וכו' הא דאצטריך לאתויי הברייתא ודאמר ריש לקיש עלה מאן תנא וכו' למילף מיניה דלרבנן בעי מעשה והא רבנן פליגי בהדיא עליה דרבי עקיבא במגדף ואמרי דלא מחייב קרבן משום דלא הוי מעשה דלא תימא דלרבנן במעשה זוטא דעקימת שפתיו סגי כגון האומר אלי אתה והא דפליגי במגדף ולא מחייבי קרבן היינו משום דשאני מגדף דהואיל וישנו בלב כדאית ליה לר"י לקמן דף ס"ה לכך אצטריך לאתויי הא דר"ל דאמר מאן תנא השתחואה רבי עקיבא דלא בעי מעשה רבה אלא במעשה זוטי סגי אבל לרבנן אפילו השתחואה לא הוי מעשה וכל שכן עקימת שפתיו ולא בא הגמרא אלא לאוקמי מילתא דרב אפי' אליבא דר"ל דאילו לר"י לא קשיא מידי דאפי' לרבנן חייב קרבן באומר אלי אתה דעקימת שפתיו הוי מעשה ועיין בתוס' ד"ה כי קאמר רב נמי לרבי עקיבא וכו':

ברש"י ד"ה מאי טעמא דרבי אמי דלית ליה השתחואה לחלק יצאת הא דאצטריך רש"י לאריכות זה משום דקשיא ליה מאי אצטריך אביי לתת טעם לדברי ר' אמי דאמר אינו חייב אלא אחת ומאי קאמר מאי טעמא מהיכי תיתי לחייב על כל אחת ואחת כיון שעשאן כולן בהעלם אחת לכך פירש"י דלהכי קאמר מאי טעמא משום דמסתבר טפי לחייב על כל אחת ואחת למילף מהשתחואה דלחלק יצאת ואיהו ודאי סבירא ליה דהשתחואה ללאו יצאת לכך קאמר מאי טעמא דרבי אמי דלא ס"ל דהשתחואה לחלק יצאת דמסתבר טפי מלומר ללאו יצאת כדאמרינן לעיל בדף ס"ב ע"כ לא קאמר ר' (נתן) [יוסי] הבערה ללאו יצאת וכו':

ד"ה אבל המגפף וכו' עובר בל"ת בלא תלכו אחרי אלהים אחרים אי נמי אל תפנו אל האלילים וכו' דבור זה של רש"י אי אפשר ליישבו דהא כבר פירש"י במתניתין דהא דקתני אבל המגפף והמנשק עובר בל"ת דנפקא ליה מלא תעבדם יתירא אם אינו ענין לכדרכה תנהו ענין לשלא כדרכה כמבואר שם ברש"י וכן הוא בסמ"ג ל"ת י"ח דגיפוף ונישוק נפקא לן מלא תעבדם יתירא דכתיב בפרשת משפטים ולא תלכו אחרי אלהים אחרים ומאל תפנו אל האלילים דריש שם בסמ"ג ל"ת י"ד דרשות אחרות עיין שם ואפשר הוא שט"ס אבל לא ידעתי איך נפל בספרים ט"ס כזה:

בתוס' ד"ה אמר ר' אמי וכו' ולרב שמואל וכו' איתוקמא קמייתא וכו' כלומר השתא א"ש הא דקאמר רב שמואל בר יהודה דהכי תני קמי' וכו' דמשמע דר"ל דעל זה אמר ליה רבי יוחנן פוק תני לברא אבל אקמייתא לא הוה אמר ר' יוחנן פוק תני לברא משום דדין אמת הוא ואיך אפשר דדין אמת הוא אם כן אצטריך לומר דהשתחואה ללאו יצאת וכרבי יוסי בהבערה כדאמר ר' אבא לעיל והא כבר מתקיף ליה רב יוסף דעד כאן לא קאמר רבי יוסי התם וכו' אבל הכא כולי עלמא מודו דהשתחואה לחלק יצאת אבל השתא א"ש דרב שמואל בר יהודה דמשום הכי קמייתא הוה דין אמת דמדלא תעכדם נפקא לן דאינו חייב אלא אחת וממילא על כרחך צריך לומר דהשתחואה ללאו יצאת דמדלא תעבדם נשמע דהשתחואה ללאו יצאת דאם לא כן למאי אתי דלחלק א"א מדכתיב לא תעבדם דמיניה ילפינן דאינו חייב אלא אחת:

בא"ד ולר"ת נראה דגרסינן בדרבי זכאי והשתחואה וכו' עיקרא דמילתיה דלפירושו דר"ת לא מסתברא ליה לומר דמלא תעבדם נשמע דהשתחואה ללאו יצאת דהא כי נמי נילף מלא תעבדם דבשאר עבודות חייב על כל אחת ואחת איכא למימר דהשתחואה לחלק על עצמה יצאת דהשתא המשך דברי ר"ת כך דרבי אמי ס"ל שפיר דהשתחואה לחלק יצאת היינו לחלק על עצמה ומלא תעבדם יליף לשאר עבודות דאם עשאן בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת ולכך ל"ג בדרבי אמי והשתחואה דאם כן לא הוה אמר אינו חייב אלא אחת אלא הוה ליה למימר שתים דמשום השתחואה קרבן בפני עצמו והא דפריך עליה מהא דאמר אביי ג' השתחואות וכו' לא מצי לתרץ דהא דקאמר אביי ואחת לחלק דלחלק על עצמה קאמר דמדקאמר סתמא לחלק משמע דבא ללמד על כל עבודות אם עשאן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת אבל ר' זכאי דתנא השתחואה אי אפשר לומר דסבירא ליה דהשתחואה לחלק על עצמה יצאת דאם כן היה מחייב שתים ומדקאמר דאינו חייב אלא אחת גם על השתחואה מכלל דסבירא ליה דללאו יצאת והיכא דעבדה באנפי נפשה לא היה מחייב עליה קרבן כלל וכי תימא אם כן למה תנא לה השתחואה בהדי זבוח וקיטור וניסוך דאינו חייב עליהם אלא אחת הא לא שייכא השתחואה כלל לענין קרבן לאשמועינן היא גופה דללאו יצאת קתני לה דמהא שמעינן דס"ל ללאו יצאת מדלא מחייב שתים ואם כן ע"כ ר' זכאי לא דריש להאי דרשא לא תעבדם דבלא תעבדם ידעינן דאינו חייב אלא אחת דכיון דס"ל דהשתחואה ללאו יצאת מהיכא תיתי לן למימר דלחייב על כל אחת ואחת כיון שעשאן בהעלם אחד דעל כרחך בלא דרוש דלא תעבדם ס"ל דללאו יצאת דאם לא כן אלא דבלא דרוש דלא תעבדם הוה ס"ל לחלק גם אם נדרש דרשא דלא תעבדם נימא לחלק על עצמה יצאת וליחייב שתים לכך קאמר ליה ר"י פוק תני לברא דבלא דרוש דלא תעבדם חייב אפילו על כל אחת ואחת דמסתבר טפי לומר לחלק יצאת לכולי עלמא מלומר ללאו יצאת וה"ה דהוי מצי לפרש דבשביל השתחואה לחוד אמר ליה ר"י פוק תנא לברא דר"י סבירא ליה דאפילו דרשי' לא תעבדם אשאר עבודות אכתי חייב על השתחואה קרבן בפני עצמו דלחלק על עצמה יצאת ורבי זכאי סבירא ליה דעל השתחואה אפילו עביד לה באפי נפשה לא מחייב עלה קרבן דללאו יצאת אלא דעדיפא מיניה מפרש דבשביל כולהו אמר ליה פוק תני לברא דחייב על כל אחת ואחת כיון דלא דרשת דרוש דלא תעבדם והנה הארכתי בדבדים הפשוטים משום שראיתי תלמידים הרבה טועים בפירוש דבור זה:

ד"ה כי קאמר רב וכו' מיתוקמא דרב אפילו כרבנן דר' יוחנן סבירא ליה דעקימת שפתים הוי מעשה לרבנן ולא פטרי רבנן במגדף אלא מטעם דשאני מגדף דהואיל וישנו בלב כאשר נתבאר כבר בביאור הגמרא:

ד"ה משום דהוי לאו שבכללות ועוד תימה הא בן סורר ומורה לוקה וע"כ אזהרתו מלא תאכלו על הדם רצה לומר אף על גב דאתי נמי לאזהרת מיתה דבן סורר ומורה כדקאמר הכא ואפילו הכי לקי עליה גם כן ואם כן נילף נמי מיניה בכל דוכתא דללקי אפי' אלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואי תקשה לך למה לא הוקשה להם להתוס' בלא כל זאת מפני מה מלקין לבן סורה ומורה הא במקום מיתה אין מלקות דאין זה קושיא דבשעה שמלקין הבן סורר ומורה עדיין לא נתחייב מיתה שהרי מתרין אותו בפני שנים ואם עבר על התראתן מלקין אותו לפני ג' ואם חזר בו מוטב ואם לאו מביאין אותו אביו ואמו לבית דין כמו שמשמע לקמן במשנה בפרק בן סורר ומורה לכך לא הוקשה להם להתוס' אלא הא דעל כרחך הא דמלקין אותו אזהרתו הוא מלא תאכל על הדם דאין מלקות אלא על הלאו והא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין דהא לאו זה הוא אזהרה ג"כ למיתת הבן סורר ומורה וק"ל:

ד"ה על כולם אינו לוקה אפילו למאן דאמר סוף פרק כל שעה דלקי אנא ואמבושל משום צלי אש פירוש אם אכל הפסח נא לוקה שתים אחד משום אל תאכלו ממנו נא ואחד משום צלי אש דהוה נמי לאו דאל תאכלו קאי נמי אצלי אש והוה כאילו נכתב אל תאכלו ממנו נא ואל תאכלו כי אם צלי אש וכן אם אכלו מבושל לוקה שתים אחד משום אל תאכלו ממנו נא ומבושל במים ואחד משום צלי אש וכן הוי דכוותה גבי נזיר דכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל דלא יאכל קאי נמי אמכל אשר יעשה הלכך אכל חרצנים לוקה שתים אחת משום מחרצנים לא יאכל ואחת משום מכל אשר יעשה וכן אכל זג לוקה שתים ולא אמרינן דהוי לאו שבכללות דהא הלאו אחד דאל תאכלו קאי אנא ואמבושל ואצלי אש וכן גבי נזיר הלאו דלא יאכל קאי אחרצן ואזג ומכל אשר יעשה מגפן:

סג:

בתוס' ד"ה שלא ידור בשמו וכו' אין זה לאו שבכללות וכו' רצה לומר דלעיל מזה אמרינן דעל כולן אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות חוץ מהנודר והמקיים וכו' משמע דנודר ומקיים לא הוה לאו שבכללות:

בא"ד הוה מוקמינן ליה לנודר ומקיים רצה לומר ושמור לי בצד ע"ז פלונית הוה אמרינן דמותר:

בא"ד וי"ל דמשום הכי קאמר ד"א וכו' ר"ל דהוי כאילו ד"א דלא נפקא לן נודר ומקיים מלא ישמע משום דבעינן ליה לאזהרת מיתת ב"ד ונודר ומקיים ושמור לי הכל ילפינן מלא תזכירו דכולה חדא מלתא היא ומעיקרא ר"ל הלשון ראשון של התנא דפלגינהו בב' קראי ויליף שמור לי מקרא דלא תזכירו ונודר ומקיים נפקא ליה מקרא דלא ישמע לא קאמר זה אלא לאסמכתא בעלמא דגם בלשון ראשון עיקר מלתא דנודר ומקיים מלא תזכירו נפקא ולא ישמע אתי לאזהורי מריח והדר קאמר ר"א וכו' דלא נפקא נודר ומקיים מלא ישמע כלל אפילו לאסמכתא בעלמא וק"ל:

ד"ה אסור לאדם שיעשה שותפות וכו' מכל מקום בזמן הזה וכו' האי מכל מקום לא הוי תירוצא אדלעיל מיניה מיניה אלא מלתא אחריתי הוא והיתר בפני עצמו והוי כאילו אמר ומ"מ בזמן הזה יוכל למצוא היתר אפילו לסברת רשב"ם משום דכולן אין נשבעים אלא בקדשים וכו' ואע"ג דכשנשבעים בהקדשים מזכירין ש"ש ובשם שמים שמזכירין כוונתן לאלוה שלהם מ"מ אין זה שם וכו' ואע"פ שמשתתפין ש"ש וד"א וכו' ר"ל שבשעה שנשבעים בהקדשים ומזכירין ש"ש ומזכירין גם שם אלוה שלהם בפירוש א"כ גורם לשתף ש"ש ור"א וישראל מוזהר גם על השיתוף ש"ש ור"א מכל מקום אף ע"ג דישראל עצמו מוזהר על השיתוף לא אשכחן שיהא לישראל אסור לגרום שהכותי ישתף ואפילו לפני עור ליכא דבן נח דהיינו כותי אינו מוזהר על השיתוף ולפי טעם זה היה מותר לשתף עם הכותי לכתחלה מקשין התלמידים ל"ל לאבוה דשמואל למילף מלא ישמע על פיך דאסור לשתף עם הכותי משום שמא יתחייב לו שבועה וישבע וכו' תיפוק ליה מלפני עור לא תתן מכשול ואין זה קושיא כלל דלפני עור לא שייך אלא בדבר ברור דהישראל נותן דבר ביד כותי שיעבוד בו לעבודת כוכבים כגון שמוכר לו בהמה שיקריבנה לעבודת כוכבים וכן כשיתחייב לו שבועה ויכריחנו הישראל שישבע והוא נשבע בעבודת כוכבים זה מקרי לפני עור וגו' אבל במידי שדבר זה יכול לגרום שיבא הכותי אח"כ לישבע בעבודת כוכבים כגון שמשתף עם הכותי או בשביל שהישראל עושה איזה טובה להכותי כגון שמלוה לו וכיוצא בו דהישראל גורם דאח"כ אזיל הכותי ומודה לעבודת כוכבים בזה לא שייך לפני עור אלא איסור דלא ישמע על פיך וכן במשמע במס' עבודת כובבים ד' ו' בגמ' וברש"י שם בהא דאיבעיא להו אי טעמא דמתני' משום דרווח פירש"י ואזיל ומודה או דלמא משום דלפני עור לא תתן מכשול וכו' ע"ש ואין להקשות א"כ. ל"ל דכתב רחמנא לפני עור כיון דילפינן מלא ישמע דאפילו לגרום שיעבור הכותי אח"כ מעצמו לעבודת כוכבים אסור כ"ש במידי דנותן הישראל ביד הכותי דבר שיעבוד לעבודת כוכבים גם זה אין קושיא דבעינן לפני עור לשאר עבודות חוץ מעבודת כוכבים דלא שייך בהו איסור רלא ישמע על פיך וק"ל:

סד.

בתוספות ד"ה מרקוליס אר"ת קילוס שמה הא דאמר ר"ת כן משום שהוקשה לו דהיאך היה מותר לחז"ל לקרותה בשמה הא כתיב ושם אלהים אחרים לא תזכירו וכל עבודת כוכבים שאינה כתובה בתורה אסור להזכיר' ומרקוליס אינה כתובה בתורה לכך אמר ר"ת דאין שמה מרקוליס אלא קילוס שמה וכו' ועיין בסמ"ג מל"ת לב דכן משמע שם שזה היה קשה לר"ת לכך פירש שקילוס היה שמה וראיתי מי שמרבה בפלפול שלא לצורך לתרץ דלמה כינו אותה חכמים לקרותה מרקוליס היה להם לקרותה קוליס ולמה הוסיפו תיבת מר ונראה לתרץ דאם כינו אותה לקרותה קוליס הוה אמינא דלכך קראוהו כך בשביל שאסור להזכירה בשמה שזה היה ידוע בימי חכמי המשנה והגמ' שהכותים היו קורין אותה קילוס וחז"ל קראו אותה קוליס אבל לא הוה ידעינן דמצוה להחליף וכו' לכך הוסיפו תיבת מר שפירושו ל' חילוף לאשמועינן שמצוה להחליף שם ע"ז ולהפך משם לשון שבח ללשון גנאי ולפרש מרקוליס שהחליפו שמה לקוליס ולקלון שמצוה להחליף כמו שדרשו חז"ל וכו' ועוד מקשין שהיה להם לחז"ל לקרותו בשם מר קילוס שהיה משמע חילוף קילוס כלומר גנאי גם זה אינה קושיא כלל דהמצוה הוא להחליף שמה ובמה שהוסיפו תיבת מר לא היה בזה שום חילוף שם וגם נראה לי שהיה אסור לקרותו כך משום ושם אלהים אחרים לא תזכירו שהרי אף על גב שהיו מוסיפין תיבת מר מכל מקום היו מזכירים שמה וראיה מקל נבו דאמרינן לעיל דעיקר שם הע"ז היה נבו כדכתיב בקרא עולא היה קורא אותו קלנבו ואפשר שלכך קראה אותו כך כלומר קלון נבו ואפילו הכי אמר ליה רבא והא כתיב שם אלהים אחרים לא תזכירו וכל שכן אם היו קורין אותה מרקילוס:

ד"ה אף על גב דמתכוין לבזויה ולעובדה בבזוי וכו' צריך עיין מה רצו התוס' במה שכתבו לעבדה בבזוי הא אי מתכוין לעובדה מה שייך לומר דמכוין לבזויה ועוד אי מתניתין איירי במתכוין לעובדה בבזוי מה מייתי מינה לרב מנשה ואמר ליה זרק אבן למרקוליס תנן היא מתניתין איירי במתכוין לעובדה בהכי ורב מנשה פשיטא דלא היה מכוין לעובדה חלילה וצריך לומר דרצה לומר כגון דדרך עבודתה לפוער או לזרוק אבנים לפניה והוא עשה לאיזה קינטור ועבדה דרך בזוי וזרק האבנים בגופה ונתכוין לעבדה בבזוי ולכך אף על גב דנתכוין לעשות עבודתה דרך בזיון סוף הוא עובדה ואין זה שינוי דרך עבודתה למקרי שלא כדרכה דהא מכל מקום עבודתה חיא זריקת אבנים ולכך חייב וסוגיא דרב מנשה הכי אזלא דר"מ היה סבר דזורק אבן למרקוליס תנן אבל זורק אבן במרקוליס אף על גב דמכוין לעובדה בכך דרך בזיון אינו חייב מיתה ומכלל דהמתכוין בעצם לבזותה בכיון ולא לעובדה בכך אלא לבזות הוא מותר לגמרי ואמר ליה הזורק אבן במרקוליס תנן דהיינו אפילו מכוין לעובדה בבזוי חייב מיתה ואם כן מי שאינו מתכוין לעובדה בבזוי אלא לבזותה כמו רב מנשה הוא פטור מן המיתה אבל מכל מקום איסור עבד וק"ל כן נראה ליישב הסוגיא ע"ד התוס':

ד"ה קתני עבודת כוכבים וקתני מולך וכו' אבל הכא דייק מרישא וכו' רצה לומר דהמקשה לא ממתניתין דהכא דייק דמתניתין זו לפרושי דינא אתי אלא ממתניתין דלעיל קא דייק דקתני אלו הן הנסקלין וכו' וקא חשיב העובד ע"ז הנותן מזרעו למולך ובעל אוב וכו' ואילו פעור ומרקוליס לא קא חשיב ודאי משום דבכלל עבודה זרה חן וקא חשיב מולך ודאי היינו משום דאינו בכלל ע"ז שמע מיניה דמולך לאו ע"ז הוא:

סד:

בתוס' ד"ה שלש כריתות וכו' וקשה לרבי דאית ליה בריש מי שהיה טמא דמגדף היינו מברך השם ובספ"ק דשבועות מוקי כי דבר ה' בזה לפורק עול וכו' כצ"ל וי"ל דבריש מי שהיה טמא פליג התם רבי ורבי נתן ורבי אית ליה התם דמגדף היינו מברך השם ורבי מוקי נמי בסוף פ"ק דשבועות דף י"ג כי דבר ה' בזה וגו' דפורק עול וכו' וא"כ לרבי ליכא כרת שלישי דע"ז בפ' שלח לך דהנהו כריתות דפ' שלח לך דכתיב גבי מגדף וגבי את דבר ה' בזה לאו בע"ז איירי וליכא כאן כ"א שני כריתות דכתיבי גבי מולך בפ' קדושים ואתא חד למולך עצמו למ"ד מולך לאו ע"ז הוא או למעביר שלא כדרכה למ"ד מולך ע"ז וחד לע"ז כדרכה וא"כ כרת בע"ז שלא כדרכה מנלן:

בא"ד ואכולהו כתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות פי' גם על מולך דכתיב בהאי קרא כי כל אשר יעשה וגו' ונכרתה והוי כאילו נכתב כרת גבי מולך וא"כ כתיב תלתא כריתות גבי מולך שתים בפרשת קדושים ואחד בפרשת אחרי מות ומוקמינן שנים מהן לע"ז אחד לכדרכה ואחד לשלא כדרכה באם ענין למולך ואחד למולך עצמו דס"ל השתא דמולך לאו ע"ז הוא:

בא"ד ואף על גב דהוי ליה טפי לאוקמיה לגופיה וכו' קושיא זו לא תליא במאי דפירש השתא דכולהו ג' כריתות כתיב גבי מולך דכי נמי הוה ס"ל דחד כתיב גבי ע"ז בפ' שלח לך ותרי כתיבי גבי מולך בפרשת קדושים ומוקי הנהו תרי דכתיבי גבי מולך חד לע"ז שלא כדרכה וחד למולך איכא נמי לאקשויי דלמא תרוויהו אתי למולך גופיה ואתי כרת השני לעושה עבודת מולך לשאר ע"ז דהיינו מעביר בנו שלא כדרכה וקושיא זו ענין בפני עצמה ואלעיל קא מהדר:

ד"ה למעביר בנו ובתו שלא כדרכה תימה כיון דמולך ע"ז הוא תיפוק ליה מההוא כרת דאוקמינן לע"ז שלא כדרכה יש לתמוה על דברי התוס' הללו הא אע"ג דכבר מוקמינן חד כרת לע"ז שלא כדרכה היינו בזובח ומקטיר והשתחואה לע"ז שלא כדרכה וכדילפינן בגמרא לעיל מזביחה דיצאה מן הכלל ללמד מה זביחה שהיא מיוחדת עבודת פנים והשתחואה יצא ללמד על עצמה אבל שאר עבודות אע"ג שהן דרך כבוד כגון גיפוף ונישוק לא מחייבי בשלא כדרכה לכך אצטריך שפיר כרת בפני עצמו למעביר בנו ובתו לחייב ככל שאר ע"ז שלא כדרכה אע"ג שהעברת בנו אינו עבודת פנים וכן פירש"י בכאן ולמ"ד מולך ע"ז וכו' בא הכתוב לחייב עלה אף בשאר ע"ז שאין דרכן בכך שלא מצינו אלא זיבוח וקיטור והשתחואה וצ"ל דהתוס' לא ס"ל כפירש"י אלא ס"ל דאע"ג דלעיל אמרי' מה זביחה שהיא מיוחדת עבודת פנים היינו דוקא לענין חיוב מיתה דנפקא לן מפסוק דזובח לאלהים יחרם דזביחה שהיא עבודת פנים יצאה מן הכלל ללמד על הכלל כולו אבל לענין כרת כי מוקמינן ההוא כרת יתירה דכתיב גבי מולך לע"ז באם אינו ענין ולחייב בע"ז כרת אף בשלא כדרכה ככל עבודות שלא כדרכה הוה דינא הכי דמנ"ל לחלק ולומר דקאי האי כרת דוקא אעבודות פנים וכיון דהאי כרת קאי אכל עבודות שיחייב בהן בשלא כדרכה א"כ גם מעביר בנו ובתו בכלל ולכך הקשו התוס' שפיר דל"ל כרת בפני עצמו למעביר שלא כדרכה הא בכלל כרת דמוקמינן לכל שאר העבודות שלא כדרכה הוא ותירצו דאי לא הוי כתיב אלא חד כרת לא הוה מוקמינן לשאר עבודות שלא כדרכה אלא למעביר לחוד דהוי מסתבר לן טפי לאוקמי לגופיה כיון דס"ל השתא דהעברת בנו ובתו עבודה היא לע"ז ולא חוק בעצמה וק"ל:

ד"ה וכי שלשה עולמות יש וכו' דלעולם הזה נפקא לן מקראי דמולך באם אינו ענין כצ"ל ונ"ל דהתוס' לפי סברתם אזלי דפירשו בדבור שלפני זה מולך עצמו כתיבי ג' כריתות אתא חד לע"ז כדרכה וחד לע"ז שלא כדרכה וחד למולך ובקרא דכי דבר ה' בזה כתיב הכרת דס"ד להתוס' השתא דאתי נמי לע"ז לכך הקשו התוס' לר"ע נמי אע"ג דהוא ס"ל דמגדף הוא מברך השם אפ"ה איכא עדיין ג' כריתות בע"ז בקרא דמולך בלאו האי דהכרת תכרת דכתיב בקרא דכי דבר ה' בזה ולכך כי נמי דריש ר"ע הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב אותו כרת דאתי לעוה"ז ל"ל הא כבר כתיב כרת בע"ז לעה"ז בקראי דמולך מיהו ר"ע איכא למימר דלא דריש וכו' והא דדריש ר"ע הכרת בעה"ז תכרת בעה"ב לא לענין ע"ז דריש לה אלא לענין פורק עול ומגלה פנים:

בא"ד וי"ל דר' ישמעאל הוה דריש קראי דמולך וכו' ר"ל דר' ישמעאל לא יליף ע"ז כדרכה מקראי דמולך אלא מקרא דאת ה' מגדף ונכרתה ומכי את דבר ה' בזה הכרת תכרת ונכרתה אתי לעה"ז הכרת לעה"ב תכרת דברה תורה כלשון ב"א והג' כריתות דכתיבי גבי מולך תרי מנייהו אתי לע"ז שלא כדרכה אחד לעולם הזה ואחד לעולם הבא וכרת הג' למולך עצמו או אפכא תרי למולך ואחר לע"ז שלא כדרכה זהו תמצית כוונת התוס' בדבור זה אבל מקשין התלמידים דלפי זה לא כתיב כרת לעה"ב או במולך עצמו או בע"ז שלא כדרכה וא"כ מאי דוחקיה דר' ישמעאל לומד דדברה תורה כלשון בני אדם הא יש כאן ו' כריתות ונוקי תרי עע"ז כדרכה אחד לעה"ז ואחד לעה"ב וכן ב' לע"ז שלא כדרכה וכן ב' למולך עצמו ול"נ דאין זה קושיא דלא מסתבר ליה למדרש הכי דהא תלתא כריתות כתיב בקראי דמולך ותלתא בקראי דשלח לך בפ' את ה' הוא מגדף וע"כ הוה צריך לאוקמי הנך דבפרשת שלח לך תרי מנייהו לע"ז כדרכה לעה"ז ולעה"ב וא' מהן לעה"ז לע"ז שלא כדרכה או למולך והג' כריתות דכתיבי בקראי דמולך חד מנייהו לעה"ב לע"ז שלא כדרכה ותרי למולך לעה"ז ולעה"ב או בהפך וא"כ השני בריתות של ע"ז שלא כדרכה דאתי חד לעולם הזה וחד לעולם הבא לא יהיו כתובים גבי הדדי אלא חד בקרא דמולך וחד בפרשת שלח לך וזה נראה לו דוחק דכל שנכרת בעולם הזה ולעולם הבא ראוי הוא שיהיו הבריתות של עולם הזה ושל עולם הבא כתובים גבי אהדדי וק"ל:

סה.

במתני' והנשאל בהם באזהרה ופירש"י והנשאל בהם שבא ושואל בהם להגיד לו כו' כגון שאול וצ"ע למה תני התנא לשון והנשאל הל"ל והשואל שבא ושואל בהם ובקשתי ולא מצאתי בכל המפרשים טעם על זה ונראה דמשום הכי קתני נשאל משום דדרכם היה שהאיש או העושה מעשה האוב ומעלה את המת שואל אותו שבא לשאול בו את מי אעלה לך כמו שמצינו במעשה דשאול לכך נקרא אותו שבא לשאול נשאל:

ברש"י ד"ה באזהרה דאל תפנו ואזהרה דמכשפים גופיה מלא ימצא וכו' פירוש מכשפים היינו האיש העושה מעשה האוב ומעלה את המת ושואל אוב דכתיב בהאי קרא מפרש רש"י דהיינו האיש העושה מעשה האוב ומעלה את המת ושואלו אבל התוס' מפרשים שואל דקרא בנשאל שהוא הבא לשאול ומכשף לעשות לו מעשה האוב ושואל להגיד לו כגון שאול:

בתוס' ד"ה מאן תנא השתחואה וכו' תימה וכו' א"כ בהשתחואה רלא כתיב כרת ממקום קרבן ליפטר וכו' מקשין העולם נימא דמשום הכי מחייב בהשתחואה משום דאתקש לזביחה כדאמר לעיל בפרקין דף ס"ג גבי האומר אלי אתה וכו' לר"ע פשיטא דהיינו מגדף מהו דתימא עד כאן לא מיחייב ר"ע קרבן אלא במגדף דכתיב ביה כרת אבל הכא דלא כתיב ביה כדת אימא לא קמ"ל דאיתקושי איתקוש דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו א"כ מהאי טעמא ליחייב נמי קרבן בהשתחואה דהא השתחואה נמי איתקש לזביחה וכדהקשו התוס' לעיל דף ס"א ד"ה מניין לרבות השתחואה וכו' ואין זה קושיא כלל דהא דקאמר לעיל גבי האומר אלי אתה קמ"ל דאיתקושי אתקוש וכו' אין ר"ל שחייב קרבן מטעם ההיקש אלא ה"ק דכיון דאיתקיש הוי כאילו כתיב נמי כרת גבי אלי אתה ולכך לר"ע דלא בעי מעשה ומחייב גבי מגדף ה"נ חייב באומר אלי אתה אבל מ"מ למ"ד דלא מחייב קרבן בדבר שאין בו מעשה גם באומר אלי אתה ובמשתחוה לא מחייב אע"ג דאתקיש לזביחה תדע דהא לרבנן אליבא דר"ל לא מחייב קרבן לא באומר אלי אתה ולא בהשתחואה אע"ג דפשוט הוא דלענין קטלא נמי אית להו לרבנן הקישא דהא תנן לעיל במתניתין אחד המשתחוה ואחד המקבלו לאלוה וע"כ טעמו הוא משום דאיתקש לזביחה כדפירש"י לעיל ואין בזה שום חילוק ולכך הקשו התוס' שפיר דליפטר בהשתחואה מקרבן אפי' לר"ע דכיון דאיתקיש לזביחה הוי כאילו כתיב ביה כרת מ"מ לא כתיב ביה כרת במקום קרבן כמו במגדף דכרת וכרת במקום קרבן שני דברים הן ולכך אע"ג דמחייב ר"ע במגדף מ"מ בהשתחואה לא לחייב והא דלא הקשו התוס' קושיא זו נמי לעיל גבי האומר אלי אתה מנא ליה דמחייב קרבן לר"ע הא עד כאן לא מחייב ר"ע במגדף אלא משום דכתיב ביה כרת במקום קרבן כמו שמקשין התוס' הכא גבי השתחואה יש לחלק דלעיל באומר אלי אתה אתי ליה שפיר דהא פריך לר"ע פשיטא היינו מגדף ומשני מ"ד וכו' אבל הכא דלא כתיב כרת קמשמע לן כיון דאתקיש וכו' הוי כאילו כתיב ביה כרת וכיון דכתיב ביה כרת הוי בכלל מגדף דהיינו מגדף ממש ובמגדף חייב קרבן מטעם דכתיב ביה כרת במקום קרבן אבל בהשתחואה לא שייך לומר דהיינו מגדף ולכך הקשו התוס' קושיא זו בהשתחואה ולא הקשו גבי האומר אלי אתה אבל לפי האמת בתירוץ שמתרצים התוס' הכא בהשתחואה מתורץ ג"כ באומר אלי אתה ודו"ק:

בא"ד ויש לומר דרבי עקיבא אליבא דדבריהם דרבנן קאמר וכו' ר"ל דלעולם לר"ע מחייב קרבן בכל דבר שאין בו מעשה אפילו היכא דלא כתיב ביה כרת במקום קרבן והא דקאמר ר"ע בכריתות במגדף טעמא דכתיב כרת במקום קרבן לא קאמר זה אלא לדבריהם דרבנן לדידי בלאו האי טעמא חייב קרבן וכו' אלא לדידכו אודו לי מיהת וכו':

ד"ה הואיל וישנו בלב וכו' ויש לומר מדכתיב גבי נינוה וכו' נראה דצריך לומר ויש לפרש וכוונת התוס' לפרש פירוש אחר ואינו תירוץ על פירש"י וק"ל:

סה:

תוס' ד"ה הואיל וישנו בקול וכו' ובספרים ישנים לא גרסינן עדים זוממין והכי גרסינן אלא אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בקול וכי פריך וקול לר' יוחנן לאו מעשה הוא לא פריך אלא אעדים זוממין וכו' פירוש אבל גבי מגדף ומקלל אביו ואמו ומסית וכו' קאי שינויא דהואיל וישנו בקול ולא הדר מיניה אלא לגבי עדים זוממין אלא שיש לדקדק דמשמע מדברי התוס' דתי' זה לא מתיישב אלא לפי הספרים ישנים דלא גרסי' שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול אלא גרסי' שאני מגדף והדר משינויא דשני לעיל שאני מגדף הואיל וישנו בלב ומאי דוחקיה להתוס' לכל זה הא אפילו לספרים שלנו דגרסינן שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול ופריך וקול לרבי יהודה לאו מעשה היא נימא נמי דלא פריך אלא אעדים זוממין אבל לענין מקלל אביו ומסית ומדיח ונביא שקר קאי שינויא דשאני הואיל וישנו בקול וצריך לפרש דסבירא להו להתוס' דבשלמא לגרסת הספרים ישנים דגרסי שאני מגדף הואיל וישנו בקול והדר משינויא דשאני דישנו בלב ופריך וקול לרבי יהודה לאו מעשה וכו' ומשני אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה איכא למימר דלא הדר משינויא דישנו בקול אלא לגבי עדים זוממין אבל לגבי מגדף קאי שינויא דישנו בקול ואם כן הוא הדין מקלל ומסית ומדיח ונביא שקר כולהו מתרצין בהאי שינויא דהואיל וישנו בקול אבל לספרים שלנו דגרסי אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול וגבי מגדף קאי שינוייא הואיל וישנו בלב ולא הדר מיניה אם כן כי הדר פריך וקול לרבי יהודה לאו מעשה הוא ומשני אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראייה ולא שייך למימר דלא הדר משינויא דהואיל וישנו בקול אלא לגבי עדים זוממין לחוד דהא כי הדר מהאי שינוייא לגבי עדים זוממין לגמרי הדר מיניה דכיון דמעיקרא לא אתמר האי שינויא אלא לגבי עדים זוממין אם כן כי השתא הדר מיניה לגבי מה דקאי וממילא בטל האי שינויא לגמרי ולכך לפי ספרים שלנו לא יתיישב תירוץ זה ודו"ק:

ד"ה מעלה בזכורו וכו' ולא יתכן בבעל אוב דשאול רצה לומר שהרי אשה היתה והא דלא הקשו התוס' מן הפסוק הכתוב בתורה בסוף פרשת קדושים ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני וגו' דהתם איכא למימר דאשה דקרא איירי במעשה אוב דנשאל בגלגולת דמקרי נמי בעל אוב כדקתני בברייתא דהכא אבל בבעל אוב דשאול ליכא למימר דנשאל בגלגולת הוה דהא כתיב בהדיא בקרא דהעלתה לו את שמואל וגם אמרה האשה ראיתי איש זקן עולה מן הארץ וליכא לפרש דנשאל בגלגולת הוי פירושו דעל ידי מכשפות ושאלת הגלגולת מעלה את המת דא"כ מאי פריך גמרא אברייתא דקתני דנשאל בגלגולת עולה כדרכו וכו' עולה להיכן קא סליק וכו' אלא ודאי נשאל בגלגולת לא מעלה שום דבר אלא להמכשף יש לו גלגולת אחת של איזה בריה דמונחת על הארץ נעשה במכשפות שעונה לכל מה ששואל וא"כ ליכא למימר דבעלת אוב דשאול נשאל גלגולת הוה ולכך הקשו התוס' שפיר וק"ל:

סו.

ברש"י ד"ה בנקבו יומת כו' ואפילו לא בירך שם בשם אלא יתברך יוסי כו' פירוש שלא אמר יכה יוסי את יוסי אלא יקולל יוסי ויוסי בגימטריא אלהים כמבואר למעלה בפרקין רבי מנחם סבירא ליה דחייב לאפוקי תנא דלעיל דסבירא ליה ראינו חייב עד שיברך שם בשם שיאמר יכה יוסי את יוסי ודריש מדכתיב בנקבו שם:

בתוס' ד"ה לרבות בת כו' אבל היכא דכתיב איש כו' פירוש כגון הכא אי הוה כתיב איש (או אשה) אשר יקלל אביו ואמו הוה ממעטינן אשה דהיינו בת לכך כתיב (באיש) איש איש אשר יקלל ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות בת ואם תקשה לך לא יכתוב שום איש וממילא הוה ידעינן דגם בת חייבת מדהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה אין זה קושיא דאיצטריך למכתב עכ"פ חד איש למעט את הקטן:

בא"ד גבי שור שהמית שור שבעה להביא שור האשה פירוש שבעה פעמים כתיב שור בקרא גבי שור שהמית אדם ודרש התם לכולהו וחד מינייהו מוקי ליה להביא שור האשה אע"ג דהתם לא כתיב שור איש וא"כ ל"ל קרא לשור אשה הא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה:

ד"ה עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו פירש הקונטרס כדרך שפרט בכלאים תימה לרבי יאשיה אמאי כתיב יחדיו פירוש דרש"י סבירא ליה דר' יונתן מכריח הענין דבכל מקום משמע שניהם כאחד ומשמע חד בפני עצמו מדהצריך הכתוב למכתב יחדיו בכלאים מכלל דבכל מקום שלא כתיב יחדיו משמע נמי כל אחר בפני עצמו וא"כ צריך לומר דיחריו דכתיב גבי כלאים קרא יתירא הוא וליכא לאוקמי ליה אלא להכי א"כ תימה לרבי יאשיה דס"ל דבכל מקום אפילו היכא דלא כתיב יחדיו משמע דוקא שניהם כאחד א"כ לדידיה יחדיו גבי כלאים למה לי אלא ע"כ צ"ל דיחדיו דכתיב גבי כלאים אצטריך אפילו לרבי יאשיה למילף דאינו אסור כ"א בקשורים או במחוברים בשתי תכיפות זה לזה וא"כ מנא ליה לרבי יונתן להכריח מיניה דכל מקום דלא כתיב יחדיו לא משמע דוקא שניהם כאחד לכך לא נראה להו לתוס' פירושו של רש"י ורבי יונתן לא מכריח זה מדכתיב גבי כלאים יחדיו אלא מסברת עצמו בלא שום ראיה ס"ל דכל מקום דלא כתיב יחדיו משמע נמי כל אחד בפני עצמו עד שיפרט לך הכתוב יחדיו כך הם המשך דברי התוס' ואע"פ שפשוט הוא הארכתי לפרש דבריהם מפני שיש בהם מקום לטעות להתלמידים אלא שעדיין יש לדקדק דבשלמא לרבי יאשיה דבלא יחדיו נמי משמע דוקא שניהם כאחד אתי יחדיו למילף מיניה דאינו אסור כ"א בקשורים ותכופים בשתי תכיפות אלא לר' יונתן דבעי יחדיו שלא תאמר אסור לחרוש בשור לבדו ובחמור לבדו וכן גבי צמר ופשתים א"כ קשורים ותכופים בשתי תכיפות מנא ליה וצריך לומר דממשמעותא יליף ליה דלשון יחדיו הכי משמע דוקא בקשורים ומחוברים ואין חבור פחות משתי תכיפות:

ד"ה גמר קודש מחול מדאפקיה בלשון אלהים כו' ר"ל הא דפריך דמקשה בשלמא למ"ד אלהים חול גמר קודש מחול אין ר"ל דמק"ו גמר קודש מחול דהא ע"כ אית ליה למפרך דאל"כ תקשה לך למ"ד נמי קודש לא אצטריך לגופיה דנילף מנשיא וחרש אלא ע"כ צ"ל דאיכא למפרך מה לב"ו כו' א"כ למ"ד חול נמי ליכא ק"ו דאיכא למפרך הכי אלא ע"כ הכי פריך בשלמא למ"ד חול גמר קדש מחול משום דאי לחול לחודיה אתי למה אפקיה הכתוב בלשון אלהים וכ"ת א"כ נימא כוליה לקודש אתי וחול מנא ליה י"ל דמסתבר ליה להאי תנא דקרא בחול איירי מדכתיב בתריה נשיא בעמך לא תאור אלא למ"ד קדש היכא גמר מיניה חול ומשני א"כ לכתוב קרא לא תקל כו' ש"מ תרתי ויש לדקדק כיון דבין להאי תנא ובין להאי תנא שמעינן מיניה חול וקודש א"כ מאי פליגי התנאים דמר אמר אלהים חול ומר אמר אלהים קדש ונראה דנפקא מיניה לענין מלקות דמ"ד עיקרא קראי אתי לחול דהיינו למקלל הדיין אלא דאתי נמי לקודש דהיינו לאזהרות מברך השם לדידיה איכא מלקות במקלל הדיין ולמ"ד דעיקר קראי אתי לקודש דהיינו מברך השם ליכא מלקות במקלל את הדיין וק"ל:

סו:

תוס' ד"ה עד שיהיו שניהם שוין כו' ומתניתין דמייתי לעיל וחייבין עליה משום א"א וכו' ברייתא היא ומייתי לה לעיל דף נ"ה בת ג' שנים ויום אחר מתקדשת בביאה וכו' וחייבים עליה משום אשת איש וכו' ואם בא עליה אחד מכל עריות וכו' מומתים על ידה והיא פטורה ודייק שם אחד מכל עריות ואפילו בהמה והיינו דקאמרי התוס' הכא בתר הכי ומיהו עכ"פ מדדייקינן לעיל אפילו בהמה פירוש היא בכלל כל העריות כל שכן נשואה ר"ל דכשהיא נשואה ובא עליה איש אחר ודאי בכלל הבא עליה מכל העריות האמורות בתורה הוא א"כ ש"מ דאפילו בנשואה הבא עליה חייב מיתה:

ד"ה והאי לבדו מאי דריש ביה לכדתניא וא"ת הא ר"מ אית ליה הך ברייתא דקתני מתניתין הראשון בסקילה וכו' פירוש ומתניתין ר"מ היא כדאוקימנא לעיל והא דבעי מיניה דרב וכו' ושתיק רב אזלא כולה אליבא דר"מ א"כ היכי קאמר שמואל מ"ט שתיק רב וכו':

סז.

במתניתין אמר לשנים הן עדיו וכו' אם היה ערום ואינו יכול לדבר בפניהם מכמינים לו עדים וכו' ובגמרא אימא סיפא המדיח זה האומר נלך ונעבוד ע"ז ואמר רבי יהודה וכו' כצ"ל:

שם כי קתני מסית זה הדיוט להכמנה דתניא ושאר כל חייבי מיתות וכו' כיצד עושין לו וכו' יש לדקדק מה צריך להביא ברייתא זו הא במתני' גופא קתני בהדיא דמכמינים לו עדים ונראה משום דהא דקרי ליה מסית הדיוט היינו כלומר הדיוט ושוטה כמו שפירש רש"י והיינו שטותו שמדליקין לו נרות בבית הפנימי ומדברים עמו ואינו מרגיש שבשביל כך עושין זה כדי שיהיו העדים שמבחוץ רואים אותו והוא אינו רואה אותם וק"ל:

ברש"י ד"ה המדיח זה האומר וכו' פירוש זה שייך למתניתין דלקמן בסמוך:

ד"ה מדיח עיר הנדחת שנו וכו' ואשמועינן סיפא דמדיח דרישא וכו' ר"ל דרישא היא מתניתין דריש פרק דקתני אלו הן הנסקלין וקא חשיב נמי מדיח:

בתוס' ד"ה רבינא אמר וכו' ואין זה שיטת הגמרא ר"ל מה שפירש רש"י דרבינא ורב פפא לא פליגי אלא שזה מתרץ חדא וזה מתרץ חדא אין זה שיטת הגמרא שזה יתרץ חדא וזה יתרץ חדא:

סח.

בתוס' ד"ה היאך מניחין איסור סקילה כו' ופ"ה התם ומדליק ברביעית כו' יש לדקדק בזה מה מקשין התוס' דילמא דבהא פליגי רבי נתן ורבי יהודה נשיאה דרבי נתן ס"ל דהדלקת הנר קודם לחליצת תפילין וס"ל שלישית להדליק את הנר ורביעית לחלוץ תפילין ורבי יהודה נשיאה ס"ל איפכא ולכך קאמר שלישית לחלוץ תפילין ורביעית להדליק את הנר ור"א ס"ל כרבי נתן וצ"ל שס"ל להתוס' דמשמע מסוגיא דשמעתין מדקאמר שלישית להדליק את הנר כמאן כרבי נתן ולא קאמר דאתיא אפילו כר"י נשיאה ור"י נשיאה אף לחלוץ תפילין קאמר אבל להדליק את הנר לכ"ע בשלישית ולא פליגי אלא בלחלוץ תפילין מכלל דגמרא סבירא לה דאדרבה בלחלוץ תפילין לא פליגי דלכ"ע בשלישית ולא פליגי אלא בהדלקת הנר דלרבי נתן הוא בשלישית ולר"י נשיאה ברביעית ודייק לה לגמרא דאי בהדלקה מודו דבשלישית ולא פליגי אלא בלחלוץ תפילין ה"ל למיתני בדברי רבי נתן שלישית להדליק את הנר רביעית לחלוץ תפילין ר"י נשיאה אומר שלישית לחלוץ תפילין דהוה משמע דפלוגתייהו בלחלוץ תפילין ומדלא קתני הכי ש"מ דלא פליגי אלא בהדליק את הנר אבל לחלוץ תפילין גם לר"נ בשלישית דמסתמא חולץ תפילין קודם שמדליקין את הנר ולכך לא הזכיר ר"ג לחלוץ תפילין כ"א שלישית להדליק את הנר שהוא אחר חליצת תפילין והאחרון נקט ולכ"ע חליצת תפילין הוא קודם הדלקת הנר וא"כ קשיא הכא דמשמע דהדלקת הנר קודם ותירצו ודאי חליצת תפילין ברישא כשעושין הכל בזמנו ואין מאחרין אבל היכא דאיחרו עד כניסת השבת מפני איזה טרדה יש להקדים הדלקת הנר שהוא איסור סקילה:

ד"ה וטהרתן כמו שהן וכו' ותני בתוספתא וכו' אף מטבילין כמות שהן כו' שמע מיניה דהוי חבור ר"ל והיינו פלוגתא דמזה אנו שמעינן דפליגי רבנן ור' אליעזר: