רש"י על הש"ס/סנהדרין/פרק ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | מאירי | ריטב"א | רמב"ן | ר"ן | יד רמ"ה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש | בן יהוידע
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין מט ב (עריכה)

פרק שביעי - ארבע מיתות

מתני' ארבע מיתות - סקילה שריפה הרג וחנק. דווקא נקט סידרא סקילה חמורה משריפה ושתיהן מהרג ושלשתן מחנק ונפקא מינה למתחייב שתי מיתות דקי"ל לקמן (דף פא.) דנידון בחמורה:

רבי שמעון כו' - פלוגתא מפרש בגמרא:

זו מצות הנסקלין - שפירשנו בפרקין דלעיל (דף מה.) בית הסקילה היה גבוה שתי קומות כו' ומשום דבעי למתני מצות הנשרפין והנהרגין והנחנקין כיצד הדר ונקט להאי:

גמ' כל מקום ששנו חכמים דרך מנין - וסידרו דבר אחר דבר:

אין מוקדם ומאוחר - לא דקדקו להקדים במשנתן את המוקדם ולאחר את המאוחר שיש מקום שהשנוי מאוחר במשנה צריך להקדימו במעשה כגון סדר ח' בגדים של כהונה גדולה כדמפרש לקמיה דמכנסים קודמין בלבישה ולא הקדימו לשנותן כסדר לבישתן ויש מקום שהסדר שנוי כמשפטו לכתחיל' אבל אי אפיך לית לן בה כגון דברי סדר חליצה כדלקמיה:

חוץ מסדר שבעה סממנין - האמורים לענין הכתם של דם שבהן דיקדקו בסדר משנתן כל דבר המועיל לחבירו קרי ליה סם לגביה ואין סם לשון בושם ולא לשון מרפא אלא לשון דבר הצריך לתיקון חבירו:

מעבירין על הכתם - לבודקו אם דם נדה הוא ולטמא טהרות שנגע בהן או צבע הוא והטהרות טהורות ואם עבר באלו שבע סממנין כשיכבס אותו בהן כסדרן בידוע שדם היה ואם לא עבר בידוע שצבע היה:

רוק תפל - שלא טעם כלום כל אותו היום תפל ריקם ונגוב וחסר כל טעם מאכל כגון דבר שלא נמלח דמיקרי תפל:

ומי גריסין - ומי לעיסת גריסין של פול שלועסין וכוססין אותו ומשפשפין אותו בהן:

ומי רגלים - שהחמיצו והסריחו:

נתר - מין אדמה הוא וקורין לה ניתרא:

ובורית - עשב הוא ומעביר כתמין וקורין ליה אירבנ"ו שבונריי"א:

קמוליא - התם מפרש לה שלוף דוץ ולא ידענא מאי היא:

אשלך - נמצא בנקבי מרגליות העולות מתוך הים:

לא עשה ולא כלום - אין זה נסיון שאם לא עבר בכך אכתי איכא למימר דם הוה והאי דלא עבר היינו משום דאין גריסין מועילין אלא לאחר הרוק וכן כולם כסדר והא דרב סחורא קבוע' בהאי גמרא משום דמייתינן להני ארבע מיתות ב"ד דמתני' עלה כדפליג רב פפא עליה ואמר אף ארבע מיתות דווקא נישנו הקודם במשנה קודמת לחברתה אם נתחייב שתי מיתות:

בפלוגתא לא קמיירי - רב סחורא נמי אית ליה דמתני' דוקא תנן ומיהו כי נקט איהו לא נקט מילי דפלוגתא:

אף סדר יומא - דעבודת יום הכפורים הסדורות במשנה במסכת יומא זו אחר זו דווקא קתני:

ואידך - אמר לך וודאי דוקא קתני ומיהו חומרא בעלמא הוא שהחמיר הכתוב בעבודת אותו היום שאם שינה בסידרו פסול ולא משום חשיבות דעבודות הוא שתהא זאת חמורה וחשובה מחבירתה אלא חומר היום שנכתבה חוקה בסידורה לעכב וכי אמרינן אנן במידי דחשיבותה גרם ליה כגון ארבע מיתות דאמרינן לקמן דזו חמורה מזו וכן בשבע סמנין שצורכו וכחו של כל אחד ואחד גורם לו ליקדם וכן מכנסיים שחישבן הכתוב להקדימן כדלקמן אבל יום הכפורים חומר היום בעלמא הוא שלא לשנות בו ולא כח עבודות:

ואידך - רב פפא דאיירי נמי בחומרי אמר לך ההוא מצוה בעלמא ואי אפיך לית לן בה:

ולאפוקי ממצות חליצה - האי כל מקום דקאמר רב סחורא דלא דיקדקו בו לאפוקי מסדר השנוי במצות חליצה אתא דלא תימא דווקא הוא ואע"ג דמצותיה הכי כדקא מסדר ואזיל:

היא אומרת - תחילה מאן יבמי והוא אומר לה לא חפצתי ואחר כך חולצת ואחר כך רוקקת ואחר כך קוראה ככה יעשה אפי' הכי אי אפיך לית לן בה כדקתני לקמן:

עצה ההוגנת לו - שאם היה הוא זקן והיא ילדה הוא ילד והיא זקינה אומרין לו כלך אצל שכמותך ולא תכניס קטטה לתוך ביתך:

ובלשון הקודש היו אומרין - במסכת סוטה יליף לה בפרק אלו נאמרין בכל לשון (דף לב.):

רוק הנראה - שיהא בו כדי לראות כשיוצא מפיה דבעינן לעיני הזקנים וירקה:

קוראה וקורא חולצת ורוקקת וקוראה - קוראה מאן יבמי וקורא לא חפצתי חולצת ורוקקת וקוראה ככה יעשה לאיש:

ה"ג והוינן בה מאי קמשמע לן כו' - ומהא דרב יהודה שמעינן דמתניתין לאו דווקא משום הכי נקט לה הכא:

ולאפוקי - אהא דרב סחורא קא מהדר:

על בשרו - משמע כשלובשן יהא בשרו מבלי לבוש דאי לא הא אתא לאשמועינן למה לי על בשרו:

מאי טעמא אקדמה לכתונת - הואיל ומכנסיים קודמין:

דאקדמיה קרא - כתונת בד קדש ילבש ומכנסי בד וגו' (. קרא טז):

סקילה חמורה כו' - טעמא דמתניתין מהדר. לפרושי מ"ט דרבנן דאמרו סקילה קודמת לשריפה ושריפה להרג והרג לחנק:

שכן נתנה למגדף - מברך את השם והוא בסקילה כדכתיב (שם כד) הוצא את המקלל וגו': ולעבודת כוכבים: שהן עבירות חמורות:

ומאי חומרא - דמגדף ועבודת כוכבים דקאמרת דמיתה הניתנה להם ודאי חמורה משאר מיתות שהרי ניתנה לעבירה חמורה:

שכן מחללת את אביה - כדקאמרינן לקמן (דף נב.) שאם היו נוהגין בו קדש נוהגין בו חול אומר ארור שזו ילד ארור שזו גידל:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין נ א (עריכה)

קסברי רבנן - דמתני':

נשואה - בת כהן יצאה מכלל נשואה בת ישראל מחנק לשריפה אבל ארוסה דגבי בת ישראל בסקילה לא יצאה בבת כהן מכלל ארוסה בת ישראל:

ומדאפקיה רחמנא לארוסה - בת כהן מכלל נשואה בת כהן משריפה לסקילה ש"מ סקילה חמורה דעל כרחיך ארוסה חמורה מנשואה שמחללת ומזנה בית אביה והכתוב החמיר עליה דהא נשואה בת ישראל בחנק שהיא קלה מכולן וארוסה בסקילה לפום ריהטא דסוגיא הכי מיפרשא כדפרישית ומיהו כי דייקת בה שפיר לא אשכחת קרא לרבנן מנא להו דנשואה יצאה ולא ארוסה אלא משום דאית להו סקילה חמורה הוא דקאמרי על כרחיך לא יצאה ארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל מסקילה לשריפה להקל ויש להקשות היכי ילפינן מהכא דסקילה חמורה הא איהי לא קמה להו לרבנן אלא משום דקסברי סקילה חמורה הלכך על כרחיך האי מדאפקיה רחמנא לארוסה בת כהן בסקילה דנקט הכא לאו טעמא למילתייהו היא אלא יתובי מילתא בעלמא ועיקר טעמייהו מדניתנה למגדף ולעובד עבודת כוכבי' הוא ודקשיא לך אדרבה שריפה חמורה שכן ניתנה לבת כהן ומאי חומרא שכן מחללת את אביה הכי מתרצה לה כדמתרצינא לקמן גבי מכה אביו ואמו אפ"ה פושט ידו בעיקר עדיף והאי דקאמר דקסברי רבנן נשואה יצאה לשריפה כו' על כרחיך נקט ליה דלא תימא מדיצאה ארוסה בת כהן מארוסה בת ישראל מסקילה לשריפה ש"מ שריפה חמורה וה"ק לעולם סקילה חמורה דפושט ידו בעיקר עדיף וגבי בת כהן דאחשבה לשריפה לאו לגבי סקילה אחשבה אלא לגבי חנק אחשבה דנשוא' היא דיצאה ולא ארוסה והאי מדאפקיה רחמנא כו' אורך דברים הוא ונראה בעיני דלא גרסינן לה:

כדאמרן - שכן פושט ידו בעיקר:

איזה כח מרובה - כלומר אי זה עון חמור:

מדיחי עיר הנדחת בסקילה - באלו הן הנחנקין (לקמן דף פט:) יליף טעמא ומדמדיח בסקילה ונידחין בסייף ש"מ סקילה חמורה:

מכה אביו ואמו בחנק - דכתיב ביה (שמוח כא) יומת סתמא וקיימא לן (לקמן דף נב:) כל מיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק:

הוקש כבודם לכבוד המקום - נאמר כאן (שמות כ) כבד את אביך ונאמר להלן (משלי ג) כבד את ה' מהונך:

על כרחיך ארוסה - חמורה מנשואה שרעה לשמים ולבריות ולעצמה שפוגמת כבודה ומשפחתה ואיכא קלון טפי מנשואה שכבר נפגמה ומדאפקה רחמנא מכלל מות יומת הנואף (ויקרא כ) דהיינו חנק דאף ארוסה היתה בכלל אשת רעהו (שם) ואפקה בהדיא לסקילה כדכתיב (דברים כב) כי תהיה נערה בתולה מאורסה וגו' ש"מ סקילה חמורה ואי קשיא לך למה לי להדורי בתר טעמא בכולהו דתיהוי סקילה חמורה מינייהו מכיון דאשכח סקילה חמורה משריפה ולקמן יליף שריפה חמורה מסייף ממילא ידעינן דסקילה חמורה מסייף תריץ משום דלקמן לא קיימא לן שריפה חמורה מסייף אלא מגזירה שוה מסקילה דאשכחן בה דחמיר. מסייף הלכך מיבעי ליה לאהדורי אטעמא דחמורה סקילה מסייף:

נאמר אביה בסקילה - בנערה המאורסה לזנות בית אביה (דברים כב):

ונאמר אביה בשריפה - בבת כהן את אביה היא מחללת (ויקרא כא):

סקילה חמורה מסייף - כדיליף טעמא לעיל ממדיחין ונידחין:

מדאפקיה לנשואה דבת כהן - סתמא כתיב ארוסה ונשואה משמע ורבנן הוא דמפקי ארוסה מההיא כלל ושבקי לה במילתא כדין ישראלית בסקילה משום דאית להו סקילה חמורה שכן ניתנה למגדף ונשואה מיהת אפקה קרא מדין נשואה ישראלית מחנק לשריפה אלמא שריפה חמורה ואע"ג דמצי לאיתויי בגזירה שוה דאביה אביה כדאייתיה לסייף ניחא לאיתויי מגופה:

ר"ש לטעמיה - לקמן (שם) יליף מקרא דכתיב בת כהן סתמא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין נ ב (עריכה)

הוי אומר כח המדיח - ור"ש אית ליה מדיחי עיר הנדחת בחנק ויליף לה מקרא באלו הן הנחנקין (לקמן דף פט:) ומדמדיחין בחנק ונדחין בסייף אלמא חנק חמור מסייף וכבר קיימא לן לעיל דשריפה חמורה מחנק הלכך כ"ש דחמורה היא מסייף מק"ו מה חנק דחמור מסייף כו':

מרגלא בפומיה דרבי יוחנן - סדור היה הדבר הזה בפיו ולא ששנאה במשנה וברייתא אלא כך קיבלה שמועה מרבו:

בסקילה - דרבנן אית להו דארוסה לא יצאה לשריפה דאם כן נמצא אתה מיקל בבת כהן:

ר' שמעון אומר בשריפה - דשריפה חמורה הלכך לית לך לאפוקי מכלל סתם בת כהן דקרא סתמא כתיב:

זינתה מאביה - ארוסה בת ישראל שזינתה מאביה דאיכא שתי מיתות סקילה משום ארוסה ושריפה משום דמאביה זינתה דבשריפה היא כדילפינן באלו הן הנשרפין (לקמן דף עה:):

בסקילה - לרבנן דסקילה חמורה:

ר"ש אומר בשריפה - הא קמ"ל דלרבנן משום דאית להו סקילה חמורה סבירא להו דארוסה לא יצאה לשריפה כדמפרש ואזיל וטעמא מאי כו':

ונפקא מינה - מהא דרבי יוחנן דאמר דמשום דלרבנן סקילה חמורה הויא ארוסה בת כהן בסקילה ומשום דלר"ש שריפה חמורה מוקי לה בשריפה ש"מ המתחייב שתי מיתות נידון בחמורה דהכא נמי שתי מיתות איכא סקילה כדין ארוסה ושריפה כדין בת כהן הלכך לרבנן על כרחך ארוסה לא יצאה לשריפה ולר"ש יצאה:

מאי ר"ש - לעיל מהדר דאמרן לעיל ר"ש לטעמיה דאמר אחת ארוסה ואחת נשואה יצאה לשריפה היכי שמעינן ליה:

שני כללות נאמר בבת כהן - אחת בארוסה ואחת בנשואה כלומר כשכלל הכתוב באשת איש (יקרא כ) מות יומת הנואף והנואפת אף בת כהן משמע בחנק וכשהוציא ארוסה לסקילה אף בת כהן במשמע היינו כלל שני:

ופרכינן בבת כהן ולא בבת ישראל - האי קראי סתמא כתיבי:

אימא אף בבת כהן - וה"ק שתי כללות שנאמרו בתורה בארוסה בסקילה ובנשואה בחנק אף בת כהן היתה תחילה במשמע ובא הכתוב והוציא לך בת כהן לידון בשריפה וסתמא כתיבא ואחת ארוסה ואחת נשואה הוציא לשריפה:

ארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל - מסקילה לשריפה:

נשואה מכלל נשואה - מחנק לשריפה צא ולמד מיכן שהשריפה חמורה דמה כשהוציא נשואה מכלל נשואה להחמיר עליה יצאה דהא שריפה הכל מודים דחמורה מחנק אף כשהוציא ארוסה מכלל הארוסה להחמיר עליה הוציאוה:

זוממי נשואה בת כהן בכלל זוממי נשואה בת ישראל - בחנק שלא הוציא הכתוב אלא אותה לבדה דכתיב (ויקרא כא) היא באש תשרף ולא בועלה ולא זוממיה: גבי זוממין גרס בכלל ולא גרס מכלל:

בת כהן כי תחל - אי לא כתב לזנות משמע אפילו חיללה שבת:

ת"ל לזנות - ולקמיה פריך חיללה שבת בת סקילה היא:

ונאמר להלן - בנערה המאורסה מה להלן שזינתה בשעה שזיקת הבעל עליה אף כאן זנות בשעה שזיקת הבעל עליה ולא פנויה והאי דנקט תנא האי לישנא ולא נקט מה להלן ארוסה כו' משום דסופו נמי לאיתויי נשואה לשריפה כדיליף ואזיל:

או אינו אומר אביה - לגזירה שוה זו אלא להוציא את כל האדם שאם זינתה מאביה תידון בשריפה אבל משאר כל אדם . תידון כבת ישראל ולקמיה פריך היכי תיסק אדעתין הא מילתא א"כ מאי איריא בת כהן ואפי' בת ישראל נמי מאביה בשריפה באלו הן הנשרפין (לקמן דף עה.):

כשהוא אומר היא מחללת - משמע היא מחללת אותו ולא הוא מחללה הרי על כרחיך כשזינתה משאר כל אדם אמור:

הא מה אני מקיים את אביה - למה לי למיכתביה כלל אלא נאמר כאן כו' והאי תנא לית ליה האי דרשה דלקמן (דף נב.) שאם היו נוהגין בו קודש כו' א"נ אית ליה ליכתוב היא מחללת ולא ליכתוב את אביה וליהוי משמע אפי' משפחתה ואביה יותר מכולם:

נערה - שהביאה שערות ולא הביאה סימני בגרות במס' נדה מפרש להו בפרק [יוצא דופן] (דף מז.) משנתמעך הכף:

ת"ל ובת כהן מכל מקום - מריבויא דוי"ו קא דריש וכר"ע סבר לה דדריש לה לקמן (דף נא.) כי האי גוונא וליכא לפרושי דמדכתיב קרא סתמא יליף טעמא דהא אתא גזירה שוה ומפקא ליה מסתמיה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין נא א (עריכה)

אין לי אלא שנשאת לכהן - לקמיה פריך מהיכא תיתי הא אטו משום דניסת ללוי וישראל לאו בת כהן היא:

חלל - כהן. שנשא גרושה או זונה וילדה לו בן מיקרי חלל מן הכהונה כדכתיב (ויקרא כא, טו) לא יחלל זרעו:

עובד כוכבים נתין וממזר - אע"פ שאסורין לבא בקהל יש להם קידושין והרי היא אשת איש דקדושין תופסין בחייבי לאוין ואע"ג דהאי מתניתין ר"ע דדריש וי"ו ושמעינן ליה דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין איכא תנא ביבמות (דף סט.) דאית ליה אליבא דר"ע דכי אמר ר"ע אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ה"מ בחייבי לאוין דשאר אבל בחייבי לאוין גרידי לא אמר עובד כוכבים איכא לאו דלא תתחתן בם (דברים ז, ג) וכן נתין דהוא מן הגבעונים:

בת איש כהן - איש יתירא למה לי אלא למדרש דאב הוא דבעינן איש כהן אבל בעל לא בעינן איש כהן ואף על פי שאינה כהנת אבת כהן קפיד קרא שתהא בת איש כהן ולא אשת כהן:

רבי אליעזר אומר כו' - לקמן בעי מאי קאמר:

חיללה שבת בת סקילה - והיכי ס"ד דהקל בה הכתוב משאר בנות ישראל לידון במיתה קלה:

ומאי שנא מיניה דידיה - לענין שבת למה יחמיר לנו בנקיבות יותר מן הזכרים כהנים:

איהו אשתראי שבת כו' - ומשו"ה היכא דלא אשתראי ליה מיהו לא תחמיר עליה:

הא לזנות כתיב - ופנויה לאו זנות היא דאין לשון זונה אלא שזינתה ויצתה מתחת בעלה לאחרים כמו (הושע ט, א) כי זנית מעל אלהיך לשון מורדת ויוצאה מזה לזה אשוויר"א בלע"ז:

כדר"א - במסכת יבמות בהבא על יבמתו:

עשאה זונה - ליפסל מן הכהונה אלמא זנות מיקרייא:

מאי נינהו - מאי קאמר לן קרא:

שזינתה מאביה - בתמיה:

אתיא הנה הנה - כתיב (ויקרא יח, י) בבת בנו ובבת בתו ערות בת בנך או בת בתך וגו' כי ערותך הנה וכתיב (ויקרא יח, יז) בבת אשתו שארה הנה זימה היא מה באשתו עשה בתה כבת בתה דכתיב (שם) ערות אשה ובתה וגו' אף כאן חייב על בתו כעל בת בתו ומן ק"ו לא תייתיה דאין עונשין מן הדין אבל גזרה שוה הוי כאילו מפורש בו דהא להך דרשה איכתיב הנה יתירא:

אתיא זימה זימה - לידון בשריפה כתיב הכא זימה היא וכתיב בשריפה זימה (ויקרא כ, יד) באש ישרפו וגו':

סלקא דעתך אמינא - האי אביה קרא יתירא הוא דגליא שריפה בבת כהן שזינתה מאביה לאפוקי מגזירה שוה דרבא אתא למימר דלא תידרוש ליה לישראל הבא על בתו בשריפה דמדגלי רחמנא כו' קא משמע לן היא מחללת דבזינתה שאר כל אדם קאמר:

לאו בת כהן היא - בתמיה למה לי איש יתירא לריבויי:

כי תחל לזנות - כשהיא מתחללת על ידי זנות וזו נתחללה כבר ע"י נשואין שנשאת לחלל לנתין ולממזר נתחללה מן התרומה אפי' ימות וזרע אין לה לא תשוב עוד אל בית אביה כנעוריה ונפסלת נמי מן הכהונה שלא תינשא עוד לכהן וכולה יליף ביבמות בפרק אלמנה (דף סח.):

לפסול לה - כגון נתין וממזר:

פסלה - עולמית מתרומה ומכהונה והתם פריך האי מיבעי ליה לגופיה זר שאינו כהן לא תאכל בתרומה בחייו ומשני ליה התם וחלל אף על גב דלא פסיל לה הוא דהא כשר לבא בקהל יליף לה בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמוח דף סט.) מלא יחלל זרעו מקיש זרעו לו מה הוא פוסל אף זרעו פוסל דכהן גדול הבא על האלמנה פוסל מן הכהונה ומן התרומה דיליף לה מלא יחלל שני חילולין במשמע שמחלל אותה ואת הולד:

ללוי וישראל נמי - אע"פ שאינה מחוללת עולמית מיהו כל ימי חייו מחוללת מן התרומה כדכתיב ושבה וגו':

ודלא כר"מ - הא דאמרן לעיל בת כהן הנשואה לממזר בקדושתה קיימת ונידונית בשריפה דלא כרבי מאיר:

ואכלה בתרומה בשוגג - דגבי זר איכא חיוב קרן וחומש:

משלמת את הקרן - דכיון דלא זכי לה רחמנא בגוה גזילה היא אצלה:

ואינה משלמת את החומש - דלאו זרה היא הואיל וראויה לחזור אם ימות בעלה וזרע אין לה:

ומיתתה בשריפה - אם זינתה:

נשאת לאחד מן הפסולים - שנפסלה עד עולם ונתחללה הרי היא כזרה גמורה:

מאביה - שזינתה מאביה:

כלתו בסקילה - במתני' (דף נג.):

ברשות אביה - ארוסה:

ברשות חמיה - נשואה:

אי כרבנן - דאמרי סקילה חמורה איפכא מיבעי ליה דהא ארוסה חמורה מנשואה ולדידהו נשואה יצתה מכלל בת ישראל מחנק לשריפה ולא ארוסה מסקילה לשריפה:

ואי כרבי שמעון - דאית ליה שריפה חמורה מסקילה הא אמר אחת ארוסה ואחת נשואה יצאו לשריפה:

ואי כר' ישמעאל - הא דאמר שריפה חמורה כר' ישמעאל דאמר לקמן בשמעתא ארוסה יצאת לשריפה ולא נשואה דיליף לה מבנין אב דבארוסה הכתוב מדבר:

את חמיה חנק הוא - כדין בת ישראל דהא לא יצתה מכללה: כך הצעה של משנת ר"א כמו שהיא שנויה ולא תפכה ולעולם כרבנן דאית להו איפכא ארוסה בסקילה נשואה בשריפה ואיהו נמי הכי אמר כל שהיא בבת ישראל שזינתה מאחר:

למטה ממיתת אביה - שריפה כלומר במיתה שהיא קלה משריפה כגון נשואה דחנק בעלמא הוא הכא בבת כהן במיתת אביה כו' כאילו זינתה מאביה ובשריפה:

כל שהיא - בבת ישראלית למעלה ממיתת אביה כגון ארוסה דבסקילה ה"נ בבת כהן לא יצאת מכללה להקל ונידונית במיתה חמורה כאלו זנתה מחמיה דבסקילה וה"ק אביה בשריפה הסמוכה למיתת אביה דנחיתא מינה דרגא דהיינו נשואה בת ישראל הכא בבת כהן הוציאה הכתוב להחמיר בשריפה ושהיא למעלה משריפה כגון ארוסה את חמיה דיינין לה כדין כלתו דבסקילה יש לגמגם אמאי נקיט את חמיה תיפוק ליה דכן דינה בסקילה אחרי שלא יצאה מן הכלל ומיהו הא מתקפינן אתקפתא אחריתי ומפקינן ליה מטעמא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין נא ב (עריכה)

לעולם רבי ישמעאל - דאמר ארוסה יצתה ולא נשואה והכי קאמר ר' אליעזר את אביה ברשות אביה דהיינו ארוסה בשריפה:

ואת חמיה - דהיינו נשואה אם מחמיה זינתה בסקילה כבת ישראל ומכל אדם בחנק כישראל דנשואה לא יצתה מן הכלל:

לעולם כר"ש - דאמר שריפה חמורה הלכך על כרחיך ארוסה יצתה לשריפה ובנשואה קסבר רבי אליעזר הואיל ובישראל קלה מאד דבחנק דיי לך אם תחמיר על בת כהן לדונה בסקילה דסלקא חד דרגא דלר"ש כך סדרן שריפה סקילה חנק והרג ואת אביה ואת חמיה דקאמר רשות נינהו:

הא אידי ואידי ר"ש בשריפה קאמר - ועל כרחיך לא מצית למימר ר' אליעזר בהא פליג עליה דמהיכא תיתי אי לית ליה בנין אב דר' ישמעאל על כרחיך כיון דשריפה חמורה וקרא בת כהן סתמא כתיב שתיהן במשמע ואי אית ליה בנין אב דבארוסה הכתוב מדבר נשואה על כרחיך לא יצתה מכלל נשואה בת ישראל ומי הוציאה לסקילה אם החמיר הכתוב בארוסה בת כהן מבת ישראל שכן היא חמורה תחמיר בנשואה שהיא קלה:

איפוך - אידי ואידי רשות והאי דקאמר את אביה ולא נקט לשון ארוסה ולשון נשואה סירכא נקט אמילתיה דתנא קמא סריך דאיירי בלישנא דקרא:

הלכתא למשיחא - הלכה זו כשיבאו ימות המשיח אצטריך לנו שישובו ד' מיתות בית דין למקומן:

הכי קאמינא הלכה למה לי סוגיא דשמעתא הלכה קאמר - בתמיה מי שייך למימר הלכה בכי האי מחלוקת שאין בין רבין לרבינא לא חיוב ולא פטור ולא חילוק מיתה דתרוייהו מפרשי נשואה בשריפה ארוסה בסקילה ובתיקון לשון הברייתא פליגי מר מתקן לה ללישנא דלא אצטריך לאפוכה ומר מפיך לה משום דוחקא דלישנא ומאי הלכה איכא למימר בסוגיא דשמעתא אחרי שאין אנו למידין ממנה כלום כשיבא המשיח ויחיה המתים נשאל את רבי אליעזר באיזה לשון אמרה:

מות יומת הנואף והנואפת - כל מיתה סתם חנק:

הכל היו בכלל הנואף והנואפת - נשואות וארוסות כהנת וישראלית:

הוציא הכתוב - מכלל זה את ארוסה לסקילה כדכתיב (דברים כב) והוציאו את הנערה והוציאו כתוב אחר בת כהן לשריפה וכתב סתם ולמד סתם מן המפורש מה כשהוציא בישראל מכלל חנק ארוסה הוציא ולא נשואה אף כשהוציא כו':

זוממיה - בכלל מיתת בועלה שלא יצא מן הכלל דכתיב (ויקרא כא) היא ולא בועלה וזוממיה בכלל מיתת בועליהן דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו במקום שיש חילוק מיתה בעדותן כגון כאן שחייבו לה שריפה ולו סקילה כדינו נדונין ולא כדינה:

אחת ארוסה ואחת נשואה - דקרא סתמא כתיב:

אמר לו רבי ישמעאל - הואיל ודורש אתה גזירה שוה דרוש נמי הא דבארוסה משתעי:

בת ובת - וי"ו יתירה לרבות הנשואה:

נוציא זו בשריפה - ונחמיר עליה ממיתה המפורשת בה דהוי חנק דאם משמע גזירה שוה להביא את הנשואה הביא נמי את הפנויה ואם משמע להוציא פנויה הוציא וכו':

ורבי ישמעאל - דפריך ליה אם משמע וכו' לא ידע דעתיה דרבי עקיבא והוה סבירא ליה מדמהדר ליה בת ובת אני דורש שמע מינה דרבי עקיבא הדר ביה מגזירה שוה והכי קאמר ישמעאל אחי אין אני דורש גזירה שוה זו דאתא בת ובת ואפקה והכי קאמר ליה אם כן למעוטי פנויה מנא לך:

בזכרים - בכהנים:

בין תמימים לבעלי מומין - לענין עבודה יכול אף בנות בעלי מומין יצאו מכלל קדושתן ויהיה דינם כבנות ישראל אם זנו:

והיו קדש - לרבות אף בעלי מומין לקדושה:

הני מילי - דנפקי שאף בעלי מומין בקדושתן מוהיו קדש:

אינהו - הכהנים עצמן נתרבו לקדושה שלא תאמר הואיל ופסולין לעבודה יהיו מותרין לטמא למתים:

ור' ישמעאל - דנפקא ליה במה מצינו ולא איצטריך ג"ש:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין נב א (עריכה)

האי את אביה - מאי דריש ביה:

מאי זו - אהיכא קאי:

מתני' משקעין אותו - שלא יתהפך אנה ואנה ותפול הפתילה על בשרו מבחוץ:

קשה לתוך הרכה - כורכין סודר קשה לתוך הרכה מפני שהרכה אינה חונקת לפתוח פיו והקשה מחבל את גרונו ומנוולתו לפיכך קשה מבפנים לחנוק ורכה מבחוץ להגין:

ומדליק את הפתילה - בגמרא מפרש פתילה של אבר:

מדליק - מתיך:

וחומרת את בני מעיו - לשון חמרמרו מעי (איכה ב) כווצת:

רבי יהודה אומר - אין חונקין אותו בסודרין דאף הוא אם היה מת בידם ע"י חניקתם קודם זריקת הפתילה לא היו מקיימין מצות שריפה אף הוא לישנא בעלמא הוא כלומר אם יחניקוהו אף הוא ימות בידם ואין זו שריפה:

בצבת - טנליי"ש בלע"ז:

לא היה ב"ד של אותו שעה בקי - צדוקין היו שאין להם ג"ש אלא קרא כמשמעו:

גמ' מנא לן - דכי האי גוונא שריפה היא דקאמר רחמנא:

אתיא שריפה שריפה - כתיב הכא (ויקרא כא) באש תשרף וכתיב התם (במדבר יז) אשר הקריבו השרופים מה להלן גוף קיים ולקמן פריך מנא לן:

מבני אהרן - דכתיב בהו (ויקרא י) יבכו את השריפה:

מנא לן - דעדת קרח הכי הוו:

בנפשותם - ולא בגופם:

שריפה ממש - הלכך על כרחיך לא מצי למילף גוף קיים מהתם ולקמן פריך ותהוי שריפה ממש ולילף שריפת בית דין מיניה ותהוי ממש:

על עסקי נפשותם - על חנופת אכילה ושתיה הנכנסת בנפשותם:

בחנפי לעגי מעוג - בשביל חנופת של לגימות מעוג שהאכילם והשקם קרח לעדתו ונתחברו עמו חרק עלי וגו' מעוג לשון דבר הנאכל כדכתיב (מלכים א יז) באלמנה הצרפית שאמרה לאליהו חי ה' אלהיך אם יש לי מעוג:

מנא לן - דגוף קיים בבני. אהרן:

שריפה ממש - אף הגוף אבל מבפנים התחילה שריפתן ושרפה והלכה עצמות ובשר:

והא כתיב ותאכל אותם - דמשמע מיעוט אותם ולא דבר אחר ואם הכל נשרף מאי קא ממעט ומשני אותם ולא בגדיהם:

שכן אדם חוטא נשמה פיגול - אדם מאדם חוטא מחוטא נטילת נשמה מנטילת נשמה אבל שריפת פרים אין בהם נטילת נשמה שכבר הן נשחטין:

פיגול - דבר שאין בו פיגול מדבר שאין בו פיגול:

מכשיר - שריפת ב"ד מכשיר הכשר מצות המקום וכן פרים הנשרפים אבל שריפה דהני לאו בידי אדם הוה שיקיימו בהם מצות המקום:

ולדורות - דבר הנוהג לדורות מדבר הנוהג לדורות: ופרכינן מאן דיליף מעדת קרח מ"ט לא יליף מבני אהרן משום דקסבר שריפה ממש הואי ותהוי שריפה ממש ונילף שריפת ב"ד מיניה לשריפה ממש דהוה ליה אדם מאדם וחוטא מחוטא ונשמה ופיגול:

לאו שריפה היא - ובב"ד שריפה כתיב ואי אתה רשאי לברור לו זו שאינה קרויה שריפה: ואי בעי לקיומי ואהבת לרעך כמוך אפיש ליה חבילי זמורות:

לעגל - מהר:

קמ"ל - ג"ש דמיקריא נמי שריפה והשתא דאיהי מיקריא שריפה ברור אותה לו מדרב נחמן:

וכבר היו - איידי דאיירי בבני אהרן תנא ליה הכא לאשמועינן דבשביל שהיו מבקשים שררה ורבנות מתו:

נפישי גמלי סבי דטעיני משכי דהוגני - הרבה גמלים זקנים שטעונים עורות גמלים יונקין שמתו בכרי מדין ועיפה (ישעיהו ס) מתרגמינן הוגני בכרה קלה (ירמיהו ב) היינו גמלא נערה ויונקה שהיא קלה ועסקיה רעים מחמת שלא הורגלה לטעון משאוי:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין נב ב (עריכה)

למה תלמיד וכו' - משום דאיירי בעדת קרח נקט לה שהיו תלמידי חכמים כדכתיב (במדבר טז) נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם ועל שם שפיתם אותו רשע כשנהנו מממונו הקלו בעיניו להשיאם ולהחזיק ידו במחלוקת ולמרוד בהקב"ה:

בתחלה - בעודו מתנהג בכבודו שאין צריך לו הוא יקר בעיניו: רב חמא בדורות האחרונים היה כשאר האמוראים:

טעה בדרב מתנה - דאמר לעיל שריפת ב"ד פתילה של אבר היא:

וטעה בדתניא - שאין ב"ד ממיתין אלא בזמן לשכת הגזית בעוד סנהדרין נוהגת בלשכת הגזית נוהגת אף בחו"ל כדאמרינן במסכת מכות (דף ז. ע"ש):

של צדוקין - שדורשין מקרא ככתבו:

ה"ק - רבי אלעזר לחכמים בתמיה כדאמרינן במתניתין דמשמע שראה מעשה זה משגדל והכי אהדרו ליה לא היה ב"ד בקי:

והתניא - דאין מביאין ראיה מן הקטן אהדרו ליה:

אמר להו כשהוא גדול - מעשה שראה בגדלו ולא אשגחו ביה דאמרו ליה לא היה ב"ד של אותה וכו' והדר אמר להו מעשה שראה בקטנו:

מתני' ניוול הוא זה - השתא משמע מפני שהרגו מעומד ונופל:

על סדן - עץ עבה תקוע בארץ כמו של נפחים:

גמ' שורפים על המלכים - שמתו מטתן וכלי תשמישן ואין בהן משום דרכי האמורי:

אלא משום דכתיב הך שריפה בדאורייתא - שנאמר בצדקיהו בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים כן ישרפו לך וגו':

נקם ינקם - במכה עבדו כנעני ומת תחת ידו דהוי במיתת ב"ד משום דעבד שייך במצות שהאשה נוהגת בהן:

דבריז ליה מיבריז - תוקעה בבטנו או בגרונו כמו ברזא דחביתא:

לפי חרב כתיב - פיפיות של חרב שני צדדין מכאן ומכאן דכתיב (תהלים קמט) חרב פיפיות אלמא תרי נינהו:

גיסטרא - חולקו לאורכו לשנים:

קטל בר חורין - דלא כתיב ביה אלא מיתה סתם וכל מיתה סתם חנק הוא:

מנלן - בסייף:

מן הצואר - גרון:

ממול עורף - מאחרי הפנים דכתיב (דברים כא) וערפו לשון עורף מול הרואה את העורף דהיינו אחורי צואר שרואין את העורף ועורף הוא קטרי"ל שכנגד הפנים דכתיב (ירמיהו לב) ויפנו אלי עורף ולא פנים אלמא עורף להדי פנים:

פרט לאשת קטן - אשמועינן דקטן אין לו קדושין:

לאשת אחרים - כותי אשמועינן שאין קידושין לכותי ומהכא תיפוק לן בכל דוכתא:

אלא להקל עליה - ולקמן מפרש דארבע מיתות כסידרן גמרא גמיר להו ר' יאשיה מסיני וכיון דחנק קלה מכולם על כרחיך נתנה לחייבי מיתות הסתומין שהרי אין לך כח להחמיר עליהם שמנין לך לדונם בחמורה שמא לא נתחייב בה:

לא מפני שהיא קלה - דסבירא ליה כר"ש דאמר (לעיל דף מט:) חנק והרג:

אינה אלא חנק - ור' מפרש לה לדרבי יונתן:

נאמר מיתה בידי שמים - וימת גם אותו (בראשית לח) ונאמרה מיתה סתם בידי אדם:

אין בה רושם - אין בה חבורה וסימן: מדקאמר רחמנא בת כהן שזינתה בשריפה מכלל דבת ישראל לאו בשריפה הלכך מות יומת הנואף ע"כ חנק הוא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין נג א (עריכה)

הכי גרסינן בשלמא לר' יונתן כדמפרש רבי טעמא: ממאי דאיכא חנק בעולם - במיתת ב"ד דילמא אין מיתות ב"ד אלא שלש קלה שבהן בסייף:

ארבע מיתות - בשמן הנקוב להן וכיון שלא פירש למי נתן חנק על כרחיך קלה היא מכולן והניחה לסתומי' שאינו רשאי למשכה להחמיר עליה אלא להקל עליה לפיכך לא הוצרך לפרש:

שאר הנסקלין - דלאו עבודת כוכבים ונערה המאורסה וחלול שבת ואוב וידעוני ומגדף דהנך כתיבי בהו סקילה וכולהו שאר הנסקלין לא כתיבא בהו סקילה בהדיא וגמרינן להו לקמן בגזירה שוה דאוב וידעוני:

במאי גמרי - איזו טובה מופנית לגזירה שוה דמיהם בם או מות יומתו:

א"ל רב אחא מדפתי לרבינא - הא דא"ר זירא לאביי במאי גמרי מאי הוה קשיא ליה לרבי זירא אי הוה גמרי במות יומתו:

אי נימא אשת איש קא קשיא ליה - אמאי קרי ליה מיתה סתם ובחנק תיגמר מינה ג"ש מאוב וידעוני כי היכי דגמרינן כל הנסקלין דלא כתיב בהו אלא מות יומתו סתמא וגמרינן להו מהתם:

מכה אביו ואמו - אמרינן לקמן דמיתתו בחנק באלו הן הנחנקין (דף פד:) וקשיא ליה לגמריה לסקילה מאוב וידעוני ומאי קשיא ליה אדגמר מאוב וידעוני לגמריה מאשת איש דהכי שפיר דכיון דאיכא למיגמר קלה ואיכא למגמר חמורה אי אתה רשאי למשכה להחמיר:

לגמרו מא"א - כדאמרינן דאינה רשאי למושכה להחמיר הלכך בדמיהם בם גמרי:

מתני' אלו הן הנסקלין - דכתיב בהו סקילה הא כתיב ביה ודלא כתיב ביה סקילה כתיב בהו דמיהם בם וגמירי מאוב וידעוני:

והאשה המביאה את הבהמה - עליה:

והנותן מזרעו למולך - קסבר האי תנא מולך לאו עבודת כוכבים הוא מדתנן עבודת כוכבים ותנא מולך אלא חק העבודת כוכבים בעלמא הוא ורחמנא חייב עליה סקילה והכי אמרינן בגמ':

אוב וידעוני - במתניתין לקמן (דף סה.) מפרש להו:

והמקלל אביו ואמו - החמיר מבמכה משום דאיכא תרתי קלון אביו ואמו ומוציא שם שמים לבטלה:

והמסית - את היחידים:

והמדיח - עיר הנדחת לקמן באלו הן הנחנקין (דף פט:) מפרש לה מנא לן דבסקילה:

מכשף - בגמרא (דף סז.) יליף לה מנא לן דבסקילה:

הבא על האם - בשוגג חייב עליה שתי חטאות דבכולהו עריות כתיב בהו כרת וכתיב בהו חלוק חטאות ואפילו בגוף אחד כדאמרינן בפרק בתרא דמסכת מכות (דף יד.) לחייבו על אחותו שתים שהיא אחותו מאביו ואחותו מאמו והכא נמי כתיב בהו חלוק לרבנן כדמפרש בגמרא:

משום אשת אב - אם נתקדשה לאביו שלא ילדתו בזנות או נתקדשה לו אחרי כן:

אלא משום אם - וטעמא מפרש בגמרא:

בין לאחר מיתת אביו - אחיוב דאשת אב קאי דמרבה ליה קרא אף לאחר מיתה כדמפרש בגמרא אבל שם אשת איש לאחר מיתה לא קאמרי:

בין מן האירוסין - דכיון דקדשה אשתו היא דכתיב (דברים כד) כי יקח איש אשה משעת לקיחה נקראת אשתו והך קיחה קידושין היא דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון:

גמ' תניא ר' יהודה אומר וכו' - האי תנא פליג אתנא דידן דלא מפליג לדרבי יהודה בין ראויה לשאינה ראויה והאי תנא אית ליה דהיינו טעמא דרבי יהודה דלא היה לו לאביו אישות בה הלכך לא קרינא ביה אשת אב:

חייבי כריתות - שאסורין עליו באיסור כרת דקיימא לן בקדושין בפרק שלישי (דף סז.) דלא תפסי בהו קדושין:

מכלל דרבנן וכו' - בתמיה:

אלא בחייבי לאוין - כגון ממזרת ונתינה או אלמנה לכה"ג דקיי"ל (שם דף סח.) דתפסי בהו קדושי מהאחת אהובה והאחת שנואה וטעמא דר"ע התם מפרש מלא יקח איש את אשת אביו וסבר דבאנוסת אביו הכתוב מדבר דלאו דלא יגלה כנף אביו כנף שראה אביו הוא דאיכא וקאמר רחמנא דלא יקח אין לו לקוחין בה:

איסור מצוה כו' - יבמה שנפלה לפני יבם והיא אסורה עליו משום מצוה או משום קדושה חולצת ואינה יוצאה בלא כלום אף על גב דגבי חייבי כריתות קיימא לן בפרק קמא דיבמות (דף ג:) מגזרה שוה דעליה דיוצאה הימנו בלא כלום בלא חליצה התם הוא דאסורה ליה איסור חמור דלא תפסי ביה קדושי אבל איסור מצוה או קדושה דבנות קדושין נינהו מרבינן התם (דף כ.) מיבמתו יבמתו יש לך אחרת שעולה השערה לחלוץ ואינה עולה ליבום ואיזו זו חייבי לאוין:

ולא מתייבמת - דהא אסירא ליה וכי תימא תיתי עשה ותדחה לא תעשה גזירה ביאה ראשונה שמקיים בה יבמה יבא עליה (דברים כה) אטו ביאה שניה שאין בה מצות עשה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין נג ב (עריכה)

איסור מצוה שניות מדברי סופרים - תנא גופיה קתני לה במשנה הכי:

ואמאי קרי לה וכו' - פירוש אמוראים נינהו:

ר' יהודה מחליף - שהיה שונה ומפרש איסור מצוה אלמנה לכהן גדול דכתיב (ו קרא כז) בסוף ספר ויקרא כשהשלים כל מצות כהונה אלה המצות איסור קדושה שניות מדברי סופרים כגון אם אמו ואם אביו ואמאי קרי ליה איסור קדושה שא"ל חכמים קדש עצמך במותר לך להתרחק אף מזו המותר כדי שלא תכשל באיסורא אבל חליצה בעיא:

חייבי לאוין - דקתני אלמנה:

כחייבי כריתות - משוי להו דלא תפסי בהו קדושי:

וחייבי כריתות לאו בני חליצה ויבום נינהו - וכן חייבי לאוין לרבי עקיבא מה חייבי כריתות אינן בתורת קדושין ואין בהן חליצה ויבום אף אלו הואיל ואינן בתורת קדושין אין בהן חליצה ויבום:

לדבריו דתנא קמא - דמחייב אלמנה בחליצה קאמר רבי יהודה לדבריך דמחייבת ליה בחליצה אין לך לקרותה איסור קדושה אלא איסור מצוה:

תני כדתנן - אייתי מתניתא בידיה דתני בה דר' יהודה אומר אף בראויה לאביו קאמר דאינו חייב אלא משום אם בלבד וכדתנן במתני':

אמך היא - ערות אביך וערות אמך לא תגלה אמך היא למה לי אמך היא אלא לומר לך שאם יש בה שני שמות אם ואשת אב אינך חייב אלא משום אמו:

אלא מעתה - דדרשת אמך היא למעוטי:

ערות אביך היא - דכתיב גבי אשת אב תדרשיה נמי למעוטי שם אם מינה ונימא דה"ק הך ערות אשת אב דרישא דקרא אם יש עוד עליה שם אחר כגון שהיא אמך לא תתחייב אלא משום אשת אב:

אלא אמו שהיא אשת אביו - בתמיה כלומר לדבריך קאי הכא ומעיט לה מאיסור אם קאי הכא ומעיט לה מאיסור אשת אב אם כן על כרחיך לגמרי מיעטה דקראי אהדדי לא נימא דסתרי ותמיהה לי אמאי לא אקשי ליה לרבי יהודה גופיה דהא משום אם מודה ליה דחייב ואי איכא למדרשיה להאי היא למיעוטא הכי דרשינן ובכי האי גוונא מתרצי דה"ק אי אמך לבד היא לא תגלה ערותה אבל אם יש שם אחר עליה אינך מוזהר עליה והיא דערות אביך הכי נמי מדריש ערות אשת אביך לא תגלה אם ערות אביך לבד היא אבל אם יש שם אחר עליה אינך מוזהר עליה והשתא י"ל אמו שאינה אשת אביו ואשת אביו שאינה אמו חייב אשת אביו שהיא אמו לא ליחייב ולי נראה דהשתא אמו שאינה אשת אביו וכו' לישנא יתירא הוא וה"ג קאי הכא וממעט לה קאי הכא וממעט לה ותו לא מידי והכי קא קשיא ליה אם כן קשו קראי אהדדי הא מיחייב ליה באמו וממעט ליה מאשת אב והאי ממעט ליה מאמו ומחייב באשת אב:

ותו - אי איכא למדרשיה להאי היא למיעוטא כי האי גוונא רבנן מאי עבדי ליה אלא על כרחיך לא משמע מהיא מיעוטא למימר דאיסור זה לבדו עליה ולא אחר וכי משמע היא מיעוטא הכי משמע אמך היא ואין אחרת אמך והאי היא דלא מצית למדרשה הכי על כרחך לאו למיעוטא אתא אלא לדרשה אחרינא אתא לכדרב שישא בריה דרב אידי בשלהי שמעתין לעונש דאמו שאינה אשת אביו דלא כתיב בם דמיהם בם דבאשת אביו כתיב דמיהם בם ומשמע בין אשת אביו שאינה אמו בין שהיא אמו אבל אמו שאינה אשת אביו אזהרה כתיב בה (ויקרא יח) ערות אמך לא תגלה ומשמע אע"פ שאינה אשת אביו אבל עונש לא כתיב בה ויליף לה מאמך היא בהוייתה תהא כל צדדיה שוין דכי היכי דאמך שהיא אשת אביך ענש בה כך אמך שאינה אשת אביך ענש בה והכי נמי לרבי יהודה להכי מבעי ליה וכן היא דערות אביך לדרשה אחרינא לחייב עליה אפילו לאחר מיתת אביו כלומר בהוייתה תהא לעולם כדלקמן בשמעתין ולאו למעוטי מאיסורא אתי: מן אלא מעתה עד לכדרב שישא בריה דרב אידי חדא אתקפתא היא:

אמר קרא - ערות אמך היא לא תגלה ערותה:

אלא אמר רבא - לעולם מקרא קמא דהיא בערות אמך מיעוטא משמע כדהוה דרשינן מעיקרא ומיהו היא דערות אביך דקשיא לך דממעט ליה נמי מאיסור אם לאו פירכא היא דהא רישא דקרא דערות אביך שם אשת אב הוא דאדכר ולא משום איסור אם ומייתי לה בג"ש כדלקמן נאמר כאן ערות אביך לא תגלה ונאמר להלן ערות אביו גלה מה להלן באישות הכתוב מדבר אף כאן באישות הכתוב מדבר ומשמע. לן איסורא בין אשת אביו שהיא אמו ובין אשת אביו שאינה אמו דחייב עליה משום איסור אשת אב הלכך כי הדר כתיב בסיפא דאידך קרא ערות אביך היא לאו למדרש מיניה משום אב ולא משום אם דהא רישא דקרא ערות אביך נמי משום אשת אב הוא דחייביה בין אינה אמו בין היא אמו הלכך לרבי יהודה ערות אביך היא למעוטי משום אשת איש מוקים לה לקמן דלא תימא שם אשת איש לא נפיק מכלל אשת אב דרישא דקרא דהא אביו נמי עמיתו הוא וקרי נמי ביה ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך וגו' (שם) וערות אשת אביך היא דרישא מוקי לאזהרת אשת אב לאחר מיתה אבל היא דגבי אמך לרבי יהודה למעוטי מאיסור אשת אב אתא דהא נ"ל מרישא דקרא דלחייב עליה משום אשת אב כשהיא אמו ואשת אביו דקסבר רבי יהודה ערות אביך דרישא דקרא זו אשת אביך ולא אביך במשכב זכור ממש דיליף לה בגזירה שוה כדלקמן ומשמע אף כשהיא אמו חייב עליה באיסור אשת אב וערות אמך להביא אמו אנוסה והדר כתיב אמך היא לאפוקי ממשמעותיה דרישא ולמימרא דמשום אמו אתה מחייבו וכו' ולדרב שישא בריה דרב אידי לא מיבעי ליה לרבי יהודה דכיון דאית ליה האי גזירה שוה דלקמן מיניה נפקא ליה נמי עונש לאמו שאינה אשת אביו דלרבנן דלית להו גזירה שוה נפקא להו מהאי קרא דאמך היא הא דרב שישא בריה דרב אידי ולמעוטי באיסור אשת אב לא משתמע להו לרבנן משום דקא סברי האי ערות אביך דרישא דקרא במשכב זכור ממש קאמר כדלקמן ולאו באיסור אשת אב איירי מידי הלכך לא אתא סיפא למעוטי מידי דלא דמי ליה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין נד א (עריכה)

תניא כוותיה - בתורת כהנים דסתם ספרא ר' יהודה דערות אביך לרבי יהודה זו אשת אביך ואית ליה גזירה שוה למילף מיניה עונש לאמו שאינה אשת אביו ואייתר ליה אמך היא להאי דרשה:

ת"ל ערות אביו גלה - ומשמעות לא משמע אנוסה דהאי לאו ערות אביך היא אלא מופנה הוא לגזירה שוה כדדריש בסופה ומההיא תיפוק לן עונש לאמו אנוסה כדמפרש בסופה:

מה להלן באישות הכתוב מדבר - דהא רישא דקרא איש אשר ישכב את אשת אביו כתיב ומשמע בין אשת אביו וכו' וחייב עליה משום אשת אב עד דאתא אמך היא דסופה ומיעטה ואוקמה לרישא דקרא על כרחיך באשת אביו שאינה אמו:

בעונש מניין - היינו הך דאתחיל בה לעיל ושבקה:

אמך היא - ארישא דקרא מהדר לאפוקי ממשמעותיה והיכא דאשת אביו הויא אמו אינו חייב עליה משום אשת אב אלא משום אם:

ערות אביך ממש - אבל אשת אב לא רמיזא הכא הלכך לא אתיא אמך היא למעוטי ולדרשה אחרינא אתא כדלקמן:

נכרי הבא על אביו - מפרש ליה רבא דבישראל קאמר והא דנקט עובד כוכבים לישנא מעליא:

חייב שתים - מואת זכר וערות אביך:

על אחי אביו - מואת זכר וערות אחי אביך לא תגלה דמשמע ליה ממש:

בשוגג ולקרבן - דכיון דאיכא שני לאוין חלוק חטאות ביניהם אע"ג דכרת אחת היא דנפקא לן במסכת מכות באלו הן הלוקין (דף יד:) ברישיה דדרשינן אחותו יתירא לחלק כרת למפטם וסך דכתיב ביה שני לאוין וכרת אחת וה"ה לכל שני לאוין וכרת אחת:

דינו מאי ניהו קטלא - ואפילו שוגג דקאמר לקמן (דף נז:) בהאי פירקא אזהרה שלהם זו היא מיתתם:

דלא כרבי יהודה - דהא לא משמע ערות אביך ממש דאתיא גזירה שוה ואפיקתיה ממשמעותיה:

מאחי אביו - דההוא ודאי משמע ליה ממש דכתיב בגופיה אל אשתו לא תקרב:

פלוגתא דאביי ורבא - בעונשין מן הדין באלו הן הנשרפין:

ואי אתה מחייבו משום אשת איש - דכיון דמחייב עליה רישא דקרא משום אשת אב משמע נמי אשת איש ואתא היא ואפקיה:

ורבנן עונש באשת אב לאחר מיתה מנא להו - אבל אזהרה כתוב בה כדדרשינן מדרשה למר ולמר:

בשלמא לרבי יהודה - דיליף עונש מאזהרה בגזירה שוה מייתי לה נמי בגזירה שוה אלא לרבנן מנא להו:

ערות אביו גלה - גבי עונש כתיב: עונש באמו לא כתיב אלא באשת אב הוא דכתיב:

אמך היא - בהוויתה היא כל צדדין שוין בה בין שהיא אשת אב בין שאינה אשת אביו:

ונחייב נמי משום אשת בנו - דהא שני לאוין ושני שמות הן ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה (ויקרא יח):

וסיים באשת בנו - דכתיב היא ומשמע היא האמורה ברישא דקרא והאי דהדר וכתביה לחייב עליה אף לאחר מיתה:

מתני' תקלה - מכשול עון:

גמ' אשר ישכב את זכר - מדלא כתיב איש לא חלק בנשכבים בין גדול בין קטן להתחייב השוכב עליה ואשמעינן דלא בעינן תרוייהו בני עונשין ומינה נמי ילפינן דאי הוה נשכב גדול. ושוכב קטן כגון בן תשע שנים ויום אחד דביאתו ביאה ולאו (בני) עונשין הוא ומחייב נשכב:

משכבי אשה - שתי משכבות יש באשה שוין זה לזה לחייב בכל עריות כדרכה ושלא כדרכה:

ה"ז בא ללמד - על זכר שחייב אפילו שלא כדרכה:

ונמצא למד - למשכב זכור לא איצטריך קרא דפשיטא לן דכל משכב זכר שלא כדרכו הוא אלא האי משכבי לאשמועינן אתא דהבא על אשה בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין נד ב (עריכה)

וגם קדש היה בארץ - מה קדש האמור כאן יש בו תועבה אף בלא יהיה קדש יש בו תועבה והדר גמרינן תועבה האמור בלא יהיה קדש מתועבה האמור במשכב זכור דכתיב אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם דמיהם בם מה תועבה האמור שם אף נשכב במשמע:

וגם קדש היה בארץ - לשון זנות דכתיב כתועבות הגוים ומשכב זכור תועבה היא:

לא תשכב - קרי ביה נמי לא תשכב:

ונאמר להלן במסית - דכתיב וסקלתו באבנים:

לנשכב מניין - זכר שנרבע לבהמה:

אזהרה מניין - בשוכב בהדיא כתיב ובכל בהמה לא תתן שכבתך אבל נשכב בזכר לא כתיב:

כתועבות הגוים - האי נמי מתועבותיהם הוא דכתיב בפרשת עריות (ויקרא יח) כי את כל התועבות האלה עשו אנשי הארץ:

הבא על הזכור והביא זכר עליו - בהעלם אחת:

חייב שתים - דשני לאוין הם דמתרי קראי אתו לפיכך חלוק חטאות ביניהם והביא זכר עליו גרסינן ולא גרסינן זכור דלא מקרי זכור אלא נקב המשכב:

לדברי ר' עקיבא אינו חייב אלא אחת - דכיון דמחד קרא נפקי אין חלוק חטאות ביניהם:

דכי כתיב לא יהיה קדש - בזנות דגברי כתיב אבל לבהמה אין זנות כדילפינן ביבמות (דף נט:) מאתנן זונה ומחיר כלב ולא שייך בה לשון קדשות והאי דתניוה תנא לעיל לא יהיה קדש לרווחא דמילתא אבל עיקר אזהרה לאו מהתם:

אלא מנא לן נפקא ליה מכל שוכב - דאפיקתיה לעונש לנשכב בלשון שוכב לילפיה משוכב לאזהרה הלכך אזהרה לשוכב ונשכב מלאו דלא תתן שכבתך הוא חד במשמעותיה וחד מדאיתקש לחבריה וכיון דחד לאו לתרוייהו אין חלוק חטאות ביניהם:

אביי אמר אף לדברי ר' ישמעאל חייב שתים - דכי כתיב לא יהיה קדש בגברי הוא דכתיב כדאמרן לעיל ונרבע לבהמה לאו מיניה יליף אלא מדאפקיה בלשון שוכב ואיכא לאו דלא תתן שכבתך:

בין לרבי אבהו בין לאביי לר' ישמעאל חייב שלש - לרבי אבהו בא על הזכור מלא תשכב הביא זכר עליו מלא יהיה קדש בא על הבהמה מלא תתן שכבתך אבל משום נרבע לבהמה לא מחייב בהדיא הביא זכר עליו דמחד קרא נפקי ולאביי בא על הזכור והביאו עליו תרי נינהו ואת זכר לא תשכב ולא יהיה קדש בא על הבהמה והביאה עליו מלא תתן שכבתך אבל משום נרבע לבהמה לא מחייב דכיון דחזינן נרבע מהאי קרא וכל שוכב עם בהמה מדאפקיה רחמנא בלשון שוכב לא מחייב אלא אחת כיון שאינן חלוקין בלאוין:

זכור לא עשה בו קטן כגדול - בנשכב מיירי והכי קאמר ליחייב שוכבו כדאמרינן לעיל אשר ישכב את זכר בין גדול בין קטן ואשמעינן הכא דלאו בכל קטנים קאמר אלא דלא בעינן בני עונשין לחייב שוכבו אבל גדול קצת בעינן ולקמן פריך מאי היא:

בהמה עשה בה גדולה כקטנה - לחייב את הרובעה:

מאי לא עשו בו קטן כגדול - איזהו קטן פטור שוכבו ואיזהו דקרית ליה גדול לחייב שוכבו דהא פשיטא לן דלאו גדול ממש ובר עונשין בעי דהא את זכר כתיב בין גדול בין קטן:

לא עשו בו ביאת פחות מבן תשע וכו' - אם בא על פחות מבן תשע פטור ולקמן מפרש טעמא:

רב סבר - הואיל ואזהרת נשכב משוכב אתא כדר' עקיבא כל דליתיה בשוכב ליתיה בנשכב ושוכב פחות מבן תשע הבא על הזכור גדול ובר עונשין אינו מחייבו מיתה דהא לאו ביאה היא כדאמרינן במסכת נדה (דף מה.) ולקמן מייתי לה בשמעתין בן ט' שנים ויום אחד הבא על יבמתו וכו' הלכך נשכב פחות מבן ט' נמי אינו מחייב את שוכבו:

ושמואל סבר משכבי אשה כתיב - בזכר ואשה בת ג' שנים ראויה לביאה ומחייב שוכבה מיתה וזכר נשכב נמי ל"ש:

תניא נמי הכי וכו' - בן תשע שנים ויום אחד הוי זכור הא פחות מכן לא הוי זכור ובנשכב קאמר דאילו בשוכב לא קאמר זכור ועוד אי בשוכב קאמר ולחייב את הנשכב גדול קאמר מאי שנא זכור דנקט כל עריות נמי לא ניחייבו על ידי ביאת קטן פחות מבן תשע:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין נה א (עריכה)

הבא על הבהמה בין כדרכה בין שלא כדרכה - מקרי רובע ומילי מילי קתני לה:

באשה שני משכבות - כדכתיב בה משכבי:

ובהמה משכב אחד - דהא לא כתיב בה משכבי ולענין רביעה קאמר דהאשה הנרבעת לבהמה מתחייבת אף שלא כדרכה כדרך שהיא מתחייבת בבעילת אדם דאילו בבעילת אדם לא איצטריך לרב נחמן למימר דקראי טובא ומתני' איכא ורב פפא נמי לא מצי למימר איפכא:

מתקיף לה רב פפא אדרבה אשה דאורחא - בבעילה אמידעם דאורחא היא מחייב אמידעם אחרינא דהיינו שלא כדרכה לא דאין אורחה דאין הנאתה מרובה:

בהמה דלאו אורחא - לבא עליה ביאת שניהם שוין: (תניא דלא כתרוייהו):

המערה - שלא גמר ביאתו איכא למאן דאמר (ביבמות דף נה:) זו נשיקת אבר על הנקב ואיכא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה דהוא דבר מועט אבל יותר הוא על נשיקה מיהו גבי עריות קיי"ל (שם) העראה כגמר ביאה דכתיב בנדה את מקורה הערה וילפינן (שם דף ח.) שאר עריות מנדה בהקישא דר' יונה כי את כל אשר יעשה מכל התועבות האל הוקשו כולן זה לזה הכא מאי:

משכבי אשה כתב ביה - בזכר ומאי קא מבעיא ליה כל דמחייב באשה מחייב נמי ביה:

אם אינו ענין - להך העראה דכתיבא גבי אחות אמו ואחות אביו דכתיב בהו (ויקרא כ) כי את שארו הערה אם אינו עניין לגופיה דהא אתיא בהקש דנדה ככל שאר עריות כדפרישית תנהו ענין לבהמה:

למה לי למכתביה להעראה דידה גבי חייבי כריתות - אחות אב ואחות אם אין בהם מיתה:

לכתבה גבי - חד מעריות של חיוב מיתה:

איידי דכולי קרא - דעריות אחות אמך ואחות אביך כי את שארו הערה וגו' (שם):

לדרשא אתא - ביבמות בפרק הבא על יבמתו (דף נד:) דהא כתיבא בכל חד וחד באנפי נפשיה בפרשת עריות באחרי מות והדר כתיב בקדושים תהיו:

קבסתן - צערתני ששאלתני דבר שאי אפשר:

בקושי - בקשיו של אבר:

לא משכחת - שיוכל לכופו לעצמו:

משמש מת - באבר מת בלא קושי:

למ"ד משמש מת בעריות וכו' - פלוגתא היא בשבועות בשלהי ידיעות הטומאה (דף יח.):

מחייב אשוכב ואנשכב - דתרוייהו איתנהו ביה:

עובד כוכבים הבא על הבהמה מהו - שתסקל הבהמה על ידו גבי ישראל פרשי' במתני' תרי טעמי לפי שבאת לאדם תקלה על ידה ושלא תהא עוברת בשוק לאחר זמן ויאמרו וכו' דהיינו קלון וגבי עובד כוכבים תקלה איכא דבני נח הוזהרו על העריות לקמן בפרקין (דף: ו.):

קלון ליכא - דרכן בכך ואין מתביישין ועוד דאקלון דידהו לא חס רחמנא:

אילנות - של אשירה דכתיב בהו (דברים יב) תשרפון באש אמרה תורה וכו' אלמא תקלה אע"פ שאין קלון דהא אשירה לעובד כוכבים אינה קלון אלא תקלה שאף הם הוזהרו על עבודת כוכבים:

אלא מעתה - דמשום תקלה לחודה נסקלת:

עובד כוכבים המשתחוה לבהמתו - דאיכא תקלה שהוא נהרג על ידה תתסר הבהמה לישראל בהנאה ונקטל"ה לבהמה:

איכא מידי דלישראל לא מיתסר - בהמתו בהשתחואתו דקיימא לן (תמורה דף כט.) בעלי חיים אין נאסרין מפני עבודת כוכבים דמדאיצטריך קרא למיסר נעבד לקרבן גבוה מכלל דלהדיוט שרי:

לישראל נמי תתסר מידי דהוה ארביעה - דאסרינן לה ומקטלא וכי איצטריך למיסר נעבד לגבוה כגון נעבד על פי עד אחד או ע"פ הבעלים דגברא לא מקטיל ואיהי נמי לא מקטלא דהא רובע ונרבע אסר להו קרא לגבוה וקשיא לן למה לי קרא ממשקה ישראל כתיב מן המותר לישראל ואוקים בנרבע על פי אחד או על פי הבעלים דגברא לא מקטיל ואיהי נמי לא מקטלא בפרק ששי דתמורה (שם):

אמר אביי זה קלונו מרובה - שיש כאן קלון שעבר על מצות קונו וקלון שגינה עצמו בדבר מגונה:

וזה קלונו - דעובד כוכבים מועט וסבירא ליה לאביי תקלה וקלון בעינן דלית ליה דרב ששת אי נמי סבירא ליה כותיה דמתוך שקלונו מרובה איכא קלון ואפילו מעובד כוכבים ומיהו מאילנות לא גמר לה:

בבעלי חיים קא אמרינן - דלא מתסרי במלתא זוטרתא:

דהא חס רחמנא - שהצריך להם ב"ד של עשרים ושלשה והעדאת עדים:

רבא אמר - להכי לא ילפינן נעבד מנרבע משום דלא נהנית הבהמה מעבירה וגבי עובד כוכבים הבא על הבהמה כרב ששת סבירא ליה דהא איתהניא מעבירה:

תא שמע - דתקלה בלא קלון מקטיל מדקתני במתני' תרי בבי והויא רישא משנה יתירא דקתני סיפא דבר אחר וכו' ומהך סיפא משמע דתרווייהו איכא דקתני ויאמרו זו היא היינו קלון ושנסקל היינו תקלת עבירה ומדתנא לרישא שמע מינה תקלה גרידתא דוקא נקט בלא קלון כגון עובד כוכבים דהא ליכא למימר תנא רישא תקלה וסיפא קלון למימרא דתרווייהו בעינן דהא מדסיפא שמע מינה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין נה ב (עריכה)

ה"ג לא סיפא תקלה וקלון ורישא הא קמ"ל וכו': סיפא - ודאי תרוייהו איכא ואימא לך דכולה מתני' בישראל קא מיירי ואשמועינן רישא דאע"ג דליכא אלא חדא קלון בלא תקלה כגון ישראל שוגג כסבור מותר דאיכא קלון שגינה עצמו בדבר מגונה ותקלה ליכא ומאי תקלה דקתני שבאת. לאדם תקלה ע"י תקלת קלון קאמר וניחא לאוקמה הכי ולא תוקמא רישא בעובד כוכבים וסיפא בישראל:

בת שלש שנים ויום אחד - קים להו לרבנן דשוב אין בתוליה חוזרין ומאז היא ראויה לביאה:

מתקדשת בביאה - ע"י אביה אם מסרה אביה לאחר לבא עליה לשום קדושין דהאב זכאי בבתו בקדושיה דכתיב (דברים כב) את בתי נתתי לאיש הזה אבל היא עצמה ואמה ואחיה כשהיא יתומה אין בה קדושי תורה אלא רבנן הוא דתקון ולא הצריכוה גט אלא מיאון בעלמא:

ואם בא עליה יבם קנאה - ויצאה ידי יבום ומתגרשת הימנו בגט ומקבלו אביה ואינה צריכה חליצה דהא בביאת יבם תלה רחמנא דכיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר שמגרשה בגט וזה הרי בא [עליה] אבל פחות משלש שנים אינה ביאה ואינה נקנית לו ואם בא לגרשה בגט אינו יכול אלא ימתין עד שתהא בת שלש שנים ויום אחד ויבעול או עד שתביא ב' שערות ותחלוץ:

וחייבין עליה - אם קבל אביה קידושין ובא עליה אחר חייב עליה משום אשת איש דביאה היא אבל פחות מבת שלש נהי דקדושי כסף שלה קדושין הן לחייב עליה לאחר שלש אבל הבא עליה בתוך שלש לא נתחייב אע"פ שהיא אשת איש דלאו ביאה היא:

ומטמאה את בועלה - בנדותה דקיי"ל (נדה דף לב.) מרבויא דוי"ו ואשה כי תהיה זבה לרבות תינוקת בת יום א' שמטמאה בנדתה ומיהו כי מטמא' בנדה במגע ובמדרס הוא דמטמאה טהרות ואדם וכלים כשאר נדה אבל בא עליה בתוך שלש אינה מטמאתו טומאת שבעה כבועל נדה דכתיב ביה (ויקרא טו) ותהי נדתה עליו אלא הרי הוא כנוגע בעלמא לטומאת ערב משום דלאו ביאה היא אבל בת שלש מטמאתו כדין בועל נדה:

לטמא משכב התחתון כעליון - שהבועל נדה מטמא משכב התחתון משום משכב אפי' לא נגע בו כעליון של זב הכי מפורש במסכת נדה בפרק בנות כותים (דף לב:) שאין משכבו של בועל נדה חמור כמשכב נדה וכמשכב זב שנעשים אב הטומאה לטמא אדם וכלים דכתיב בהו וכל אשר יגע במשכבה אלא הרי הוא כעליונו של זב בגד שנישא על גבי הזב שאינו אלא ראשון לטומאה ואינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומקראי ילפינן לה התם:

נשאת לכהן - ע"י קדושי אביה:

אוכלת בתרומה - אבל פחות מבת שלש אע"פ שקידושיה קידושין על ידי אביה הואיל ואין ביאתה ביאה אין חופתה חופה והויא לה כארוסה דאע"ג דקנין כספו הוא אמרו רבנן אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה:

בא עליה אחד מן הפסולין - כגון עובד כוכבים או חלל או נתין וממזר פסלה מן התרומה דהא ביאתה ביאה וביבמות (דף סח.) ובקדושין בפרק בתרא (דף סט:) ילפי לה מהאי קרא ובת כהן כי תהיה לאיש זר וגו' כיון שנבעלה לפסול לה פסלה עולמית מהתם יליף לה שפיר ולוויה וישראלית מרבו מרבויא דבת ובת:

מומתין ע"י - אם מחייבי מיתות הן דהא ביאתה ביאה:

והיא פטורה - דלאו בת עונשין היא:

תקלה ליכא - דלאו בת עונשין היא והרי היא בכלל שוגג:

קנאה - ליורשה ושלא תפטר עוד בחליצה אלא בגט:

ואינו נותן גט עד שיגדיל - שהרי ע"י קדושי אחיו גדול נאסרה וגירושין של זה אינן חשובין להפקיע קדושי אחיו דקטן הוא ואינו בן דעת:

ומטמא כנדה - כבועל נדה ולא כנוגע:

לטמא משכב - שלו התחתון כעליונו של זב אבל פחות מבן ט' אינו אלא כנוגע בנדה לטומאת ערב:

ופוסל - את האשה בביאתו מן התרומה אם הוא א' מן הפסולין:

ואינו מאכיל - אם הוא כהן ובא עליה לשם קדושין אינו מאכילה בתרומה דקטן אע"ג דביאתו ביאה אין קניינו קנין ולא קרינא ביה קנין כספו:

ופוסל את הבהמה מעל המזבח - משום נרבע כגון על פי עד אחד או ע"פ הבעלים שאינה נסקלת ואינה נאסרת להדיוט:

ונסקלת על ידו - אם יש עדים דאין שור ובהמה נסקלין אלא ע"י עדים וסנהדרין כדאמר בפ"ק (דף ב.) כמיתת בעל כך מיתת השור:

מאי לאו מדסיפא תקלה וקלון - דהא קתני יאמרו זו היא היינו קלון וקתני שנסקל היינו תקלה משנה יתירא דרישא לאיתויי קלון בלא תקלת אדם ומאי תקלה דקתני בה. תקלת קלון דאילו לאתויי תקלת עבירה בלא קלון בהכי לא מצית לאוקומא דבישראל תקלת עבירה בבהמה בלא קלון לא משכחת לן וקא סלקא דעתך דכולה בישראל קא מיירי:

מתני' עד שיפרש את השם - שיזכור את השם אבל אם לא הוציא שם מפיו אלא שמע שם יוצא מפי אחר וברכו פטור:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין נו א (עריכה)

בכל יום - כל זמן שהיו נושאין ונותנין בבדיקת עדים היו דנין אותן בכינוי כלומר היו דנין עמהן ובודקין אותם בכינוי היאך אמר כך אמר יכה יוסי את יוסי האי כינוי לאו כינוי השם קאמר אלא ב"ד מכנין בדבריהם הקללה כלפי אחרים כל מי שמהפך דבריו ומדבר כאדם זה שמדבר ומקלל ותולה באחר קרי ליה כינוי בלשון חכמים ויש לו חבר בשבועות (דף לה.) וגם בלשון המקרא ואל אדם לא אכנה כי לא ידעתי אכנה (איוב לב) ולהכי נקט יוסי את יוסי דד' אותיות איכא כשם בן ארבע אותיות דאינו חייב אלא על שם המיוחד דהיינו שם בן ארבע אותיות ומשום דחשבונו של יוסי כחשבונו של אלהים ולהכי נקט יכה זה את זה דילפינן לקמן דאינו חייב עד שיברך שם בשם:

נגמר הדין - ובאו לומר חייב הוא לא היו יכולין להרגו על פי עדות ששמעו שהרי לא שמעו מפיהם אלא קללת כינוי:

אלא מוציאין את כל ' אדם לחוץ - דגנאי הוא להשמיע ברכת השם לרבים:

וקורעין - בגדיהם:

ולא מאחין - עולמית וטעמא מפורש בגמרא:

אף אני - שמעתי כמוהו וא"צ לחזור ולהזכיר ברכת השם:

גמ' שם בשם - כגון יכה פלוני את פלוני או יקלל שם פלוני את שם פלוני:

ונוקב שם בנקבו שם - להכי אהדריה בהאי קרא לומר לך עד שיקוב שם בשם:

וממאי דהאי ונוקב שם וגו' - עד לא תעשון לשון קושיא הוא דאין תירוץ בינתים:

מברז - שלא לתחוב סכין לדקור נקב בשם הכתוב בקלף:

ואזהרתיה מהכא ואבדתם את שמם - וסמיך ליה לא תעשון כן לה' אלהיכם:

בענין שם בשם - כדיליף לעיל ובנקיבה לא משכחת שם בשם שינקוב את חבירו:

שני שמות אהדדי - כתובים בשתי חתיכות קלף ויתנם זה על זה:

נוקב וחוזר ונוקב - בסכין הוא ואין שם נוקב את שם חבירו דלאחר שינקוב העליון ינקוב התחתון:

פרושי - באותיותיו ופירושיה:

לא שמה אזהרה - ולא ענש עליה מיתה:

תרוייהו - פרושי וברוכי ובחדא לא מחייב:

איש איש - בברכת השם כתוב איש איש כי יקלל אלהיו וגו' (ויקרא כד):

אינה אלא סייף - דכתיב בהו (בראשית ט) באדם דמו ישפך ומיתה אחרת לא הוזכרה בהם:

והא מהכא נפקא - דעכו"ם מוזהרין על ברכת השם:

ה' זו ברכת השם - לקמיה דרשינן ויצו ה' אלהים וגו':

לא נצרכא - האי איש איש אלא לרבות את הכנויים שיהו העכו"ם מוזהרים על ברכתו כישראל דאי מהתם הוה אמינא שם המיוחד דוקא דכתיב ה' דהאי אלהים דבההוא קרא לאזהרת ע"ז דרשינן ליה לקמן:

ואליבא דרבי מאיר - מתוקמא דמחייב ישראל על הכנויין מהאי קרא ואתא איש איש להשוות עובדי כוכבי' וישראל בכל הני כנויים כגון אלהים שדי צבאות ולא דמו לכנויים דמתני' דקתני יכה יוסי את יוסי דכנוי דקתני מתני' דנין את העדים בכינוי לאו כנוי השם הוא כדפרשינן לעיל:

על שם המיוחד - דהא כתיב ה' והיינו שם מיוחד דכתיב זה שמי לעולם (שמות ב):

כי יקלל אלהיו - דהיינו כנוי דלאו שם המיוחד וסמיך ליה מיתה ונוקב שם ה' מות יומת וקאי נמי אכי יקלל אלהיו:

וחכ"א על שם המיוחד במיתה - כדכתיב ונוקב שם ה' וגו' והאי ונשא חטאו לאו מיתה אלא ונשא חטאו דכרת:

ועל הכנויין באזהרה - אלהים לא תקלל אף על הכנויין נזהר ושם המיוחד נמי בהא אזהרה נפיק דכל אלהים לשון שררה כמו (שם ז) נתתיך אלהים:

ופליגא דרבי מיישא - הא דאמר ר' יצחק נפחא לרבות את הכנויים ואליבא דרבי מאיר דמשמע הא לרבנן פטור בן נח על הכנויין פליגא דרבי מיישא דאיהו סבר אע"ג דאמרי רבנן על הכנויין באזהרה בישראל מיהו עובד כוכבים חייב מיתה מכגר וכאזרח מדכתיב גר ואזרח יתירה ש"מ לחיובי עובד כוכבים בכנוי:

ור"מ - דאמר גר ואזרח חייבין בכנוי ועובד כוכבים אתרבו מאיש איש ממאי קא ממעט גר ואזרח לבני נח:

הואיל ואיתרבו - להאי פרשתא לכנויין איתרבו אף לכל האמור בפרשה ובסקילה:

ור' יצחק נפחא אליבא דרבנן - כיון דאמרי רבנן עובדי כוכבים פטורין מן הכנוי כישראל גר ואזרח מאי קא ממעטי אי למעוטינהו מסקילה לא איצטריך דמהיכא תיתי הא לא אתרבו בהא פרשתא דבשלמא לר' מאיר סד"א הואיל ואיתרבי איתרבי:

איש איש למה לי - בין לר' מיישא בין לר' יצחק נפחא אליבא דרבנן ברכת השם מויצו ה' אלהים נפקא כנויים מגר ואזרח נפקי לר' מיישא ואי לר' יצחק נפחא הא אמר לרבנן פטורין:

שבע מצות - יליף להו לקמן:

וגלוי עריות - כולן חוץ מנערה המאורסה כדכתיב (בראשית כ) גבי אבימלך הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל בעולת בעל יש להם נערה המאורסה אין להם:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין נו ב (עריכה)

אף על הדם מן החי - כולהו יליף טעמייהו לקמן:

בפרשת מכשף - זו היא שמזכיר והולך לא ימצא בך ובגלל התועבות האל וגו' ומדנענשו עליהם שמע מינה הוזהרו על כולם דלא ענש אלא אם כן הזהיר:

מותרין בני נח וכו' - סיפא דמילתא דרבי אלעזר הוא וכוליה מפרש לקמן:

מכל עץ הגן ולא גזל - מדאיצטריך למישרי ליה ולהפקיר לו עצי הגן ש"מ שאינו מופקר לו נאסר לו:

אכול תאכל - העומד לאכילה ולא תאכל אבר מן החי דבהמה בחייה אינה עומדת לאכילה אלא לגדל ולדות:

עשוק אפרים - מיד שונאיו ורצוץ משפט רצוץ ע"י שפטיו של הקב"ה:

כי הואיל הלך אחרי צו - מפני שנתרצה ללכת אחרי צווי של נביאי הבעל:

למעוטי גיפוף ונישוק - אבל עשה אתרבי מויצו אע"ג דבית דין של ישראל אין ממיתין:

מגפף ומנשק - אמרינן במתני' (דף ס:) דגבי ישראל אינו נהרג:

בכדרכה - שדרך עבודתה בכך ישראל נמי כל עבודה שדרך עבודתה בכך ישראל חייב עליה ואפילו הוא דרך בזיון כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס כדאמר במתני' (שם) וילפינן מקראי וכ"ש כשהוא דרך כבוד דכולהו כדרכן נפקי מאיכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם וגו':

כאשר צוך ה' אלהיך - כתיב בדברות האחרונות גבי שבת וכבוד אב ואם והיכן צוך הא ליכא למימר דמשה הוה אמר להו בערבות מואב כאשר צוך בסיני דמשה לאו מאליו היה שונה להם משנה תורה ומזהירם על מצותיה אלא כמו שקבלה הוא והיה חוזר ומגיד להם וכל מה שכתוב בדברות האחרונות היה כתוב בלוחות וכן שמע בסיני:

לעדה ועדים והתראה - וכן נצטוו ישראל במרה להיות דנין בסנהדרין של כ"ג כדאמרי' (לעיל ב.) עדה שופטת ועדה מצלת דעכו"ם לא איפקוד בהכי כדילפינן לקמן (דף נז:) מקראי דבן נח נהרג בעד א' ובדיין א':

אי הכי מאי הוסיפו עליהן דינין - אין אלו דינין אלא מצות דיינין:

דיני קנסות - הוסיפו במרה דבני נח לא הוזהרו עליהן דכתיב ויצו וגמרי' לה מאשר יצוה דהתם צדקה ומשפט כתיב דהיינו דין ופשרה אבל קנסות לאו משפט נינהו דקנסינן ליה טפי מדיניה:

בדינין מבעי ליה - דניהוי משמע שהוסיפו להם בהלכות דינין שנצטוו עליהם כבר אבל השתא דקתני הוסיפו עליהם דינין משמע כל הלכות דינין הוסיפו:

כל פלך - מדינה:

ישראל נצטוו להושיב - דיינין בכל עיר ועיר כדכתיב (דברים יז) תתן לך בכל שעריך:

כך נצטוו עכו"ם - דהא משפט כתיב ביה והכא נמי כתיב (שם) ושפטו את העם משפט צדק:

האי תנא - דבריי' דלעיל דקתני הוסיפו עליהם דינין דמשמע דבני נח לא נצטוו עליהם תנא דבי מנשה הוא:

ד"ך - דינין וברכת השם:

ס"ך - סירוס וכלאים:

שבע מצות וכו' - לקמן מפרש דתנא דבי מנשה לא דריש ויצו והני כל חדא באנפי נפשיה כתיב בהו:

אדם הראשון לא נצטווה אלא על ע"ז בלבד שנאמר ויצו ה' אלהים - את אלהותו צוה עליו על האדם שלא ימירהו באחר:

אף על ברכת השם - דנפקא ליה נמי מאלהים אלהותו צוה עליו שלא יקללהו כדכתיב (שמות כב) אלהים לא תקלל:

אף הדינין - מאלהים נמי נפקא יהא אלהותי עליך להיות מוראי עליך ולהיות מוראי בלבך ולא מורא בשר ודם להטות משפט כי המשפט לאלהים הוא כדמפרש רב ואזיל:

אלהים אני - נאמר לאדה"ר:

אל תמירני - כדאמרינן לא יהיה לך אלהים אחרים על פני זולתי:

לא תקללוני - כדאמרי' אלהים לא תקלל:

יהא מוראי עליכם - כדאמרינן אלהים לשון שררה ורבנות כמו נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז) יהא מוראי עליך ולא מורא בשר ודם לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא (דברים א) דהיינו דינין:

כיש אומרים - דמרבי לכולהו:

אפי' הנך נמי - דינין וברכת השם:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין נז א (עריכה)

ותשחת הארץ - מדאיענש עלייהו שמע מינה איפקוד עלייהו:

כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ - גלוי עריות דכתיב (משלי ל) דרך גבר בעלמה ודור המבול על העריות נענשו כדכתיב (בראשית ו) ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה:

ואידך - מאן דדריש ויצו אמר לך אזהרה מויצו הוזהר אדם הראשון וגבי דור המבול אורחייהו מגלי להודיעך על מה נענשו:

קטלייהו קא מגלי - באיזו מיתה ימיתם ולעולם הוזהרו מויצו:

כירק עשב - עשב קרי עשב האפר וכל הגדל מאיליו שאין בו טורח לחרוש ולזרוע:

למישרי בשר הוא דאתא - כדאמר לקמן בפרקין (דף נט:) אדם הראשון לא הותר לו בשר באכילה אלא עשבים ואילנות דכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע לכם יהיה לאכלה ולחית הארץ העשבים והאילנות תאכלו אתם וחית הארץ ולא חית הארץ לכם והוזהרו על אבר מן החי מאכול תאכלו וללמדך דאפי' אינך ממיתה אלא שנפל ממנה אבר מאיליו לא תאכלנו ובאו בני נח והתיר להם להמית ולאכול ולאו למדרש מינה ולא כירק גנה אתא דלגופיה אצטריך לפי שירק עשב הותר לאדם הראשון תלה להו לבני נח בהמות וחיות כירק עשב:

בשר בנפשו דמו - בעוד שהוא הבשר בנפשו דהיא דמו לא תאכלו הבשר:

למישרא שרצים הוא דאתא - משום שהוזהרו באבר מן החי מאכול תאכל אתא האי קרא למשרא אבר מן החי בשרצים והכי דרשינן לקמן בפרקין (דף נט:) אותו בשר שקרוי דמו בנפש והבשר קרוי בשר דהיינו דמו חלוק מבשרו אסרנא לכו באבר מן החי ולא בשרצים שאין דמו קרוי נפש אלא הרי הוא כבשרו דאילו בישראל לא מחייבי עליה כרת כדאמר בכריתות (דף כא.) דלית ביה אלא לאו דדם דשרצים כבשר:

לברכה בעלמא - לא לפרות ולא לרבות צוום אלא ברכם בפריה ורביה:

מן העוף למינהו - מדנצטוה להביא זכר ונקבה לתיבה מכל מין ולא שיזדווג לו מין אחר שמע מינה אסורין להרביע כלאים:

ואידך - לאו משום איסור כלאים אלא לצוות בעלמא שכל אחד ואחד נוח לו לצוות מינו מצוות מין אחר:

על שלש מצות בן נח נהרג - ואף על פי שנצטוו בשבע אין נהרגין אלא על שלש כדפריש להו רב ששת דבשפיכות דמים כתיבא בהדיא דמו ישפך וגלוי עריות וברכת השם כתיב גבי ישראל איש איש ודרשי' להו לרבות את הכותים להיות במיתה כישראל:

בעבודת כוכבים נמי - כתיב גבי מולך איש איש בקדושים תהיו:

על ד' מצות - עבודת כוכבים הוסיף עמהם:

בעבודת כוכבים דברים שב"ד ישראל וכו' - הכי קאמר באיסור עבודת כוכבים אותם דברים שב"ד ישראל ממיתין עליהם כגון כל עבודות שדרכן של עבודת כוכבים בכך וזבוח וקיטור אפי' שלא כדרכה כדלקמן בפירקין (דף ם:):

אזהרה שלהם - כלומר כל אזהרה דתנא תנא גבי בני נח זו היא מיתה שלהם דלא דייק בהו תנא למיתני מיתה גבי חייבי מיתות ואזהרה בשאין בהן מיתה כלגבי ישראל:

גלי רחמנא בחדא - בשפיכות דמים:

על הגזל - כך הוא מצות בני נח גנב וגזל וכן יפת תואר דהוי נמי גזל שגוזלין את אשתו במלחמה:

וכן כיוצא בהן - שאינן ממש גזל אלא דומין להם ולקמן מפרש להו:

ישראל בכותי מותר - דלא תעשוק את רעך. כתיב (ויקרא יט) ולא כותי ומדרבנן איכא למאן דאסר משום חילול השם בהגוזל בתרא (ב"ק דף קינ.):

משום דקבעי למיתנא סיפא ישראל בכותי מותר - ואי תנא גבי כותי בכותי חייב הוה תני ישראל בכותי פטור ומשמע פטור מן המיתה אבל עובר עליו בלאו ומשום הכי תנא ברישא לשון איסור דליתני גבי ישראל מותר דס"ל כמאן דאמר מותר ממש:

הא כל היכא דאיכא חיוב מיתה מתנא - תנייה בלשון חיוב ומדנקט הכא לשון איסור ש"מ דווקא תננהו:

היכי ליתני - לעולם הכא לאו דוקא איסור נקט אלא משום סיפא ודקשיא לך רישא מדלא נקט נמי לשון איסור ש"מ דוקא תני להו התם לא מצי למיתנא לשון איסור משום דנבעי למימר ישראל בכותי מותר ולא מצי מתני ליה:

ה"ג הכותי וכן רועי בהמה דקה ישראל - שסתמן גזלנים שמרעים בהמתן בשדות אחרים:

לא מעלין ולא מורידין - לא מעלין אותם מן הבור להצילם מן המיתה ולא מורידין אותם לבור להמיתם בידים [אבל האידנא דין זה אינו נוהג כי בטלו ד"נ]:

פועל בכרם - ואוכל מן הענבים:

בשעת גמר מלאכה - כגון ששכרו לבצור:

התירא הוא - ואפי' ישראל בישראל דכתיב (דברים כג) ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל וברייתא קתני ישראל בכותי מותר הא ישראל בישראל אסור ותו בכותי היכי אסור ליה מי איכא מידי דישראל בישראל שרי ולכותי אסור:

אי לאו בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא - וגזל תנא ליה רישא:

צערא בשעתא מי לית ליה - הלכך גזל הוא אלא שאין ב"ד ישראל נזקקין להשיבו דבתר הכי מחיל ליה ובישראל בישראל נמי אסור ומעבר לא עבר דכתיב (ויקרא יט) לא תגזול (שם ה) והשיב את הגזילה אמידי דהשבון קרי גזל ואידך לא אבל בכותי דלאו בר השבון הוא שכל דינו למיתה לא נפיק פחות משוה פרוטה מכלל פרוטה ואפי' מישראל דמחיל ליה בתר הכי:

כותי בכותי כיוצא בו - בתמיהה וגבי כותי בכותי מוציא פחות משוה פרוטה מכלל פרוטה וקרי כיוצא בו בגזל ולא גזל ממש:

בכובש שכר שכיר - דגזל לא הוי אלא בחוטף דבר מיד חבירו כדאמר בב"ק במרובה (דף עט:) מקרא דויגזול את החנית מיד המצרי: כיוצא בו בגנב נראה בעיני מדלא קבעי לה מאי היא לא משכחת ליה ולאו עליה קאי אלא אגזל ויפת תואר:

נהרג עליו - משום גזל ואף על פי שאין זו בעולת בעל דאישות אלא דזנות בעלמא כחמור ובהמתו כותי בישראל שפחה כנענית שייחד ישראל לעבד עברי ובא עליה כותי נהרג ישראל בכותי מותר כותי שייחד שפחה לעבדו ובא ישראל ולקחה בשביה מותר דהא אפי' אשתו גמורה מותרת לו ישראל בישראל אסור דהיינו שפחה חרופה שחייבין עליה אשם:

כיוצא בו גבי שפיכות דמים לא תנא - האי תנא דלעיל משום דאין לשפיכות דמים שאינו חייב גמור או מותר לגמרי כגון נרדף שניתן להנצל עצמו בנפשו של רוצח דאילו שופך דם בשוגג שפיכות דמים גמור הוא אלא רחמנא חס עליה:

ויכול - הנרדף להציל עצמו באחד מאבריו של רודף כגון לקטע רגלו:

ולא הציל - אלא הרגו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין נז ב (עריכה)

נהרג עליו - היינו כיוצא בו דשפיכות דמים דהוי קרוב להתיר ואינו מותר כותי בכותי וכותי בישראל חייב וכן ישראל בישראל אבל ישראל בכותי פטור ואליבא דרבי יונתן אבל רבנן פליגי עליה ואמרי היתר גמור הוא וליכא כיוצא בו:

מפי איש - על ידי דיין איש או עד איש:

אף על העוברין - הכה את האשה ויצאו ילדיה נהרג עליהן ובישראל עד שיצא לאויר העולם כדתנן במס' [נדה] (דף מד.) תינוק בן יום אחד ההורגו חייב היכא דקים ליה בגוויה שכלו לו חדשיו ואינו נפל:

מיד כל חיה - מיד כל דבר חי:

שופך דם האדם באדם - שבתוך האדם דמו ישפך:

זה חנק - דאין דמו יוצא לחוץ:

ואשה - בת נח. לא מפקדה על הדין:

ביתו - היינו נשים:

מה תלמוד לומר איש איש - אל כל שאר בשרו וגו':

בעריות דידן - באשת איש ישראל:

למאי הלכתא - נדון בדיני ישראל:

שצריך עדה ועדים והתראה - כישראל:

מגרע גרע - זה הבא על אשת ישראל מהבא על אשת כותי שנהרג בעד אחד ובדיין אחד ושלא בהתראה מגרע גרע לשון קולא ובתמיהה:

לא נצרכה - האי דקתני נידון בדיני ישראל:

אלא - שבא על נערה המאורסה ישראלית:

דלדידהו לית להו - מיתה בנערה המאורסה אלא בבעולת בעל וגבי ישראל נהרג מריבויא דאיש איש על כרחך האי דקטלוה משום דאתרביה באיש איש כישראל ולגבייהו לאו אשת איש דנחייב קטלא דידהו אלא נידון בסקילה אבל אין צריך עדה ועדים והתראה דלא גרע מעריות דידהו:

אבל - בא על אשת איש ישראל בדינא דידהו דיינינן ליה בתמיה:

בא על נערה המאורסה נידון בסקילה - כישראל דהא בדינא דידהו סייף הוא דכל מיתת בן נח אינו אלא סייף לרבנן דפליגי אתנא דבי מנשה:

נכנסה לחופה ולא נבעלה - בדיני ישראל חנק הוא כשאר אשת איש דגבי סקילה כתיב נערה בתולה מאורסה וגו' ודרשינן (כתובות דף מח.) בתולה ולא בעולה מאורסה ולא נשואה ומאי נשואה אילימא נשואה ונבעלה מבתולה ולא בעולה נפקא אלא שנכנסה לחופה ולא נבעלה ומעטה קרא מסקילה וישנה בחנק דהכל היו בכלל נואף ונואפת ויצאה ארוסה לידון בעצמה וזו שלא יצאה עמדה בכללה:

בעולת בעל יש להם - דכתיב (בראשית כ) והיא בעולת בעל ולא כתיב והיא אשת איש אלמא הנך מת משום בעילתו של בעל ולא מפני קדושין וחופתו:

תניא כוותיה דרבי יוחנן - דאמר בא על עריות ישראל דקתני נידון בדיני ישראל לא מתוקמא אלא בנכנסה לחופה או בנערה המאורסה וכו' דלדידהו לית להו:

אין ב"ד של ישראל ממיתין עליה - כגון חייבי כריתות אחותו ואחות אביו ואחות אמו ואשת אחיו ואשת אחי אביו ואחות אשתו:

אין בן נח מוזהר עליה - כדמפרש לקמן דר' מאיר אליבא דר"ע אמרה דנפקי ליה עריות בבני נח מעל כן יעזב איש וגו' והתם חייבי מיתות הוא דכתיבי:

הרבה עריות יש - כגון כל חייבי כריתות בן נח מוזהר עליהם דלרבנן אתרבו בני נח מאיש איש לכל האמור בפרשה ור"מ לא דריש איש איש לרבויי:

בא על עריות ישראל - עבריות:

עריות בני נח - כותיות:

ואנו אין לנו - שיהא בן נח חלוק בין ישראלית לכותית אלא נערה המאורסה משום דלדידהו לית להו קטלינן ליה בקטלא דידן:

אידי ואידי חנק הוא - דיננו ודיניהן שוין בה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין נח א (עריכה)

שהורתו שלא בקדושה - וכל גר שנתגייר כקטן שנולד עכשיו בלא אב ואם וקרובים דמי ואין עליו קורבה מקודם לכן ומיהו רבנן הוא דגזור עליה בכל האסורות לו (בהיותו כותי) משום שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה הלכך נשא אחותו מן האם שנולדה קודם שנתגיירה אמה ונתגיירה עם אמה ונשאה זה משגדל יוציא דאחותו היא ולא גרע מבן נח ומדרבנן שלא יאמרו וכו' דקסבר ר' מאיר אחותו מן האם אסורה לבני נח ואפי' אחות אביו מן האם ואחות אמו מן האב ויליף לה מעל כן יעזב איש את אביו ואת אמו דאביו זה אחות אביו ואמו זה אחות אמו כדדריש ליה ר"א לקמן בשמעתין:

מן האב יקיים - דלא נאסר איסור אחוה בבני נח אלא מן האם דכתיב (בראשית כ) וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי אלמא בת האב שריא להו ובת האם לא שריא להו:

אחות אביו מן האם יוציא - כדכתיב (שם ב) על כן יעזב איש את אביו ודרשינן את אביו אחות אביו מן האם:

אחות אם מן האם יוציא - כדכתיב את אמו זו אחות אמו מן האם:

ר"מ אומר יוציא - גזירה משום אחותו מן האם דכיון דשם צד שאר האם כאן אע"ג דמן האב היא אי שרית ליה אתי למימר אין לגר אפי' שאר אם ואתי למישרי אפי' אחותו מן האם וכ"ש אחות אמו ואחות אביו מן האם:

וחכ"א יקיים - ולא גזרי' והוא הדין להורתו ולידתו שלא בקדושה והא דנקט הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה לא בא למעוטי הורתו ולידתו שלא בקדושה אלא למעוטי הורתו ולידתו בקדושה וכיון דדמי ליה לישראל גזר ביה ר"מ דילמא אתי לאחלופי בישראל ואפילו בשאר האב ואפי' נולדו אותן קרובות בהיותו כותי:

ומותר באשת אחיו - ואפילו מאמו ולאחר מיתה ואפילו נשאה אחיו משנתגייר או נשאה כשהוא כותי ומשנתגייר קיימה דאין אשת אח לבני נח וליכא למיחש שמא יאמרו וכו' וכן אשת אחי האב וכן כל הבאות מחמת אישות דכיון דלשמא יאמרו ליכא למיחש דקסבר לא נאסרו לבני נח ומשום קורבה נמי ליכא למיחש דכקטן שנולד דמי:

ושאר כל עריות - שבאות מחמת אישות מותרות לו:

לאתויי אשת אביו - אבל כלתו ואחות אשתו ליכא לרבויי דהא בגר שהיתה לידתו בקדושה קיימא וזה לא היתה לו כלל אשה אלא ביהדות ולאתויי אחות אשתו נמי לא (צריכא ליה) דהא קתני בהדיא נשא אשה ובתה כונס אחת ומוציא אחת וה"ה לשתי אחיות:

נשא אשה ובתה - אשאר גרים קאי כשנשאם בהיותם כותי ונתגיירו עמו אי נמי אהא קאי ומשום דהך גיורת קאמר וה"ה לישראל גמור:

ולכתחילה לא יכנוס - מפרש ביבמות בפ' נושאין על האנוסה (דף צח:) דאהנך דאמרן לעיל יקיים קאמר דלכתחלה לא יכנוס:

מתה אשתו מותר בחמותו - ואע"פ שקיימה לאשתו משנתגייר דבן נח לא הוזהר על חמותו דנימא באים מקדושה וכו' וחמותו ממש לא הויא אע"ג דנתגיירו דגר שנתגייר וכו' ואין קורבות זה לזה:

ואיכא דתני אסור בחמותו - התם מפרש במאי פליגי קתני מיהת מותר באשת אביו ואע"פ. שב"ד של ישראל ממיתין עליה וכן בחמותו וקתני אסור באחותו ובאחות אביו ואחות אמו ואע"פ שאין ב"ד של ישראל ממיתין עליהם:

הא ר"מ וכו' - תלמיד של שניהם היה כדאמרי' במס' ביצה (ד' ג:) גבי ליטרא קציעות ר"מ אומר א"ר אליעזר רואין כאילו הן פרודות וכו' ובמס' עירובין בפ"ק (דף ינ.) אמר ר"מ שמש את ר"ע הא דקתני אחותו אסורה לו ואשת אביו מותרת לו ר"מ היא משום ר"א והאי דקתני חייבי מיתות נאסרו להם ולא חייבי כריתות ר"מ היא אליבא דר"ע:

על כן יעזב איש את אביו ואת אמו - לאדם הראשון נאמר:

אחות אביו - וכ"ש אחותו:

ודבק ולא בזכר - דליכא דיבוק דמתוך שאין הנשכב נהנה אינו נדבק עמו:

שנעשה לבשר אחד - שזרע יוצא מהם שנעשה בשר האם והאב אחד בו:

יצאו בהמה וחיה - שאין יולדין מן האדם הני דר"ע כולהו חייבי מיתות נינהו ומינה יליף לכל חייבי מיתות אבל לרבי אליעזר לית ליה קורבא דאישות ואית ליה קורבה דאחוה:

אימא לאחר מיתה - לחייבו על אשת אביו לאחר מיתת אביו ומשני דומיא דאמו:

אמו אמו ממש - ולאו היינו אשת חבירו ובלאחר מיתת אביו נמי ליכא לתרוצה דהיינו אשת אביו דאוקימנא לאחר מיתה ומשני אמו אנוסת אביו דלאו אשתו ואין כאן אלא משום אמו אפי' בחייו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין נח ב (עריכה)

אביו דומיא דאמו ואמו דומיא דאביו לא משכחת לה אלא באיסור דאהווה - דתרוייהו ממש ליכא למימר דא"כ היינו ודבק ולא בזכר ותרוייהו באישות ליכא למימר דהא אמו לאו משום אישות דא"כ היינו אשת אביו הלכך תרוייהו באחוה:

ורבי עקיבא מוטב לאוקמא באשת אביו - כמשמעותה דקרא דקרי ליה אביו דכתיב יעזב איש את אביו ואשת אביו אשכחן דקרי בישראל ערות אביו דכתיב (ויקרא יח) ערות אביך היא ולאו לאוקמא באחות אביו דקרא לא משמע הכי דאחות אביו שאר אביו הוא דאקרי ערות אחות אביך לא תגלה כי שאר אביך היא (שם):

דודתו - אחות קהת אביו:

מאי לאו - אחות קהת אף מן האם היתה והותרה לעמרם אלמא אחות אב מן האם מותרת לו קודם מתן תורה:

לא דודתו מן האב - אחות קהת מן האב היתה ולא מן האם ואחות האב הותרה להם והא דכתיב יעזב איש את אביו ודרשינן אחות אביו (אביו) באחותו מן האם קאמר כדילפינן מוגם אמנה אחותי בת אבי היא:

תא שמע וגם אמנה וכו' - מכלל דבת האם אסורה קשיא לר"ע:

אחותו הוה - בתמיהה הא בת אחיו הוה וכיון דהכי לא שנא מן האם ולא שנאמן האב שריא ליה:

אלא התם הכי הוה אמר ליה קורבא דאחוה וכו' - בת אחי מן האב היא ולא מן האם ולא משום איסורא והתירא קאמר ליה אלא משום לתקוני דיבורא קמא שאמר אחותי היא קאמר ליה הכי אחותי בת אבי היא דבת אחי בן אבי היא וקרי לה אחותו דבני בנים הרי הם כבנים והרי היא כבת אביו והאי דקאמר אך לא בת אמי לאו משום דאי הוה אחוה מן האם הויא אסורה אלא משום קושטא דמילתא אמר לו:

חסד יבנה - תחילתו של עולם נבנה בחסד שצוה אדם הראשון לגמול חסד את בנו ואסרה לו והתירה לקין כדי שיבנה העולם והיינו דכתיב (ויקרא כ) (כי יקח איש) את אחותו בת אביו חסד הוא מה שהתרתי לקין חסד גמלתי עמו:

כותי מותר בבתו - בין לרבי אליעזר בין לר"ע דקסבר רב הונא לא ילפינן שאר עריות מהנך דכתיבי בהאי קרא מדפרט כל הני שמע מינה דוקא כתבינהו:

עבד כנעני - של ישראל:

מותר באמו ובבתו - וכ"ש בשאר עריות של קורבה:

יצא מכלל כותי - ופקע שם בן נח מיניה:

ולכלל ישראל לא בא - דליגזר ליה עליה משום דשמא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה:

מאימת - חשיב ליה מיוחדת לו: מדרגיל למיקרי ליה: בנות העיר:

רביתא דפלניא - ילדתו של פלוני עבד:

מאימת התרתה - שלא תקרא מיוחדת לו אם תבא להפקיר עצמה:

משתפרע ראשה בשוק - שהיו רגילות אף הנכריות הנשואות שלא לצאת בראש פרוע:

שלא כדרכה - אין כאן דבק שמתוך שאינה נהנית בדבר אינה נדבקת עמו:

באשתו ולא באשת חבירו - שלא אסרה תורה אלא בדביקה:

ויך את המצרי - משום דהכה איש עברי:

מוקש אדם ילע קדש - הנוקש את האדם היינו ישראל שקרויין אדם דכתיב (יחזקאל לד) ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרוין אדם וכו':

ילע קודש - כאלו לועה את הקדש כלומר כסוטר על לועו. סוטר מכה:

אם לא לקחתי בחזקה - בבני עלי כתיב שהיו תוקפים בבשר הזבחים ואמר אם לא תתן לי אקח בחזקה דהיינו כמרים ידו שהיו מגזמין להכות:

וזרוע רמה - הרגיל לרום ידו על חבירו:

קץ ידא - מאדם אחד שהיה רגיל להכות את חבירו וקנסו בכך כדאמר בפרקין דלעיל (דף מו.) ב"ד היו מכין ועונשין שלא מן התורה לעשות סייג וגדר לדבר:

איש זרוע - איש שמניף זרוע לו הארץ מתוקנת לקבורה כלומר ראוי להמיתו ולקוברו:

לא נתנה קרקע - כלומר אין ראוי לקנות קרקע אלא לבני זרוע מפני שהתגר רבה ע"י קרקע שבאות בהמות ומפסידות וגנבים באין וגונבין ועוררין עליו וצריך שיהא חזק לעמוד כנגדן:

כעבד לאדמה - לעסוק בה תמיד לחרישה והשקאה וניכוש ועידור:

עובד כוכבי' ששבת - ממלאכתו יום שלם חייב מיתה שנא' יום ולילה לא ישבותו וקא דריש ליה לא ישבותו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי ולא תימא לא ישבותו אהך ששת עתים דקרא קאי כלומר לא יבטלו ולא יפסקו מלהיות: פשיטא לא גרסי' דהא טובא קמ"ל דאבני אדם קאי:

אמר רבינא אפי' שני בשבת - לא תימא שביתה דקאמר ר"ל לשום חובה קאמר דלא לכוון לשבות כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל או אחד בשבת ששובתין בו אלא מנוחה בעלמא קא אסר להו שלא יבטלו ממלאכה ואפי' יום שאינו בר שביתה שני בשבת יומא קמא דלאו יום בר שביתה נקט וה"ה דהוה מצי למינקט שלישי ורביעי:

קום עשה לא חשיב - והאי לא ישבותו קום עשה מלאכה היא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין נט א (עריכה)

והא דינין קום עשה - משפט הוא וקא חשיב:

ומשני קום עשה ושב אל תעשה הוא - קום עשה משפט ושב ואל תעשה עול אפילו אינו מצוה לעשות משפט והוא יושב ובטל מוזהר הוא שלא לעשות עול ואזהרת לא תעשו עול (ויקרא יט) אינה קום עשה משפט אלא לחודה קיימא שב והבטל מלא תעשה עול אבל אזהרת לא תשבות על כרחיך אינה אלא קום עשה:

מורשה לנו - ולא להם ואיכא משום גזל כדמפרש:

מורשה מאורסה - אמוראי איכא דדרשי בהו גבי עם הארץ בפרק אלו עוברין בפסחים (דף מט:):

מיגזל קא גזל לה - והא קא חשיב גזל וכן נערה המאורסה דהא בכלל גילוי עריות הוא:

האדם - ר"מ דלית ליה אתם קרוין אדם ולא עובדי כוכבים קרוין אדם ור"ש היא דדרש לה במסכת יבמות (דף סא.):

בשבע מצות דידהו - עוסקין בהלכות אותן שבע מצות להיות בקיאין בהן:

בשר - בעוד נפשו קיימת לא תאכלו זהו אבר מן החי ודמו לדרשא אחרינא למשרי אבר מן החי דשרצים כדלקמן בשמעתין:

כיוצא בדבר אתה אומר - שאף ישראל הוזהרו על דם מן החי בסיני ומשום חיות ורבי חנינא קאמר לה:

כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר כו' - כלומר לא תאכל הדם הנזכר בראש המקרא בעוד הנפש עם הבשר:

ורבנן ההוא - דסמך דם לאזהרת אבר מן החי לא למסרי משום חיות סמכי' אלא למיסר דם הקזה שהנפש יוצאה בו משום דם הוא דסמכיה דלא תימא אזהרת דם גבי וזבחת מבקרך ומצאנך כתיב (דברים יב) דם שחיטה הוא דהוי דם אבל דם הקזה לא הוי דם להכי אקשייה לאבר מן החי מה אבר מן החי אסור מחמת איסורו אף דם מן החי מוזהר עלה משום דם ובלבד שיהא דם הנפש אבל דם הקזה שאין הנפש יוצאה בו אינו קרוי דם אבל איסור חיות לא נזכר בו ולא בשום דם ובכריתות (דף כב.) מפרש איזהו דם הקזה שהנפש יוצאה בו מטיפה המשחרת ואילך משהוא מתחיל לצאת שחור:

למה לי למכתב - אבר מן החי בסיני ובבני נח אטו ישראל משום דקבלו תורה יצאו מכלל מצו' הראשונו' בשלמא עבודת כוכבים וגילוי עריות בסיני למילתייהו נשנית לפי שלא פרשו כ"כ בבני נח על אלו עבירות עונשן עליהם וכן בעריות לפרש עונשן אלא אבר מן החי למה לי לאהדורי:

לזה ולזה נאמרה - כדמפרש לקמן מדנשנית עבודת כוכבים וגילוי עריות בסיני ואשכחן דאיענש עובדי כוכבים עלייהו אף לאחר מתן תורה כדכתיב (דברים יח) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו וגו' ובגלל התועבות האלה וכן בעריות (ו קרא יח) כי את כל התועבות האל שמע מיניה כי יהיב קודשא בריך הוא תורה לישראל לא שקלינהו להנך מבני נח וכדקיימי להו קיימי וכל שלא נשנית בסיני נאמר לישראל ולא לבני נח מסיני ואילך אף על גב דעד סיני נצטוו עליה מדלא הדר תנייה בסיני כדאיתא בעבודת כוכבים ובגילו עריות דאשכחן דאיענוש עובדי כוכבים עלייהו שמע מינה ישראל שיצאו לקדושה עמדו באיסורן אבל עובדי כוכבים נטלן מהן ולקמן פריך דילמא להכי לא נשנו דלבני נח הוא דאסירי ולא לישראל ומשני ליכא מידי דלישראל שרי ולעובדי כוכבים אסור שכשיצאו מכלל בני נח להתקדש יצאו ולא להקל עליהם ולזה ולזה ליכא למימר דא"כ אמאי אתני עבודת כוכבים הילכך על כרחיך אותה שלא נשנית אינה בבני נח הילכך אם לא נשנית אבר מן החי הוה אמינא נטלוה מבני נח ממתן תורה ואילך:

ואנו אין לנו - אזהרה בבני נח ולא נשנית בסיני אלא גיד הנשה:

ואליבא דרבי יהודה - דאמר בפרק גיד הנשה (חולין דף ק:) מבני יעקב נאסר גיד הנשה שהיו בני נח קודם מתן תורה ורבנן פליגי ואמרו בסיני נאמר ולא להם אלא שנכתב במקומו ואחר מתן תורה כתבו משה במקום המעשה על העתיד לידע מאיזה טעם נאסר להם ולרבי יהודה גופיה לישראל נאמר ולא לשאר בני נח דהא בני ישראל כתיב והא דקאמר הכא דאותן העומדות באיסורן לבני נח לעולם הוצרך לשנותן בסיני לאו משום דאי לא אהדרינהו הוה אמינא נגמר מגיד הנשה דלא נשנית ולישראל נאמר ולא לבני נח דמהא ליכא למיגמר שהרי לא נאסרה אלא לישראל ובעוד שהיו בני נח נמי להם נאסר ולא לאחרים אלא מדאתני עבודת כוכבים הוה גמרינן להו:

ואשכחן דאיענוש עובד כוכבים עלייהו - שבע אומות כדכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש:

אדרבה מדלא נישנית בסיני אימא לבני נח נאמרה - לבני יעקב בעוד שהיו בני נח נאסר להם ולא משבאו לכלל. ישראל:

והרי יפת תואר - שאסורה להם כדאמר לעיל (דף נז.):

לאו בני כיבוש נינהו - לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל שאף לישראל לא הותר יפת תואר אלא במלחמה ע"י כיבוש:

משום דלאו בני מחילה נינהו - שאף ישראל נצטוו על הגזל אלא שפחות משוה פרוטה אינו נחשב גזל בעיניהם שעוברין על מדתן שרחמנין הן ומוחלין על דבר קל אבל בני נח אכזרים הם:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין נט ב (עריכה)

והרי מילה - לישראל נאמרה ולא לבני נח דלא חשבה גבי שבע מצות:

לכל דבר שבמנין - לא נשנית בסיני אלא מפני שאסר להם תשמיש שלשה ימים קודם מתן תורה ולאחר שלשה ימים הוצרך להתיר להם ואע"ג דממילא משתמע התירא דהא שלשה ימים הוא דאסר והרי עברו אשמעינן קרא לכל דבר הנאסר במנין ב"ד אע"פ שקבעו זמן לדבר צריך למנות פעם אחרת להתירו כשעבר הזמן:

אי הכי - כל שבע מצות שחזרו ונשנו בסיני נימא נמי כל אחת ואחת הוצרכה לשנות על דבר כגון עבודת כוכבים לפרש מיתה ועבודות האסורין בה וכן גלוי עריות לפרש עונשין ונימא דכולהו לא נשנו ולישראל נאסרו ולא לבני נח:

אזהרה מהדר ומתנא בה למה לי' - למהדר ומיכתב אזהרה דידהו אלא ש"מ להזהירה לבני נח ולישראל אתא:

הני נמי - מילה ופריה ורביה הא לא איתנו דהא אמרת למילתא הוא דאיתנו:

הא - דגיד הנשה לא איתנו כלל ומשום הכי לא חשיב להו בהדיה ומיהו הנך נמי מן האמורות לבני נח ולא נשנו בסיני הם ולישראל נאמרו ולא לבני נח מסיני ולהלן:

ואיבעית אימא מילה - ודאי מסיני נאמרה לעיקר מצותיה ודקשיא לך הא אמר ר' יוסי כל שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה הא דלא חשיב ליה לגבי מצות בני נח משום דמילה לאו לבני נח נאמרה אפי' מקודם סיני אלא לזרע אברהם לחודיה והשתא נמי זרע אברהם דהיינו ישראל הוא דנהיגי בה:

בני ישמעאל ליחייבו - השתא:

בני קטורה - אותן ששה שנולדו לאברהם הן עצמן לא לחייבו ונימא השתא דלא מל אברהם כל בניו שהיו לו בחייו:

לרבות בני קטורה - אותם ששה לבדם ולא זרעם אבל אברהם נצטוה לכל הנולדים לו:

לא הותר בשר באכילה דכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' - לכם ולחיות נתתי העשבים והאילנות ואת כל ירק עשב לאכלה אבל לא חית הארץ נתונה לכם:

כירק עשב - שהפקרתי לאדם לאכול נתתי לכם מעכשיו את כל אפי' בהמות וחיות:

יכול אפילו לשרצים - יהא אבר מן החי אסור להם:

ת"ל אך - מיעוט וכל אכין ורקין מעוטין:

מאי תלמודא - היכי משמע דשרצים ממעטי מיניה דילמא בהמה וחיה ממעטינן מיניה ולא שרצים:

אמר רב הונא דמו - האי דמו יתירה הוא דהוה לי' למכתב בשר בנפשו לא תאכלו דהיינו בעוד שהנפש בו אל תאכלו את בשרו האי בנפשו דמו למה לי וכי לא ידענא דנפש זהו הדם אלא לומר לך מי שדמו חלוק מבשרו שהדם קרוי נפש והבשר בשר יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרן שאין דמם קרוי דם שכשהוזהרו ישראל על הדם לא הוזהרו על דם שרצים משום דם אלא משום שרצים כבשר והכי אמרינן בכריתות בפ' דם שחיטה (דף כא:) דם שרצים התרו בו משום שרץ לוקה משום דם אינו לוקה:

בדגת הים - לאדם הראשון נאמר:

הנהיג בעיזא ושיבוטא - קשר קרון לדג שבים ולעז ביבשה על שפת הים ושניהם מנהיגין אותו:

מהו - לוקה משום מנהיג בכלאים או לא חורש בשור ובחמור לאו דוקא דכל תרי מיני נמי אסירי בב"ק בשור שנגח את הפרה:

דש באווזין ותרנגולין לרבי יוסי בר' יהודה מהו - בהשוכר את הפועלים תנן היה עושה בידיו אבל לא ברגליו ברגליו אבל לא בידיו הרי זה יאכל כדכתיב כי תבא בכרם רעך וגו' בביאת פועל הכתוב מדבר ר' יוסי בר יהודה אומר אינו אוכל עד שיעשה בידיו וברגליו וקמבעיא ליה לרבה דש באווזין ותרנגולין שאין להם אלא רגלים מהו מי עבר עלייהו משום לא תחסום שור או לא ידיו ורגליו בעינן כשור וליכא או דילמא כל כחו כשור בעינן והא איכא אלמא בני מלאכה נינהו:

ובכל חיה הרומשת - ואי לאו לאכילה חיות בני מלאכה נינהו: ומשני ההוא לאתויי נחש ולמלאכה דנחש בר מלאכה ניהו קודם שנתקלל לילך על גחון:

חבל - הפסד לשון אהה כל חבל לשון צער וקבל הוא כלומר הפסד בא לעולם ויש לקבול על שמש וכו':

סנדלבונין - שם אבן טוב:

צולין לו בשר - אלמא הותר לו לאכול בהמות וחיות:

נהמו לאפיה - לאכלו:

ירדה דמות חמור מהו - מי אמר הא ודאי דבר טמא הוא ואסור:

ירוד נאלא - תנין שוטה עוף ששמו תנין והוא שוטה ובוכה ומספיד תמיד וכל תנין דבמקרא מתרגמינן ירודין:

הא אמרו ליה אין דבר טמא יורד מן השמים - ודבר שאינו הוא ואם ישנו טהור הוא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין ס א (עריכה)

מכשפה לא תחיה וכל שוכב עם בהמה - סמוכין הן בפרשת ואלה המשפטים:

את חקתי תשמרו - כשהזהיר ישראל בסיני בהמתך לא תרביע וגו' פתח בהו קרא את חקותי תשמרו מה שלא פתח כן בשאר מקומות שמע מינה הכי קאמר להו את חקותי שחקקתי כבר לבני נח תשמרו ואלו הן בהמתך לא תרביע כלאים אבל על חרישת שור וחמור לא הזהרתים:

שדך לא תזרע כלאים - וזריעה זו אינה זריעה ממש דלא נצטוו בני נח על כלאי הכרם אלא שלא להרכיב האילן על שאינו מינו דלא תזרע דומיא דלא תרביע מה בהמה. בהרבעה דבר המסויים על דבר המסויים:

מה בהמה בין בארץ בין בחו"ל - דחובת הגוף שאינה תלויה בחובת הארץ נפקא לן בקדושין (ד' לז.) דנוהגת אפילו בחו"ל:

אלא מעתה ושמרתם את חקותי - דכתיב בכל התורה כולה הכי נמי דנצטוו בני נח עליהם:

הכא כתיב את חקותי תשמרו - דהקדים חקים למצות שמירה דמשמע חקים דמעיקרא ואע"ג דגבי שביעית ויובל כתיב נמי את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו דהקדים נמי חקים למצות שמירה התם כיון דרישא דקרא כתיב את משפטי תעשו ארחיה למיכתב ואת חקותי תשמרו:

שם בן ארבע אותיות - שם הוא ולא בעינן שם המפורש בן ארבעים ושתים אותיות:

ושם המפורש - כלומר שם המיוחד:

קרועי בגדים - על גדופין ששמעו מפי רבשקה כדכתיב (מלכים ב יט) אשר שלחו מלך אשור [אדניו] לחרף אלהים חי:

והעדים - בשעה שמעידין בפירוש מה ששמעו אינן חייבין לקרוע:

הא שמעו השתא - מפי עצמן:

השומע אזכרה - ברכת השם מפי העובד כוכבים אינו חייב לקרוע:

וא"ת - הרי קרעו על רבשקה ישראל מומר היה:

בזמן הזה - שאנו בגלות ואין אימת ב"ד מוטלת עליהם לדון חייבי מיתות:

נתמלא כל הבגד קרעים - לפי שהדבר תדיר לפי שאין מתיראין מב"ד:

מי גמירי - עובד כוכבים שם המיוחד כל כך שמקללין בו תמיד דקאמר נתמלא כל הבגד כולו קרעים:

אלא - לאו בכנוי. תדיר ובזמן הזה הוא דלא קרעינן משום דנתמלא כל הבגד וכו' אבל בזמן ב"ד קורעין על עובד כוכבים ואכנוי:

ומעלה הוא דעבוד רבנן - בדיני ממונות ודיני נפשות שהצריכו כל העדים לפרש עדותן:

הכא - בברכת השם דלא אפשר לפרש מפני כבוד השם:

אוקמוה אדאורייתא - וקטלינן ליה בהאי עדות:

דאי סלקא דעתך - בעלמא פסול עד שיפרשו כולם:

אטו הכא משום דלא אפשר קטלינן ליה לגברא - בלא העדאת עדים:

כר' עקיבא - במסכת מכות (ד' ר.) דמקיש שלשה לשנים דאם נמצא שלישי קרוב או פסול עדות של כולן בטלין הלכך בדקינן ליה בהדייהו דאי מתזם או מתכחש מבטלין לסהדותייהו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין ס ב (עריכה)

מתני' אחד העובד - מפרש בגמרא:

אחד המזבח ואחד המקטר וכו' - ובגמרא מוקים לה לכולה מתניתין בשאין דרכה של אותה עבודת כוכבים לעבדה בכך ואפ"ה אהנך עבודות מיחייב כדיליף לה בברייתא:

והמקבלו עליו באלוה - ואפי' אמירה בעלמא כגון האומר לו אלי' אתה דאיתקש לזביחה דכתיב (שמות לב) וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל ל"א והמקבלו לאלוה שלא בפניו והאומר לו אלי אתה בפניו ותנא סיפא לגלויי רישא דאי תנא רישא הוה אמינא הני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא תנא סיפא בפניו מכלל דרישא שלא בפניו ואפ"ה חייב:

אבל המגפף והמנשק - שלא כדרכה:

עובר בלא תעשה - דלא תעבדם יתירא כתיבי חד בדברות ראשונות ואחרונות וחד לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם (שמות כג) אם אינו ענין לכדרכה תנהו ענין לשלא כדרכה אבל מיתה לא מיחייב בשלא כדרכה אלא הני דפרט בהו קרא:

הנודר בשמו - בלשון נדר קונם עלי כל פירות שבעולם בשם עבודת כוכבים פלונית אם ארחץ:

והמקיים בשמו - שבועה נשבע מתרגם מקיים:

עובר בלא תעשה - ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שם):

הפוער עצמו - מתריז רעי בפניו וזהו עבודתו וחייב עליו מיתה:

מרקוליס - מצדדין שלש אבנים אחת מכאן ואחת מכאן ואחת מלמעלה על גביהן וקורין אותם מרקוליס ועובדין אותה בזריקת האבנים:

גמ' מאי אחד העובד - אטו כל הני לאו עובד נינהו:

אחד העובד - כל עבודה אף גפוף ונשוק אף דרך בזיון בכדרכה וחייב מיתה דכתיב וילך ויעבוד אלהים אחרים וכתיב בתריה וסקלתם באבנים ואזהרתיה מהכא ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם וגו' (דברים יב) דהיינו בכדרכה:

ואחד המזבח - אפי' שלא כדרכה בעבודות הללו כדיליף לקמן דכל עבודות הנעשות בפנים לגבוה חייבין עליה מיתה בעבודת כוכבים אפילו שלא כדרכה:

ולחשוב נמי זורק - דבשלמא מקבל ומוליך לא קשיא לן אף על גב דעבודת פנים הם דלא אשכחן דלהוו עבודות הנעשות לשם עבודת כוכבים כדאשכחן הנך זביחה ויזבחו לו (שמות לב) קטור אשר חלב זבחימו יאכלו (דברים לב) ניסוך ישתו יין נסיכם (שם) ומיהו דם אשכחן בעבודת כוכבים בל אסיך נסכיהם מדם וכיון דגמרינן דכל עבודות פנים חייבין. בהם אף שלא כדרכה נתנייה נמי:

אמר אביי זורק בכלל ניסוך - דמתני' . דהא קרא נמי ניסוך קרייה:

מנא הני מילי - דמחייב בהני עבודות אף בשלא כדרכה:

אילו נאמר זובח יחרם הייתי אומר - באיזו זביחה בא הכתוב לענוש מיתה ודאי בזובח קדשים בחוץ קאמר שמצינו שהזהיר עליהם במקום אחר ולקמן פריך הרי כבר פרשו להם עונש אחר ונכרתה דכתיב גבי שחוטי חוץ:

ת"ל לאלהים יחרם - דבא הכתוב לעונשו מיתה דהאי יחרם לשון מיתה דכתיב (ויקרא כז) כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת זובח לאלהים כל אלהים במשמע ואפילו שלא כדרכה מדלא כתביה בלשון עבודה עובד לאלהים בזביחה יחרם שמע מינה אפילו אינה עבודה שלו קאמר וכל עבודות שבעולם לכדרכה נפקא לן בהו מיתה מוילך ויעבוד וגו' דמשמע דבר שהוא עבודה לו:

בלתי לה' לבדו - ריקן ונטל כל העבודות מלעבדה בהן ונתנן לשם המיוחד משמע דאכל עבודות הראויות לשם קאמר:

לפי שיצאה זביחה - בפירוש מכלל שאר עבודות שנכללו בכלל וילך ויעבוד ומדה היא בתורה דדבר שהוא בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא שאין הכלל הזה מחייב אלא עבודה הדומה לזבוח שהוא עבודת פנים ומהשתא לא נפקא לן דליחייב אהשתחואה שלא כדרכה דלאו עבודה היא בפנים מניין לרבות השתחואה:

ה"ג בסיפרי ת"ל וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם - דעל כרחיך לשלא כדרכה קאמר דאי דרכה לעבדה בכך בכלל ויעבוד הוא:

עונש שמענו - דכתיב ביה וסקלתם דלעיל:

אזהרה מניין ת"ל כי לא תשתחוה לאל אחר - והאי נמי אם אינו ענין לכדרכה תנהו ענין לשלא כדרכה וספרים דכתוב בהו (כי) לא תשתחוה שיבוש הוא דהא מיתה הכא לא כתיבא:

יכול שאני מרבה וכו' - דנימא השתחואה שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא דמה השתחואה מיוחד שהיא דרך כבוד וחייב עליה אף לשלא כדרכה אף כל שהוא דרך כבוד כגון אלו חייב:

ת"ל זובח - ואם השתחואה ללמד על הכלל באתה למה פרט לך זביחה הלא דרך כבוד הוא ומהשתחואה נפקא ליה אלא היא באתה ללמד על הכלל לומר לך זביחה בכלל היתה ויצאה מן הכלל להקיש לה כל הנכללות עמה ולומר לך מה זביחה מיוחדת עבודת פנים אף כל שהיא עבודת פנים חייבין עליה בחוץ לעבודת כוכבים ומשום דהשתחואה לא נפקא לן מהכא לחיובא הוצרכה השתחואה לחזור ולצאת כדי לדון בעצמה לבדה שיתחייבו עליה ואע"פ שאין חייבין כיוצא בה ויצאה זביחה ללמד על הכלל כולו:

סד"א - האי יחרם אתא לאורויי לן דאי אתרו ביה לקטלא וכרת כי לא אתרו ביה הוא כדלגבי שבת ועבודת כוכבים ועריות: ה"ג ס"ד אמינא אתרו ביה קטלא ולא אתרו ביה כרת קמ"ל:

אימא יצאה לן השתחואה ללמד על הכלל - ומתרבי מגפף ומנשק וכל שהוא דרך כבוד כהשתחואה וקא קשיא לי' לתנא א"כ זובח למאי אתא תיפוק לי' מהשתחואה דהא עבודת כבוד הוא:

לגופיה אתא - ולאורויי דאפי' לא שחט שחיטת עצמו לעבודת כוכבים אלא שוחט לעצמו וחשב בה ע"מ לזרוק דמה לעבודת כוכבים חייב ואפי' לא זרק:

דמחשבין מעבודה לעבודה - כלומר דמחשבה שהוא מחשב בשעת עבודה זו על עבודה אחרת מחשבה היא להתחייב עליה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין סא א (עריכה)

אסורה - הבהמה בהנאה ואע"פ שהשחיטה לאו לעבודת כוכבים היתה ואפילו לא זרק דמה לעבודת כוכבים נאסרה וילפינן טעמא בשחיטת חולין דגמר לה רבי יוחנן ממחשבת פגול דהויא מעבודה לעבודה דהשוחט את הזבח על מנת לזרוק את הדם למחר פיגול:

וריש לקיש אמר מותרת - לא יליף חוץ מפנים אין מחשבין מעבודה לעבודה:

הניחא - הא דמייתר לן זובח ללמד על הכלל ולא מוקמינן לה האי דרשא לומר שמחשב מעבודה לעבודה הא ניחא לרבי יוחנן דנפקא ליה לענין איתסורי ממחשבת פיגול איכא למימר דלענין איחיובי גברא נמי מהתם יליף ועל כרחיך אייתר ליה זובח אלא לר"ל דלא יליף עבודת כוכבים מפיגול נימא דהאי זובח להכי הוא דאתא שמחשבין מעבודה לעבודה:

העובדי כוכבים העובדין את ההרים - תניא במסכת ע"ז (דף נה.) ההרים מותרין בהנאה דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם:

ועובדיהם בסייף - אע"ג דמחובר לא מתסר עבודת כוכבים מיהא הוי והכא נמי לא בעיא קרא הואיל ושחיטה צורך זריקה היא והא חשב בשחיטה ע"מ לזרוק הוה ליה כעובד עבודת כוכבים דהא זריקה בלא שחיטה לא סגי הלכך על כרחיך אי השתחואה ללמד על הכלל נפקא ליה לא ה"ל למיכתב זובח:

איכה יעבדו - דמשמע כדרכה אין שלא כדרכה לא:

למעוטי מאי - שלא כדרכה מאחר דילפינן בהשתחואה דאפילו אינה עבודת פנים מחייב שלא כדרכה אי נימא למעוטי עבודת בזיון לעבודת כוכבים שעבודתה דרך כבוד כגון פוער עצמו לעבודת כוכבים שזובחין למה לי למעוטי מהאי קרא:

הא מהשתחואה נפקא - שמלמדת על הכלל שאינו חייב אלא דרך כבוד כהשתחואה:

אלא הא דא"ר אלעזר מניין לזובח בהמה - שהיא עבודת כבוד למרקוליס שעבודתה בזיון וה"ה לפעור אם איתא לרבה בר רב חנין שהשתחואה מלמדת על הכלל ל"ל האי קרא להכי מהשתחואה נפקא:

לזובח להכעיס - ואינו מתכוין לקבלו עליו באלוה ואשמועינן קרא דעובר בלאו:

ארכסו ליה תורי - והלך לבקשן:

האומר אעבוד - משעה שהסיתוהו ונתרצה חייב מיתה דנפקא לן לקמן מלא תאבה ולא תשמע הא אבה ושמע חייב מיד:

אלך ואעבוד - שמחוסר הליכה אע"ג דאיכא למימר אדהכי הדר ביה:

נלך ונעבוד - אע"פ שכלל עצמו עם אחרים דאיכא למימר הני אחרים לא אזלי ואיהו נמי לא ליזיל:

א"ל - מתני' דקתני עובד אין אומר לא:

באומר איני מקבלו עלי - באלוה:

אלא בעבודה - עד שאעבדנו דכל כמה דלא פלח ליה אין כאן אבה ושמע וסיפא דמשמע באמירה חייב בשקבלו עליו אלהותו מיד דכיון דאמר אעבוד מסתמא קבליה עליה באלוה אי לא פירש בהדיא שאינו מקבלו עליו אלא בעבודה:

בואו ועבדוני - עושה את עצמו עבודת כוכבים ומסית בני אדם לעבדו:

מחייב - מיתה כמסית:

רבי יהודה אומר לעולם אינו חייב - בשביל דבור בלא מעשה אלא בניסת לעבודת כוכבים ואבה ושמע ואמר אעבוד אלך ואעבוד אבל באומר בואו ועבדוני פטור אלמא טעמא דרבי יהודה במסית אחרים לעצמו טעמא אחרינא הוא דהא בניסת חיובי מחייב בדיבורא:

מסית לעצמו - במסית אחרים לעצמו שיעבדוהו אי הוי מסית או לא:

לא שמעי ליה - שהרי הוא אדם כמותם ואפילו הניסתים לשאר עבודת כוכבים אין ניסתין לעבוד אדם:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין סא ב (עריכה)

מאי שנא איהו - להיות אלוה יותר ממני ואין דקאמר ליה אחוכי עליה:

ומתניתין - דקשיין אהדדי הכי מתוקמא רישא דקתני עובד אין אומר לא:

ברבים הניסתים - דאפילו נתרצו מימלכי והדרי בהו ולא טעו הלכך לא קרינא ביה אבה ושמע וסיפא דמחייב באבה ושמע ביחיד הניסת דכיון דנתרצה לאו דעתיה למהדר והוא אבה ושמע ורחמנא חייביה:

והוציא הכתוב יחיד מכלל רבים - וילך ויעבוד וגו' וסקלתם (דבריס יז):

ורבים מכלל יחיד - לדון בסייף הכה תכה (שם ינ) דעיר הנדחת:

להחמיר על ממונם - ושרפת באש וגו' (שם) אבל יחיד הקל בממונו שלא גזר עליו לאבדו:

מפי עצמו - שאין אחר מסיתו:

מנא אמינא לה - דבדבורא ניסת מפי אחרים הוא דמחייב:

הא אבה ושמע - למסיתו חייב:

אידי ואידי בניסת מפי אחרים - ומשכחת לה דלא נתחייב ניסת משום אבה ושמע כגון דלא אמר ליה מסית שבחיה דעבודת כוכבים כך אוכלת וכך שותה דכיון דלא ידע ביה מילתא דשבחיה מהדר קא הדר ביה ולא אבה ושמע:

מנא אמינא לה - דכי כתוב אבה ושמע בדאמר ליה כך אוכלת וכך שותה משתעי:

דכתיב - בפרשת מסית מאלהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך או הרחוקים ממך מה לי קרובים ומה לי רחוקים ולמה הזכיר קרוב ורחוק אלא מפני שדרכו של מסית לדבר על עבודת כוכבים רחוקה שאינו מכיר בה ומוציא בפיו השקר ואומר כך אוכלת וכך שותה לפיכך אני אומר לך הסתכל בעבודת כוכבים הקרובות לך ותראה שאין בהם ממש ומהן אתה למד טיבן של רחוקים אלמא קרא בדאמר ליה כך אוכלת כתוב:

רב אשי אמר סיפא - דמחייב באמירה בישראל מומר דכיון דקבל עליה תו לא הדר ביה שהרי הופקר בכך:

רבינא אמר - לעולם בישראל גמור וכולה מתני' בחד טעמא ותנא רישא עובד וסיפא אומר ולא זו אף זו קתני כלומר ולא עובד בלבד אמרו אלא אף אומר חייב:

מאהבה ומיראה - מאהבת אדם ומיראת אדם ולא חשבה בלבו באלהות:

חייב - במזיד ובהתראה במיתה ובשוגג דכסבור מותר לעשות כן חייב בחטאת:

פטור - בין במזיד בין בשוגג דלאו כלום עבד:

אחד העובד - והלא המזבח והמקטיר עובדין הן אלא הכי קאמר אחד העובד ואפילו מאהבה ומיראה ואחד המזבח לשם אלהות דתנא סיפא לגלויי עליה דרישא דמאהבה ומיראה הוא ואפילו הכי חייב:

כדתירץ ר' ירמיה - אחד העובד כל עבודה שהיא דרכה בכך ואחד המזבח שלא כדרכה ולעולם רישא וסיפא לשם אלהות:

ולא תעבדם - יתירא הוא:

נעבד כהמן - שעשה עצמו עבודת כוכבים כדאמר במגילה (דף יט.) דאי לאו הכי לא הוה מרדכי מתגרה בו והיה כורע ומשתחוה לו:

והא המן - מיראת המלך הוו פלחי ליה כדכתיב (אסחר נ) כי כן צוה לו המלך וקתני דלא:

ודלא כהמן - דקתני יכול אפילו נעבד כהמן לאו למיסר מיראה אלא למיסר אדם הנעבד לשם עבודת כוכבים שלא מיראה למסגד ליה בסתמא והאי דנקט המן משום דעשה עצמו עבודת כוכבים הוא:

כהן משוח - בקרבן עבודת כוכבים:

ר' אומר בשגגת מעשה - אפילו לא נעלם ממנו איסור עבודת כוכבים אלא ששגג במעשה חייב ואע"ג דבשאר מצות אין מביא קרבן האמור בו אלא א"כ נעלמה ממנו הלכה דכתיב (ויקרא ד) גבי חטאת צבור ונעלם דבר כגון הורו ב"ד שחלב מותר ועשו ע"י העלמתן דבפר כהן משוח כתוב (שם) לאשמת העם הרי משוח כצבור אפילו הכי בעבודת כוכבים שקרבנו שוה לשאר יחידים כדקתני ואזיל מחייב בשגגת מעשה בלא העלם דבר ולקמן מפרש האי שגגת מעשה היכי דמי:

וחכ"א - אף כאן אינו חייב אלא בהעלם דבר ובהוריות בפ"ב (דף ז:) ילפינן טעמא מקרא:

ושוין שבשעירה כיחיד - ואפילו לרבנן דלא משוי ליה כשאר יחיד לענין להתחייב בלא העלם דבר מודים הן שאין קרבנו בעבודת כוכבים חלוק משאר יחיד שמביא שעירה דכתיב גבי קרבן עבודת כוכבים בפרשת שלח לך ואם נפש אחת אחד יחיד ואחד נשיא ואחד משוח משמע ואע"פ שנשיא ומשוח חלוקין מן היחידים בשאר מצות שהנשיא מביא שעיר זכר ונאכל וכהן משוח פר ונשרף והיחיד מביא כשבה או שעירה בעבודת כוכבים שוין הן:

ושוין שאינו מביא אשם תלוי - על שום לא הודע שבתורה משום דגבי אשם תלוי כתיב (ויקרא ה) על שגגתו אשר שגג משמע מי שמביא חטאת על הודע דשגגת מעשה מביא אשם תלוי על לא הודע יצא משוח שאין מביא חטאת אלא בהעלם דבר ואשמעינן הכא אפילו לרבי דאמר שיש לך קרבן שהמשוח חייב בשגגת מעשה מודה הוא שאין מביא אשם תלוי ובמס' הוריות (שם) יליף מקרא מדכתיב באשם תלוי שגגתו שגגתו תרי זימני מי שכל חטאו בשגגה יצא משוח שאין כל חטאו בשגגה שהרי בשאר מצות צריך העלם דבר: שגגת מעשה: בלא העלם דבר ה"ד:

הרי לבו לשמים - ולא השתחוה זה לעבודת כוכבים לא מזיד ולא שוגג הוא אלא לשמים שהרי לשמים נתכוין ואפילו היה יודע שזה הבית עבודת כוכבים הוא והוא משתחוה בתוכו לשמים אין כאן עונש שהרי אף משתחוה לבית הכנסת לא לבית הוא משתחוה אלא למי ששכן שמו עליה:

אלא דחזא אנדרטא וסגיד ליה - שראה דמות שהיו רגילין לעשות בדמות המלך והרואה אותו משתחוה לו לכבוד המלך ופעמים שעובדין אותו וזה ראה אחד שהיה נעבד ולא ידע שהוא נעבד והשתחוה לו:

אי דקבליה עליה באלוה - שהשתחוה לו לשם עבודת כוכבים מזיד הוא.


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין סב א (עריכה)

ואי לא קבליה עליה באלוה. אלא לכבוד המלך השתחוה לו לא כלום הוא דהא לא אכוין לשם עבודת כוכבים:

אלא לאו - שעבד עבודת כוכבים מאהבה ומיראת אדם כסבור שמותר לעשות והאי אומר מותר כי האי גוונא דידע ליה לאיסור עבודת כוכבים בכל עבודות שלה לאו העלם דבר קרי לה אע"פ שנעלם ממנו איסור אהבה ויראה שאין זו מגוף האיסור אלא א"כ נעלם ממנו עיקר עבודת כוכבים באחת מעבודותיה כסבור שעבודה זו מותר לה:

ורבא אמר לך - לא הוי שגגת מעשה הכי אלא באומר מותר לעבוד עבודת כוכבים כסבור אין עבודת כוכבים בתורה:

אומר מותר היינו העלם דבר - ובהא אפילו רבנן מודו: ומשני אומר מותר דקאמינא היינו דקא עקר לה לגמרי:

העלם דבר קיום מקצת ובטול מקצת - כגון יש עבודת כוכבים בתורה שלא לזבוח ושלא לקטר אבל המשתחוה מותר:

אינו חייב אלא אחת - וכל עבודותיה באזהרה אחת הן לא תעבדם (שמות כ) הלכך אין כאן חלוק חטאות:

פוק תני לברא - דטעות הוא ולקמן מפרש טעמא:

הבערה - שיצאה מכלל לא תעשה כל מלאכה (שם) דשבת:

ללאו יצאה - להוציאה מחומרי שאר מלאכות וללמד עליה שאינה לא בכרת ולא במיתה אלא בלאו:

לחלק - לחלוק ולומר לך מה זו מיוחדת שהיא מאבות מלאכות הנעשית במשכן וחייב עליה הכתוב בפני עצמו שפרט לה לבדה אף כל שהוא אב מלאכה אם עשאן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת דכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא:

השתחואה נמי ללאו יצאה - לקמן (דף סג.) אמר שלש השתחואות נאמרו באזהרת עבודת כוכבים אחת לשלא כדרכה לכדאמרן לעיל אזהרה מניין ת"ל לא תשתחוה ואחת לכדרכה ואחת לחלק מה השתחואה מיוחדת מעשה לעצמו וחייב עליה בעצמה אף כל עבודה ועבודה בשוגג חייב עליה חטאת לעצמה ותנא דר' זכאי סבירא ליה כר' יוסי דההוא השתחואה יתירא לאו לחלק יצאה אלא ללמד עליה שהיא בלאו ולא בכרת ואין חטאת על שגגתה ואע"פ שחייבין עליה מיתה דהא גבי סקילה כתיב (דברים יז) וישתחוו להם מיהו מכרת ומחטאת אפקה הלכך לא משכחת קרא בעבודת כוכבים לחלק:

מאחת מהנה - גבי חטאת כתיב פעמים שחייב חטאת אחת על כולן כגון שוגג בשבת כסבור אין היום שבת אבל יודע היה שכל מלאכות שהוא עושה אסורות בשבת מביא קרבן אחד דחדא שגגה היא ופעמים שחייב על כל אחד ואחד כגון שהזיד בשבת ויודע שהוא שבת היום ויש שבת בתורה ושגג במלאכות שלא היה יודע שהמלאכות הללו אסורות אלא מלאכות אחרות חייב על כל אחת ואחת שיש כאן שגגות הרבה: ר' יונתן מפרש טעמא דר' יוסי היכי משמע ליה האי מהאי קרא:

ועשה מאחת מהנה - הוה ליה למכתב ועשה אחת מהנה אי נמי ועשה מהנה אי נמי ועשה אחת ולישתוק מדכתבינהו הכי ש"מ למדרש כל חד וחד לחודה לחייבו על אחת ועל מאחת כלומר מקצת העבירה על הנה ועל מהנה כדמפרש הנה אבות מהנה תולדות ולמדרשינהו נמי כי הדדי הכי מדסמכי להדדי:

אחת שהיא הנה - כלומר פעמים שהוא חייב על מצוה אחת חטאות הרבה והנה שהיא אחת פעמים שאינו חייב אלא אחת על מצות הרבה והכי משמע מאחת מחייב הנה מהנה מחייב אחת מדכתיב מ' יתירא והשתא מפרש לה אחת כשעשה עבירה שלימה שנתכוין לכתוב שמעון וכתבו כולו מאחת על מקצתו נמי מחייב כגון נתכוין לכתוב שמעון ולא כתב אלא שתי אותיות חייב ולהכי נקט שמעון משום דשתי אותיות ראשונות הוו להו שם במקום אחר כגון שם בן נח וה"ה גד מגדיאל דן מדניאל אבל נתכוין לכתוב שם אחר כגון נפתלי ולא כתב ממנו אלא שתי אותיות לא מיחייב שאין כאן מלאכה בשום מקום:

מהנה תולדות - דנפקא לן מדדמי להו לאבות והיינו מהנה כלומר מן הדומות להם:

אחת שהיא הנה - דאמרן לעיל פעמים שמתחייב על כל אחת ואחת דהיינו על אחת הנה על מצוה אחת כמה חטאות כגון עושה מלאכות הרבה בזדון שבת ושגגות מלאכות כדפרישית לעיל דיש כאן שגגות הרבה:

שגגת שבת וזדון מלאכות - יודע שמלאכות הללו אסורות בשבת אבל כסבור אין שבת היום כולה חדא שגגה היא:

דכולי עלמא לחלק יצאה - דהכל מודים דכל היוצא מן הכלל ללמד על הכלל כלו יצא אי לא נפקא לן מדוכתא אחריתי ומשום הכי אמר ליה פוק תני לברא דאפילו לרבי יוסי חייב על כל אחת ואחת:

תיפוק לי מאחת מהנה - לרבי אבא פריך נהי דמתניתין רבי יוסי היא דהשתחואה ללאו יצאה מיהו תיפוק לן דחייב על כל אחת ואחת מהנה כדנפקא ליה לרבי יוסי בשבת דהא האי קרא גבי חטאת סתמא כתיב ונדרשיה נמי בעבודת כוכבים הכי אחת ועשה אחת שעשה עבודה שלימה כגון זבוח מאחת ועשה מאחת כגון שחט סימן אחד לעבודת כוכבים דאשכחן ליה הכשר גבי חטאת העוף בפנים:

שבר מקל לפניה - לשם עבודת כוכבים דדמי לשחיטה ששובר מפרקתה וכגון דדרכה לעובדה במקל כדאמרינן במס' עבודת כוכבים בפ' ר' ישמעאל (דף נא.) עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל שבר מקל לפניה חייב:

אחת שהיא הנה - פעמים שהוא חייב על עבודה אחת חטאות הרבה כגון שעבד עבודות הרבה:

בזדון עבודת כוכבים ושגגת עבודות - דיודע שעבודת כוכבים אסורה בזבוח אבל כסבור שמותר לקטר ולנסך ולהשתחוות:

האי שגגת עבודת כוכבים היכי דמי - כלומר היכי מתוקם קרא בעבודת כוכבים הא לא משכחת לה שגגת עבודת כוכבים בזדון עבודות הלכך לא נפקא לן בעבודת כוכבים חלוק מלאכות מהכא:

אלא מאהבה ומיראה - יודע שאסורה עבודת כוכבים בעבודות הללו אבל שגג בכך כסבור שאין עבודת כוכבים בתורה מאהבה ומיראת אדם והוי כשגגת עבודת כוכבים וזדון עבודות דמחייב חדא:

אלא באומר מותר - כסבור אין עבודת כוכבים בתורה ונהי דלא הוי שגגת עבודת כוכבים וזדון עבודות אלא שגגת זה וזה מיהו קרא דקאמר הנה שהיא אחת בהכי מוקים לה:

דבעא מיניה רבא מרב נחמן - במסכת שבת פרק כלל גדול (דף ע:):

להני קראי - האי אחת והאי הנה:

ואילו בעבודת כוכבים תניא (תנן) - לעיל ושוין רבי וחכמים שכהן משיח בשעירה כיחיד:

ותו לא מידי - ליכא לשנויי מידי הלכך לא נפקא לן חלוק מלאכות בעבודת כוכבים מהכא אלא מהשתחואה כאתקפתא דרב יוסף והא דרבי זכאי דפטר לה בחדא נפקא (לקמן דף סנ) מלא תעבדם הכתוב עשאן עבודה אחת:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין סב ב (עריכה)

הכי תנא קמיה - ר' זכאי קמיה דר' יוחנן:

חומר בשבת וכו' - לקמן מפרש לה:

שגג בלא מתכוין - לא נתכוין למלאכה זו אלא לדבר אחר ועלתה בידו מלאכה זו:

קצירה וטחינה - דאיכא שמות מחולקין ומשום הכי חייב שתים:

חלב וחלב - שני זיתים בשני ימים ולא נודע לו בנתיים שחטא אינו חייב אלא אחת כדמפרש טעמא לקמן:

שבשאר מצות שגג בלא מתכוין - בחלבין ובעריות איכא למתוקמא כגון חלב המהותך לפניו וכסבור רוק הוא ובלעו דלא מתכוין לאכילה אלא מתעסק בדבר אחר בבליעת רוק והיכי דמי שוגג גמור כסבור שומן הוא ואכלו דנתכוין לאכילה אבל זה לא שוגג הוא ואפ"ה חייב כדאמרן לקמן בשמעתין שכן נהנה משא"כ בשבת כגון נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור שנאמר (ויקרא ד) אשר חטא בה עד שיתכוין למלאכה זו פרט למתעסק בדבר אחר ועלתה בידו מלאכה זו ומיהו מתעסק ועלה בידו אכילת חלבים או עריות חייב שכבר נהנה אבל בעבודת כוכבים ליכא לאוקומא והיכי דמי שגג בלא מתכוין אי נימא וכו':

הרי לבו לשמים - ולשמים נתכוין והשתחוה ואין כאן עבירה כלל לא שוגג ולא מזיד:

אלא - שוגג בלא מתכוין כגון מאהבה ומיראה ולא נתכוין לעבודת כוכבים אלא לאהבת האיש ושגג כסבור מותר לעשות כן. אלא באומר מותר. דאמר אין עבודת כוכבים בתורה וכיון דלא הוזכרה לו מעולם אין מתכוין קרי ליה:

המתעסק בחלבים ובעריות - כשעלה בידו חלבים ועריות היה מתעסק ולא נתכוין לכך כל מתעסק קרי ליה שאינו מתכוין בדבר זה כלל:

שכן נהנה - הלכך חשיב בכוונה:

מלאכת מחשבת - שחשב לעשות זאת:

ר' יוחנן - דאמר ליה פוק תני לברא ולא אוקים רישא בעבודת כוכבים וסיפא בשאר מצות אזיל לטעמיה דלא מוקים רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא:

דא"ר יוחנן - בבבא מציעא בפרק המפקיד:

מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא כו' - דקתני התם המפקיד חבית אצל חברו ולא ייחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה אם מתוך ידו נשברה לצרכו חייב לצרכה פטור אם משהניחה נשברה בין לצרכה בין לצרכו פטור ייחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו בין משהניחה לצרכו חייב לצרכה פטור ופריך התם מני רבי ישמעאל היא דאמר לא בעינן דעת בעלים דתניא הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר דברי רבי ישמעאל ר' עקיבא אומר צריך דעת בעלים אי רבי ישמעאל מאי איריא לא ייחדו אפילו ייחדו נמי לא מבעיא קאמר לא מיבעיא ייחדו דמקומה הוא אלא אפילו לא ייחדו דלאו מקומה הוא לא בעיא דעת בעלים סיפא אתאן לר"ע אי ר"ע מאי איריא ייחדו אפילו לא ייחדו נמי לא מבעיא קאמר לא מבעיא לא ייחדו דלאו מקומה הוא אלא אפילו ייחדו נמי דמקומה הוא בעינן דעת בעלים רישא ר"י וסיפא ר"ע ואילו הוה בעי לאוקמא רישא בשהניחה במקומה הראשון וסיפא בשהניחה במקום שאינה מקומה כדמוקי לה אמוראי התם ה"מ לאוקומיה כולה כר' ישמעאל ואר"י מאן דמתרגם וכו' דלא הוה בעי לאוקמיה רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא:

מסותא - מרחץ כמו מסחותה וירחץ מתרגמינן (והסחי):


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין סג א (עריכה)

ה"ג א"ר אמי זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד וכו' - ול"ג והשתחוה דהשתחואה לאו בכלל שאר עבודות היא דעל כרחך לית ליה לר' אמי השתחואה לחלק יצאה מדקאמר אינו חייב אלא אחת:

מ"ט דר' אמי - דלית ליה השתחואה לחלק יצאה:

לא תעבדם - כללן כולן כאחד ולא תעבדם יתירי כתיבי ודרשינן חד מינייהו להכי:

מי אמר אביי - כרבי אמי דאינו חייב אלא אחת:

שלש השתחואות - לא תשתחוה להם דעשרת הדברות (שמות כ) כי לא תשתחוה לאל אחר (שם לד) לא תשתחוה לאלהיהם (שם כנ) והשתחואה דדברות אחרונות לא חשיב דאהדורי קא מהדר ליה משה לישראל מה ששמע בסיני:

אחת לכדרכה וכו' - דאי כתיב חדא הוה אמינא לא אסר אלא בעבודת כוכבים דדרך עבודתה בהשתחואה:

לדבריו דר' אמי קאמר - אביי להך דרשה דלא תעבדם אבל אביי לא ס"ל ומוקים לה ללאוי יתירי ור' אמי מוקי להך השתחואה לומר ללאו יצאה:

לכדרכה ושלא כדרכה - שהשתחואה היא להך עבודת כוכבים כדרכה ושלא כדרכה כגון שדרכה לעבוד דרך כבוד ולא בהשתחואה ואי כתיב חד לא הוה מרבינן אלא כי האי גונא אבל משתחוה לפעור לא כתב רחמנא השתחואה יתירא שניה לשלא כדרכה כגון פעור ומרקוליס שעבודתה בבזיון והא דא"ר אלעזר לעיל (דף סא.) זובח למרקוליס חייב מלא יזבחו ואע"ג דחד קרא יתירא הוא דאיכא ולא מוקים לה בזובח למקטרי' דעבודתו דרך כבוד דסבר כיון דגלי בהשתחואה ק"ו בזביחה מיהו כולה מילתא לא ילפינן מהשתחואה דא"כ הוה מרבינן כל עבודות כבוד אע"ג דלאו עבודת פנים לכך יצאה זביחה לומר שלא חייבה אלא עבודות פנים:

כיון דאמר אלי אתה חייב - אע"ג דלא פלחה:

לקרבן - אם שגג:

ואפילו לרבנן - בתמיה דפליגי רבנן בכריתות (דף ז.) במגדף עליה דרבי עקיבא דאמרי מגדף אינו מביא קרבן דבעינן מעשה:

והתניא אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה - דגבי חטאת כתיב (ויקרא ד) ועשה אחת מכל מצות ה':

ר' עקיבא היא דאמר דלא בעינן מעשה גמור - דמגדף מחייב משום מעשה זוטא דעקימת שפתיו הוה מעשה והכא נמי כפיפת קומתו הויא מעשה והאי דקתני אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה לאפוקי הרהורא דלא מחייב עלה:

מגדף - מברך את השם:

אתקושי אתקוש - אלי אתה בזביחה דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל:

אלמלא וי"ו שבהעלוך - דהא לא כפרו בהקב"ה לגמרי שהרי שתפוהו בדבר אחר:

שאיוו לאלוהות הרבה - אף לאלוהות אחרים וקבלו עליהם:

אבל המגפף וכו' עובר בלא תעשה - ואל תלכו אחרי אלהים אחרים (ירמיהו כה) אי נמי אל תפנו אל האלילים (ויקרא יט) וכגון שאין דרכן בכך:

הנודר בשמו - ושם אלהים אחרים לא תזכירו:

המקיים - הנשבע דמתרגמינן קיים:

לאו שבכללות - דכולהו משתמעי בחד קרא:

ועדיין הדם במזרק - הקרבנות:

שאין מברין - את האבלים ברחבה כדרך שמברין את האבלים בסעודה ראשונה משל אחרים כדאמרינן במועד קטן (דף כז:):

על הדם - על הנרצח ומסברא מוקמינן לה אהרוגי בית דין שנהרגין על עונש שלא ינהגו בהם כבוד משום כפרה:

לבן סורר ומורה - דלא ענש אלא א"כ הזהיר והיכן הזהיר לא תאכלו על הדם לא תאכלו אכילה שתהרגהו עליה:

לאו שבכללות - דכל הני משמע מיניה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין סג ב (עריכה)

לומר שאין לוקין עליו - דמשמע שזה עונשו של לאו שאם הותירו ישרפנו ויפטר:

לא מן השם הוא זה - כלומר טעם זה אינו מן העיקר:

שמור לי - המתן:

לא יגרום לאחרים - לעובדי כוכבים:

וכל ישראל - ישמעו ויראו. ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה בקרבך:

בת בקלנבו - לן באותה עיר והיא נקראת על שם עבודת כוכבים שבה:

ראה אחת מרובה כשלש - זב שראה ראיה ארוכה שהוא שופע כג' ראיות שנעשה בהן זב גמור שהוא כמגדיון לשילה כשיעור מהלך מאותה עבודת כוכבים ששמה גדיון עד שילה שהן שתי טבילות ושני ספוגין שכן נתנו חכמים שיעור בין ראיה לראיה. כדי לטבול ולהסתפג באלונטית דהיינו בין ראיה ראשונה לשניה טבילה וספוג וכן בין שניה לשלישית:

קרס - נתרז כלומר כרע על ברכיו ונתרז דהיינו ליצנותא דאישתעי ביה קרא לא יוכלו מלט משא הרעי שבנקביהם לא יוכלו לסבול ונתרז:

לעגלות בית און - על עגלים שבבית אל:

יגורו שכן שומרון - ידאגו שוכני שומרון:

כי אבל עליו עמו - שיטלם סנחריב וילך לו:

וכמריו - שהיו נושאין אותו:

עליו יגילו - ששמחים על כובד משא שגלה מהם:

אלא כבידו - משא עגבותיו וריעי שבהן ואע"ג דלאו בעלי חיים נינהו ואין להם ריעי משתעי בהו קרא ל' גנאי:

מרעיבים את העגלים - בעלי חיים שהיו עובדין אותן והיו מרעיבין אותן ועושין דמות עצביהם של בעלי ממון כלומר דמות דיוקנם ומעמידין אותן בצד אבוסיהן של עגלים ומחמת שהיו רואין את הדמות תמיד היו מכירין אותן ורצין אחריהם וממשמשין בהן כלומר האכילנו ואומרין להם הכומרים עבודת כוכבים חפץ בך וכו':

זבחי אדם - משמע אותן שזבחו האדם:

עגלים ישקון - לאחר מכאן לעגלים ישקון:

ישקון לזבוח אדם מבעי ליה - להם הם הכומרים אומרים עגלים הללו נושקין אתכם לזבוח עצמכם להם:

ואנשי בבל עשו את סכות בנות - פסוק א' בס' מלכים באותן אומות שהושיב סנחריב בשומרון ובעריה ועשו להם עבודת כוכבים:

תרנגולת - לדמות תרנגולת היו עובדין ובלשונם קורין לתרנגולת סוכות בנות:

ברחא קרחא - עז ברחא קרוי כל צאן והעז קרי ליה קרחא ע"ש שאין לו צמר כל כך:

נבחן - כלב נובח:

דאדר ליה למריה - מהדר את אדוניו ומכבדו שמשליך עליו משאו שהיה צריך לטעון על צוארו אדר מלך מהדר את מלכו כלומר את אדוניו:

לעשות לו כן - לשורפו באש כמו הספרוים:

סלמנדרא - חיה קטנה שיוצאה מתנור שהאש בוערת בו שבע שנים והסך מדמה אין האור שולט בו ובאחז מצינו כתוב (מלכים ב טז) גם את בנו העביר באש ולא מצינו לו בן אלא חזקיהו:

אלא להתיר להם עריות בפרהסיא - שהיה יצרן תקפן על עריות אמרו נפרוק כל עול תורה מעלינו ואל יוכיחונו על העריות אבל על עבודת כוכבים לא תקפן יצרן:

כזכור בניהם מזבחותם - משמע שהיו להם געגועין עליהם כאדם שיש לו געגועין על בנו ובזכרו נאנח והכי משמע כזכור בניהם דומה להם זכירת מזבחותם ואשריהם:

בתר דאביקו ביה - אחר שנתקשרו בהן מעצמן תקפה חיבתן עליהן:

תפוחי רעב - כמו נפוחי:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין סד א (עריכה)

הס - שתוק כמו (במדבר ינ) ויהס כלב השתיקם:

ויצעקו בני ישראל בקול גדול - באנשי כנסת הגדולה כתיב:

בייא בייא - בלשון ארמי הוי לשון גנוח וצעקה כמו אהה בלשון הקודש:

היינו האי דחרביה לביתיה - למקדשו:

(ובעו רחמי) - היו מבקשים רחמים שימסר בידם יצר הרע של עבודת כוכבים:

לקבולי ביה אגרא - לכוף את יצרנו ולקבל שכר על כך:

לא איהו בעינן וכו' - אלמא יצר תקפן:

יתבי תלתא יומין וכו' - מלתיה דרב יהודה מסיק:

אמת - משמע מסכים אני עמהם בתקנה זו שטוב הדבר לסלקו:

חותמו של הקב"ה אמת - שהמלך נאות ומסכים עם עבדיו חותם עמהם בתקנתם את חותמו:

כגוריא - ארי קטן:

ביניתא - שער:

דודא דאברא - קלחת של עופרת:

אברא שאיף קליה - שואף את הקול ומעכבו לצאת יותר מכל כלי מתכות:

זאת הרשעה - זהו יצר הרע ובנבואת זכריה כתיב שהיה בתחילת בית שני:

דעבירה - של עריות:

חבשוה תלתא יומין וכו' - ומתוך כך פסק חמום הזכרים מלהוליד והנקבות מלילד:

איבעו ביעתא בת יומא (ולא אשתכח) - נתבקשה ביצה שנולדה בו ביום:

ולא אשתכח - שאפילו אותן שהיו גמורות קודם לכן פסקו מלצאת:

לבעו פלגא - שלא יהא שולט במקום עבירה כדי שלא יהא תובע עריות:

כחלינהו לעיניה - סמו עיניו בכחול: אהני ביה הך תקנתא פורתא דלא איגרי בקריבתה באמו ובאחותו אבל מתגרה הוא באשת איש ובנדה:

תרדין - בלד"ש בלע"ז ומשלשלין את המעים וכן שכר חדש:

אתם בית ישראל אינן כן - רב יהודה קאמר לה למדרשיה לקרא:

הנצמדים לבעל פעור - כלומר אבל אבותם לא השיבו זאת על לבם שע"ז מגונה היא מכל ע"ז שבעולם ונצמדו ואדבקו בה כצמיד פתיל המוקף ע"פ כלי שממרחין אותו בשעוה יפה ואל המקום לא היו נצמדים אלא דבוקים כתמרות המדובקות שדבוקות ואינן דבוקות:

במתניתא תנא - שבח הוא אצלם דדבוק משמע מחובר טפי מנצמד צמידין אינן מחוברין ונמשכין וזזין אילך ואילך דבוק משמע יפה יפה:

סבטאי - שם יהודי הוא:

בן אלס - בסמך ושם מקום הוא:

וקינח בחוטמו - של פעור:

מקלסין - משבחין:

ואע"ג דמכוין לבזויי - חייב קרבן על שגגתו ואם התרו בו חייב מיתה:

לבי תורתא - מקום:

פיסא - בלשט"א בלע"ז:

מרקוליס הוא - זה וזהו עבודתו:

למרקוליס תנן - לפניו לכבדו ואני זרקתי להכות בגופו:

במרקוליס - עצמו להכותו:

אישקליה - אע"ג שכבר עבד ואין השבון לדבר קא בעי למשקליה כדי שלא תתנאה בעבודה שלו:

רווחא לחבירתה שביק - מפנה לה מקום לזורקים:

מתני' שימסור למולך - מוסרו ביד משרתי ע"ז:

ויעביר באש - בגמרא מפרש היכי הוו עבדי וילפי מקראי דתרוייהו בעינן:

גמ' קתני - מתניתין (דף נג.) בחייבי סקילה ע"ז באנפי נפשה העובד ע"ז וקתני מולך אלמא מולך לאו בכלל ע"ז ונפקא מינה דאם זבח וקטר לפניו פטור אי נמי העביר מזרעו לשאר ע"ז ואין דרכה בכך לא מחייב דמולך דוקא כתוב ששמו מולך:

אחד למולך ואחד לשאר ע"ז - העביר זרעו חייב קסבר מולך נמי ע"ז הוא ולא איצטריך לאזהורי עלה בכדרכה דמאיכה יעבדו (דברים יב) נפקא אלא לומר לך שאם עשה שלא כדרכה חייב:

שלא למולך פטור - דמולך דווקא כתיבי שדרכה בכך ולא משום ע"ז אזהר עליו דהא מאיכה יעבדו נפקא אלא חוק הוא להם והתורה הקפיד על חוק זה בסקילה לפיכך הוצרך לכתוב:

כל שהמליכו עליהם - שקרא שמו מולך:

רבא אמר - לא אמרו דבר אחד דמולך עראי איכא בינייהו כגון צרור וקיסם שאינו ראוי לכך וזה לפי שעה המליכוהו עליו להעביר לו בנו זה לר"א בר' שמעון לא מחייב אלא במולך קבוע ובא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין סד ב (עריכה)

ר' ינאי - לפרושי עד שימסור דמתני' אתא למימר דהך מסירה למשרתי ע"ז קאמר:

לא תתן להעביר - לא תתן לאחרים להעביר וסתמא דמילתא שמשין שלה קא מעבירין לה: ה"ג תניא נמי הכי יכול העביר ולא מסר כו' ול"ג בברייתא ברישא ומזרעך לא תתן דתו לא יכול למיתני יכול העביר ולא מסר דהאי לא תתן מסירה משמע אלא הכי קתני יכול העביר ולא מסר יהא חייב ותיפוק ליה מלא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש דלא כתיבא מסירה ת"ל לא תתן להעביר פירש לך הכתוב על העברה שאינה אלא דרך נתינה:

לא תתן להעביר - משמע ליה לתנא נתינה הבאה לכלל העברה ולא משמע ליה נתינה על מנת להעביר לחיוביה על נתינה לחודה:

מסר והעביר - לע"ז אחרת שלא למולך יכול יהא חייב:

העבירו - לבנו סומא או ישן מי הוה דרך העברה בכך בכה"ג דאינו יכול לעבור בעצמו אם היה רוצה:

פשוט מיהא - מתניתין:

חדא - מהנך שאלות דבן בנו ובן בתו כבנו:

כי מזרעו נתן למולך מה ת"ל - פשיטא דהאי כרת על כן נכתב דהא במעביר למולך כתיב (ויקרא כ) ואני אתן את פני וגו' ולעיל מיניה כתיב ואשר יתן מזרעו למולך מות יומת:

ת"ל בתתו מזרעו - קרא אחרינא הוא ולא זה שהתחיל התנא לדרוש ופרכינן תנא פתח לדרוש כי מזרעו נתן למולך ובסוף דבריו סיים ת"ל בתתו מזרעו ומשני דרשה אחריתי דרש מבתתו מזרעו דרשה קמייתא דבן בנו ובן בתו מכי מזרעו נפקא ליה והדר תנא זרעו פסול מנין שהיה לו ממזר והעבירו ת"ל בתתו מזרעו ואם העלם יעלימו וגו' ולא היה צריך למכתב בתתו מזרעו דהא במעביר מזרעו משתעי אלא להך דרשה:

דרך העברה - שלא שינה מן החוק אלא כדרך מנהג העברת המולך:

שרגא דלבני - שורת לבנים גבוה לבנה על גבי לבנה והאש מכאן ומכאן ומעבירין עליו ואינו שורפו מדקתני לקמן המעביר עצמו פטור אלמא לאחר העברה הוא חי והא דאמרינן (לע. ל דף סנ:) גבי חזקיה שסכתו אמו סלמנדרא לאו למולך היה אלא לאלהי ספרוים דהתם שריפה כתיב:

רבא אמר כמשוורתא דפוריא - אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות קופצין בימי הפורים שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה:

דרך העברתו - עבודתו של מולך:

העבירו ברגל פטור - אלמא דרך עבודתו בקפיצה:

מאי טעמא דר' אלעזר - במעביר עצמו:

ורבנן לא דרשי בך - בתמיה לאזהרה למשמע מינה אזהרת עצמו:

לא יהיה בך אביון - הזהר בעצמך שלא תבא לידי עניות נימא ההוא סתמא דלא כרבנן:

התם מאפס כי לא יהיה בך אביון - דאי לאו לאזהרה אתא אלא להבטחה שמבטיחם שלא יהיה בהם אביונים נכתוב לא יהיה בך אביון מדכתיב אפס לאזהרה אתא כלומר אפס וחדל וכלה עניות ממך אפס לשון חדלה וכליה כמו (בראשית מז) כי אפס כסף:

שלש כריתות בע"ז - תרתי גבי מולך בקדושים תהיו ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו מקרב עמו ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו ואת כל הזונים וגו' (ונתתי את פני וגו') וא"נ סבירא ליה דמולך לאו ע"ז הוא מכל מקום קרי ליה ע"ז והשלישית בשלח לך אנשים כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא וגו' ותניא לקמן באלו שאין להם חלק לעולם הבא דבר ה' בזה זה דבור ראשון שנאמר בסיני והוא ע"ז והא דכתיב הכרת תכרת חדא חשיב ליה כדמפרש לקמן דברה תורה כלשון בני אדם את ה' הוא מגדף ונכרתה לקמן מפרש:

אחת שלא כדרכה - כרת יתירא גבי מולך אם אינו ענין לו תנהו ענין לזבוח וקטור ונסוך והשתחואה שהוא חייב עליהם אף שלא כדרכה:

ואחת למולך - דאף על פי שדרכן בכך מיבעי ליה למכתבה באפי נפשיה דמולך לאו ע"ז הוא והקפידה תורה עליו:

ולמאן דאמר מולך ע"ז הוא - והוי בכלל כדרכה דכל שאר עבודות מאיכה יעבדו נפקא בא הכתוב לחייב עליו אף בשאר ע"ז שאין דרכו בכך שלא מצינו אלא זבוח וקטור ונסוך והשתחואה:

ולמאן דאמר - בכריתות מגדף זה העובד ע"ז כגון משורר לע"ז:

כרת דכתיב במגדף למה לי - אחרי שדרכה בכך ופלוגתא היא בכריתות (דף ז.) איכא למאן דאמר מגדף היינו מברך. את השם:

לכדתניא - כדמוקים ליה רבי ישמעאל אחד לעוה"ז ואחד לעוה"ב:

והלא כבר נאמרה ונכרתה - באותה פרשה עצמה גבי מגדף ורבי עקיבא ס"ל מגדף היינו מברך את השם כדאמר בכריתות ועולם הבא לא נפקא ליה בע"ז אלא מהכרת תכרת ור' ישמעאל לאו לר"ע פריך והלא כבר נאמר ונכרתה דהא ר"ע במברך את השם מוקים לה אלא טעמא דנפשיה קאמר והלא כבר נאמרה ונכרתה ואנא סבירא ליה דבע"ז כתיבא:

וכי שלשה עולמות יש וכו' - ודומה לו בשחיטת חולין והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה דהא פרכא לאו לכשנגדו פריך. דאיהו ס"ל אפילו במוקדשין דאין כולה עולה אלא טעמא דנפשיה אמר בפרק [בהמה המקשה] (חולין סט.):


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין סה א (עריכה)

מתני' פיתום - שם המכשף המדבר משחיו מעלה את המת מן הארץ ומושיב לו בשחיו תחת זרועותיו ומדבר משחי איישל"ה בלע"ז:

ידעוני המדבר בפיו - כדמפרש בגמרא חיה אחת יש ששמה ידוע ומכניס ממנה עצם לתוך פיו והעצם מדבר מאליו על ידי כשפים:

הרי אלו בסקילה - כדכתיב (ויקרא כ) באבן ירגמו אותם:

והנשאל בהם - שבא ושואל בהם להגיד לו דבר העתיד כגון שאול:

באזהרה - דאל תפנו אל האובות (שם יט) ואזהרה דמכשפות גופיה מלא ימצא בך וגו' וחובר חבר ושואל . אוב וידעוני (דברים יח): גמ' בכריתות קא חשיב לכל כריתות שבתורה שחייבין עליהן על שגגתן חטאת ותנן (שם דף ב.) בעל אוב ולא תנא ידעוני:

הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו - בלאו דאל תפנו אל האובות ואל הידעונים ואם עשה שניהם בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת שהלאוין מחלקין לחטאות כדכתיב (ויקרא ד) אשר לא תעשינה דהיינו דברים שהן בלא תעשה וסמיך ליה או הודע אליו אלמא חטאת אלאוין קיימי והני אף על גב דכי עבד לחד מינייהו באפי נפשיה מיחייב דהא לאו אתרוייהו קאי לא תני להו לתרוייהו התם דכי תנינא התם מידי . דמחייב אכל חד וחד כי עביד להו כי הדדי הוא דתנינן כדאמרינן התם ברישא דגמ' דפרכינן מנינא למה לי שאם עשאן כולם בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת הלכך לא מצי למתני ל"ז כריתות לחייבו ל"ז חטאות והא דנקט הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו ולא נקט הואיל ושניהם בכרת אחת נאמרו משום דחלוק חטאות אינו תלוי בחלוק כריתות דהא מפטם שמן המשחה וסך משמן המשחה משום דאיכא שני לאוין על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו (שמות ל) אע"ג דאין בשניהם אלא כרת אחת כדכתיב (שם) איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו אמרי' התם דכי עביד להו בשוגג בהדדי מיחייב על כל אחת ואחת:

ריש לקיש אמר ידעוני - להכי לא תנינא לה להתם משום דאפי' כי עביד לה באפי נפשיה לאו בר קרבן הוא לפי שאין בו מעשה וחטאת אינה באה אלא על המעשה דכתיב ועשה אחת אבל בעל אוב צריך להקיש בזרועותיו כדלקמן והקשת זרועותיו חשיב ליה מעשה אבל הכנסת העצם ידעוני אינו מדבר בשעת מעשה אלא לאחר המעשה שהוא בפיו מדבר העצם מאליו:

ורבי יוחנן - דאמר ידעוני באפי נפשיה בר קרבן הוא והאי דשייריה משום דלא מיחייב תרתי עלייהו:

מאי שנא בעל אוב דנקט - תנא למתנייה ושייריה לידעוני ולא נקט ידעוני ולשייריה לבעל אוב:

משום דפתח ביה קרא - בכל דוכתי אוב כתיב ברישא:

חלוקין הן במיתה - כשפירש סקילתן חלקן הכתוב כי יהיה בהן אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם ולא כתיב וידעוני הלכך אי הוה ידעוני בר קרבן הוה מיחייב עליה נמי כי עביד ליה בהדי אוב:

מ"ט לא אמר כריש לקיש - דפטר ליה לגמרי מקרבן הא ודאי בעינן מעשה:

ר"ע היא - דקא חשיב מגדף בההוא מנינא ופליגי רבנן עליה במגדף משום דאין בו מעשה הלכך לר' עקיבא מחייב עליה ולא שיירה אלא משום דלא מחייב תרתי אתרוייהו:

עקימת שפתיו - שעוקמין ומנענעין כשהוא מדבר חשיב ליה ר"ע מעשה אבל ידעוני אפי' עקימת שפתים ליכא:

ואפי' לרבנן - קאמר ריש לקיש דהוה מעשה בתמיהה כלומר מדלא פליגי רבנן עליה התם אלא במגדף אבל בבעל אוב מודו אלמא הקשת זרועותיו דבעל אוב הוי מעשה:

אינו חייב - קרבן על שגגתן:

מאן תנא השתחואה - לענין קרבן:

ר"ע היא דאמר לא בעינן מעשה - רבה אלא מעשה זוטא:

כי אמר ריש לקיש - דהקשת זרועותיו לבעל אוב הוי מעשה לר' עקיבא קאמר:

אי הכי - מתני' דקתני התם במילתא דרבנן יצא מגדף שאינו מחייב על שגגתו חטאת לפי שאין בו מעשה וגבי חטאת כתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה ואי הכי יצא מגדף ובעל אוב מבעיא ליה:

במקטר לשד - בעל אוב דקתני בכריתות דמודו ביה רבנן בהכי עסקינן שמקטר לפני השד הממונה על אותו דבר דהוי מעשה גמור:

עובד עבודת כוכבים הוא - ועובד עבודת כוכבים הא קתני לה התם:

ומשני במקטר לחבר - אינו מקטר לשם אלהות אלא ע"י הקטרה נעשה המכשפות לחבר השדים לכאן:

חובר חבר הוא - ואינו אלא בלאו:

והתורה אמרה חבר כגון זה בסקילה - תירוץ הוא מאחר שמחבר את השדים במזיד אמרה התורה שיהא בסקילה וכל שזדונו חייב מיתה על שגגתו מביא קרבן דכי אמרי' חובר חבר אינו אלא באזהרה זה המחבר חיות ובהמות נחשים ועקרבים למקום אחד ע"י לחשים:

אחד חבר גדול - מאסף חיות ובהמות גדולות:

חבר קטן - מחבר שקצים ורמשים:

ואפי' נחשים ועקרבים - לגרותן זה בזה או למקום מדבר שלא ימצאו ביישוב ויזיקו:

אסור - וכגון שאין רצין אחריו שאין כאן משום פקוח נפש:

הואיל וישנו בלב - עיקר חיוב הבא עליו תלוי בלב שמתכוין לברך השם שאפילו מברך את השם כל היום ואין בלבו כלפי מעלה אלא שהעלה את השם לדבר אחר ומכנהו בשם המיוחד ומקללו אינו מתחייב:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין סה ב (עריכה)

מתיב רבי זירא יצאו עדים זוממין - אצל חטאת היא שנויה בתורת כהנים גבי פר כהן משיח אחר שראינו דברים שהן כעובד עבודת כוכבים ודברים שאינן כעובד עבודת כוכבים למה נאמרה עובד עבודת כוכבים לומר לך מה עבודת כוכבים מיוחדת שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אף כל שחייבין וכו' אי מה עבודת כוכבים מיוחדת שחייבין עליה מיתת ב"ד אף אני מרבה חייבי מיתות ב"ד ואת מי אני מרבה מקלל לאביו ומסית ועדים זוממין ת"ל ועשה יצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה ואמאי לא הויא עקימת שפתיו מעשה הא לא תליא בכונת הלב:

ה"ג אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול עיקר - חיובן בשמיעת קולם לפני ב"ד הוא בא וקול לית ביה ממש הלכך הוי כמגדף דתלוי בלב:

חסמה בקול - לפרה דשה וכשרוצה לאכול חסמה בקולו:

והנהיגה בקול - מנהג בכלאים דחייב משום לא תחרוש בשור ובחמור (דברים כב):

בראייה - עיקר חיובא בא ע"י הראייה שמעידין שראו וראיה לית בה מעשה:

מבין הפרקים - מעלה את המת ויושב לו באחד מבין פרקי העצמות של מכשף כגון על פרקי אצבעותיו או על פרקי ברכיו:

ידוע - שם חיה:

כי אורחיה - מתוך קברו ומתוך כך קולו נמוך:

לא דסליק ויתיב בין הפרקים - ומיהו קולו נמוך לפי שאין בו חיותא:

בזכורו - מעלה ומושיב את המת על זכרותו:

בגולגולת - המוטלת מן המת לארץ ועונה מה ששואלין אותו ע"י כישוף:

אינו עולה כדרכו - אלא רגליו למעלה:

עולה כדרכו - ולא סליק למיתב בין הפרקים:

מה היום מיומים - למה תחשב יום שבת יותר משאר ימים:

ומה גבר מגוברין - מה לאיש כמוך להיות שר וגדול מכל אנשים:

דמרי צבי - אדני חפץ לגדלני המלך קיסר המשילני:

שבת נמי דמרי צבי - הקב"ה חפץ והזהיר על כבודו:

דמי יימר דהאידנא שבתא היא - ודילמא אחד משאר ימים הוא שבת:

נהר סבטיון יוכיח - נהר אחד של אבנים ובכל ימות השבת שוטף והולך וביום השבת שוקט ונח:

בעל אוב יוכיח - שאינו עולה בשבת:

קברו של אביו - דטורנוסרופוס כל ימות השבת היה מעלה עשן שהיה נדון ונשרף ובשבת פושעי גיהנם שובתין:

ביזיתו ביישתו קללתו - הך קללה אינה אלא גדוף וכן היה לשונם כמו (מלכים אב) קללה נמרצת שלא היה שם קללה אלא גדוף:

היינו דורש אל המתים - ולמה נכתבו שניהם במקום אחד:

שתשרה רוח טומאה עליו - שד של בית הקברות יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו:

המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה - נבואת שכינה:

עאכ"ו - שהיא המדה נותנת שע"י תענית ובקשה תשרה עליו שכינה דהא מדה טובה יתירה על מדת פורענות ואנו צועקין על כך ואין אנו נענין אבל מה אעשה וכו':

אי בעו צדיקי - להיות נקיים מכל עון: הוו ברו עלמא שנאמר כי אם עונותיכם היו מבדילים: הא אם לא היו בהם עונות אין כאן הבדלה:

ברא גברא - ע"י ספר יצירה שלמדו צרוף אותיות של שם:

ולא היה מהדר ליה - שלא היה בו דבור:

מן חבריא - הנבראים ע"י החברים אתה:

עיגלא תילתא - גדול כאלו הגיע לשליש שניו וגמרה גדילתו דהכי שביחי ומעלי למיכל כמו (ב"מ דף סח.) ומגדלין אותן עד שיהו משולשין. ל"א שהיה טוב ובעל טעם כאילו הוא שליש לבטן:

שבעה מיני זכור - שכבת זרע מז' בריות ומעביר על עיניו ועושה כשפים:

אוחז את העינים - אוחז וסוגר עיני הבריות ומראה להם כאילו עושה דברים של פלא והוא אינו עושה כלום:

המחשב עתים ושעות - לשון מעונן כמו בעל עונות שמבחין את עונה ואומר היום יפה לצאת לדרך ויצליח למחר יפה ליקח מקח וישתכר בו הלוקחו:

למודי ערבי שביעיות - כלומר ערב שביעית למדין ורגילין להיות חטין יפות:

עקרי קטניות מהיות רעות - כלומר העוקר קטנית ואינו קוצרן שוב אינן מתליעות ואין מרקיבות:

פתו נפלה מפיו - צריך לדאג היום מהיזק:

נחש בא מימינו או שועל משמאלו - סימן רע הוא לו:

צבי הפסיקו - שהיה הולך ממזרח למערב והצבי הולך מצפון לדרום והפסיק דרכו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין סו א (עריכה)

אל תתחיל בי - כשבא הגבאי לגבות מס ממנו או קיצת העיר אומר לו בבקשה ממך אל תתחיל בי להיות ראשון בדבר הפסד שסימן רע הוא לו:

שחרית הוא - שהיה תובע ממנו חוב אמר לו שחרית הוא ולא אתחיל תחלת מעשה היום בפירעון:

ראש חדש הוא - המתן לי עד מחר:

מוצאי שבת הוא - ראשון לימי השבוע:

המנחשין - כשיוצאין לדרך או כשמתחילין בשום דבר:

מתני' המחלל את השבת - דחשיב ליה תנא בנסקלין כגון שחללו במלאכה גמורה:

שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת - כגון דבר שיש בו מעשה ומלאכת מחשבת ולא המתעסק:

גמ' תחומין ואליבא דר"ע - דיליף להו מקראי במסכת סוטה (דף כז:):

הבערה ואליבא דר' יוסי - דאמר ללאו יצאת ור"ע מודה נמי בתחומים דאין חייבים עליהם כרת דתנן (שבת דף עג.) אבות מלאכות מ' חסר אחת ולא פליג ר' עקיבא:

מתני' עד שיקללם בשם - שיקלל בשמות הגמורין:

קללם בכנוי - כגון שדי צבאות חנון רחום:

גמ' בנקבו יומת - היה לו לכתוב מה ת"ל שם אם אינו ענין לו דהא כתיב ונוקב שם תנהו ענין למקלל אביו ואמו ור' מנחם לא ס"ל הא דדרשינן לעיל (דף נו.) מהאי קרא עד שיברך שם בשם ואפי' לא ברך שם בשם אלא יתברך יוסי ר' מנחם בר' יוסי מחייב עליה:

איש איש כי יקלל וגו' לרבות בת - שקללה או טומטום שקלל:

אין לי אלא אביו ואמו - כאחד:

אביו שלא אמו ואמו שלא אביו מניין ת"ל אביו ואמו קלל - כלומר סמך קללה בראש המקרא לאביו ובסופו סמך לאמו:

ר' יונתן אומר - מתחלת המקרא משמע את אביו ואת אמו דאע"ג דוי"ו מוסיף על ענין ראשון משמע נמי א' מהם עד שיפרט לך. הכתוב יחדיו כדרך שהוצרך לפרוט בכלאים שכתוב בו (דברים כב) לא תחרוש בשור ובחמור ופרט בו יחדיו שלא תאמר אסור לחרוש בשור לבדו ובחמור לבדו ואביו ואמו קלל דסיפא דריש ליה רבי יונתן לקמן באלו הן הנחנקין לרבות את המקלל לאחר מיתה:

מה להלן בסקילה - דכתיב באבן ירגמו אותם:

בנין אב משניהם - דמחד מינייהו לא אתיא דאיכא למיפרך מה לדיין שכן אתה מצווה וחייב מיתה על הוראתו שנאמר (דברים יז) ושמרת לעשות ככל אשר יורוך והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי וגו' ובנשיא איכא למיפרך שכן אתה חייב מיתה על המראתו שלא למרוד בצוויו ולהמרות את פיו שנאמר ביהושע כל איש אשר ימרה את פיך וגו':

לא ראי דיין כראי נשיא - לא ראיה של זה צד חמור שנא' בדיין ישנה בנשיא אפילו הכי הוזהר על הנשיא:

שהן בעמך - עושין מעשה עמך:

באומללים - בשפלים כמו היהודים האמללים בס' עזרא (נחמיה נ):

חרשותו גרמה לו - מתוך שהוא שפל הזהיר עליו הכתוב שלא תבזהו ולא תצערהו מפני שנותן צרתו על לבו ומיצר על שפלותו:

שכן משונין - משאר ב"א אלו לאמללות ואלו לגדולה וקיי"ל בשחיטת חולין (דף קט:) כל מה הצד פרכינן כל דהוא כגון שכן משונין דאינו צד חמור דאי צד חמור פריך לאו פירכא היא דאביו נמי אית ביה צד חמור שהוקש כבודו לכבוד המקום:

ה"ג א"כ נכתוב אלהים וחרש או נשיא וחרש - פי' אלא לא אתיא אביו בבנין אב אלא באם אינו ענין נכתוב אלהים וחרש וניתי נשיא בהצד השוה לא ראי דיין שהוא גדול שאתה מצווה על הוראתו כראי חרש שאי אתה מצווה על הוראתו ולא ראי חרש ששפלותו גרמה לו כראי דיין שאין שפלותו גרמה לו הצד השוה שבהן שהן בעמך אף אני אביא נשיא והכא ליכא למיפרך שכן משונין דהא נשיא נמי משונה הוא:

או נשיא וחרש - וניתי דיין מינייהו:

אלהים חול - דהא אלהים דהכא חול הוא ולאזהרת דיין אתא:

אלא למאן דאמר קודש - וכאן הזהיר על ברכת השם מאי איכא למימר אין כאן קרא יתירא: ומשני מאן דאמר אלהים חול על כרחיך גמר קודש מחול דהא לא אשכחן אזהרה לברכת השם אלא מהכא הלכך מאן דאמר קודש גמר נמי חול מקודש ויש כאן אזהרה לדיין דיליף לה מאזהרה דקדש וקס"ד במה מצינו גמר ומשום הכי פריך דילמא אקודש הזהיר אחול לא הזהיר:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין סו ב (עריכה)

לא תקלל - שתי קללות במשמע ואלהים נמי ב' לשונות יש בו הלכך לא תקלל דרשינן אתרווייהו:

מתני' אינו חייב - סקילה:

עד שתהא נערה - אבל קטנה שקדשה אביה הבא עליה בקטנותה אינו בסקילה ופלוגתא דתנאי היא איכא למ"ד בחנק ואיכא למ"ד פטור לגמרי:

בתולה - ולא בעולה:

מאורסה - ולא נשואה ואפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה דקרינא ביה בתולה מיהו לא קרינא ביה מאורסה:

והיא בבית אביה - למעוטי מסרה האב לשלוחי הבעל וזינתה בדרך:

באו עליה שנים - ועדיין היא בתולה כגון שבאו עליה שלא כדרכה:

הראשון בסקילה - דמשכבי אשה כתיב (ויקרא . יע):

והשני בחנק - דבעולה היא והא סתמא רבי היא דאמר שלא כדרכה נפקא ליה מכלל בתולה לקמן:

גמ' ת"ר נערה ולא בוגרת - אקרא קאי כי תהיה נערה בתולה מאורסה וגו' (דברים כב) וסקילה כתיבא התם נערה משתביא שתי שערות עד שירבה שחור על הלבן ואין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים בלבד:

בית אביה - בפרשת מוציא שם רע כתיב (שם) לזנות בית אביה והתם נמי סקילה כתיבא:

זו דברי ר"מ - אמתניתין קאי דקתני עד שתהא נערה ומשמע למעוטי קטנה זו דברי ר"מ דאמר בכתובות באלו נערות (דף כט.) קטנה אין לה קנס חמשים כסף דנערה דוקא כתיב ולא קטנה הלכך גבי נערה המאורסה אין קטנה במשמע:

אבל חכמים - שנחלקו עליו ואמרו יש קנס במקום מכר חולקין עליו אף כאן ואומרים קטנה ארוסה בסקילה ולא מיעט הכתוב אלא בוגרת:

דילמא - למעוטי בוגרת ותו לא אתא למעוטי מידי:

א"ל - א"כ האי עד שתהא נערה האי לישנא משמע בהדיא למעוטי קטנה דהכי משמע אינו חייב בקטנותה עד שתגדיל ותהא נערה ואי למעוטי בוגרת לחודא אתא הכי איבעיא ליה למתני אינו חייב אלא על נערה בתולה וכו':

ותו לא מידי - אין עוד להקניט בדבר דודאי מתני' ר"מ היא:

לר"מ - דאוקמה למתני' דממעט קטנה אליביה:

לגמרי קא ממעט ליה - דפטרינן ליה לגברא ממיתה הואיל והיא פטורה דלאו בת עונשין היא ולא קרינן בהו ומתו גם שניהם דכתיב גבי שוכב עם אשה בעולת בעל:

או דילמא מסקילה ממעט ליה - אבל חנק מחייבי:

שתיק - רב:

ונימא ליה ומת האיש השוכב עם האשה לבדו - בארוסה כתיב ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורסה והחזיק בה האיש ושכב עמה ומת האיש אשר שכב עמה לבדו למה לי אילימא למעוטי לדידה הא בהדיא כתיב ולנערה לא תעשה דבר אלא להביא את הבא על הקטנה מדעתה ואע"ג דפטור דידה לאו משום אונס אלא משום קטנות דאיהי לאו בת עונשין לגמרי איהו מיהא מיחייב:

שניהם שוין - שני בני עונשין:

למעוטי מעשה חדודין - מחדד ומקשה אברו בבשרה מבחוץ דהוא נהנה והיא אינה נהנית להכי כתיב שניהם שיהיו שניהם שוין נהנין ומיהו שלא כדרכה אף על גב דהיא אינה נהנית ממשכבי אשה איתרבאי לחיובא:

לא כלום הוא - ולא איצטריך למעוטי ואיכא דאמרי מעשה הורדוס (בבא בתרא דף ג:) שהטמינה שבע שנים בדבש:

ועדיין היא בתולה - שבאו כולם שלא כדרכה:

וכולן בחנק - דגבי סקילה לבדו כתיב וקרא יתירא הוא למעוטי כי האי גוונא דאף על גב דקרינא ביה בתולה אין בסקילה אלא אחד מהם אותו ששכב עמה לבדו דהיינו ראשון שביאתו היתה יחידית:

ר' אומר - כי תחל לשון תחלה ולקמיה מפרש לה:

דרבי ישמעאל - בריש פירקין:

אם תחלת ביאתה בזנות - שזו היא ביאה ראשונה שנבעלה:

כי התם - מה מצינו בנערה המאורסה שיצאה מחנק לסקילה ולא יצאה אלא בביאה ראשונה וכתיב לבדו למעוטי שני אף בת כהן לא נשתנית מיתתה אלא בביאה ראשונה הלכך בנערה בתולה והיא ארוסה הכתוב מדבר:

כר"מ ס"ל - דאמר בת כהן נשואה לכשר בשריפה אבל נשאת לאחד מן הפסולין שנתחללה משעת נשואין שוב אינה אלא בחנק והאי תחלה דקאמר רבי ה"ק אם זו תחלת חילולה בשריפה ואם לאו בחנק:

ומאי וכן - הכא לא קפיד אלא אתחלת חלול ולא אתחלת ביאה והתם אתחלת ביאה נמי קפיד:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין סז א (עריכה)

סימנא בעלמא - ובתחילת שום דבר הכתוב מדבר דתחלת חלול מיהא הוה:

מתני' המסית זה הדיוט - מסית דחשבינן ליה. בנסקלין זה הדיוט שהסית אבל נביא שהסית אינו בסקילה אלא בחנק כדמפרש בגמרא:

המסית את ההדיוט - הוא דבסקילה אבל מסית את הרבים כגון עיר הנדחת בחנק כדמפרש בגמרא והא ליכא למידק אבל מסית את הנביא בחנק דלא מצינו חלוק בין מסית את הנביא למסית את ההדיוט אבל מצינו חלוק בין נביא שהסית להדיוט שהסית דהדיוט שהסית כתיב (דברים יג) וסקלתו באבנים ובנביא כתיב (שם) והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת ומיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק: אמר לשנים: יחד הן עצמן נעשו עדים ואין צריכין להתרות בו כשאר חייבי מיתות אלא מביאין אותו לבית דין דכתיב (שם) לא תחמול ולא תכסה עליו:

אמר לאחד הוא אומר יש לי חברים רוצים בכך - הניסת צריך להשיבו יש לי חברים רוצים בכך בא ואמור לי בפניהם:

ואם היה המסית ערום ואינו יכול לדבר בפניהם - כלומר אומר איני יכול לפרסם הדבר מפני יראת ב"ד:

מכמינין לו - דמתרגמינן וארב לו וכמן ליה (דברים יט) מעמידין ליה מארבין אחורי הגדר לשמוע דבריו:

ביחוד - כלומר אין איש עכשיו עמנו ויכול אתה לומר מה שאמרת לי:

האומר אעבוד וכו' - באחת מכל הלשונות הללו הוי מסית וחייב:

גמ' הא נביא - אם מסית זה נביא שהיה מתנבא בשם הקב"ה לעבוד עבודת כוכבים:

טעמא - דמסית את ההדיוט כלומר את היחיד הא אם מסית את הרבים כגון אנשי עיר הנדחת לאו בסקילה הוא אלא בחנק דהא ליכא למידק דהא דקתני והמסית את ההדיוט למעוטי מסית את הנביא קאמר דלא אשכחן תנא דמפליג בין מסית את הנביא למסית את ההדיוט אבל בין נביא המסית להדיוט המסית אשכחן חלוק כדמפרש ואזיל: טעמא דר"ש ורבנן מפרש באלו הן הנחנקין:

מדיחי עיר הנדחת שנו - במשנתנו זאת ואשמועינן סיפא דמדיח דרישא במדיח עיר הנדחת קאמר וה"ק המדיח דתנן לעיל (דף נג.) בהדי נסקלין זה האומר לרבים נלך ונעבוד עבודת כוכבים: רבינא אמר גרס ולא גרסי' אמר רבינא דאיהו ורב פפא לא פליגי אלא מר מתרץ חדא ומר מתרץ חדא ולא פליגי דהא בתרי מילי אוקימנא לרישא כר"ש ואתו הנך אמוראי לתרוצה כרבנן והכי פירושה רבינא תרצה לחדא ואמר רישא נמי רבנן והמסית את ההדיוט לאו למעוטי מסית את הרבים אתא אלא תרוייהו תנא להו תנא רישא מסית את היחיד והדר תנא סיפא המדיח זה האומר לרבים נלך ונעבוד עבודת כוכבים:

ולא זו אף זו קתני - כלומר אי קשיא לך ליתני מסית את הרבים ולא ליתני מסית את היחיד דהא פשיטא דכולהו מודו בה דבסקילה אורחא לתנא למתני הכי תנא מילתא ברישא דפשיטא ליה והדר תנא רבותא ולא זו דמסית יחיד בלבד בסקילה אלא אף זו דמסית רבים בסקילה ודלא כר' שמעון ורב פפא אתא אף לתרוצי לדקתני המסית זה הדיוט לאו למעוטי נביא המסית קתני אלא כל המסיתים קרי הדיוטות משום הכמנה כלומר מסית הדיוט ושוטה הוא ומדת הקלין נוהג בו שמקילין בחייו שכל חייבי מיתות צריכין התראה וזה נהרג בהכמנה:

בבית הפנימי - בחדרי חדרים לפי שהוא ירא לדבר בגלוי:

הן רואין אותו - לאור הנר שעמו דאי לא מצי חזו ליה לא מצי מסהדי עליה לחיוביה קטלא ואף על גב דשמעי קליה דמצי למימר לא הואי אנא:

ושומעין קולו - שהוא אומר דברי הסתה:

[הוספה מחסרונות הש"ס: חסרונות הש"ס/רש"י על הש"ס/סנהדרין/פרק ז]

מתני' המדיח זה האומר וכו' - בגמרא מוקים לה במדיח עיר הנדחת:

העושה מעשה - ממש בסקילה:

ולא האוחז את העינים - מראה לבריות כאילו הוא עושה ואינו עושה כלום:

שנים מלקטין קשואין - במכשפות לפנינו אחד מהן לוקט וחייב וחברו לוקט ופטור:

העושה מעשה - שהיתה כאן שדה קשואין ולקטה ממש בכשפים חייב: האוחז את העינים: מראה לנו כאילו התקבצו כולם במקום אחד והקשואין לא זזין ממקומן פטור:

גמ' מכשפה אחד האיש ואחד האשה - דהא גבי אוב וידעוני דמכשפים הם לא חלק בין איש לאשה דכתיב (ויקרא כ) איש או אשה:

לא תחיה כל נשמה - בשבע אומות כתיב:

מה להלן בסייף - דכתיב בסיחון ועוג ויכהו ישראל לפי חרב (במדבר כא):

מה להלן - בסיני:

בסקילה - דכתיב (שמות יט) כי סקול יסקל או ירה יירה:

שריבה בהן הכתוב מיתות הרבה - ומצינו בסיני שנבחרה בהן סקילה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין סז ב (עריכה)

מיתה אחת - כל מיתה האמורה לבני נח אינו אלא סייף:

סמכו ענין לו - סמך ענין המכשף לשוכב עם בהמה ענין פרשה:

שוכב עם בהמה בסקילה - הא ילפינן לה בהאי פרקין מדמיהם בם דכתיב בם בפרשת קדושים תהיו וגמרי' לה מאוב וידעוני דכתיב בהו באבן ירגמו אותם דמיהם בם (ויקרא כ):

רכי יהודה - לא דריש סמוכין:

נוציא - את זה מדין מיתות קלות לסקילה החמורה מכולן:

אלא - מכלל ופרט את למד בסקילה:

בכלל - כל המכשפים היו וכבר חייב בהן הכתוב מיתה כדכתיב לא תחיה למה יצאו להזכירן בעצמן ולכתוב בהן סקילה להקיש להם את הכלל וזו מדה בתורה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו':

שני כתובין - הוה ליה למכתב חד או אוב או ידעוני ולשתוק:

עדא אמרה - כמו הדא אמרה זאת אומרת:

קסבר ר' יהודה וכו' - ובכל דוכתי דאמר אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר ר' יהודה היא ומהכא ילפינן:

כשפים - נוטריקון כחש פמליא של מעלה שעל מי שנגזר לחיות ממיתין:

אפילו כשפים - אין בהן כח לפני גזרתו שאין כח מלבדו:

מתותי כרעיה - לעשות לו מכשפות:

אם מסתייע - מילתיך אם את מצלחת לעשות לי מכשפות עשי:

אין עוד מלבדו כתיב - ואם המקום חפץ בי לא תוכלי להרע ואם תוכלי מאתו יצא ואני מקבלן:

דנפיש זכותיה - ומסרי נפשיה משמיא לאצולי':

בלטיהם - כמו (שופטים ד) ותבא (בלט) בסתר:

זה מעשה שדים - שנסתרים ואינן נראין כל מקום שנאמר בלטיהם היו החרטומין עושין בלחשיהם ע"י שדים:

בלהטיהם אלו מעשה כשפים - שאינו עושה על ידי שדים אלא מעצמו:

להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים - ומתהפכת מאליה ודומה לכשפים (ולא) ע"י שדים היתה מתהפכת אלא מאליה וקרי ליה להט:

דקפיד אמנא שד - מי שמקפיד על הכלי שאינו יכול לעשות דבר בלא כלי הראוי לאותו דבר כגון שרי בוהן שצריכין סכין שקתו שחור ושרי כוס שצריכין כוס של זכוכית.:

דלא קפיד אמנא - שבכל כלי היה עושה:

כהלכות שבת - דמלאכות בסקילה ושבות פטור אבל אסור וצידת צבי וצפור שנכנסת לו תחת כנפיו יושב ומשמרו עד שתחשך ומפיס מורסא להוציא ממנה לחה הכי איתא בפרק רבי אליעזר דאורג (דף קז.) וכן צד נחש במתעסק בו שלא ינשכו אותו מותר לכתחילה הכא נמי העושה מעשה ממש בסקילה:

האוחז את העינים - מראה כאילו עושה ואינו עושה כלום פטור אבל אסור:

עסקי בהלכות יצירה - וממילא אברו. להו עגלא תילתא על ידי שהיו מצרפים אותיות השם שבהם נברא העולם ואין כאן משום מכשפות דמעשה הקב"ה הן ע"י שם קדושה שלו הוא:

אבוה דקרנא - מכשף היה:

מנפץ - חוטמו בכח מוקיי"ר בלע"ז:

ושדי כריכי דשיראי מנחיריו - משליך חתיכות של מעילים:

אצבע אלהים היא - מכה זו של כנים לא על ידי מכשפות באה אלא על פי הקב"ה דאין לחרטומים יכולת בה:

לא מצי ברי - אין יכול לברוא אפילו בריה גדולה אלא כשהשד צריך לבריות גדולות הוא מאסף ומביא מן ההפקר:

האי מיכניף ליה - בריות גדולות נוחים לקבצם ונאספים יחד אליו אבל בריה קטנה אינה נאספת שאין בה כח לבא ממקום רחוק:

הכי גרסינן אמר לו רב לרבי חייא - ולא גרסינן איני:

טייעא - סוחר ערבי:

שקל ספסירא וגיידיה לגמליה - נטל חרב וחתך גמל לאברים גיידיה כמו ראוהו מגוייד דבפרק בתרא דיבמות (דף קכ:):

וטרף ליה בטבלא וקם - קשקש לו בזוג אסקד"א בלע"ז ועמד לו על רגליו:

אמר לו - רבי חייא לרב:

לבתר הכי דם ופרתא מי הוה - אחר שעמד הגמל כלום נמצאת שם לכלוך מן הדם והפרש:

ההוא אחיזת עינים הוה - ולא מגוייד הוא שאינו יכול להחיות המת:

פשר - נמס המכשפות כל מילי מכשפות נבדקין על מים חיים ונמוחין:

קם גמלא דסקוניתא - נעשה החמור דף של גשר שעשו תחלה את הדף חמור גמלא גשר סקוניתא מין עץ הוא:

איכא דזבין מידעם הכא וכו' - כלומר יש לוקח. בעיר הזאת שמוחזקת בכשפים שום סחורה ואינו בודקה על המים:

ינאי איקלא לההיא אושפיזא - ולא גרסינן רבי ינאי דלאו איניש מעליא הוא שעשה כשפים:

שתיתא - קמח טרוף במים:

חזייה דמרחשן שפוותה - ראה ינאי האשה המביאה לו המשקה שהיו שפתיה נעות הכיר שכשפנית היא:

שדא פורתא - מן המשקה לארץ ונעשו עקרבים:

אנא שתאי מדידכו - לא גלה להם הדבר שהבין בדבר והראה עצמו כאילו שתה:

הואי חמרא - האשה נעשית חמור:

רכבה - ינאי וסליק בשוקא:

פשרא לה - מיחת את הכשפים וחזרה לקדמותה:

הצפרדע - אחת משמע:

השריצה - ממעיה ויצאו ולדות:

מדברותיך - מנע מדבריך ופנה להלכות נגעים ואהלות שהן חמורים ובהם אתה מחודד ולא בהגדה:

שרקה להם - ושמעו קולה כל הצפרדעים שבעולם והם באו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין סח א (עריכה)

והא - מילתא דלקיטת קשואין:

ר"ע מר' יהושע גמר לה - בתמיה:

קינוף - ארבעה עמודים וכילה פרוסה עליהם כדאמרי' בסוכה (דף י.):

לחלוץ תפיליו - של אביו דקסבר שבת לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחן שמא יצא בהן לרשות הרבים:

שדעתו של אבא נטרפה - וקרוב הוא למות שאילו היתה דעתו מיושבת היה חולץ תפיליו:

איסור סקילה - הדלקת הנר והטמנת חמין ועוסקין בדבר שאינו אלא איסור שבות דמניח תפילין בשבת אין כאן איסור מלאכה ואפילו יצא לרשות הרבים דהא דרך מלבוש הוא ותכשיטין הוא לו בחול:

ברחוק ארבע אמות - מפני הנדוי שברכוהו במחלוקת תנורו של עכנאי בבבא מציעא (דף נט:):

שלו מהו - במה תהא מיתתו:

שלך קשה משלהן - מפני שלבך פתוח כאולם ואילו שמשתני היית למד תורה הרבה:

נטל - ר"א שתי זרועותיו:

שנגללין - כשגוללין ספר תורה והכתב מכוסה כך תתעלם ותתכסה תורה שבלבי כשאמות לפי שלא שמשוני ולמדו ממני:

ולא חסרתי מרבותי ככלב המלקק מן הים - לפי חכמתם שהיתה גדולה אין למודי עולה לחסרם ולקבל מהם חכמה אלא מעט ככלב המלקק מן הים וכן תלמידי לא חסרוני ולא קבלו מחכמתי לחסר את יתרון חכמתי מהם אפי' כמו שמחסר המכחול בשפופרת בטבול אחד:

ולא חסרתי - כלומר לא חסרתים מחכמתם ממה שהיו מתחילה גדולים יותר ממני וגם עתה גדולים הם ממני לפי שלא למדתי מחכמתם כי אם מעט מהם:

שפופרת - קנה שנותנין בה כחול קיסם של עץ או של כסף שתוחבין מכחול בתוכו ומטבלו בכחול ומוציאו:

בבהרת עזה - בהלכות מראות נגעים:

בנטיעת קשואים - הלכות מיני כשפים שעל ידיהם נתמלא כל השדה קשואים:

אמרו לו הכדור והאימוס וכו' - כדור פלוט"ה מחופה עור ומלאה מתוכו צמר של איל בדוחק וכן אימוס שלהם של עור היה כעין מנעל וממולא מתוכו שער ופיו תפור ובו היו עושין המנעלים כמו שעושין הרצענין שלנו בדפוס של עץ:

הקמיע - של עור וממולא מתוכו ותלאהו בצואר לנוי:

משקולת קטנה - כעין אונקיא שעושין מעופרת ומחפין אותה בעור כדי שלא תחסר אבל משקולת גדולה אין דרכה. לחפותה בעור:

וצרור המרגלית - תופרין המרגלית בעור ותולין אותו בצואר בהמה לרפואה:

מהו - לפי שנחלקו באלו רבי אליעזר וחכמים בסדר טהרות (כלים פכ"נ) וחכמים אומרים אינן מקבלין טומאה לפי שכלי עור אין מקבל טומאה אלא אם כן יש לו בית קיבול דהא איתקש לשק והני הואיל וקבולן נעשית למלאותן מלוי בתוכו עולמית לא שמיה קבול ורבי אליעזר אומר מקבל טומאה דבית קיבול העשוי למלאות שמיה קבול ועוד נחלקו בכדור ובאימוס שנקרעו ונראה חלל שלהם דמודו רבנן דמקבלי טומאה דהא איכא בית קיבול ופליגי לענין טבילה שחכ"א מה שבתוכו חוצץ ור' אליעזר אומר מה שבתוכו אינו חוצץ דכולי חד כלי הוא ובשעת פטירתו היו רוצין לידע אם חזר בו ושאלוהו מה אתה אומר באותן שני המחלוקות אמר להם טמאים אפילו שלמים והטומאה נוגעת מבחוץ:

וטהרתן במה שהן - כלומר אם נקרעו שחכמים מודים שמקבלין טומאה וחלוקין עלי לומר שהמלוי חוצץ ועומד אני בדברי שהמלוי אינו חוצץ שמטבילן כמות שהן:

מנעל שעל גבי אימוס מהו - שאף בו נחלקו בתוספתא דטהרות חכמים אומרין הואיל ואינו מחוסר מלאכה הצריכה אומן שהדיוט יכול לסלקו מעל האימוס כבר שם כלי עליו וטמא ור"א מטהר שעדיין לא נגמרה מלאכתו:

הותר הנדר - שברכוהו:

בין קסרי ללוד - שהיו נושאין את מטתו מקסרי ללוד:

פתח עליו בשורה - שהיו עושין שורה סביבות המטה להספד:

הרבה מעות יש לי - להחליף:

ואין לי שולחני להרצותן - כלומר הרבה שאלות יש לי לשאול ואין למי לשאול:

היכי עביד - רבי אליעזר הכי שעשה מעשה בנטיעת קשואין:

להתלמד - בהם ר"ע הוא דעבד ר' אליעזר: