סנהדרין סא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מ"ש איהו מינן דידן ואין דקאמרי אחוכי עליה ומתני' כאן ביחיד הניסת כאן ברבים הניסתים יחיד לא מימלך וטעי בתריה רבים מימלכי ולא טעו בתריה אמר רב יוסף מנא אמינא לה דכתיב (דברים יג, ט) לא תאבה לו ולא תשמע אליו אהא אבה ושמע חייב איתיביה אביי מי שאני בין ניסת דרבים לניסת יחיד והתניא (דברים יג, ז) כי יסיתך אחיך בן אמך אחד יחיד הניסת ואחר רבים הניסתים והוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד יחיד מכלל רבים להחמיר על גופו ולהקל על ממונו רבים מכלל יחיד להקל על גופם ולהחמיר על ממונם בהא מילתא הוא דשאני אבל בכל מילי כי הדדי נינהו אלא אמר אביי כאן בניסת מפי עצמו כאן בניסת מפי אחרים מפי עצמו מימלך מפי אחרים גריר בתרייהו אמר אביי מנא אמינא לה דכתיב לא תאבה לו ולא תשמע אליו הא אבה ושמע חייב רבא אמר אידי ואידי בניסת מפי אחרים הא דא"ל כך אוכלת כך שותה כך מטיבה כך מריעה הא דלא א"ל כך אוכלת כך שותה כו' אמר רבא מנא אמינא לה דכתיב (דברים יג, ח) מאלהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך וגו' מה לי קרובים ומה לי רחוקים הכי קא"ל מטיבותן של קרובים אתה למד מה טיבותן של רחוקים מאי לאו דאמר ליה כך אוכלת כך שותה כך מטיבה כך מריעה ש"מ רב אשי אמר סיפא בישראל מומר רבינא אמר לא זו אף זו קתני איתמר העובד עבודת כוכבים מאהבה ומיראה אביי אמר חייב רבא אמר פטור אביי אמר חייב דהא פלחה רבא אמר בפטור אי קבליה עליה באלוה אין אי לא לא:
סימן עב"ד ישתחו"ה למשי"ח:
ואמר אביי מנא אמינא לה דתנן העובד עבודת כוכבים אחד העובד כו' מאי לאו אחד העובד מאהבה ומיראה ורבא אמר לך לא כדמתרץ רבי ירמיה אמר אביי מנא אמינא לה דתניא (שמות כ, ד) לא תשתחוה להם להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם כמותך יכול אפילו נעבד כהמן ת"ל (שמות כ, ד) ולא תעבדם והא המן מיראה הוה נעבד ורבא כהמן ולא כהמן כהמן דאיהו גופיה עבודת כוכבים ולא כהמן דאילו המן מיראה והכא לאו מיראה ואמר אביי מנא אמינא לה דתניא כהן משיח בעבודת כוכבים רבי אומר בשגגת מעשה וחכמים אומרים גבהעלם דבר דושוין שבשעירה כיחיד הושוין שאין מביא אשם תלוי האי שגגת מעשה דעבודת כוכבים ה"ד אי קסבר בית הכנסת הוא והשתחוה לו הרי לבו לשמים אלא דחזא אנדרטא והשתחוה לו אי קבליה עליה באלוה מזיד הוא
רש"י
[עריכה]מאי שנא איהו - להיות אלוה יותר ממני ואין דקאמר ליה אחוכי עליה:
ומתניתין - דקשיין אהדדי הכי מתוקמא רישא דקתני עובד אין אומר לא:
ברבים הניסתים - דאפילו נתרצו מימלכי והדרי בהו ולא טעו הלכך לא קרינא ביה אבה ושמע וסיפא דמחייב באבה ושמע ביחיד הניסת דכיון דנתרצה לאו דעתיה למהדר והוא אבה ושמע ורחמנא חייביה:
והוציא הכתוב יחיד מכלל רבים - וילך ויעבוד וגו' וסקלתם (דבריס יז):
ורבים מכלל יחיד - לדון בסייף הכה תכה (שם ינ) דעיר הנדחת:
להחמיר על ממונם - ושרפת באש וגו' (שם) אבל יחיד הקל בממונו שלא גזר עליו לאבדו:
מפי עצמו - שאין אחר מסיתו:
מנא אמינא לה - דבדבורא ניסת מפי אחרים הוא דמחייב:
הא אבה ושמע - למסיתו חייב:
אידי ואידי בניסת מפי אחרים - ומשכחת לה דלא נתחייב ניסת משום אבה ושמע כגון דלא אמר ליה מסית שבחיה דעבודת כוכבים כך אוכלת וכך שותה דכיון דלא ידע ביה מילתא דשבחיה מהדר קא הדר ביה ולא אבה ושמע:
מנא אמינא לה - דכי כתוב אבה ושמע בדאמר ליה כך אוכלת וכך שותה משתעי:
דכתיב - בפרשת מסית מאלהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך או הרחוקים ממך מה לי קרובים ומה לי רחוקים ולמה הזכיר קרוב ורחוק אלא מפני שדרכו של מסית לדבר על עבודת כוכבים רחוקה שאינו מכיר בה ומוציא בפיו השקר ואומר כך אוכלת וכך שותה לפיכך אני אומר לך הסתכל בעבודת כוכבים הקרובות לך ותראה שאין בהם ממש ומהן אתה למד טיבן של רחוקים אלמא קרא בדאמר ליה כך אוכלת כתוב:
רב אשי אמר סיפא - דמחייב באמירה בישראל מומר דכיון דקבל עליה תו לא הדר ביה שהרי הופקר בכך:
רבינא אמר - לעולם בישראל גמור וכולה מתני' בחד טעמא ותנא רישא עובד וסיפא אומר ולא זו אף זו קתני כלומר ולא עובד בלבד אמרו אלא אף אומר חייב:
מאהבה ומיראה - מאהבת אדם ומיראת אדם ולא חשבה בלבו באלהות:
חייב - במזיד ובהתראה במיתה ובשוגג דכסבור מותר לעשות כן חייב בחטאת:
פטור - בין במזיד בין בשוגג דלאו כלום עבד:
אחד העובד - והלא המזבח והמקטיר עובדין הן אלא הכי קאמר אחד העובד ואפילו מאהבה ומיראה ואחד המזבח לשם אלהות דתנא סיפא לגלויי עליה דרישא דמאהבה ומיראה הוא ואפילו הכי חייב:
כדתירץ ר' ירמיה - אחד העובד כל עבודה שהיא דרכה בכך ואחד המזבח שלא כדרכה ולעולם רישא וסיפא לשם אלהות:
ולא תעבדם - יתירא הוא:
נעבד כהמן - שעשה עצמו עבודת כוכבים כדאמר במגילה (דף יט.) דאי לאו הכי לא הוה מרדכי מתגרה בו והיה כורע ומשתחוה לו:
והא המן - מיראת המלך הוו פלחי ליה כדכתיב (אסחר נ) כי כן צוה לו המלך וקתני דלא:
ודלא כהמן - דקתני יכול אפילו נעבד כהמן לאו למיסר מיראה אלא למיסר אדם הנעבד לשם עבודת כוכבים שלא מיראה למסגד ליה בסתמא והאי דנקט המן משום דעשה עצמו עבודת כוכבים הוא:
כהן משוח - בקרבן עבודת כוכבים:
ר' אומר בשגגת מעשה - אפילו לא נעלם ממנו איסור עבודת כוכבים אלא ששגג במעשה חייב ואע"ג דבשאר מצות אין מביא קרבן האמור בו אלא א"כ נעלמה ממנו הלכה דכתיב (ויקרא ד) גבי חטאת צבור ונעלם דבר כגון הורו ב"ד שחלב מותר ועשו ע"י העלמתן דבפר כהן משוח כתוב (שם) לאשמת העם הרי משוח כצבור אפילו הכי בעבודת כוכבים שקרבנו שוה לשאר יחידים כדקתני ואזיל מחייב בשגגת מעשה בלא העלם דבר ולקמן מפרש האי שגגת מעשה היכי דמי:
וחכ"א - אף כאן אינו חייב אלא בהעלם דבר ובהוריות בפ"ב (דף ז:) ילפינן טעמא מקרא:
ושוין שבשעירה כיחיד - ואפילו לרבנן דלא משוי ליה כשאר יחיד לענין להתחייב בלא העלם דבר מודים הן שאין קרבנו בעבודת כוכבים חלוק משאר יחיד שמביא שעירה דכתיב גבי קרבן עבודת כוכבים בפרשת שלח לך ואם נפש אחת אחד יחיד ואחד נשיא ואחד משוח משמע ואע"פ שנשיא ומשוח חלוקין מן היחידים בשאר מצות שהנשיא מביא שעיר זכר ונאכל וכהן משוח פר ונשרף והיחיד מביא כשבה או שעירה בעבודת כוכבים שוין הן:
ושוין שאינו מביא אשם תלוי - על שום לא הודע שבתורה משום דגבי אשם תלוי כתיב (ויקרא ה) על שגגתו אשר שגג משמע מי שמביא חטאת על הודע דשגגת מעשה מביא אשם תלוי על לא הודע יצא משוח שאין מביא חטאת אלא בהעלם דבר ואשמעינן הכא אפילו לרבי דאמר שיש לך קרבן שהמשוח חייב בשגגת מעשה מודה הוא שאין מביא אשם תלוי ובמס' הוריות (שם) יליף מקרא מדכתיב באשם תלוי שגגתו שגגתו תרי זימני מי שכל חטאו בשגגה יצא משוח שאין כל חטאו בשגגה שהרי בשאר מצות צריך העלם דבר: שגגת מעשה: בלא העלם דבר ה"ד:
הרי לבו לשמים - ולא השתחוה זה לעבודת כוכבים לא מזיד ולא שוגג הוא אלא לשמים שהרי לשמים נתכוין ואפילו היה יודע שזה הבית עבודת כוכבים הוא והוא משתחוה בתוכו לשמים אין כאן עונש שהרי אף משתחוה לבית הכנסת לא לבית הוא משתחוה אלא למי ששכן שמו עליה:
אלא דחזא אנדרטא וסגיד ליה - שראה דמות שהיו רגילין לעשות בדמות המלך והרואה אותו משתחוה לו לכבוד המלך ופעמים שעובדין אותו וזה ראה אחד שהיה נעבד ולא ידע שהוא נעבד והשתחוה לו:
אי דקבליה עליה באלוה - שהשתחוה לו לשם עבודת כוכבים מזיד הוא.
תוספות
[עריכה]רבא אמר פטור. אע"ג דבפ' בן סורר ומורה (לקמן דף עד.) אמר בעבודת כוכבים יהרג ואל יעבור י"ל נהי דחייב למסור עצמו לכתחלה מ"מ היכא דלא מסר את עצמו לא מיחייב מיתה ואין לומר דרבא לטעמיה דאמר בפ' ר' ישמעאל (ע"ז דף נד. ושם) אפי' עבודת כוכבים בצינעא נאמר וחי בהן ולא שימות בהן דא"כ הני (כריתות) דמייתי לימא דאתיא כמ"ד בפרק בן סורר ומורה (לקמן דף עד.) יהרג ואל יעבור דפלוגתא דתנאי היא וי"מ הא דאמר יהרג ואל יעבור היינו בסתם עבודת כוכבים והכא איירי בעבודת כוכבים שהכל עובדים מאהבה ומיראה דומיא דהמן דמייתי ומתני' דאחד העובד משמע ליה דאיירי כה"ג דאי בסתם עבודת כוכבים לא איצטריך דשמעינן ממתני' דהפוער עצמו לפעור אע"ג דמכוין לבזויי חייב מיהו ההיא דכהן משיח הוה מצי לאוקומי בסתם עבודת כוכבים אלא דמשני שפיר וא"ת לרבא אמאי לא השתחוה מרדכי להמן וי"ל כדאמר במדרש שהיו צלמים על לבו אי נמי משום קידוש השם כדאמרינן בירושלמי דשביעית (פ"ד) כגון פפוס ולוליינוס אחים שנתן להם מים בזכוכית צבועה ולא קיבלו:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/סנהדרין/פרק ז (עריכה)
קלג א מיי' פ"ה מהל' עכו"ם הלכה ה':
קלד ב מיי' פ"ג מהל' עכו"ם הלכה ו':
קלה ג ד מיי' פט"ו מהל' שגגות הלכה ג':
קלו ה מיי' פט"ו מהל' שגגות הלכה ו':
ראשונים נוספים
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/סנהדרין/פרק ז (עריכה)
אמר רב יוסף מנא אמינא לה דיחיד הניסת בדיבורא בעלמא מיחייב דכתיב לא תאבה לו ולא תשמע אליו הא אבה ושמע מיחייב והכי משמע ליה קרא לא תאבה לו שלא תתחייב מיתה כמוהו ואיכא למימר דאיתורי מיתר דהא לאזהרה לא אצטריך דנפקא לי מאידך קרא לא תשמע אל דברי הנביא האי קרא דמסית למה לי ללמדך שאם אבה ושמע חייב:
איתיביה אביי ומי שאני בין מסית את הרבים למסית את היחיד והתניא כי יסיתך אחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים במשמע והוציא הכתוב יחיד הניסת דכתיב וילך ויעבוד מכלל רבים הניסתים אנשי עיר הנידחת רבים הניסתים מכלל יחיד הניסת יחיד מכלל רבים להחמיר על עצמו לידון בסקילה ולהקל על ממונו שיהא פלט מה שאין כן ברבים שהן בסייף וממונן אבד דכתיב הכה תכה כו' ואת כל שללה כו' ורבים מכלל יחיד להקל על גופן לידון בסייף ולהחמיר על ממונן שיהא אבד בהא מילתא הוא דשני בין יחיד הניסת לרבים הניסתים הא בכל מילי כי הדדי נינהו: אלא אמר אביי רישא בניסת על פי עצמו דלא מיחייב בדיבורא דכיון דלית ליה אחרים דמסיתי ליה מימלך והדר ביה סיפא בניסת על פי אחרים דכיון דאיכא אחרים דמסתי ליה גריר בתרייהו: אמר אביי מנא אמינא לה דניסת מפי אחרים בדיבורא בעלמא מיחייב דכתיב לא תאבה לו והתם בניסת מפי אחרים קאי:
רבא אמר אידי ואידי בניסת מפי אחרים רישא דקתני עובד אין אומר לא בדלא א"ל מסית שבחיה דהך ע"ג דלא גריר ניסת בתרה ואע"ג דקאמר עבידנא מימלך והדר ביה סיפא דא"ל שבחי דילה כך אוכלת כך שותה כך מטיבה וכך מריעה כדקתני במתני' בהדיא א"ל יש יראה במקום פ' כך אוכלת כו' דעלה קתני האומר אעבוד דכיון דשבחה באפיה גריר ניסת בתרה ולא מימלך והדר ביה ומכי אמר אעבוד דוקא דקאמר ומשום הכי מיחייב: ואמר רבא מנא אמינא לה דכי כתיב לא תאבה לו דדייקינן מינה הא אבה ושמע חייב בדאמר ליה מסית כך אוכלת כך שותה קא מיירי דכתיב הקרובים אליך או הרחוקים ממך מה לי קרובים מה לי רחוקים אלא מטיבן של קרובים שאתה רואה שאין בהן ממש אתה יודע טיבן של רחוקים שגם הם אין בהם ממש למאי אצטריך למימר הכי לאו כגון דאמר ליה מסית לניסת כך אוכלת וכך שותה כך מטיבה וכך מריעה שכן דרכו של מסית שאין משקר אלא על ע"ג רחוקה שאין הכל בקיאין בטיבה כדי שיתפתו ויאמינו בו וקאמר קרא אם יאמר לך שיש ע"ג במקום רחוק שיש בה ממש אל תאמן בו שמטיבן של קרובים אתה יודע מה טיבן של רחוקים אלמא קרא בדאמר ליה כך אוכלת וכך שותה קאי ש"מ: רב אשי אמר סיפא בישראל מומר דמיתפקר בע"ג מקמי הכין דכי אמר בתר הכי ודאי עביד ולא הדר בה: רבינא אמר תרווייהו בישראל שאינו מומר עדיין והאי דקתני רישא אחד העובד לאו לאפוקי אומר הוא דאתא אלא תנא חמירתא והדר תאני קילתא ולא זו אף זו קתני לא העובד בלבד אמרו אלא אף האומר:
איתמר העובד ע"ג מאהבה ומיראה מאהבתו האדם (שעובדה) [שעובדו] או מיראתו אותו. דבר אחר מאהבתו בה או מיראתו אותה שמא יזקנו השר שלה. אביי אמר חייב בשוגג ואתידע ליה חטאת במזיד ואתרו ביה סקילה רבא אמר פטור דהא לא קבלי' באלהו' עליה. ואי קשיא לך מתני' דקתני העובד ע"ג אחד העובד כו' והדר תאני והמקבלו עליו לאלוה אלמא רישא בדלא קבליה עליו לאלוה עסקינן הא לא קשיא רישא בסתם דפלחה ולא קבלה עליה לאלוה בפירוש ולא גלי אדעתיה נמי דמאהבה ומיראה קפלח לה סיפא דקבלה עליה באלוה בפירוש כי קאמר רבא היכא דגלי אדעתיה דמאהבה ומיראה קא פלח לה והוא הדין בשוגג לענין קרבן ואע"ג דלא גלי אדעתיה כיון דאיכוון להכי פטור. אלא אי קשיא הא קשיא תנן הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו ואוקימנא ואע"ג דמיכוון לבזויה והזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו ואוקימנא אע"ג דקא מיכוון למרגמיה אלמא אע"ג דלא קבליה עליה באלוה חייב וכי תימא התם לענין קטלא דכיון דאתרו ביה וקא עביד כמאן דקבליה עליה באלוה דמי כי קאמר רבא בשוגג לענין קרבן הא מדקאמר אביי מנא אמינא ומייתי ראיה ממתני' דאחד העובד ואצטריך רבא לתרוצה כדרבי ירמיה מכלל דחיוב מיתה וחיוב קרבן בהא מילתא חד דינא הוא דאי לא תימא הכי הוה ליה לתרוצי ליה אמינא לך אנא חיוב קרבן ואת אמרת לי חיוב מיתה. ומסתברא לן דהתם נמי בסתמא קאי כגון דלא קבליה עליה באלוה בפירוש ולא גלי אדעתיה נמי דלא קבליה עליה באלוה דאע"ג דגלי אדעתיה דלמרגמי ולבזויה קא מיכוון חייב שהרי עבודתו בכך אבל היכא דגלי אדעתא דלא קבליה עליה באלוה פטור אלא מיהו עד כאן לא קאמר רבא אלא למיפטריה לבתר דעבד אבל לכתחלה יהרג ואל יעבור כדאיתא בסוף בן סורר ומורה:
אמר אביי מנא אמינא לה דתנן אחד העובד כו' מאי אחד העובד ואחד המזבח אטו מזבח לאו עובד הוא אלא לאו הכי קאמר אחד העובד מאהבה ואחד המזבח לשום אלהות ותנא סיפא לגלויי רישא אי נמי זו ואין צריך לומר זו קתני וש"מ דהעובד מאהבה ומיראה חייב. ורבא אמר לך לא מיתרצא מתני' הכי אלא הכי כדתריץ לה ר' ירמיה לעיל אחד העובד כדרכה ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה אפי' שלא כדרכה ולעולם אידי ואידי לא שנא כדרכה ולא שנא שלא כדרכה לא מיחייב עד דעביד לשם אלהות:
ואמר אביי מנא אמינא לה דתניא לא תשתחוה להם שאין ת"ל להם ומה ת"ל להם להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם מפני הכבוד ומפני היראה יכול אפי' כעבד כהמן שעשה עצמו ע"ג כדאיתא במגילה ת"ל ולא תעבדם ואית דאמרו דכוליה יתירא הוא דהא כתיב קרא אחרינא לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ואנא אמינא דהכי קא דריש לא תעבדם לרבות כל הנעבדים. והא המן מיראה הוו פלחי ליה כדכתיב כי כן צוה לו המלך וקתני ת"ל לא תעבדם וכיון דאזהר ביה קרא בהדיא על כרחיך כי הדר ענש אההיא מילתא דאזהר קא עניש ותו דגבי עונש נמי הא כתיבא עבודה וילך ויעבוד. ורבא אמר לך האי דנקט המן לאו למימר דכי המן ממש דפלחי ליה מיראה אלא אדם הנעבד נקט ולעולם דפלחי ליה לשום אלהות: ואמר אביי מנא אמינא לה דתניא כהן משיח שמביא קרבן על שגגת ע"ג כיצד רבי אומר בשגגת מעשה כיחיד שהרי קרבנו שוה בה כשאר יחידים ולא בעי העלם דבר וחכמים אומרים אינו חייב אלא בהעלם דבר כצבור ובהוריות פרק שני מפרש טעמייהו אבל משיח בשאר מצות לא פליגי ביה דגבי צבור כתיב ונעלם דבר ובפר כהן משיח כתיב לאשמת העם משיח כצבור והא איכא בין שגגת מעשה להעלם דבר היכא דשגג בכוליה מעשה כגון דסבר דלא הוה צד איסור בההוא מילתא דקא עביד כי היכי דלצטריך לעיוני ביה היינו שגגת מעשה והיכא דאיתחזקא בההוא מעשה מילתא דהוה צריך למרמא אדעתיה ולעיוני אי שרי או אסיר מיהו איעלם מיניה דבר הלכה וסבר מותר היינו העלם דבר היינו פשטה דמתניתא ולקמן מפרש היכי דמי. ושוין כו' אע"ג שחלקן הכתוב בשאר מצות בסדר ויקרא שוין בע"ג שבשעירה כיחיד שהרי לא חלקן הכתוב בע"ג דכתיב בסדר שלח לך ואם נפש אחת תחטא בשגגה אחד יחיד ואחד נשיא ואחד כהן משוח במשמע דהא לא כתיב ביה מעם הארץ. ושוין שאין מביא אשם תלוי על שום לא הודע שבתורה ואיצטריך לאשמועינן דלא תימא לרבנן דסבירא להו דאינו מביא קרבן בע"ג אלא בהעלם דבר הוא דאימעיט לן כהן משיח מאשם תלוי דכתיב ביה על שגגתו אשר שגג דמשמע מי שמביא חטאת על הודע בשגגת מעשה יצא זה שאין מביא חטאת על הודע כלל אלא בהעלם דבר אבל לרבי דמחייב ליה על שגגת מעשה בע"ג לא אימעיט אלא אפי' לרבי נמי מימעט מדכתיב התם שגגתו שגגתו תרי זימני מי שכל חטאתו בשגגה יצא משיח שאין כל חטאתו בשגגה שהרי בשאר מצות צריך העלם דבר. דייקינן מינה האי שגגת מעשה בלא העלם דבר היכי דמי אי דחזא בית ע"ג וקסבר בית הכנסת הוא והשתחוה הרי לבו לשמים שלא השתחוה אלא למי ששיכן את שמו שם ואלא דחזא אנדרטא דמות המלך שמשיבין על פתחי כפרים וכרכים להשתחוות לה לכבוד המלך כדאמרינן התם בע"א (מ':) באנדרטי של מלכים שנינו ופעמים שנעבדים וזה היה סבור שאין זה נעבד דהיינו שגגת מעשה ובא והשתחוה לה היכי דמי אי דקבליה עליה לאלוה מכל מקום מזיד הוא ולאו בר איתויי קרבן הוא ואי דלא קבליה עליה לאלוה ולכבוד בעלמא הוא דעבד ולא כלום הוא ואמאי מייתי קרבן אלא לאו דפלחיה לשום ע"ג מאהבה ומיראה וכסבור שמותר לעבוד מאהבה ומיראה והיינו שגגת מעשה דמייתי עלה קרבן ואמאי קרו לה שגגת מעשה לפי שהיה סבור שאין זה עובד ע"ג כלל דהוה ליה כוליה מעשה בשגגה אבל אומר עבודה זו מותרת לאו שגגת מעשה הוא שהרי הוא יודע שעבודה היא אלא שהוא אומר מותר ובמסכת הוריות יליף מקראי דלא מיחייב על העלם דבר אלא בקיום מקצת וביטול מקצת. מכל מקום משמע מהכא דעובד מאהבה ומיראה בר אתויי קרבן הוא ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אלא בכהן משוח אבל ביחיד גופיה לא פליגי כלל:
ורבא אמר לעולם דקבליה עליה לאלוה ודקא קשיא לך מזיד הוא הכא במאי עסקינן באומר מותר. ומתמהינן אומר מותר היינו העלם דבר שיודע שהוא ע"ג ואין כאן שגגת מעשה אלא שסבור שמותרת והיינו העלם דבר. ומפרקינן שגגת מעשה באומר מותר לעבוד ע"ג לגמרי שכיון שעקר את האיסור מעיקרו הוה ליה כולי מעשה בשגגה ושגגת מעשה קרי ליה כדפרישנא מעיקרא והעלם דבר קיום מקצת וביטול מקצת כגון שיודע שאסור לעבוד ע"ג אלא שסבור שאין אסור אלא בזיבוח וקיטור וניסוך אבל השתחויה מותרת ובהוריות מוקים לה באומר השתחויה גופיה כדרכה אסורה שלא כדרכה מותרת והיינו העלם דבר שהוחזק כאן דבר איסור אלא שנתעלם ממנו בו דבר אחד:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה