ביאור:בבלי סנהדרין דף סא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת סנהדרין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

אסורה [1], וריש לקיש אמר מותרת [2]; [3] הניחא לרבי יוחנן [4], אלא לריש לקיש [5] בעי קרא [6]!

מתקיף לה רב פפא: ולרבי יוחנן לא בעי קרא? עד כאן לא קא אסר רבי יוחנן אלא בהמה, אבל גברא לא בר קטלא הוא, ואתא קרא לחיובי גברא לקטלא!?

מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא: ולריש לקיש - מי בעי קרא? עד כאן לא קא שרי ריש לקיש אלא בהמה, אבל גברא - בר קטלא הוא, מידי דהוה אמשתחוה להר: דהר מותר [7] ועובדה בסייף [8]!

[## מה הדין בזובח לבהמת חברו – האם הבהמה נאסרת? לכאורה אינה נאסרת, שהרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו – אך סברה זו קייימת גם במרביע בהמת חברו – והאם נאמר שאינה נאסרת? וכיי אין בכך 'תקלה' ו'קלון'?]

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: למאי דקאמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: אימא יצאה השתחואה ללמד על הכלל כולו, (דברים יב ל) [השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך ופן תדרש לאלהיהם לאמר] 'איכה יעבדו' [הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני] [9] למעוטי מאי [10]? וכי תימא למעוטי הפוער עצמו לזובחים [11] - מהשתחואה נפקא [12]: מה השתחואה דרך כיבוד אף כל דרך כיבוד! אלא למעוטי הפוער עצמו למרקוליס? סלקא דעתא אמינא הואיל ועבודתו בזיון הוא - אף כל בזיון? - קא משמע לן.

אלא הא דאמר רבי אליעזר: 'מנין לזובח בהמה [13] למרקוליס [14] שהוא חייב? שנאמר (ויקרא יז ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים [אשר הם זנים אחריהם חקת עולם תהיה זאת להם לדרתם] [15] - אם אינו ענין לכדרכה, דכתיב 'איכה יעבדו' - תניהו ענין לשלא כדרכה'; שלא כדרכה - מהשתחואה נפקא?

התם בזובח [לע"ז] להכעיס [את הבקב"ה] [16].

רב המנונא אירכסו ליה תורי [17]; פגע ביה רבה, רמא ליה [לרב המנונא] מתניתין אהדדי: תנן: 'העובד עבודת כוכבים'; עובד - אִין, אומר - לא; והאנן תנן [(להלן סז,א)] 'האומר [18]: "אעבוד", "אלך ואעבוד", [19], "נלך ונעבוד" [20]!?

אמר ליה: [21] באומר "איני מקבלו עלי [22] אלא בעבודה [23]" [24].

[## האם המשנה להלן דנה באדם הניסת – אם מתחייב באמירה בלבד, או ממילא גם במסית: שאם אין אדם ניסת, הרי אין 'מסית'? או האם מתחייב המסית ללא ניסת, וכאן מדברת המשננה באדם שאומר מעצמו, ואין כאן מסית כלל?]

רב יוסף אמר: תנאי שקלת מעלמא [## אתה מתעלם מהעובדה שהיו תנאים שונים שאולי חלקו זה על זה, ו עליך להבין שיש כאן מחלוקת תנאים, ולמצוא של מי המשנה ושל מי הברייתא, ואין קושיא: גברא אגברא קא רמית]? תנאי היא, דתניא: 'האומר "בואו ועבדוני" [25]: רבי מאיר מחייב [26], ורבי יהודה פוטר' [רב יוסף מדבר על מסית , ולא על ניסת]; היכא דפלחו - כולי עלמא לא פליגי, דכתיב (שמות כ ד) לא תעשה לך פסל [וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ]; כי פליגי בדיבורא בעלמא: רבי מאיר סבר דיבורא מילתא היא, ורבי יהודה סבר דיבורא לאו מילתא היא [## כלומר: לפי רב יוסף מחלוקת תנאים: רבי מאיר סובר שהמסית מתחייב בגין מה שאמר אף על פי שאין ניסת, ורבי יהודה מחייב רק אם הניסת עבד בפועל].

הדר אמר רב יוסף: לאו מילתא היא דאמרי, דאפילו לרבי יהודה - בדיבורא נמי חיובי מחייב, דתניא: 'רבי יהודה אומר: לעולם אינו חייב [27] עד שיאמר [28] "אעבוד", "אלך ואעבוד", "נלך ונעבוד" [29]. [## את מי מחייב רבי יהודה בדבור הניסת? את המסית ודאי, אבל האם גם את הניסת? – לפי הלשון – גם הניסת מתחייב על ידי הדבור; אך החידוש הוא שגם המסית מתחייב בדבורו של הניסת, ולאו דוקא אם עבד לעבודה זרה בפועל.]

במאי קמיפלגי? במסית לעצמו [30]; ואמרי ליה: "אִין" קמיפלגי: מר [רבי מאיר] סבר: מסית לעצמו - שמעי ליה, ו"אִין" דקאמרי ליה - קושטא הוא, ומר [רבי יהודה] סבר: מסית לעצמו - לא שמעי ליה [31]; מימר אמרי


עמוד ב

"מאי שנא איהו מינן דידן [32]"?, ו"אין" דקאמרי - אחוכי עליה; ומתניתין [33] כאן ביחיד הניסת כאן ברבים הניסתים: יחיד לא מימלך וטעי בתריה, רבים [34] - מימלכי [35] ולא טעו בתריה [36] [## ועדיין חיוב המסית תלוי בחיוב הניסת, וביחיד הניסת יש סבירות שילך ויעבוד, ולכן בדבור הניסת חייב המסית, אבל ברבים אין הדבור מחייב את המסית – וכל שכן לא את הניסת – אלא רק אחרי שעבדו – או עבד אחד מהם].

אמר רב יוסף: מנא אמינא לה? דכתיב (דברים יג ט) לא תאבה לו ולא תשמע אליו [ולא תחוס עינך עליו ולא תחמל ולא תכסה עליו]; הא אבה ושמע - חייב.

איתיביה אביי: מי שאני בין ניסת דרבים לניסת יחיד? והתניא: '(דברים יג ז) כי יסיתך אחיך בן אמך [או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבתיך] - אחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים, והוציא הכתוב יחיד מכלל רבים [37] ורבים מכלל יחיד [38]: יחיד מכלל רבים: להחמיר על גופו ולהקל על ממונו, רבים מכלל יחיד: להקל על גופם ולהחמיר על ממונם [39]': בהא מילתא הוא דשאני, אבל בכל מילי כי הדדי נינהו!

אלא אמר אביי: כאן בניסת מפי עצמו [40], כאן בניסת מפי אחרים: מפי עצמו מימלך, מפי אחרים גריר בתרייהו [## ולכן גם כשאמר – כבר מתחייב הניסת].

אמר אביי: מנא אמינא לה [41]? – דכתיב: (דברים יג ט) לא תאבה לו ולא תשמע אליו [ולא תחוס עינך עליו ולא תחמל ולא תכסה עליו]; הא אבה ושמע – חייב.

רבא אמר: אידי ואידי [שתי המשניות] בניסת מפי אחרים [42]: הא דאמר ליה "כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה" [ונמצא שהניסת 'שמע', ואבה – בדיבור, ונתחיב], הא דלא אמר ליה "כך אוכלת, כך שותה כו'" [43] [ויתחייב רק בעבודה].

אמר רבא: מנא אמינא לה [44]? - דכתיב [45] (דברים יג ח) מאלהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך [או הרחקים ממך מקצה הארץ ועד קצה הארץ] - מה לי 'קרובים' ומה לי 'רחוקים' [46]? הכי קאמר ליה: מטיבותן של קרובים אתה למד מה טיבותן של רחוקים; מאי - [47] לאו דאמר ליה [48]: "כך אוכלת כך שותה כך מטיבה כך מריעה" [49] - שמע מינה.

רב אשי אמר: סיפא [50] - בישראל מומר [## מלפני כן] [51].

רבינא אמר: [52] לא זו אף זו קתני [53].

איתמר: העובד עבודת כוכבים מאהבה ומיראה [54]: אביי אמר חייב [55], רבא אמר פטור [56]: אביי אמר חייב, דהא פלחה! רבא אמר פטור: אי קבליה עליה באלוה – אִין, אי לא - לא.

סימן: עבד ישתחוה למשיח:

ואמר אביי: מנא אמינא לה? דתנן: 'העובד עבודת כוכבים: אחד העובד כו' מאי? - לאו אחד העובד מאהבה ומיראה [57]?

ורבא אמר לך: לא, כדמתרץ רבי ירמיה [58].

אמר אביי: מנא אמינא לה? – דתניא: (שמות כ ה) לא תשתחוה להם [ולא תעבדם כי אנכי ה' אלקיך אל קנא פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי] [59]- להם אי אתה משתחוה, אבל אתה משתחוה לאדם כמותך; יכול אפילו נעבד כהמן [60] [לא יהרד על עבודתו]? [61] - תלמוד לומר: 'ולא תעבדם'; - והא המן מיראה הוה נעבד [62] [ואף על פי כן 'לא תעבדם' אם כן גם העובד מיראה נהרג]!

ורבא?

כהמן ולא כהמן [63]: כהמן דאיהו גופיה עבודת כוכבים, ולא כהמן: דאילו המן מיראה, והכא לאו מיראה [64].

ואמר אביי: מנא אמינא לה [דעובד מאהבה ויראה חייב]? – דתניא: 'כהן משיח בעבודת כוכבים [65]: רבי אומר: בשגגת מעשה [66], וחכמים אומרים: [67] בהעלם דבר [68]; ושוין שבשעירה כיחיד [69], ושוין שאין מביא אשם תלוי [70]' [71].

- האי 'שגגת מעשה [72]' דעבודת כוכבים - היכי דמי? אי קסבר בית הכנסת הוא והשתחוה לו - הרי לבו לשמים [73]! אלא דחזא אנדרטא והשתחוה לו [74]? - אי קבליה עליה באלוה [75] מזיד הוא,

הערות[עריכה]

  1. ^ הבהמה בהנאה, ואף על פי שהשחיטה - לאו לעבודה זרה היתה, ואפילו לא זרק דמה לעבודה זרה – נאסרה; וילפינן טעמא בשחיטת חולין: דגמר לה רבי יוחנן ממחשבת פגול, דהויא מעבודה לעבודה: דהשוחט את הזבח על מנת לזרוק את הדם למחר - פיגול
  2. ^ לא יליף חוץ מפנים; אין מחשבין מעבודה לעבודה
  3. ^ הא דמייתר לן 'זובח ללמד על הכלל', ולא מוקמינן לה האי דרשא לומר שמחשב מעבודה לעבודה -
  4. ^ דנפקא ליה לענין איתסורי ממחשבת פיגול, איכא למימר דלענין איחיובי גברא נמי מהתם יליף, ועל כרחיך אייתר ליה זובח
  5. ^ דלא יליף עבודת כוכבים מפיגול
  6. ^ נימא דהאי זובח - להכי הוא דאתא: שמחשבין מעבודה לעבודה
  7. ^ נכרים העובדין את ההרים תניא במסכת עבודה זרה (מה.): ההרים מותרין בהנאה, דכתיב 'אלהיהם על ההרים' ולא ההרים אלהיהם
  8. ^ אף על גב דמחובר - לא מתסר, עבודה זרה מיהא הוי; והכא נמי לא בעיא קרא: הואיל ושחיטה צורך זריקה היא, והא חשב בשחיטה על מנת לזרוק - הוה ליה כעובד עבודה זרה, דהא זריקה בלא שחיטה לא סגי; הלכך על כרחיך אי השתחואה ללמד על הכלל נפקא ליה - לא הוה ליה למיכתב זובח
  9. ^ דמשמע: כדרכה – אִין, שלא כדרכה - לא
  10. ^ שלא כדרכה? מאחר דילפינן בהשתחואה דאפילו אינה עבודת פנים מחייב שלא כדרכה
  11. ^ אי נימא למעוטי עבודת בזיון לעבודה זרה שעבודתה דרך כבוד, כגון פוער עצמו לעבודה זרה שזובחין - למה לי למעוטי מהאי קרא
  12. ^ שמלמדת על הכלל שאינו חייב אלא דרך כבוד, כהשתחואה
  13. ^ שהיא עבודת כבוד
  14. ^ שעבודתה בזיון, והוא הדין לפעור
  15. ^ אם איתא לרבה בר רב חנין שהשתחואה מלמדת על הכלל - למה לי האי קרא להכי? מהשתחואה נפקא
  16. ^ ואינו מתכוין לקבלו עליו באלוה, ואשמועינן קרא דעובר בלאו
  17. ^ והלך לבקשן
  18. ^ משעה שהסיתוהו, ונתרצה - חייב מיתה, דנפקא לן לקמן מ'לא תאבה ולא תשמע' (דברים יג ט) הא אבה ושמע - חייב מיד
  19. ^ שמחוסר הליכה: אף על גב דאיכא למימר אדהכי הדר ביה
  20. ^ אף על פי שכלל עצמו עם אחרים, דאיכא למימר: הני אחרים לא אזלי ואיהו נמי לא ליזיל
  21. ^ מתניתין, דקתני 'עובד' [- אין, אומר לא] -
  22. ^ באלוה
  23. ^ = עד שאעבדנו
  24. ^ דכל כמה דלא פלח ליה - אין כאן 'אבה' ו'שמע'; וסיפא, דמשמע באמירה חייב: בשקבלו עליו אלהותו מיד: דכיון דאמר "אעבוד" - מסתמא קבליה עליה באלוה אי לא פירש בהדיא שאינו מקבלו עליו אלא בעבודה
  25. ^ עושה את עצמו עבודה זרה ומסית בני אדם לעבדו
  26. ^ מיתה כמסית
  27. ^ בשביל דבור בלא מעשה אלא בניסת לעבודת כוכבים
  28. ^ ואבה ושמע ואמר
  29. ^ אבל באומר "בואו ועבדוני" – פטור; אלמא טעמא דרבי יהודה במסית אחרים לעצמו - טעמא אחרינא הוא, דהא בניסת חיובי מחייב בדיבורא
  30. ^ במסית אחרים לעצמו שיעבודוהו אי הוי מסית או לא
  31. ^ שהרי הוא אדם כמותם, ואפילו הניסתים לשאר צלמי עבודה זרה - אין ניסתין לעבוד אדם
  32. ^ להיות אלוה יותר ממני
  33. ^ דקשיין אהדדי: הכי מתוקמא רישא, דקתני "עובד" [- אין, אומר - לא]
  34. ^ אפילו נתרצו
  35. ^ והדרי בהו
  36. ^ הלכך לא קרינא ביה 'אבה ושמע'; וסיפא דמחייב - באבה ושמע - ביחיד הניסת: דכיון דנתרצה - לאו דעתיה למהדר, והוא אבה ושמע - ורחמנא חייביה
  37. ^ וילך ויעבוד וגו' וסקלתם (דברים יז ג-ד)
  38. ^ לדון בסייף: הכה תכה (שם יג,טז) דעיר הנדחת
  39. ^ ושרפת באש וגו' (שם); אבל יחיד הקל בממונו שלא גזר עליו לאבדו
  40. ^ שאין אחר מסיתו
  41. ^ דבדבורא - ניסת מפי אחרים הוא דמחייב
  42. ^ ומשכחת לה דלא נתחייב ניסת משום אבה ושמע
  43. ^ דכיון דלא ידע ביה מילתא דשבחיה - מהדר קא הדר ביה ולא אבה ושמע
  44. ^ דכי כתוב 'אבה ושמע' - בדאמר ליה "כך אוכלת וכך שותה" משתעי
  45. ^ בפרשת מסית
  46. ^ ולמה הזכיר קרוב ורחוק
  47. ^ אלא
  48. ^ מפני שדרכו של מסית לדבר על עבודה זרה רחוקה שאינו מכיר בה, ומוציא בפיו השקר ואומר
  49. ^ לפיכך אני אומר לך הסתכל בעבודות זרות הקרובות לך ותראה שאין בהן ממש, ומהן אתה למד טיבן של רחוקים; אלמא קרא - בדאמר ליה "כך אוכלת" כתוב
  50. ^ דמחייב באמירה
  51. ^ דכיון דקבל עליה - תו לא הדר ביה, שהרי הופקר בכך
  52. ^ לעולם בישראל גמור, וכולה מתניתין בחד טעמא, ותנא רישא 'עובד' וסיפא 'אומר'
  53. ^ כלומר: ולא 'עובד' בלבד אמרו, אלא אף 'אומר' חייב
  54. ^ מאהבת אדם ומיראת אדם, ולא חשבה בלבו באלהות
  55. ^ במזיד ובהתראה – במיתה, ובשוגג דכסבור מותר לעשות כן - חייב בחטאת
  56. ^ בין במזיד בין בשוגג, דלאו כלום עבד
  57. ^ והלא המזבח והמקטיר עובדין הן! אלא הכי קאמר: אחד העובד ואפילו מאהבה ומיראה, ואחד המזבח לשם אלהות: דתנא סיפא לגלויי עליה דרישא דמאהבה ומיראה הוא, ואפילו הכי חייב
  58. ^ אחד העובד כל עבודה שהיא דרכה בכך, ואחד המזבח שלא כדרכה, ולעולם רישא וסיפא לשם אלהות
  59. ^ 'ולא תעבדם' יתירא הוא
  60. ^ שעשה עצמו עבודה זרה, כדאמר במגילה (דף יט.)
  61. ^ דאי לאו הכי - לא הוה מרדכי מתגרה בו והיה כורע ומשתחוה לו
  62. ^ מיראת המלך הוו פלחי ליה כדכתיב (אסתר ג ב) 'כי כן צוה לו המלך', וקתני דלא
  63. ^ דקתני 'יכול אפילו נעבד כהמן'
  64. ^ לאו למיסר מיראה, אלא למיסר אדם הנעבד לשם עבודת כוכבים שלא מיראה, למסגד ליה בסתמא; והאי דנקט 'המן' - משום דעשה עצמו עבודת כוכבים הוא
  65. ^ בקרבן עבודת כוכבים
  66. ^ אפילו לא נעלם ממנו איסור עבודה זרה, אלא ששגג במעשה – חייב, ואף על גב דבשאר מצות אין מביא קרבן האמור בו אלא אם כן נעלמה ממנו הלכה, דכתיב גבי חטאת צבור (ויקרא ד יג) 'ונעלם דבר', כגון: הורו בית דין שחלב מותר, ועשו על ידי העלמתן; דבפר כהן משוח כתוב (שם, פסוק ג) 'לאשמת העם' - הרי משוח כצבור; אפילו הכי בעבודה זרה שקרבנו שוה לשאר יחידים כדקתני ואזיל - מחייב בשגגת מעשה בלא העלם דבר; ולקמן מפרש האי 'שגגת מעשה' היכי דמי
  67. ^ אף כאן אינו חייב אלא
  68. ^ ובהוריות בפ"ב (דף ז:) ילפינן טעמא מקרא
  69. ^ ואפילו לרבנן דלא משוי ליה כשאר יחיד לענין להתחייב בלא העלם דבר - מודים הן שאין קרבנו בעבודת כוכבים חלוק משאר יחיד: שמביא שעירה, דכתיב גבי קרבן עבודה זרה בפרשת 'שלח לך' (במדבר טו כז): 'ואם נפש אחת': אחד יחיד ואחד נשיא ואחד משוח משמע, ואף על פי שנשיא ומשוח חלוקין מן היחידים בשאר מצות: שהנשיא מביא שעיר זכר ונאכל, וכהן משוח פר ונשרף, והיחיד מביא כשבה או שעירה - בעבודת כוכבים שוין הן
  70. ^ על שום לא הודע שבתורה
  71. ^ משום דגבי אשם תלוי כתיב (ויקרא ה יח) 'על שגגתו אשר שגג' משמע: מי שמביא חטאת על 'הודע' דשגגת מעשה - מביא אשם תלוי על 'לא הודע'; יצא משוח שאין מביא חטאת אלא בהעלם דבר; ושמעינן הכא אפילו לרבי, דאמר שיש לך קרבן שהמשוח חייב בשגגת מעשה - מודה הוא שאין מביא אשם תלוי; ובמסכת הוריות (שם) יליף מקרא: מדכתיב באשם תלוי 'שגגתו' 'שגגתו' תרי זימני: מי שכל חטאו בשגגה - יצא משוח, שאין כל חטאו בשגגה, שהרי בשאר מצות צריך העלם דבר
  72. ^ בלא העלם דבר
  73. ^ ולא השתחוה זה לעבודה זרה, - לא מזיד ולא שוגג הוא, אלא לשמים, שהרי לשמים נתכוין! ואפילו היה יודע שזה הבית עבודת כוכבים הוא, והוא משתחוה בתוכו לשמים - אין כאן עונש, שהרי אף משתחוה לבית הכנסת - לא לבית הוא משתחוה אלא למי ששכן שמו עליה
  74. ^ שראה דמות שהיו רגילין לעשות בדמות המלך, והרואה אותו משתחוה לו לכבוד המלך, ופעמים שעובדין אותו; וזה ראה אחד שהיה נעבד ולא ידע שהוא נעבד, והשתחוה לו
  75. ^ שהשתחוה לו לשם עבודת כוכבים