ביאור:בבלי סנהדרין דף צז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סנהדרין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
את סוכת דוד הנופלת [וגדרתי את פרציהן והרסתיו אקים ובניתיה כימי עולם] [1].
אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: דור שבן דוד בא בו - תלמידי חכמים מתמעטים, והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזרות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה [2] - שניה ממהרת לבא [3].
תנו רבנן: שבוע [5] שבן דוד בא בו:
שנה ראשונה מתקיים מקרא זה: (עמוס ד ד) [וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר] והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר [חלקה אחת תמטר וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש] [6];
שניה - חיצי רעב משתלחים [7];
שלישית - רעב גדול ומתים אנשים ונשים וטף, חסידים ואנשי מעשה, ותורה משתכחת מלומדיה [8];
ברביעית - שובע ואינו שובע
בחמישית - שובע גדול ואוכלין ושותין ושמחין ותורה חוזרת ללומדיה;
בששית - קולות [9];
בשביעית - מלחמות [10];
במוצאי שביעית בן דוד בא.
אמר רב יוסף: הא כמה שביעית דהוה כן [11], ולא אתא [12].
אמר אביי: 'בששית – קולות [13], בשביעית – מלחמות' מי הוה? ועוד: כסדרן מי הוה? [14]
(תהלים פט נב) אשר חרפו אויביך ה' אשר חרפו עקבות משיחך [15].
תניא: רבי יהודה אומר: דור שבן דוד בא בו בית הוועד [16] יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן [17] יאשם [18], ואנשי גבול [19] יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת הסופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, ופני הדור כפני כלב [20], והאמת נעדרת, שנאמר (ישעיהו נט טו) ותהי האמת נעדרת [וסר מרע משתולל וירא ה' וירע בעניו כי אין משפט];
מאי 'ותהי האמת נעדרת'?
אמרי דבי רב: מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה;
מאי 'וסר מרע משתולל'?
אמרי דבי רבי שילא: כל מי שסר מרע - משתולל על הבריות [21].
אמר רבא: מריש הוה אמינא ליכא קושטא בעלמא [22]; אמר לי ההוא מרבנן, ורב טבות שמיה - ואמרי לה רב טביומי שמיה, דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוה משני בדבוריה [23]: זימנא חדא איקלעי לההוא אתרא ו'קושטא' שמיה, ולא הוו משני בדיבורייהו ולא הוה מיית איניש מהתם בלא זימניה; נסיבי איתתא מינהון והוו לי תרתין בנין מינה! יומא חד הוה יתבא דביתהו וקא חייפא רישה; אתאי שיבבתה, טרפא אדשא [24]. סבר: לאו אורח ארעא [25]; אמר לה: "ליתא הכא"! - שכיבו ליה תרתין בנין; אתו אינשי דאתרא לקמיה, אמרו ליה: מאי האי? אמר להו: הכי הוה מעשה~ אמרו ליה: במטותא מינך, פוק מאתרין ולא תגרי בהו מותנא בהנך אינשי.
תניא: רבי נהוראי אומר: דור שבן דוד בא בו - נערים ילבינו פני זקנים [26], וזקנים יעמדו לפני נערים [27], ובת קמה באמה וכלה בחמותה [28], ופני הדור כפני כלב, ואין הבן מתבייש מאביו
תניא: רבי נחמיה אומר: דור שבן דוד בא בו - העזות תרבה, והיוקר יעות [29], והגפן יתן פריו [30] והיין ביוקר [31], ונהפכה כל המלכות למינות, ואין תוכחה.
מסייע ליה לרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות.
אמר רבא: מאי קרא? - (ויקרא יג יג) [וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו וטהר את הנגע] כולו הפך לבן טהור הוא [32].
תנו רבנן: (דברים לב לו) כי ידין ה' עמו [33] [ועל עבדיו יתנחם] כי יראה כי אזלת יד [34] ואפס עצור ועזוב: אין בן דוד בא עד שירבו המסורות;
דבר אחר: עד שיתמעטו התלמידים [35];
דבר אחר: עד שתכלה פרוטה מן הכיס [36];
דבר אחר: עד שיתייאשו מן הגאולה, - שנאמר 'ואפס עצור ועזוב': כביכול [37] אין סומך ועוזר לישראל [38].
כי הא דרבי זירא: כי הוה משכח רבנן דמעסקי ביה [39], אמר להו: במטותא בעינא מנייכו לא תרחקוה, דתנינא: שלשה באין בהיסח הדעת, אלו הן: משיח, מציאה ועקרב [40].
אמר רב קטינא: שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב [41], שנאמר (ישעיהו ב יא) [עיני גבהות אדם שפל ושח רום אנשים] ונשגב ה' לבדו ביום ההוא;
אביי אמר תרי חרוב [42], שנאמר (הושע ו ב) יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו [43].
תניא כותיה דרב קטינא: כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים - כך העולם משמט אלף שנים [44] לשבעת אלפים שנה, שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, ואומר (תהלים צב א) מזמור שיר ליום השבת: יום שכולו שבת [45], ואומר (תהלים צ ד) כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור [ואשמורה בלילה].
תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא [46]: שני אלפים תוהו [47], שני אלפים תורה [48], שני אלפים ימות המשיח [49].
ובעונותינו שרבו [50] - יצאו מהם מה שיצאו [51].
אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: אין העולם פחות משמונים וחמשה יובלות [52], וביובל האחרון בן דוד בא.
אמר ליה: בתחילתו או בסופו [53]?
אמר ליה: איני יודע.
אמר ליה: איני יודע.
רב אשי אמר: הכי אמר ליה: עד הכא לא תיסתכי ליה [56], מכאן ואילך איסתכי ליה [57].
שלח ליה רב חנן בר תחליפא לרב יוסף: מצאתי אדם אחד ובידו מגילה אחת כתובה אשורית [58] ולשון קדש; אמרתי לו: זו מניין לך? אמר לי: לחיילות של רומי נשכרתי [59], ובין גינזי רומי מצאתיה, וכתוב בה: לאחר ארבעת אלפים ומאתים ותשעים ואחד שנה לבריאתו של עולם - העולם יתום; מהן מלחמות תנינים [60], מהן מלחמות גוג ומגוג, ושאר ימות המשיח [61], ואין הקב"ה מחדש את עולמו [62] אלא לאחר שבעת אלפים שנה.
רב אחא בריה דרבא אמר: 'לאחר חמשת אלפים שנה' איתמר.
תניא: רבי נתן אומר: מקרא זה נוקב ויורד עד תהום [63]: (חבקוק ב ג) כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב [64] אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר [65];
לא כרבותינו [66] שהיו [67] דורשין (דניאל ז כה) [ומלין לצד עליא ימלל ולקדישי עליונין יבלא ויסבר להשניה זמנין ודת ויתיהבון בידה] עד עידן עידנין ופלג עידן [68];
ולא כרבי שמלאי, שהיה דורש (תהלים פ ו) האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש [69].
ולא כרבי עקיבא, שהיה דורש (חגי ב ו) עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ [ואת הים ואת החרבה] [70]; [71] אלא מלכות ראשון - שבעים שנה, מלכות שניה - חמשים ושתים, ומלכות בן כוזיבא - שתי שנים ומחצה [72].
מאי (חבקוק ב ג) [כי עוד חזון למועד] ויפח לקץ ולא יכזב [אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר]?
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים [73]: "כיון שהגיע את הקץ ולא בא - שוב אינו בא", אלא חכה לו, שנאמר: 'אם יתמהמה חכה לו'; שמא תאמר: אנו מחכין והוא אינו מחכה? תלמוד לומר: (ישעיהו ל יח) לכן יחכה ה' [74] לחננכם ולכן ירום לרחמכם [כי אלקי משפט ה' אשרי כל חוכי לו] [75];
וכי מאחר שאנו מחכים והוא מחכה - מי מעכב?
מדת הדין מעכבת.
וכי מאחר שמדת הדין מעכבת - אנו למה מחכין?
לקבל שכר, שנאמר 'אשרי כל חוכי לו'.
אמר אביי: לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל דרא, שנאמר 'אשרי כל חוכי לו' 'לו' בגימטריא תלתין ושיתא הוו.
איני! והאמר רבא: דרא דקמי קודשא בריך הוא - תמני סרי אלפי הואי [ולא רק ל"ו], שנאמר (יחזקאל מח לח) סביב שמנה עשר אלף [ושם העיר מיום ה' שמה] [76]?
לא קשיא! הא דמסתכלי באיספקלריא המאירה [77], הא דמסתכלי באיספקלריא שאינה מאירה [78].
ומי נפישי כולי האי [79]? והאמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בר יוחאי: "ראיתי בני עלייה והן מועטין: אם אלף הם - אני ובני מהם, אם מאה הם - אני ובני מהם, אם שנים הם - אני ובני הם"! [80]?
לא קשיא: הא - דעיילי בבר [81], [82] הא - דעיילי בלא בר [83].
אמר רב: כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים [84];
ושמואל אמר: דיו לאבל שיעמוד באבלו [85].
כתנאי: רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה – נגאלין, ואם לאו - אין נגאלין.
אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה, אין נגאלין? אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן - וישראל עושין תשובה, ומחזירן למוטב.
תניא אידך: רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה – נגאלין, שנאמר (ירמיהו ג כב) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם [הננו אתנו לך כי אתה ה' אלקינו].
אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר (ישעיהו נב ג) [כי כה אמר ה’] חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו: 'חנם נמכרתם' בעבודת כוכבים, 'ולא בכסף תגאלו' לא בתשובה ומעשים טובים [86].
אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: והלא כבר נאמר (מלאכי ג ז) [למימי אבתיכם סרתם מחקי ולא שמרתם] שובו אלי ואשובה אליכם [אמר ה' צבאות ואמרתם נמה נשוב]
אמר ליה רבי יהושע: והלא כבר נאמר (ירמיהו ג) [שובו בנים שובבים אמר ה’] כי אנכי בעלתי בכם [87] ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה [88] והבאתי אתכם ציון [89]!?
אמר לו רבי אליעזר: והלא כבר נאמר (ישעיהו ל טו) [כה אמר ד' ה' קדוש ישראל] בשובה ונחת תושעון [בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם ולא אביתם]!?
אמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר: והלא כבר נאמר (ישעיהו מט) כה אמר ה' גואל ישראל וקדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים [90] -
הערות
[עריכה]- ^ מלכות דוד שנפלה להכי קרי משיח בר נפלי
- ^ עד שלא כלתה צרה ראשונה
- ^ 'פקודה' - כמו 'לא נפקד' (במדבר לא מט)
- ^ איידי דאמרינן 'צרור הכסף לקח בידו': שנתמעטו הצדיקים - קא מיירי הא נמי במשיח, וקאמרי 'תלמידים מתמעטין'; ואיידי דאמרי 'ותהי האמת נעדרת' - אייתי הא, דההוא אתרא דשמיה – קושטא.
- ^ שמיטה
- ^ שיהא מעט מטר ויהא רעב במקום זה ושובע במקום זה
- ^ רעב מעט: שלא יהא שובע בשום מקום
- ^ מתוך שאין להם מה לאכול
- ^ יצאו קולות שבן דוד בא לישנא אחרינא: קולות מתקיעת שופר, שנאמר 'יתקע בשופר גדול' (ישעיהו כז יג)
- ^ בין עובדי כוכבים לישראל
- ^ שנה אחת רעב שנה אחת שובע
- ^ ואף על פי כן לא בא בן דוד
- ^ כלום יצאו קולות שבן דוד בא
- ^ כלומר: אלו הצרות דקתני הכא - כסדרן לא אתרמו בשבוע אחד אבל כי אתרמו אתי משיח.
- ^ לא אתפרש האי קרא למאי איכתיב הכא, דהא לא קא דריש ביה מידי; ונראה למורי שכן נכתב בספרים תחלה, כמו ששנינו בפרק אחרון דסוטה (דף מט:): 'בעקבות המשיח חוצפא יסגא', וכתבו פירוש זה על 'בעקבות' שהוא לשון סוף, כמו 'אשר חרפו עקבות משיחך'
- ^ מקום שתלמידי חכמים מתוועדין שם ללמוד תורה
- ^ מקום ששמו כך
- ^ ישתומם
- ^ אנשי גבול ארץ ישראל; לישנא אחרינא: אנשי גזית סנהדרין
- ^ דדמיין ממש לכלב [מ"ר] לישנא אחרינא: כפני הכלב שלא יתביישו זה מזה
- ^ כל העולם אומרין עליו 'שוטה הוא' - היינו 'משתולל': לשון שטות, כמו 'מוליך יועצים שולל' (איוב יב יז)
- ^ אין אדם בעולם שידבר אמת תמיד
- ^ לשקר, ואישתעי לי הכי
- ^ שהיתה שואלת אותה
- ^ לומר היכן היא הואיל וחייפא רישה
- ^ כלומר: יחפרו ויביישו אותם
- ^ לכבדם והיינו דאמרינן (בסוטה מט:): 'בעקבות המשיח חוצפא יסגא'
- ^ לחרפה ולביישה
- ^ שלא יכבדו זה את זה; 'יקר' = כבוד; לישנא אחרינא 'היוקר יעות': מכובד שבהן יהא עוותן ורמאי [מ"ר]
- ^ ואף על פי כן
- ^ שלא יהיה ברכה בפרי עצמו; לישנא אחרינא: שיהיו כולן רודפין אחר היין ומשתכרין, ומתייקר היין אף על פי שרוב יין בעולם
- ^ כשפשט הנגע בכל העור; כך, כשנהפכה כל המלכות למינות - תבא גאולה
- ^ להביא להם גאולה
- ^ שתלך ותחזק ידן של מסורות ומצליחין במלשינותן
- ^ שמחזיקין ידי ישראל להחזירן למוטב
- ^ והיינו 'אזלת יד' שיהיו בידים ריקניות
- ^ כאלו יכולין לומר דבר זה כלפי מעלה: שיהיו שפלים למאד, ואומר
- ^ שיהיו מתייאשין מן הגאולה
- ^ לידע מתי יבא
- ^ נושך האדם פתאום
- ^ שאלף שנה יהיה חרוב חוץ מששת אלפים אלו, דהיינו אלף שביעי
- ^ תרי אלפים הוא חרב: אלף שביעי ואלף שמיני
- ^ יומו של הקב"ה אלף שנה, שנאמר 'כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור' (תהלים צ ד)
- ^ ונעשה חרב
- ^ שהעולם משמט
- ^ העולם כך מתקיים
- ^ תחת שלא ניתנה עדיין תורה והיה העולם כתוהו; ומאדם הראשון עד שהיה אברהם בן נ"ב שנה איכא אלפים שנה, כדמוכחי קראי; דכשנשלמו אלפים שנה - עסק אברהם בתורה, שנאמר (בראשית יב ה) 'ואת הנפש אשר עשו בחרן', ומתרגמינן 'דשעבידו לאורייתא בחרן', ואמרינן במסכת עבודה זרה (דף ט.): גמירי דההוא שעתא הוה אברהם בר חמשין ותרתי שנין
- ^ מן 'הנפש אשר עשו בחרן' עד [אלפים] שנות המשיח: ארבעים ושמנה שנה עד שנולד יצחק, וששים שנה משנולד יצחק עד שנולד יעקב - הרי ק"ח; וק"ל שהיו ליעקב כשבא למצרים - הרי רל"ח; ורד"ו שעמדו במצרים - הרי תמ"ח; ומשיצאו ממצרים עד שנבנה בית ראשון - ת"פ, דכתיב (מלכים א ו א) 'ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו' [בשנה הרביעית בחדש זו הוא החדש השני למלך שלמה על ישראל ויבן הבית לה’] - הרי תתקכ"ח; ות"י שעמד בית ראשון - כדמוכחי קראי על פי חשבון שנות המלכים, וע' דגלות בבל, ות"כ שעמד בית שני - הרי תת"ק; ותתקכ"ח הרי אלפים פחות קע"ב; וקע"ב קודם השלמת ד' אלפים נחרב הבית, ולסוף אותן קע"ב נשלמו שני אלפים תורה; ואיידי דאמר 'שני אלפים תוהו' קאמר 'שני אלפים תורה'; ולא שתכלה תורה אחר שני אלפים. מ"ר
- ^ שלאחר שני אלפים תורה הוה דינו שיבא משיח ותכלה הגלות ויבטל השיעבוד מישראל
- ^ לא בא משיח לסוף ארבעת אלפים
- ^ שעדיין הוא מעוכב לבא
- ^ היינו ארבעת אלפים מאתים וחמשים [שנה]
- ^ בתחלת היובל האחרון הוא בא או בסופו
- ^ זמן הזה קודם שיבא משיח
- ^ דבתוך היובל בסופו הוא בא
- ^ עד יובל האחרון לא תצפה לו, דודאי לא יבא קודם הזמן הזה
- ^ חכה לו שיבא
- ^ כתב שלנו 'אשורית': שבא מאשור, כדאמר באידך פירקין (ד' כב.)
- ^ שהייתי גולייר [שכיר חרב] לאחד מהם
- ^ דגים
- ^ שכלה השעבוד ומשיח בא
- ^ לברוא עולם חדש
- ^ מה תהום אין לו קץ וסוף - כך אין אדם יכול לעמוד על סוף פסוק זה
- ^ וכי קא מפרש אימת קאמר
- ^ דאין לו סוף
- ^ אל חצפו לאותו קץ
- ^ רבותינו
- ^ עידן - כעידן הגלות של מצרים, והיינו ארבע מאות שני עידנין שמונה מאות, היינו י"ב מאות; ופלג עידן שתי מאות; סך הכל אלף ושמונה מאות
- ^ כלומר: השקה אותם הקב"ה - בין גלות מצרים לגלות בבל - שליש גלות אדום; כי קץ גלות אדום זה יהיה לסוף ג' פעמים ת' שנים וג' פעמים ע' שנה כנגד גלות בבל, דהיינו לסוף אלף וארבע מאות ועשר שנים; כבר עברו, ולא היה; כך מצאתי כתוב בשם הרב רבי שמואל בר דוד ז"ל
- ^ בנבואת חגי כתיב: שהיה מתנבא כשיצאו ישראל מגלות בבל ויבנה בית המקדש, והיינו 'עוד אחת מעט היא' מעט כבוד אתן להם לישראל, ואני מרעיש את השמים ואת הארץ, והבאתי כל חמדת גוים [פסוק ז] לירושלים
- ^ ורבי עקיבא דריש ליה לימות המשיח ולאחר חורבן, והכי דריש ליה:
- ^ ’[עוד אחת מעט היא' = מעט כבוד אתן לישראל, ואחר כך יבא המשיח; ודרשה זו אינה, אלא קרא - אלפני הבית קאי והכי קאמר: 'עוד אחת מעט היא' = מעט כבוד אתן להם לישראל, ושוב לא אתן להם כל ימות בית אחרון; וכן היה: דמלכות ראשונה של מלכות חשמונאי נתקיימה שבעים שנה, ואף על גב דאמרינן בסדר עולם דמלכות בית חשמונאי מאה ושלש ומלכות הורדוס מאה ושלש - עיקר כבודם ופארם: שלא שלטה בהם אומה - לא נתקיים כל כך; ומלכות שניה של הורדוס נ"ב שנה, ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה, ושוב לא היה להם מלך מ"ר.
וכל הנך דרשות - לאו משנה ולאו ברייתא.
לישנא אחרינא 'עוד אחת מעט היא': מעט מלכות אתן להם לישראל לאחר חורבן, ולאחר אותו מלכות הנני מרעיש שמים וארץ ויבא משיח; ואין דרשה זו כלום, שהרי ראינו כמה מלכיות לישראל לאחר חורבן, ואף על פי כן לא בא משיח! שהמלכות הראשונה שהיתה להם לישראל לאחר חורבן שבעים שנה הורדוס נ"ב בן כוזיבא שתים ומחצה, ומצינו בסדר עולם מפולמוס של אספסיאנוס עד פולמוס של טיטוס - שתים עשרה שנה, ומפולמוס של טיטוס עד מלכות בן כוזיבא - י"ז שנים, ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה [בן כוזיבא מלך בביתר] - ^ שלא היה לו לכזב ולומר
- ^ 'יחכה ה’’
- ^ הוא עצמו מחכה ומתאוה שיבא משיח
- ^ בירושלים של מעלה משתעי קרא, בסוף יחזקאל
- ^ בחוזק נגהו של הקב"ה אין מסתכלין אלא תלתין ושית
- ^ אבל בקלישות הנוגה לצדדין מרחוק מסתכלין כתות הרבה
- ^ דלהוי בריר לן תלתין ושיתא הוו ולא פחות
- ^ והא רבי שמעון בן יוחאי לא הוה ידע אם אלף הם אם מאה הם אם שנים הם
- ^ שצריכין ליטול רשות כשנכנסין להסתכל באספקלריא המאירה: בהנהו לא פחיתי מתלתין ושית
- ^ אבל
- ^ אותן הנכנסין בלא רשות ברוב צדקם - הנהו מספקא לן כמה הוו
- ^ אם כל ישראל חוזרין בתשובה - יבא, ואם לאו - לא יבא
- ^ דיו להקב"ה שעומד כמה ימים וימינו אחור; כלומר: אם לא יעשו תשובה - אינו עומד באבלו כל הימים, אלא ודאי קץ לדבר; לישנא אחרינא 'דיו לאבל': דיין לישראל צער גלות - אפילו בלא תשובה נגאלין
- ^ דאפילו אין עושין תשובה – נגאלין; משום דאמר 'חנם נמכרתם' קרי 'כסף' בלשון תשובה
- ^ 'בעלתי אתכם' משמע
- ^ אברור הצדיקים
- ^ ואביאם לציון אף על פי שאין כולם חוזרין
- ^ אותן הבזויין ומתועבין בעבירות