ביאור:בבלי סנהדרין דף יד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סנהדרין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
בטלו דיני קנסות מישראל [1]:
שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה <גזירה> {שמד} על ישראל שכל הסומך יהרג וכל הנסמך יהרג ועיר שסומכין בה תיחרב ותחומין שסומכין בהן יעקרו; מה עשה יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות [2], ובין שני תחומי שבת: בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים, ואלו הן: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון ורבי יוסי ורבי אלעזר בן שמוע.
רב אויא מוסיף: אף רבי נחמיה.
כיון שהכירו אויביהם בהן, אמר להן: בניי - רוצו! אמרו לו: רבי! מה תהא עליך? אמר להן: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים; אמרו: לא זזו משם עד שנעצו בו שלש מאות לונביאות [3] של ברזל ועשאוהו ככברה.
רבי יהודה בן בבא - אחריני הוו בהדיה, והאי דלא חשיב להו - משום כבודו דרבי יהודה בן בבא.
ורבי מאיר - רבי יהודה בן בבא סמכיה? והא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל האומר "רבי מאיר לא סמכו רבי עקיבא" אינו אלא טועה?
סמכיה רבי עקיבא ולא קיבלו [4], סמכיה רבי יהודה בן בבא וקיבלו.
אמר רבי יהושע בן לוי: אין סמיכה בחוצה לארץ.
מאי 'אין סמיכה'? אילימא דלא דייני דיני קנסות כלל בחוצה לארץ [5] - והא תנן 'סנהדרין נוהגת בין בארץ ובין בחוצה לארץ'? אלא דלא סמכינן בחוצה לארץ.
פשיטא סומכין בחוצה לארץ ונסמכין בארץ [6] - הא אמרינן דלא [7], אלא סומכין בארץ ונסמכין בחוצה לארץ – מאי [8]?
[*## מדוע פירש רש"י כך? היה אפשר לפרש: הא אמרינן דלא – מה שאומרים שלא: ה'פשיטא': שהסומך בחו"ל ונסמך בארץ ישראל, ואינו סמיכה כי אין ארץ ישראל כפופה לחו"ל, והגמרא שואלת על המקרה ההפוך: הנסמך בחו"ל והסומך בארץ ישראל; ובמיוחד אם הנסמך בבבל, שעדיין טעון אישור רשא הגולה – או אולי אין צורך באישור ראש הגולה!?
תשובה אחת: אולי בגלל שהגמרא אומרת 'פשיטא', כלומר: לא יתכן לפרש ככה את דברי רבי יהושע בן לוי.
- אך השאלה לכתחילה קשה: מהמעשה של רבי יהודה בן בבא אנו למדים שהסומך והנסמך צריכים להיות במקום אחד – אחרת יהודה בן בבא היה יכול לסמוך במקום אחד והנסמכים היו יכולים להיות במקומות שונים, כל אחד במקומו; ואם כך אין מקום לכל הדיון בדברי רבי יהושע בן לוי, כי הוא דבר דברים ברורים: בחו"ל אין סמיכה כלל – כי אי אפשר לפרש כאשר אחד בחו"ל, כי אז גם השני חייב להיות בחו"ל, ואין סמיכה בחו"ל.
לפיכך נראה שהגמרא יודעת שאי אפשר לפרש כך את רבי יהושע בן לוי, שהרי ודאי יש סמיכה בחו"ל – אם כן מה היתה כוונתו של רבי יהושע בן לוי?]
תא שמע דרבי יוחנן הוה מצטער עליה דרב שִמן בר אבא דלא הוה גבייהו דליסמכיה; רבי שמעון בן זירוד, וחד דעימיה, ומנו? - רבי יונתן בן עכמאי, ואמרי לה רבי יונתן בן עכמאי וחד דעימיה, ומנו? - רבי שמעון בן זירוד: חד דהוה גבייהו סמכוהו וחד דלא הוה גבייהו לא סמכוהו.
[## ]
רבי חנינא ורבי הושעיא - הוה קא משתקיד [9] רבי יוחנן למיסמכינהו לא הוה מסתייעא מילתא [10]; הוה קא מצטער טובא; אמרו ליה: לא נצטער מר, דאנן מדבית עלי קאתינן, דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מניין שאין נסמכין לבית עלי [11]? שנאמר (שמואל א ב לב) [והבטת צר מעון בכל אשר ייטיב את ישראל ו]לא יהיה זקן בביתך כל הימים; מאי 'זקן'? אילימא זקן ממש - והכתיב [12] [ואיש לא אכרית לך מעם מזבחי לכלות את עיניך ולאדיב את נפשך ו]כל מרבית ביתך ימותו אנשים [13]!? אלא סמיכה [14].
רבי זירא הוה מיטמר למיסמכיה, דאמר רבי אלעזר: לעולם הוי קבל [15] וקיים [16]; כיון דשמעה להא דאמר רבי אלעזר: אין אדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלין לו על כל עונותיו - אמצי ליה אנפשיה.
כי סמכוה לרבי זירא - שרו ליה הכי: "לא כחל [17] ולא שרק [18] ולא פירכוס [19] ויעלת חן" [20];
כי סמכוה לרבי אמי ולרבי אסי שרו להו הכי: "כל מן דין כל מן דין [21] - סמוכו לנא [22]; לא תסמכו לנא לא מסרמיטין ולא מסרמיסין" [23]- ואמרי לה "לא מחמיסין [24] ולא מטורמיסין" [25].
רבי אבהו, כי הוה אתי ממתיבתא לבי קיסר - נפקי מטרוניתא דבי קיסר ומשריין ליה "רבה דעמיה [26] מדברנא [27] דאומתיה, בוצינא דנהורא [28] - בריך מתייך [29] לשלם".
עריפת עגלה בשלשה [דברי רבי שמעון; רבי יהודה אומר: בחמשה]:
תנו רבנן: (דברים כא ב) ויצאו זקניך ושופטיך [ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל]; 'זקניך' – שנים, 'שופטיך' – שנים, ואין בית דין שקול - מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן חמשה - דברי רבי יהודה; רבי שמעון אומר: 'זקניך' – שנים, ואין בית דין שקול - מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן שלשה.
ורבי שמעון - האי 'שופטיך' מאי עביד ליה?
ההוא מיבעי ליה למיוחדין שבשופטיך [30].
ורבי יהודה?
מ'זקני' 'זקניך' נפקא.
ורבי שמעון?
אי מ'זקני' - הוה אמינא זקני השוק; כתב רחמנא 'זקניך'; ואי כתיב 'זקניך' הוה אמינא סנהדרי קטנה, כתב רחמנא 'ושופטיך': ממיוחדין שבשופטיך.
ורבי יהודה גמר 'זקני' 'זקני' מ'וסמכו זקני העדה את ידיהם [על ראש הפר לפני ה' ושחט את הפר לפני ה’] (ויקרא ד טו)': מה להלן מיוחדין שבעדה [31] אף כאן מיוחדין שבזקניך.
אי יליף - לילף כולה מהתם [32]?! 'זקניך' ו'שופטיך' למה לי?
אלא [33] וי"ו ושופטיך [34] למניינא [35]; ורבי שמעון וי"ו לא דריש.
אלא מעתה 'ויצאו' שנים 'ומדדו' שנים - לרבי יהודה הרי תשעה, לרבי שמעון שבעה!?
ההוא מיבעי ליה לכדתניא: 'ויצאו' - הן ולא שלוחן; 'ומדדו' - שאפילו נמצא
בעליל לעיר [36] - צריך לעסוק במדידה.
מתניתין דלא כי האי תנא, דתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: (דברים כא ב) ויצאו זקניך ושופטיך [ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל]; 'זקניך' - זו סנהדרין, 'ושופטיך' - זה מלך וכהן גדול; מלך - דכתיב (משלי כט ד) מלך במשפט יעמיד ארץ [ואיש תרומות יהרסנה]; כהן גדול - דכתיב (דברים יז ט) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט [אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט]. [משנתנו הזכיר רק סנהדרין, ואן נדרש גם מלך וכהן גדול!]
איבעיא להו: רבי אליעזר בן יעקב - בחדא פליג או בתרתי פליג? במלך וכהן גדול פליג, אבל בסנהדרי אי כרבי יהודה אי כרבי שמעון? או דילמא בסנהדרי נמי פליג, דאמר כולה סנהדרי בעינן?
אמר רב יוסף: תא שמע: מצאן [37] [לדוגמא] אבית פגי [38], והמרה עליהן - יכול תהא המראתו המראה [39]? תלמוד לומר: (דברים יז ח) [כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך]: וקמת ועלית אל המקום [אשר יבחר ה' אלקיך בו] - מלמד שהמקום גורם; דנפוק כמה? אילימא [40] מקצתן [41] - [42] דילמא הנך דאיכא גואי קיימי כוותיה [43]? אלא פשיטא דנפוק כולהו [## ואם הרוב יצא – חמישים – וכולם נגדו – מדוע יש חשיבות לעשרים שנשארו? הרי רוב גדול קבעו שאינו צודק, ואם ימרה עליהם מדוע לא יהא זקן ממרא]; למאי? אילימא לדבר הרשות - מי מצו נפקי? והכתיב (שיר השירים ז ג) שררך אגן הסהר אל יחסר המזג [בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים] [44]! אלא פשיטא לדבר מצוה! היכי דמי? לאו למדידת עגלה, ורבי אליעזר בן יעקב היא, דאמר 'כולי סנהדרי בעינן'?
אמר ליה אביי: לא! כגון שיצאו להוסיף על העיר ועל העזרות, כדתנן 'אין מוסיפין על העיר [45] ועל העזרות אלא בבית דין של שבעים ואחד'!
תניא כוותיה דרב יוסף: מצאן אבית פאגי והמרה עליהן כגון שיצאו למדידת עגלה ולהוסיף על העיר ועל העזרות, יכול שתהא המראתו המראה? תלמוד לומר: וקמת ועלית אל המקום: מלמד שהמקום גורם. [הברייתא תומכת ביסודות דברי רב יוסף, אבל לא במסקנה לגבי עגלה ערופה.]
נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין - בשלשה:
תנו רבנן [קרוב לדברי התוספתא מעשר שני פ"ג מ"ד]: איזהו מעשר שני שאין דמיו ידועין? פירות שהרקיבו ויין שהקרים [46] ומעות שהחלידו [47].
תנו רבנן [תוספתא מעשר שני פ"ג מ"ג]: מעשר שני שאין דמיו ידועין - פודין אותו בשלשה לקוחות [48] - אבל לא בשלשה שאין לקוחות - אפילו נכרי אחד מהן, אפילו אחד מהם בעלים.
בעי רבי ירמיה: שלשה ומטילין לתוך כיס אחד - מהו?
תא שמע: איש ושתי נשיו פודין מעשר שני שאין דמיו ידועין.
דילמא כגון רב פפא ובת אבא סוראה [49].
ההקדשות בשלשה:
מתניתין דלא כי האי תנא, דתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: אפילו צינורא [50] של הקדש צריכה עשרה בני אדם לפדותה.
אמר ליה רב פפא לאביי: בשלמא לרבי אליעזר בן יעקב, דאמר כשמואל [51], דאמר שמואל: עשרה 'כהן'ים כתובין בפרשה [52] אלא לרבנן - שלשה מנא להו? וכי תימא דכתיב בהו שלשה [53] - קרקעות דכתיב בהו ארבעה תיסגי בארבעה! וכי תימא הכי נמי - אלמה תנן 'הקרקעות תשעה וכהן'? אלא מאי - דמשלמי בהו עשרה [54]? הקדשות [55], דמשלמי בהו שיתא [56] - ליבעו שיתא?
קשיא.
הערכין כו' [המטלטלין בשלשה]:
מאי 'ערכין המטלטלין'?
אמר רב גידל אמר רב: באומר 'ערך כלי זה עלי' [57], דאמר רב גידל אמר רב:
הערות
[עריכה]- ^ דכיון דליכא סמיכה - בטלו
- ^ ולא בתוך העיר: שאם יוודע - שלא יחריבו את העיר
- ^ חניתות
- ^ לפי שעדיין היה בחור
- ^ והכי קאמר: אין סמיכה מועלת בחוצה לארץ, ואפילו סמכוהו בארץ
- ^ אם בני בבל נותנין רשות לאחד שבא"י לדון קנסות
- ^ דאין סמיכה בחוצה לארץ; וכיון דאי הוה גבן הכא [בחו"ל] לא מצינו למסמכיה, כל שכן היכא דליתיה גבן
- ^ אם הסומך עומד בארץ והנסמך עומד בבבל וליתיה גבי סומך - מי מהני כאילו איתיה גביה בשעת סמיכה, ומצי למידן בחוצה לארץ, כדתנן 'סנהדרין נוהגין בחוצה לארץ'? או דילמא כיון דליתיה גבייהו בשעת סמיכה - לא מהניא ליה
- ^ מחזר ומצפה לסומכו, כמו (ירמיהו א יא) 'כי שוקד אני'
- ^ כשהיו אצלו לא היה מוצא שנים שיצטרפו עמו לסומכו, ואנן תלתא בעינן
- ^ שאינן זוכין להיות נסמכין
- ^ שם, בפסוק לג
- ^ כשבאין לכלל אנשים בן שמנה עשרה שנה, למה לי למיהדר ומכתביה
- ^ שאפילו חכמים הבאים לכלל זקנה, כגון על ידי תורה וגמילות חסדים, כדאמרינן בראש השנה (דף יח.): 'בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בתורה ובגמילות חסדים' - מכל מקום לא תהא תורת זקנה עליהם להיות ראויים לסנהדרין
- ^ אפל
- ^ ותחיה; כלומר: הרחק מן הרבנות שמקברת את בעליה; 'אפילה' מתרגם 'קבלה' (שמות י כב)
- ^ לעינים
- ^ לפנים
- ^ לשיער
- ^ שיר הוא לכלה נאה שמעלת חן בלא קישוט
- ^ כל כמו אלו וכיוצא בהן
- ^ היו סומכין לנו: שראויים הם לסמיכה
- ^ 'סרמיטין' - לשון הפכנים, כמו 'סרס את המקרא מסופו לראשו' (בבא בתרא קיט:): שמהפכין את טעמי תורה; 'סרמיטין' - לשון סמרטוט, כלומר: שאין נותנים טעם הגון לדבריהם
- ^ חמסינן שמונעין מלומר טעמי תורה
- ^ 'טורמיסין' לא איתפרש
- ^ נשיא בעמיו
- ^ מנהיג: על שם שהיה פרנס וקרוב למלכות
- ^ על שם שהיה גדול בנוי, כדאמרינן ב'השוכר את הפועלים' (בבא מציעא פד:) 'שופריה דרבי אבהו - מעין שופריה (דר' יוחנן)
- ^ ברוך בואך
- ^ שיהו מזקני סנהדרי גדולה
- ^ כדפרישית (לעיל דף יג:)
- ^ ואפילו מניינא דחמשה מהתם תיפוק, דהא תניא לעיל (שם) 'וסמכו' – שנים, 'זקני' - שנים
- ^ לעולם לא גמר גזירה שוה
- ^ למיוחדין איצטריך
- ^ ומניינא מרבויא דוי"ו
- ^ במפורסם לכל שקרוב הוא לעיר זו מכל עיירות
- ^ זקן ממרא לסנהדרין חוץ ללשכת הגזית שהיתה בהר הבית
- ^ מקום לפנים מן חומת העיר, ונדון כירושלים לכל דבריו
- ^ לידון בחנק
- ^ דנפוק
- ^ והורו אותן שבחוץ, והמרה על דבריהם
- ^ מאי איריא מקום גורם?
- ^ תיפוק ליה דפטור משום דילמא הנך דבלישכה כוותיה סבירא להו
- ^ ודרשינן ב'אחד דיני ממונות' (להלן לז.) 'אל יחסר המזג': אם נצרך אחד מהן לצאת, אם יש שם עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה – יוצא, ואם לאו - אינו יוצא
- ^ על ירושלים, וצריך לקדש התוספת בשתי תודות ובשיר, כדאמרינן בשבועות (ד' יד.)
- ^ החמיץ
- ^ דרוייל"א בלע"ז
- ^ סוחרים בקיאים בשומא
- ^ אשת רב פפא, כדאמר בכתובות פרק 'אלו נערות' (דף לט.): 'אמר רב פפא: אמרה לי בת אבא סוראה כו'; והיתה עושה לעצמה
- ^ מזלג קטן שטוין בו זהב
- ^ לקמן בשמעתין
- ^ בפדיון הקדישות: שלשה בפרשת ערכין שהיא ראשונה, ושלשה בפדיון בהמה, וארבעה בקרקעות
- ^ שלשה 'כהן'ים בפדיון בהמה, דהיינו פדיון הקדש, והוא הדין לשאר הקדשות
- ^ אלא משום הכי בעי קרקעות עשרה: משום דפרשה אחרונה היא, וכדשלים פרשת הקרקעות - כבר נשלמו עשרה 'כהן'ים, ותלמד תחתונה מעליונה 'לכהן תהיה אחוזתו' לא ממניינין, דלאו בשומא כתב, אלא 'והעריכו הכהן', 'כערכך הכהן', 'וחשב לו הכהן', וכיוצא בהן
- ^ דהיינו פדיון בהמה טמאה, שהיא אמצעית
- ^ ומשלמי בה שיתא 'כהן'ים, דהא איכתיבא לה פרשת ערכין גבה
- ^ 'ערך' לא שייך גבי כלים אלא באדם, ונותן לפי שניו כמו שכתוב בפרשה