ביאור:בבלי סנהדרין דף עד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת סנהדרין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

רב פפא אמר: [1] - במפותה [2] ודברי הכל.

אביי אמר: [3] ביכול להציל באחד מאבריו [4], ורבי יונתן בן שאול היא, דתניא: 'רבי יונתן בן שאול אומר: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, ויכול [5] להצילו באחד מאבריו, ולא הציל [6] - נהרג עליו.' מאי טעמא דרבי יונתן בן שאול? דכתיב (שמות כא כב) וכי ינצו אנשים וגו' [ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפללים], ואמר רבי אלעזר: בְּמַצּוֹת שבמיתה [7] הכתוב מדבר, דכתיב (שמות כא כג) ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש' [(להלן עט,א) מובא דרש זה בשם רבנן] [8]; ואפילו הכי אמר רחמנא 'ולא יהיה אסון [9] ענוש יענש [10]'; אי אמרת בשלמא 'יכול להציל באחד מאבריו - לא ניתן להצילו בנפשו' היינו דמשכחת לה דיענש, כגון שיכול [11] להציל באחד מאבריו [12]; אלא אי אמרת יכול להציל באחד מאבריו נמי ניתן להצילו בנפשו - היכי משכחת לה דיענש [13]?

דילמא [14] שאני הכא דמיתה לזה ותשלומין לזה [15].

לא שנא [16], דאמר רבא: 'רודף שהיה רודף אחר חבירו ושיבר את הכלים - בין של נרדף ובין של כל אדם – פטור' מאי טעמא? - מתחייב בנפשו הוא [17]; ונרדף ששיבר את הכלים של רודף – פטור, של כל אדם – חייב: של רודף פטור - שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו; של כל אדם חייב - שמציל עצמו בממון חבירו; ורודף שהיה רודף אחר רודף להצילו [18], ושיבר את הכלים - בין של רודף בין של נרדף, בין של כל אדם – פטור, ולא מן הדין: שאם אי אתה אומר כן - נמצא אין לך כל אדם שמציל את חבירו מיד הרודף.

אבל הרודף אחר בהמה [והמחלל את השבת ועובד עבודת כוכבים - אין מצילין אותן בנפשן]:

תניא: רבי שמעון בר יוחאי אומר: העובד עבודת כוכבים - ניתן להצילו בנפשו מקל וחומר: ומה פגם הדיוט [נערה המאורסה] ניתן להצילו בנפשו, פגם גבוה לא כל שכן!

וכי עונשין מן הדין?

קא סבר עונשין מן הדין!

תניא: רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: המחלל את השבת - ניתן להצילו בנפשו.

סבר לה כאבוה [19] דאמר: עונשין מן הדין, ואתיא [20] שבת ב'חילול' 'חילול' מעבודת כוכבים [21].

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נימנו וגמרו בעליית בית נתזה [22] בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג [23], חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים [24].

ועבודה זרה לא? והא תניא: אמר רבי ישמעאל: מנין שאם אמרו לו לאדם "עבוד עבודה זרה ואל תהרג" - מנין שיעבוד ואל יהרג? תלמוד לומר: (ויקרא יח ה) [ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה’]; 'וחי בהם' - ולא שימות בהם.

יכול אפילו בפרהסיא [25]?

תלמוד לומר: (ויקרא כב לב) ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי [בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם] [26].

אינהו דאמור כר"א, דתניא: ר"א אומר: (דברים ו ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך [27]; אם נאמר 'בכל נפשך' למה נאמר 'בכל מאדך' ואם נאמר 'בכל מאדך' למה נאמר 'בכל נפשך'? - אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו - לכך נאמר 'בכל נפשך'; ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו - לכך נאמר 'בכל מאדך' [28].

'גילוי עריות ושפיכות דמים' – כדרבי, דתניא: רבי אומר: (דברים כב כו) [ולנער לא תעשה דבר אין לנער חטא מות] כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש [כן הדבר הזה]; וכי מה למדנו מרוצח? מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד: מקיש רוצח לנערה המאורסה: מה נערה המאורסה ניתן להצילו בנפשו - אף רוצח ניתן להצילו בנפשו; ומקיש נערה המאורסה לרוצח: מה רוצח יהרג ואל יעבור [29] - אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור.

רוצח גופיה מנא לן?

סברא הוא [30] - דההוא דאתא לקמיה דרבה, ואמר ליה: אמר לי מרי דוראי [31]: "זיל קטליה לפלניא ואי לא קטלינא לך"!

אמר ליה: לקטלוך ולא תיקטול: מי יימר דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי [32]!?

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלא בשעת גזרת המלכות [השמד], אבל בשעת גזרת המלכות - אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור [33].

כי אתא רבין, אמר רבי יוחנן: אפילו שלא בשעת גזרת מלכות [השמד] לא אמרו אלא בצינעא, אבל בפרהסיא - אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור.

מאי מצוה קלה?

אמר רבא בר רב יצחק אמר רב:


עמוד ב

אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא [34].

וכמה 'פרהסיא'?

אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: אין פרהסיא פחותה מעשרה בני אדם

פשיטא!?

ישראלים בעינן, דכתיב (ויקרא כב לב) ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל [אני ה' מקדשכם].

בעי רבי ירמיה: תשעה ישראל ונכרי אחד מהו?

תא שמע דתני רב ינאי, אחוה דרבי חייא בר אבא: אתיא 'תוך' 'תוך' [35]: כתיב הכא (ויקרא כב לב) [ולא תחללו את שם קדשי] ונקדשתי בתוך בני ישראל [אני ה' מקדשכם] וכתיב התם [36]: (במדבר טז כא) הבדלו מתוך העדה הזאת [ואכלה אתם כרגע]: מה להלן עשרה וכולהו ישראל - אף כאן עשרה וכולהו ישראל.

והא אסתר פרהסיא הואי [37]?

אמר אביי: אסתר - קרקע עולם היתה [38].

רבא אמר: הנאת עצמן [39] שאני [40]; דאי לא תימא הכי - הני קוואקי ודימוניקי [41] היכי יהבינן להו [42]? אלא הנאת עצמן שאני [43] - הכא נמי הנאת עצמן שאני.

ואזדא רבא לטעמיה, דאמר רבא: עכו"ם דאמר ליה להאי ישראל "קטול אספסתא [44] בשבתא ושדי לחיותא, ואי לא קטילנא לך" - ליקטיל [45] ולא לקטליה [46]; "שדי לנהרא" [47] - ליקטליה ולא ליקטול [48]; מאי טעמא? לעבורי מילתא קא בעי.

בעו מיניה מרבי אמי: בן נח [49] מצווה על קדושת השם או אין מצווה על קדושת השם [50]?

אמר אביי: תא שמע: 'שבע מצות נצטוו בני נח'; ואם איתא - תמני הויין!

אמר ליה רבא: אינהו וכל אבזרייהו [51] [52].

מאי הוי עלה?

אמר רב אדא בר אהבה: אמרי בי רב: כתיב [53] (מלכים ב ה יח) לדבר הזה יסלח ה' לעבדך בבא אדני בית רמון להשתחות שמה והוא נשען על ידי [54] והשתחויתי [בית רמן בהשתחויתי בית רמן יסלח נא ה' לעבדך בדבר הזה] וכתיב (מלכים ב ה יט) ויאמר לו לך לשלום [וילך מאתו כברת ארץ] [55],

הערות[עריכה]

  1. ^ הא דקתני 'אחותו יש לה קנס'
  2. ^ במפותה קאמר, דבת קנסא נמי היא, ולהצילה לא ניתן, דהא אינה מקפדת
  3. ^ לעולם באנוסה, וכגון
  4. ^ של זה שלא ניתן להורגו מעתה
  5. ^ הנרדף או הרואהו
  6. ^ אלא בנפשו
  7. ^ שהוא מתכוין להרוג את חבירו והכה את האשה
  8. ^ ואי לא מתכוין להרוג, דשוגג הוא - אמאי מקטיל? אלא לאו שמע מינה במתכוין, וסתם רוצח ניתן להצילו בנפשו, כדאמרינן לעיל, וזה - רודף היה: שהיה מתכוין
  9. ^ שאין כאן חיוב מיתה
  10. ^ דמי ולדות
  11. ^ הרואה
  12. ^ דהוא לא ניתן להורגו, הלכך אין כאן מיתה, ויענש
  13. ^ אמאי יענש? הא רודף הוא וניתן להציל בנפשו
  14. ^ להכי משלם ואף על גב צד מיתה
  15. ^ המיתה והתשלומין אינן באין לו על ידי אדם אחד: שהמיתה באה עליו בשביל חבירו שהיה מריב עמו, והתשלומין - דבעל האשה הן: דאיניש דעלמא הוא! הלכך: לא מיפטר מתשלומין דהאי - משום חיוב מיתה דמיחייב אאידך
  16. ^ אם היה כאן חיוב מיתה אין חילוק להתחייב תשלומין בין שהמיתה באה עליו בשביל בעל התשלומין בין שבאה עליו בשביל אחר פטור
  17. ^ ברדיפה זו: שהרי ניתן להציל בנפשו! ואף על גב דכלים הללו - של שאר כל אדם הן, דמיתה לזה ותשלומין לזה - פטור
  18. ^ ורודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, וזה רודף אחריו להצילו
  19. ^ בעבודת כוכבים
  20. ^ והדר יליף
  21. ^ 'מחלליה מות יומת' (שמות לא יד) 'ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולא תחלל' (ויקרא יח כא)
  22. ^ שם האיש
  23. ^ 'וחי בהם' (ויקרא יח ה) - ולא שימות בהם
  24. ^ לקמן יליף לה
  25. ^ לקמן מפרש כמה פרהסיא
  26. ^ בפרהסיא איכא חלול השם, וצריך לקדש את השם, וזהו 'ונקדשתי': שמוסר נפשו על אהבת יוצרו
  27. ^ 'ואהבת את ה' אלהיך' משמע שלא תמירנו בעבודת כוכבים
  28. ^ כלומר: תהא אהבתו חביבה לך יותר מכל החביב לך
  29. ^ ואם אמר לו "הוי רוצח והרוג את הנפש, ואם לאו הריני הורגך" - יהרג ואל יעבור
  30. ^ שלא תדחה נפש חבירו - דאיכא תרתי: אבוד נשמה ועבירה - מפני נפשו, דליכא אלא חדא: אבוד נשמה, והוא לא יעבור! דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום 'וחי בהם' - משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל, והכא, גבי רוצח - כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה - למה יהא מותר לעבור? מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו? הלכך: דְבַר המקום לא ניתן לדחות
  31. ^ אדון עירי ונכרי הוה
  32. ^ מי יודע שיהא דמך חביב ונאה ליוצרך יותר מדם חבירך? הלכך אין כאן לומר 'וחי בהם - ולא שימות בהם': שלא התיר הכתוב אלא משום חביבות נפשם של ישראל להקב"ה, וכאן - שיש אבוד נפש חבירו - לא ניתן דבר המלך לדחות, שצוה על הרציחה
  33. ^ שלא ירגילו העובדי כוכבים להמריך את הלבבות לכך
  34. ^ שרוך הנעל: שאם דרך הנכרים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר, כגון שיש צד יהדות בדבר, ודרך ישראל להיות צנועים, אפילו שנוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא - יקדש את השם בפני חביריו ישראל, והאי 'פרהסיא' מדבר בישראל
  35. ^ דעשרה בעינן וכולהו ישראל
  36. ^ במרגלים
  37. ^ ונבעלה לעובד כוכבים ולא מסרה נפשה לקטלא
  38. ^ אינה עושה מעשה: הוא עושה בה מעשה
  39. ^ שאין העובד כוכבים מתכוין להעבירו מיראתו אלא להנאת עצמו מתכוין
  40. ^ ואין כאן חלול השם ליהרג על כך
  41. ^ כלי נחשת שנותנין בהם גחלים, גבוהין הן, ועומדין לפני שולחן מלכים להתחמם כנגדן
  42. ^ יום חג היה לפרסיים שנוטלין משרתי עבודת כוכבים אור מכל בית ובית, ומעמידין בבית עבודת כוכבים שלהם, ומתחממין העם כנגדן; והיו נוטלין אף מבית ישראל בעל כרחם - היכי יהבינן להו ולא מסרי נפשייהו אקדושת השם? הלא חק עבודת כוכבים הוא
  43. ^ הואיל והעכו"ם אינו מתכוין להעבירו, אלא להנאת עצמו מתכוין: שצריך לאותו הכלי - אין כאן קידוש השם ליהרג עליו, ואף על פי שהעכו"ם אינו צריך לו אלא לחוק עבודת כוכבים – 'הנאת עצמו' הוא: שצריך לאותו כלי, ואינו אומר לי שאעבוד אני
  44. ^ קצור עשב מאכל בהמה
  45. ^ האספסתא
  46. ^ העכו"ם: דכיון דאינו מתכוין להעבירו אלא לצורכי עצמו - אין כאן חילול השם
  47. ^ להעבירו הוא מתכוין, ואי פרהסיא הוא או שעת גזרת המלכות
  48. ^ אספסתא
  49. ^ בן נח מוזהר על עבודת כוכבים כדאמר ב'ארבע מיתות' (נו.)
  50. ^ ואם אמר "עבור ואל תהרג" - מצוה היא לקדש את השם או לא
  51. ^ כל מידי דשייך בהו קדושת השם שייכא בהו, דאם אומר "לו לעבור על אותן מצות או יהרג", ואם לא יקדש את השם - יעבור עליהם, הלכך האי נמי בכללן הוא
  52. ^ אבזרייהו = לוד אפרטנמנ"ט ודוגמתו במנחות (דף עג:) 'עולה וכל אביזרהא'
  53. ^ מאחר שקבל עליו נעמן שלא לעבוד עבודת כוכבים - אמר לו לאלישע
  54. ^ שאני אנוס בדבר שאדוני נשען על ידי
  55. ^ אלמא הודה לו