ביאור:בבלי סנהדרין דף עד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת סנהדרין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

רב פפא אמר: ^[1] - במפותה ^[2] ודברי הכל.

אביי אמר: ^[3] ביכול להציל באחד מאבריו ^[4], ורבי יונתן בן שאול היא, דתניא: 'רבי יונתן בן שאול אומר: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, ויכול ^[5] להצילו באחד מאבריו, ולא הציל ^[6] - נהרג עליו.' מאי טעמא דרבי יונתן בן שאול? דכתיב (שמות כא כב) וכי ינצו אנשים וגו' [ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפללים], ואמר רבי אלעזר: בְּמַצּוֹת שבמיתה ^[7] הכתוב מדבר, דכתיב (שמות כא כג) ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש' [(להלן עט,א) מובא דרש זה בשם רבנן] ^[8]; ואפילו הכי אמר רחמנא 'ולא יהיה אסון ^[9] ענוש יענש ^[10]'; אי אמרת בשלמא 'יכול להציל באחד מאבריו - לא ניתן להצילו בנפשו' היינו דמשכחת לה דיענש, כגון שיכול ^[11] להציל באחד מאבריו ^[12]; אלא אי אמרת יכול להציל באחד מאבריו נמי ניתן להצילו בנפשו - היכי משכחת לה דיענש ^[13]?

דילמא ^[14] שאני הכא דמיתה לזה ותשלומין לזה ^[15].

לא שנא ^[16], דאמר רבא: 'רודף שהיה רודף אחר חבירו ושיבר את הכלים - בין של נרדף ובין של כל אדם – פטור' מאי טעמא? - מתחייב בנפשו הוא ^[17]; ונרדף ששיבר את הכלים של רודף – פטור, של כל אדם – חייב: של רודף פטור - שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו; של כל אדם חייב - שמציל עצמו בממון חבירו; ורודף שהיה רודף אחר רודף להצילו ^[18], ושיבר את הכלים - בין של רודף בין של נרדף, בין של כל אדם – פטור, ולא מן הדין: שאם אי אתה אומר כן - נמצא אין לך כל אדם שמציל את חבירו מיד הרודף.

אבל הרודף אחר בהמה [והמחלל את השבת ועובד עבודת כוכבים - אין מצילין אותן בנפשן]:

תניא: רבי שמעון בר יוחאי אומר: העובד עבודת כוכבים - ניתן להצילו בנפשו מקל וחומר: ומה פגם הדיוט [נערה המאורסה] ניתן להצילו בנפשו, פגם גבוה לא כל שכן!

וכי עונשין מן הדין?

קא סבר עונשין מן הדין!

תניא: רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: המחלל את השבת - ניתן להצילו בנפשו.

סבר לה כאבוה ^[19] דאמר: עונשין מן הדין, ואתיא ^[20] שבת ב'חילול' 'חילול' מעבודת כוכבים ^[21].

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נימנו וגמרו בעליית בית נתזה ^[22] בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג ^[23], חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ^[24].

ועבודה זרה לא? והא תניא: אמר רבי ישמעאל: מנין שאם אמרו לו לאדם "עבוד עבודה זרה ואל תהרג" - מנין שיעבוד ואל יהרג? תלמוד לומר: (ויקרא יח ה) [ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה’]; 'וחי בהם' - ולא שימות בהם.

יכול אפילו בפרהסיא ^[25]?

תלמוד לומר: (ויקרא כב לב) ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי [בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם] ^[26].

אינהו דאמור כר"א, דתניא: ר"א אומר: (דברים ו ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך ^[27]; אם נאמר 'בכל נפשך' למה נאמר 'בכל מאדך' ואם נאמר 'בכל מאדך' למה נאמר 'בכל נפשך'? - אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו - לכך נאמר 'בכל נפשך'; ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו - לכך נאמר 'בכל מאדך' ^[28].

'גילוי עריות ושפיכות דמים' – כדרבי, דתניא: רבי אומר: (דברים כב כו) [ולנער לא תעשה דבר אין לנער חטא מות] כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש [כן הדבר הזה]; וכי מה למדנו מרוצח? מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד: מקיש רוצח לנערה המאורסה: מה נערה המאורסה ניתן להצילו בנפשו - אף רוצח ניתן להצילו בנפשו; ומקיש נערה המאורסה לרוצח: מה רוצח יהרג ואל יעבור ^[29] - אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור.

רוצח גופיה מנא לן?

סברא הוא ^[30] - דההוא דאתא לקמיה דרבה, ואמר ליה: אמר לי מרי דוראי ^[31]: "זיל קטליה לפלניא ואי לא קטלינא לך"!

אמר ליה: לקטלוך ולא תיקטול: מי יימר דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי ^[32]!?

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלא בשעת גזרת המלכות [השמד], אבל בשעת גזרת המלכות - אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור ^[33].

כי אתא רבין, אמר רבי יוחנן: אפילו שלא בשעת גזרת מלכות [השמד] לא אמרו אלא בצינעא, אבל בפרהסיא - אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור.

מאי מצוה קלה?

אמר רבא בר רב יצחק אמר רב:

עמוד ב

אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא ^[34].

וכמה 'פרהסיא'?

אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: אין פרהסיא פחותה מעשרה בני אדם

פשיטא!?

ישראלים בעינן, דכתיב (ויקרא כב לב) ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל [אני ה' מקדשכם].

בעי רבי ירמיה: תשעה ישראל ונכרי אחד מהו?

תא שמע דתני רב ינאי, אחוה דרבי חייא בר אבא: אתיא 'תוך' 'תוך' ^[35]: כתיב הכא (ויקרא כב לב) [ולא תחללו את שם קדשי] ונקדשתי בתוך בני ישראל [אני ה' מקדשכם] וכתיב התם ^[36]: (במדבר טז כא) הבדלו מתוך העדה הזאת [ואכלה אתם כרגע]: מה להלן עשרה וכולהו ישראל - אף כאן עשרה וכולהו ישראל.

והא אסתר פרהסיא הואי ^[37]?

אמר אביי: אסתר - קרקע עולם היתה ^[38].

רבא אמר: הנאת עצמן ^[39] שאני ^[40]; דאי לא תימא הכי - הני קוואקי ודימוניקי ^[41] היכי יהבינן להו ^[42]? אלא הנאת עצמן שאני ^[43] - הכא נמי הנאת עצמן שאני.

ואזדא רבא לטעמיה, דאמר רבא: עכו"ם דאמר ליה להאי ישראל "קטול אספסתא ^[44] בשבתא ושדי לחיותא, ואי לא קטילנא לך" - ליקטיל ^[45] ולא לקטליה ^[46]; "שדי לנהרא" ^[47] - ליקטליה ולא ליקטול ^[48]; מאי טעמא? לעבורי מילתא קא בעי.

בעו מיניה מרבי אמי: בן נח ^[49] מצווה על קדושת השם או אין מצווה על קדושת השם ^[50]?

אמר אביי: תא שמע: 'שבע מצות נצטוו בני נח'; ואם איתא - תמני הויין!

אמר ליה רבא: אינהו וכל אבזרייהו ^[51] ^[52].

מאי הוי עלה?

אמר רב אדא בר אהבה: אמרי בי רב: כתיב ^[53] (מלכים ב ה יח) לדבר הזה יסלח ה' לעבדך בבא אדני בית רמון להשתחות שמה והוא נשען על ידי ^[54] והשתחויתי [בית רמן בהשתחויתי בית רמן יסלח נא ה' לעבדך בדבר הזה] וכתיב (מלכים ב ה יט) ויאמר לו לך לשלום [וילך מאתו כברת ארץ] ^[55],

הערות

^ הא דקתני 'אחותו יש לה קנס'
^ במפותה קאמר, דבת קנסא נמי היא, ולהצילה לא ניתן, דהא אינה מקפדת
^ לעולם באנוסה, וכגון
^ של זה שלא ניתן להורגו מעתה
^ הנרדף או הרואהו
^ אלא בנפשו
^ שהוא מתכוין להרוג את חבירו והכה את האשה
^ ואי לא מתכוין להרוג, דשוגג הוא - אמאי מקטיל? אלא לאו שמע מינה במתכוין, וסתם רוצח ניתן להצילו בנפשו, כדאמרינן לעיל, וזה - רודף היה: שהיה מתכוין
^ שאין כאן חיוב מיתה
^ דמי ולדות
^ הרואה
^ דהוא לא ניתן להורגו, הלכך אין כאן מיתה, ויענש
^ אמאי יענש? הא רודף הוא וניתן להציל בנפשו
^ להכי משלם ואף על גב צד מיתה
^ המיתה והתשלומין אינן באין לו על ידי אדם אחד: שהמיתה באה עליו בשביל חבירו שהיה מריב עמו, והתשלומין - דבעל האשה הן: דאיניש דעלמא הוא! הלכך: לא מיפטר מתשלומין דהאי - משום חיוב מיתה דמיחייב אאידך
^ אם היה כאן חיוב מיתה אין חילוק להתחייב תשלומין בין שהמיתה באה עליו בשביל בעל התשלומין בין שבאה עליו בשביל אחר פטור
^ ברדיפה זו: שהרי ניתן להציל בנפשו! ואף על גב דכלים הללו - של שאר כל אדם הן, דמיתה לזה ותשלומין לזה - פטור
^ ורודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, וזה רודף אחריו להצילו
^ בעבודת כוכבים
^ והדר יליף
^ 'מחלליה מות יומת' (שמות לא יד) 'ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולא תחלל' (ויקרא יח כא)
^ שם האיש
^ 'וחי בהם' (ויקרא יח ה) - ולא שימות בהם
^ לקמן יליף לה
^ לקמן מפרש כמה פרהסיא
^ בפרהסיא איכא חלול השם, וצריך לקדש את השם, וזהו 'ונקדשתי': שמוסר נפשו על אהבת יוצרו
^ 'ואהבת את ה' אלהיך' משמע שלא תמירנו בעבודת כוכבים
^ כלומר: תהא אהבתו חביבה לך יותר מכל החביב לך
^ ואם אמר לו "הוי רוצח והרוג את הנפש, ואם לאו הריני הורגך" - יהרג ואל יעבור
^ שלא תדחה נפש חבירו - דאיכא תרתי: אבוד נשמה ועבירה - מפני נפשו, דליכא אלא חדא: אבוד נשמה, והוא לא יעבור! דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום 'וחי בהם' - משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל, והכא, גבי רוצח - כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה - למה יהא מותר לעבור? מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו? הלכך: דְבַר המקום לא ניתן לדחות
^ אדון עירי ונכרי הוה
^ מי יודע שיהא דמך חביב ונאה ליוצרך יותר מדם חבירך? הלכך אין כאן לומר 'וחי בהם - ולא שימות בהם': שלא התיר הכתוב אלא משום חביבות נפשם של ישראל להקב"ה, וכאן - שיש אבוד נפש חבירו - לא ניתן דבר המלך לדחות, שצוה על הרציחה
^ שלא ירגילו העובדי כוכבים להמריך את הלבבות לכך
^ שרוך הנעל: שאם דרך הנכרים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר, כגון שיש צד יהדות בדבר, ודרך ישראל להיות צנועים, אפילו שנוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא - יקדש את השם בפני חביריו ישראל, והאי 'פרהסיא' מדבר בישראל
^ דעשרה בעינן וכולהו ישראל
^ במרגלים
^ ונבעלה לעובד כוכבים ולא מסרה נפשה לקטלא
^ אינה עושה מעשה: הוא עושה בה מעשה
^ שאין העובד כוכבים מתכוין להעבירו מיראתו אלא להנאת עצמו מתכוין
^ ואין כאן חלול השם ליהרג על כך
^ כלי נחשת שנותנין בהם גחלים, גבוהין הן, ועומדין לפני שולחן מלכים להתחמם כנגדן
^ יום חג היה לפרסיים שנוטלין משרתי עבודת כוכבים אור מכל בית ובית, ומעמידין בבית עבודת כוכבים שלהם, ומתחממין העם כנגדן; והיו נוטלין אף מבית ישראל בעל כרחם - היכי יהבינן להו ולא מסרי נפשייהו אקדושת השם? הלא חק עבודת כוכבים הוא
^ הואיל והעכו"ם אינו מתכוין להעבירו, אלא להנאת עצמו מתכוין: שצריך לאותו הכלי - אין כאן קידוש השם ליהרג עליו, ואף על פי שהעכו"ם אינו צריך לו אלא לחוק עבודת כוכבים – 'הנאת עצמו' הוא: שצריך לאותו כלי, ואינו אומר לי שאעבוד אני
^ קצור עשב מאכל בהמה
^ האספסתא
^ העכו"ם: דכיון דאינו מתכוין להעבירו אלא לצורכי עצמו - אין כאן חילול השם
^ להעבירו הוא מתכוין, ואי פרהסיא הוא או שעת גזרת המלכות
^ אספסתא
^ בן נח מוזהר על עבודת כוכבים כדאמר ב'ארבע מיתות' (נו.)
^ ואם אמר "עבור ואל תהרג" - מצוה היא לקדש את השם או לא
^ כל מידי דשייך בהו קדושת השם שייכא בהו, דאם אומר "לו לעבור על אותן מצות או יהרג", ואם לא יקדש את השם - יעבור עליהם, הלכך האי נמי בכללן הוא
^ אבזרייהו = לוד אפרטנמנ"ט ודוגמתו במנחות (דף עג:) 'עולה וכל אביזרהא'
^ מאחר שקבל עליו נעמן שלא לעבוד עבודת כוכבים - אמר לו לאלישע
^ שאני אנוס בדבר שאדוני נשען על ידי
^ אלמא הודה לו

[1] הא דקתני 'אחותו יש לה קנס'

[2] במפותה קאמר, דבת קנסא נמי היא, ולהצילה לא ניתן, דהא אינה מקפדת

[3] לעולם באנוסה, וכגון

[4] של זה שלא ניתן להורגו מעתה

[5] הנרדף או הרואהו

[6] אלא בנפשו

[7] שהוא מתכוין להרוג את חבירו והכה את האשה

[8] ואי לא מתכוין להרוג, דשוגג הוא - אמאי מקטיל? אלא לאו שמע מינה במתכוין, וסתם רוצח ניתן להצילו בנפשו, כדאמרינן לעיל, וזה - רודף היה: שהיה מתכוין

[9] שאין כאן חיוב מיתה

[10] דמי ולדות

[11] הרואה

[12] דהוא לא ניתן להורגו, הלכך אין כאן מיתה, ויענש

[13] אמאי יענש? הא רודף הוא וניתן להציל בנפשו

[14] להכי משלם ואף על גב צד מיתה

[15] המיתה והתשלומין אינן באין לו על ידי אדם אחד: שהמיתה באה עליו בשביל חבירו שהיה מריב עמו, והתשלומין - דבעל האשה הן: דאיניש דעלמא הוא! הלכך: לא מיפטר מתשלומין דהאי - משום חיוב מיתה דמיחייב אאידך

[16] אם היה כאן חיוב מיתה אין חילוק להתחייב תשלומין בין שהמיתה באה עליו בשביל בעל התשלומין בין שבאה עליו בשביל אחר פטור

[17] ברדיפה זו: שהרי ניתן להציל בנפשו! ואף על גב דכלים הללו - של שאר כל אדם הן, דמיתה לזה ותשלומין לזה - פטור

[18] ורודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, וזה רודף אחריו להצילו

[19] בעבודת כוכבים

[20] והדר יליף

[21] 'מחלליה מות יומת' (שמות לא יד) 'ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולא תחלל' (ויקרא יח כא)

[22] שם האיש

[23] 'וחי בהם' (ויקרא יח ה) - ולא שימות בהם

[24] לקמן יליף לה

[25] לקמן מפרש כמה פרהסיא

[26] בפרהסיא איכא חלול השם, וצריך לקדש את השם, וזהו 'ונקדשתי': שמוסר נפשו על אהבת יוצרו

[27] 'ואהבת את ה' אלהיך' משמע שלא תמירנו בעבודת כוכבים

[28] כלומר: תהא אהבתו חביבה לך יותר מכל החביב לך

[29] ואם אמר לו "הוי רוצח והרוג את הנפש, ואם לאו הריני הורגך" - יהרג ואל יעבור

[30] שלא תדחה נפש חבירו - דאיכא תרתי: אבוד נשמה ועבירה - מפני נפשו, דליכא אלא חדא: אבוד נשמה, והוא לא יעבור! דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום 'וחי בהם' - משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל, והכא, גבי רוצח - כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה - למה יהא מותר לעבור? מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו? הלכך: דְבַר המקום לא ניתן לדחות

[31] אדון עירי ונכרי הוה

[32] מי יודע שיהא דמך חביב ונאה ליוצרך יותר מדם חבירך? הלכך אין כאן לומר 'וחי בהם - ולא שימות בהם': שלא התיר הכתוב אלא משום חביבות נפשם של ישראל להקב"ה, וכאן - שיש אבוד נפש חבירו - לא ניתן דבר המלך לדחות, שצוה על הרציחה

[33] שלא ירגילו העובדי כוכבים להמריך את הלבבות לכך

[34] שרוך הנעל: שאם דרך הנכרים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר, כגון שיש צד יהדות בדבר, ודרך ישראל להיות צנועים, אפילו שנוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא - יקדש את השם בפני חביריו ישראל, והאי 'פרהסיא' מדבר בישראל

[35] דעשרה בעינן וכולהו ישראל

[36] במרגלים

[37] ונבעלה לעובד כוכבים ולא מסרה נפשה לקטלא

[38] אינה עושה מעשה: הוא עושה בה מעשה

[39] שאין העובד כוכבים מתכוין להעבירו מיראתו אלא להנאת עצמו מתכוין

[40] ואין כאן חלול השם ליהרג על כך

[41] כלי נחשת שנותנין בהם גחלים, גבוהין הן, ועומדין לפני שולחן מלכים להתחמם כנגדן

[42] יום חג היה לפרסיים שנוטלין משרתי עבודת כוכבים אור מכל בית ובית, ומעמידין בבית עבודת כוכבים שלהם, ומתחממין העם כנגדן; והיו נוטלין אף מבית ישראל בעל כרחם - היכי יהבינן להו ולא מסרי נפשייהו אקדושת השם? הלא חק עבודת כוכבים הוא

[43] הואיל והעכו"ם אינו מתכוין להעבירו, אלא להנאת עצמו מתכוין: שצריך לאותו הכלי - אין כאן קידוש השם ליהרג עליו, ואף על פי שהעכו"ם אינו צריך לו אלא לחוק עבודת כוכבים – 'הנאת עצמו' הוא: שצריך לאותו כלי, ואינו אומר לי שאעבוד אני

[44] קצור עשב מאכל בהמה

[45] האספסתא

[46] העכו"ם: דכיון דאינו מתכוין להעבירו אלא לצורכי עצמו - אין כאן חילול השם

[47] להעבירו הוא מתכוין, ואי פרהסיא הוא או שעת גזרת המלכות

[48] אספסתא

[49] בן נח מוזהר על עבודת כוכבים כדאמר ב'ארבע מיתות' (נו.)

[50] ואם אמר "עבור ואל תהרג" - מצוה היא לקדש את השם או לא

[51] כל מידי דשייך בהו קדושת השם שייכא בהו, דאם אומר "לו לעבור על אותן מצות או יהרג", ואם לא יקדש את השם - יעבור עליהם, הלכך האי נמי בכללן הוא

[52] אבזרייהו = לוד אפרטנמנ"ט ודוגמתו במנחות (דף עג:) 'עולה וכל אביזרהא'

[53] מאחר שקבל עליו נעמן שלא לעבוד עבודת כוכבים - אמר לו לאלישע

[54] שאני אנוס בדבר שאדוני נשען על ידי

[55] אלמא הודה לו

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]