ביאור:בבלי סנהדרין דף סד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סנהדרין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
"הס [1] שלא להזכיר בשם ה'" - שלא לימדו אביו ואמו; מיד הוציא יראתו מחיקו ומחבקה ומנשקה עד שנבקעה כריסו ונפלה יראתו לארץ ונפל הוא עליה לקיים מה שנאמר [2] ונתתי פגריכם על פגרי גלוליכם [אם כן היה יצר לעבודה זרה]!?
בתר דאביקו ביה.
תא שמע: (עזרא ט ד) [ויקם על מעלה הלוים ישוע ובני קדמיאל שבניה בני שרביה בני כנני] ויזעקו בקול גדול אל ה' אלהיהם [3] - מאי אמור?
אמר רב יהודה, ואיתימא רבי יונתן: בייא בייא [4] היינו דאחרביה לביתא [5], וקליא להיכלא, וקטלינהו לצדיקי, ואגלינהו לישראל מארעייהו, ועדיין הוא מרקד בינן; כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא [6]? לא איהו בעינן, ולא אגריה בעינן [7]!
בתר דאביקו ביה.
[8] יתבו תלתא יומא בתעניתא, בעו רחמי [9]; נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתיב בה "אמת" [10].
אמר רבי חנינא: שמע מינה: חותמו של הקדוש ברוך הוא "אמת" [11].
נפק כגוריא [12] דנורא מבית קדשי הקדשים, אמר להו נביא לישראל: היינו יצרא דעבודה זרה; בהדי דקתפסי ליה - אישתמיט ביניתא [13] מיניה, ואזל קליה [נשמע קולו] בארבע מאה פרסי; אמרו: היכי ניעבד? דילמא משמיא מרחמי עליה!?
אמר להו נביא: שדיוהו בדודא דאברא [14], וכסיוה באברא, דשייף קליה [15] - דכתיב (זכריה ה ח) ויאמר זאת הרשעה וישלך אותה אל תוך האיפה וישלך את האבן העופרת אל פיה [16]; אמרי: הואיל ועת רצון הוא - ניבעי רחמי איצרא דעבירה [17].
בעו רחמי - אימסר בידייהו, חבשוהו תלתא יומי [18]. איבעו ביעתא בת יומא לחולה [19] ולא אשכחו [20], אמרו: היכי נעביד? ניבעי פלגא [21]? פלגא מרקיעא לא יהבי! כחלינהו לעיניה [22] אהני ביה [23] דלא איגרי איניש בקרובתיה [24].
אמר רב יהודה אמר רב: מעשה בנכרית אחת שהיתה חולה ביותר; אמרה: אם תעמוד ההיא אשה מחוליה - תלך ותעבוד לכל עבודה זרה שבעולם; עמדה והלכה לכל עבודה זרה שבעולם; כיון שהגיע לפעור, שאלה לכומרים: במה עובדין לזו? אמרו לה: אוכלין תרדין ושותין שכר [25] ומתריזין בפניה.
אמרה: מוטב שתחזור ההוא אשה לחוליה ולא תעבוד עבודה זרה בכך.
אתם בית ישראל אינן כן [26]: (במדבר כה ה) [ויאמר משה אל שפטי ישראל הרגו איש אנשיו] הנצמדים לבעל פעור - כצמיד פתיל [27]; (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם [חיים כלכם היום] - כשתי תמרות הדבוקות זו בזו [28].
במתניתא תנא: הנצמדים לבעל פעור - כצמיד על יד אשה; ואתם הדבקים בה' אלהיכם - דבוקים ממש [29].
תנו רבנן: מעשה בסבטא [30] בן אלס [31] שהשכיר חמורו לנכרית אחת; כיון שהגיעה לפעור - אמרה לו: המתן עד שאכנס ואצא; לאחר שיצאה אמר לה: אף את המתיני עד שאכנס ואצא; אמרה לו: ולא יהודי אתה? אמר לה: ומאי איכפת ליך? נכנס, פער בפניו, וקינח בחוטמו [32], והיו כומרין מקלסין [33] לו ואומרים: מעולם לא היה אדם שעבדו לזו בכך!
הפוער עצמו לבעל פעור - הרי זה עבודתו, אף על גב דמיכוין לביזוי [34]; הזורק אבן למרקוליס - זו היא עבודתו, אף על גב דמיכוין למירגמיה.
רב מנשה הוה קאזיל לבי תורתא [35]; אמרו לו: עבודה זרה היא דקאי הכא! שקל פיסא [36], שדא ביה; אמרו לו: מרקוליס היא [37]! אמר להו: 'הזורק אבן למרקוליס [38]' תנן [39]. אתא, שאל בי מדרשא, אמרו ליה : 'הזורק אבן במרקוליס [40]' תנן, אף על גב דמיכוין למירגמיה. אמר להו: איזיל אישקלה [41]? אמרו ליה: אחד הנוטלה ואחד הנותנה – חייב: כל חדא וחדא - רווחא לחבירתה שביק [42].
משנה:
הנותן מזרעו למולך - אינו חייב עד שימסור למולך [43] ויעביר באש [44].
מסר למולך ולא העביר באש, העביר באש ולא מסר למולך - אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש.
גמרא:
קתני [45] 'עבודה זרה [46]' וקתני 'מולך' [47]?
אמר רבי אבין: תנן כמאן דאמר 'מולך לאו עבודה זרה היא', דתניא: 'אחד למולך ואחד לשאר עבודה זרה [48] – חייב [49]; רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: למולך חייב, שלא למולך פטור [50]' [51].
אמר אביי: רבי אלעזר בר' שמעון ורבי חנינא בן אנטיגנוס אמרו דבר אחד: רבי אלעזר ברבי שמעון – הא, דאמרן; רבי חנינא בן אנטיגנוס – דתניא: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: מפני מה תפסה תורה לשון 'מולך'? כל שהמליכוהו עליהם [52]: אפילו צרור, ואפילו קיסם.
רבא אמר: [53] מולך עראי איכא בינייהו [54].
אמר רבי ינאי [55]: אינו חייב עד שימסרנו לכומרין, שנאמר (ויקרא יח כא) ומזרעך לא תתן להעביר למולך [ולא תחלל את שם אלקיך אני ה’] [56].
תניא נמי הכי [דומה לתוספתא פ"י מ"ג]: יכול העביר ולא מסר יהא חייב? - תלמוד לומר: לא תתן; מסר למולך ולא העביר - יכול יהא חייב? - תלמוד לומר: להעביר [57]; מסר והעביר [58] שלא למולך - יכול יהא חייב? - תלמוד לומר: למולך; מסר והעביר למולך ולא באש - יכול יהא חייב? - נאמר כאן 'להעביר' ונאמר להלן (דברים יח י) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש [קסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף] - מה להלן באש - אף כאן באש, ומה כאן מולך - אף להלן מולך.
[59].
אמר רב אחא בריה דרבא: העביר כל זרעו פטור, שנאמר 'מִזרעך' ולא כל זרעך.
בעי רב אשי: העבירו [60] סומא מהו? ישן מהו [61]? בן בנו ובן בתו מהו?
תפשוט מיהא [62] חדא [63], דתניא [ספרא קדושים פרשה י משנה ו]: (ויקרא כ ג) [ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אתו מקרב עמו] כי מזרעו נתן למולך [למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי] מה תלמוד לומר [64]? לפי שנאמר (דברים יח י) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש [קסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף] - אין לי אלא בנו ובתו, בן בנו ובן בתו מנין? תלמוד לומר: (ויקרא כ ד) [ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא] בתתו מזרעו [למלך לבלתי המית אתו] [65].
[66] תנא פתח [67] ב'כי מזרעו [68]' [פסוק ג] וסליק [69] 'בתתו מזרעו' [פסוק ד]!?
[70] דרשה אחרינא הוא [בסיפא]: 'זרעו' אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול מנין? - תלמוד לומר: 'בתתו מזרעו'
[71].
אמר רב יהודה: אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה [72].
היכי דמי?
אמר אביי: שִׂרְגָא דליבני במיצעי, נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא [73].
רבא אמר: כמשוורתא דפוריא [74] [פירוש אחר משוורתא = stirrup, כלומר: כלי שדורכים עליו כמו מדרגה שאינה קבועה, תלויה; ורבא אינו חולק על אביי, אלא מוסיף: על שריג הלבנים הנמצא בין הלהבות עולים ויורדים באמצעות המשוורתא].
תניא כוותיה דרבא [דומה לתוספתא פ"י מ"ג]: 'אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברתו [75]; העבירה ברגל – פטור [76], ואינו חייב אלא על יוצאי יריכו: [הא כיצד] בנו ובתו חייב, אביו ואמו אחיו ואחותו פטור; העביר עצמו פטור; ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב;
אחד למולך ואחד לשאר עבודה זרה – חייב; רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: למולך חייב, שלא למולך פטור'.
אמר עולא: מאי טעמא דרבי אלעזר ברבי שמעון [77]? - אמר קרא (דברים יח י) לא ימצא בך [מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף] – 'בך' = בעצמך.
ורבנן לא דרשי 'בך' [78]? והתנן: 'אבידתו ואבידת אביו - שלו קודמת', ואמרינן: מאי טעמא? ואמר רב יהודה: אמר קרא: (דברים טו ד) אפס כי לא יהיה בך אביון [כי ברך יברכך ה' בארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה לרשתה] [79] - שלו קודמת לשל כל אדם'!
והתם מ'אפס' [80].
אמר רבי יוסי בר' חנינא: שלש כריתות בעבודה זרה [81] - למה? אחת לכדרכה, ואחת לשלא כדרכה [82] ואחת למולך [83];
ולמאן דאמר מולך - עבודה זרה היא [84] - כרת במולך למה לי? למעביר בנו שלא כדרכה,
ולמאן דאמר [85] מגדף - עבודה זרה היא [86], כרת במגדף למה לי [87]?
לכדתניא [88]: (במדבר טו לא) [כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר] הכרת תכרת [הנפש ההוא עונה בה]; הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא - דברי רבי עקיבא; אמר לו רבי ישמעאל: והלא כבר נאמר 'ונכרתה' [89]! וכי שלשה עולמים יש? אלא: ונכרתה בעולם הזה, הכרת לעולם הבא, תכרת - דברה תורה כלשון בני אדם [90].
הערות
[עריכה]- ^ שתוק! כמו (במדבר יג ל) ויהס כלב: השתיקם
- ^ שם
- ^ באנשי כנסת הגדולה כתיב
- ^ בלשון ארמי הוי לשון גנוח וצעקה, כמו 'אהה' בלשון הקודש
- ^ למקדשו
- ^ לכוף את יצרנו ולקבל שכר על כך
- ^ אלמא יצר תקפן
- ^ מלתיה דרב יהודה מסיק
- ^ היו מבקשים רחמים שימסר בידם יצר הרע של עבודת כוכבים
- ^ משמע: מסכים אני עמהם בתקנה זו, שטוב הדבר לסלקו
- ^ שהמלך נאות ומסכים עם עבדיו, חותם עמהם בתקנתם את חותמו
- ^ ארי קטן
- ^ שער
- ^ קלחת של עופרת
- ^ שואף את הקול ומעכבו לצאת יותר מכל כלי מתכות
- ^ 'זאת הרשעה': זהו יצר הרע; ובנבואת זכריה כתיב, שהיה בתחילת בית שני
- ^ של עריות
- ^ ומתוך כך פסק חמום הזכרים מלהוליד והנקבות מלילד
- ^ נתבקשה ביצה שנולדה בו ביום
- ^ שאפילו אותן שהיו גמורות קודם לכן פסקו מלצאת
- ^ שלא יהא שולט במקום עבירה כדי שלא יהא תובע עריות
- ^ סמו עיניו בכחול
- ^ הך תקנתא פורתא
- ^ באמו ובאחותו, אבל מתגרה הוא באשת איש ובנדה
- ^ תרדין =בלד"ש בלע"ז, ומשלשלין את המעים; וכן שכר חדש
- ^ רב יהודה קאמר לה, למדרשיה לקרא
- ^ כלומר: אבל אבותם לא השיבו זאת על לבם שעבודה זרה מגונה היא מכל עבודה זרה שבעולם, ונצמדו ואדבקו בה, כצמיד פתיל המוקף על פי כלי שממרחין אותו בשעוה יפה
- ^ ואל המקום לא היו נצמדים, אלא דבוקים כתמרות המדובקות: שדבוקות ואינן דבוקות
- ^ שבח הוא אצלם: ד'דבוק' משמע מחובר טפי מ'נצמד': צמידין אינן מחוברין, ונמשכין וזזין אילך ואילך; 'דבוק' משמע יפה יפה
- ^ שם יהודי הוא
- ^ ב[אות] סמך; ושם מקום הוא
- ^ של פעור
- ^ משבחין
- ^ ואע"ג דמכוין לבזויי - חייב קרבן על שגגתו, ואם התרו בו - חייב מיתה
- ^ מקום
- ^ בלשט"א בלע"ז
- ^ מרקוליס הוא זה וזהו עבודתו
- ^ לפניו לכבדו
- ^ ואני זרקתי להכות בגופו
- ^ עצמו להכותו
- ^ אף על גב שכבר עבד, ואין השבון לדבר - קא בעי למשקליה, כדי שלא תתנאה בעבודה שלו
- ^ מפנה לה מקום לזורקים
- ^ מוסרו ביד משרתי עבודה זרה
- ^ בגמרא מפרש היכי הוו עבדי, וילפי מקראי דתרוייהו בעינן
- ^ מתניתין (דף נג.) בחייבי סקילה
- ^ באנפי נפשה: 'העובד עבודה זרה'
- ^ אלמא מולך - לאו בכלל עבודה זרה! ונפקא מינה דאם זבח וקטר לפניו - פטור; אי נמי: העביר מזרעו לשאר עבודה זרה, ואין דרכה בכך - לא מחייב, ד'מולך' דוקא כתוב: ששמו 'מולך'
- ^ העביר זרעו
- ^ קסבר מולך נמי עבודה זרה הוא, ולא איצטריך לאזהורי עלה בכדרכה, דמ'איכה יעבדו' (דברים יב ל) נפקא, אלא לומר לך שאם עשה שלא כדרכה - חייב
- ^ ד'מולך' דווקא כתיבי, שדרכה בכך
- ^ ולא משום עבודה זרה אזהר עליו, דהא - מ'איכה יעבדו' נפקא, אלא חוק הוא להם, והתורה הקפיד על חוק זה בסקילה, לפיכך הוצרך לכתוב
- ^ שקרא שמו 'מולך'
- ^ לא אמרו דבר אחד
- ^ כגון: צרור וקיסם, שאינו ראוי לכך, וזה לפי שעה המליכוהו עליו להעביר לו בנו זה: לר"א ברבי שמעון לא מחייב אלא במולך קבוע ובא
- ^ לפרושי 'עד שימסור' דמתניתין אתא, למימר דהך מסירה - למשרתי עבודה זרה קאמר
- ^ לא תתן לאחרים להעביר; וסתמא דמילתא: שמשין שלה קא מעבירין לה
- ^ 'לא תתן להעביר' משמע ליה לתנא: נתינה הבאה לכלל העברה, ולא משמע ליה נתינה על מנת להעביר, לחיוביה על נתינה לחודה
- ^ לעבודה זרה אחרת
- ^ הכי גרסינן: תניא נמי הכי: יכול העביר ולא מסר כו' ולא גרסינן בברייתא ברישא 'ומזרעך לא תתן', דתו לא יכול למיתני 'יכול העביר ולא מסר', דהאי 'לא תתן' - מסירה משמע; אלא הכי קתני: 'יכול העביר ולא מסר יהא חייב?' ותיפוק ליה מ'לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש', דלא כתיבא 'מסירה' - תלמוד לומר: לא תתן להעביר: פירש לך הכתוב: על העברה שאינה אלא דרך נתינה
- ^ לבנו
- ^ מי הוה דרך העברה בכך בכהאי גוונא, דאינו יכול לעבור בעצמו אם היה רוצה
- ^ מתניתין
- ^ מהנך שאלות דבן בנו, ובן בתו כבנו
- ^ פשיטא דהאי כרת על כן נכתב: דהא במעביר למולך כתיב (ויקרא כ ג) ואני אתן את פני וגו' ולעיל מיניה [פסוק ב] כתיב ואשר יתן מזרעו למולך מות יומת
- ^ קרא אחרינא הוא, ולא זה שהתחיל התנא לדרוש
- ^ ופרכינן:
- ^ לדרוש
- ^ נתן למולך
- ^ ובסוף דבריו סיים: תלמוד לומר:
- ^ ומשני:
- ^ דרשה אחריתי דרש מבתתו מזרעו: דרשה קמייתא: דבן בנו ובן בתו – מ'כי מזרעו' נפקא ליה, והדר תנא: זרעו פסול מנין? - שהיה לו ממזר והעבירו? תלמוד לומר: בתתו מזרעו ואם העלם יעלימו וגו' - ולא היה צריך למכתב 'בתתו מזרעו', דהא במעביר מזרעו משתעי!? אלא להך דרשה
- ^ שלא שינה מן החוק, אלא כדרך מנהג העברת המולך
- ^ שורת לבנים גבוה לבנה על גבי לבנה והאש מכאן ומכאן, ומעבירין עליו, ואינו שורפו; מדקתני לקמן 'המעביר עצמו פטור' - אלמא לאחר העברה הוא חי; והא דאמרינן (לעיל סג:) גבי חזקיה שסכתו אמו סלמנדרא - לאו למולך היה אלא לאלהי ספרוים, דהתם 'שריפה' כתיב
- ^ אינו מעבירו ברגליו [בהליכה או בריצה] אלא קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות קופצין בימי הפורים: שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה
- ^ עבודתו של מולך
- ^ אלמא דרך עבודתו בקפיצה
- ^ במעביר עצמו
- ^ בתמיה: לאזהרה - למשמע מינה אזהרת עצמו
- ^ הזהר בעצמך שלא תבא לידי עניות נימא ההוא סתמא דלא כרבנן
- ^ דאי לאו לאזהרה אתא, אלא להבטחה שמבטיחם שלא יהיה בהם אביונים - נכתוב 'לא יהיה בך אביון'; מדכתיב 'אפס' - לאזהרה אתא, כלומר: אפס וחדל וכלה עניות ממך; 'אפס' - לשון חדלה וכליה, כמו (בראשית מז טו) כי אָפֵס כסף
- ^ תרתי גבי מולך ב'קדושים תהיו': ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו מקרב עמו (ויקרא כ ג), ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו ואת כל הזונים וגו' (ונתתי את פני וגו') (ויקרא כ ה) ואי נמי סבירא ליה דמולך לאו עבודה זרה הוא, מכל מקום קרי ליה 'עבודה זרה'; והשלישית ב'שלח לך אנשים' כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא וגו' [עונה בה] (במדבר טו לא); ותניא לקמן, ב'אלו שאין להם חלק לעולם הבא': דבר ה' בזה - זה דבור ראשון שנאמר בסיני, והוא עבודה זרה; והא דכתיב הכרת תכרת - חדא חשיב ליה, כדמפרש לקמן: 'דברה תורה כלשון בני אדם'; את ה' הוא מגדף ונכרתה - לקמן מפרש
- ^ כרת יתירא גבי מולך; אם אינו ענין לו - תנהו ענין לזבוח וקטור ונסוך והשתחואה, שהוא חייב עליהם אף שלא כדרכה
- ^ דאף על פי שדרכן בכך מיבעי ליה למכתבה באפי נפשיה דמולך לאו ע"ז הוא והקפידה תורה עליו
- ^ והוי בכלל 'כדרכה': דכל שאר עבודות מ'איכה יעבדו' נפקא; בא הכתוב לחייב עליו אף בשאר עבודה זרה שאין דרכו בכך, שלא מצינו אלא זבוח וקטור ונסוך והשתחואה
- ^ בכריתות
- ^ כגון משורר לע"ז
- ^ אחרי שדרכה בכך - ופלוגתא היא בכריתות (דף ז.): איכא למאן דאמר מגדף היינו מברך את השם
- ^ כדמוקים ליה רבי ישמעאל: אחד לעוה"ז ואחד לעוה"ב
- ^ באותה פרשה עצמה גבי מגדף!? ורבי עקיבא סבירא ליה 'מגדף' היינו 'מברך את השם', כדאמר בכריתות; ועולם הבא לא נפקא ליה בע"ז אלא מ'הכרת תכרת'; ורבי ישמעאל - לאו לרבי עקיבא פריך 'והלא כבר נאמר ונכרתה', דהא רבי עקיבא - במברך את השם מוקים לה! אלא טעמא דנפשיה קאמר: והלא כבר נאמר 'ונכרתה', ואנא סבירא ליה דבע"ז כתיבא
- ^ ודומה לו בשחיטת חולין: 'והלא במוקדשין, האומר "רגלה של זו עולה" - כולה עולה