ביאור:בבלי סנהדרין דף ל
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סנהדרין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
וכל לישני דבי דינא [1], ולא הוה כתב בה 'במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי' [2]: סבר רבינא למימר: היינו דריש לקיש [3]; אמר ליה רב נתן בר אמי: הכי אמרינן משמיה דרבא: כל כי האי גוונא חיישינן לבית דין טועין [4].
אמר רב נחמן בר יצחק: אי כתב בה 'בי דינא' [5] - תו לא צריך.
ודילמא בית דין חצוף הוא, דאמר שמואל: שנים שדנו דיניהן דין אלא שנקראו בית דין חצוף?
דכתב ביה: 'בי דינא דרבנא אשי' [6].
ודילמא רבנן דבי רב אשי - כשמואל סבירא להו?
דכתיב בו 'ואמר לן רבנא אשי [7]' [8].
תנו רבנן: אמר להן אחד "אני ראיתי אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל, ואמר 'של פלוני הן', 'של מעשר שני הן'": בבית - לא אמר כלום [9], בשדה - דבריו קיימין [10]. כללו של דבר: כל שבידו ליטלן - דבריו קיימין; אין בידו ליטלן - לא אמר כלום.
הרי שראו את אביהן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר "של פלוני הן", "של מעשר שני הן": אם כמוסר [11] - דבריו קיימין, אם כמערים [12] - לא אמר כלום.
הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו [13], ובא בעל החלום [14] ואמר לו "כך וכך הן [15], במקום פלוני הן, של מעשר שני הן, זה היה מעשה", ואמרו: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין [16].
שנים אומרים "זכאי כו':
מיכתב היכי כתבי [17]?
רבי יוחנן אמר "זכאי [18]"; ריש לקיש אמר "פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחייב".
רבי אלעזר אמר: "מדבריהן נזדכה פלוני" [19].
מאי בינייהו?
איכא בינייהו לשלומי איהו מנתא בהדייהו [20]: דלמאן דאמר "זכאי" – משלם [21], ולמאן דאמר "פלוני ופלוני מזכין ופלוני ופלוני מחייבין" - לא משלם.
ולמאן דאמר "זכאי" – משלם, לימא להו "אי לדידי צייתיתון אתון נמי לא שלמיתון"?
אלא איכא בינייהו לשלומי אינהו [22] מנתא דידיה [23]: למאן דאמר "זכאי" – משלמי, למאן דאמר "פלוני ופלוני מזכין ופלוני ופלוני מחייבין" - לא משלמי [24].
ולמאן דאמר "זכאי" משלמי - ולימרו ליה "אי לאו את בהדן לא הוה סליק דינא מידי"!
אלא איכא בינייהו משום (ויקרא יט טז) לא תלך רכיל בעמך [לא תעמד על דם רעך אני ה’]; רבי יוחנן אמר "זכאי" משום לא תלך רכיל; ריש לקיש אמר: "פלוני ופלוני מזכין ופלוני פלוני מחייבין" משום דמיחזי כשיקרא; ורבי אלעזר אית ליה דמר ואית ליה דמר, הלכך כתבי הכי: "מדבריהם נזדכה פלוני".
גמרו את הדבר היו מכניסין כו':
למאן? אילימא לבעלי דינין - התם קיימי [25]!?
אלא לעדים.
כמאן?
דלא כרבי נתן, דתניא: לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהן כאחד [26]; רבי יהושע בן קרחה אומר: אפילו בזה אחר זה;
ואין עדותן מתקיימת בבית דין [27] עד שיעידו שניהן כאחד [28]; רבי נתן אומר: שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין את דבריו [29] [ומכל מקום צריך שיהיו שם שניהם כדי שיכניסום!].
לא, לעולם לבעלי דינין, ורבי נחמיה היא [30], דתניא: רבי נחמיה אומר: כך היה מנהגן של נקיי הדעת שבירושלים: מכניסין לבעלי דינין ושומעין דבריהן ומכניסין את העדים ושומעין דבריהם ומוציאין אותן לחוץ ונושאין ונותנין בדבר; גמרו את הדבר מכניסין אותן כו'.
והתניא 'גמרו את הדבר מכניסין את העדים'?
ההיא דלא כרבי נתן.
גופא: לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד; רבי יהושע בן קרחה אומר: אפילו בזה אחר זה.
במאי קמיפלגי [31]? איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא:
איבעית אימא סברא: אמָנָה דקא מסהיד האי - לא קא מסהיד האי, ומָנָה דקא מסהיד האי - לא קמסהיד האי [32];
ואידך?
- אמנה בעלמא תרוייהו קמסהדי [33];
ואיבעית אימא קרא, דכתיב: (ויקרא ה א) [ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה] והוא עד או ראה או ידע [אם לוא יגיד ונשא עונו] [’והוא עד' – בלשון יחיד] [34] ותניא: 'ממשמע שנאמר (דברים יט טו) לא יקום עד [אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר] [35] - איני יודע שהוא אחד? מה תלמוד לומר 'אחד' - זה בנה אב כל מקום שנאמר 'עד' - הרי כאן שנים, עד שיפרט לך הכתוב אחד'; ואפקיה רחמנא בלשון חד [36] למימר: עד דחזו תרווייהו כחד!
ואידך?
והוא עד או ראה או ידע - מכל מקום.
ואין עדותן מתקיימת בבית דין עד שיעידו שניהן כאחד; רבי נתן אומר: שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו;
במאי קמיפלגי?
איבעית אימא סברא איבעית אימא קרא: איבעית אימא סברא: מר סבר עד אחד כי אתי - לשבועה אתי, לממונא לא אתי [37];
ואידך?
אטו כי אתו בהדי הדדי בחד פומא קא מסהדי? אלא מצרפינן להו! הכא נמי ליצרפינהו.
ואיבעית אימא קרא: (ויקרא ה א) [ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע] אם לא יגיד ונשא עונו;
ודכולי עלמא [38] כרבנן, דפליגי עליה דרבי יהושע בן קרחה [39], והכא באקושי הגדה לראיה קא מיפלגי [40]: מר סבר מקשינן הגדה לראיה, ומר סבר לא מקשינן.
רבי שמעון בן אליקים הוה משתקיד [41] עליה דרבי יוסי ברבי חנינא למסמכיה [42], ולא קא מיסתייע מילתא. יומא חד הוה יתיב קמיה דרבי יוחנן, אמר להו: מי איכא דידע הלכה כרבי יהושע בן קרחה או לא?
אמרו ליה רבי שמעון בן אליקים: דין ידע [43].
אמר ליה: לימא איזו!
אמר ליה: ליסמכיה מר ברישא!
סמכיה, אמר ליה: בני! אמור לי: כיצד שמעת?
אמר ליה כך שמעתי: שמודה רבי יהושע בן קרחה לרבי נתן [44].
אמר: לזה הוצרכתי; השתא: ומה עיקר ראיה בהדי הדדי אמר רבי יהושע בן קרחה לא בעינן - הגדה מיבעיא?
אמר ליה: הואיל ועלית - לא תרד.
אמר רבי זירא: שמע מינה: גברא רבה כיון דסמיך – סמיך.
אמר רבי חייא בר אבין אמר רב: הלכה כרבי יהושע בן קרחה בין בקרקעות [45] בין במטלטלין [46].
עולא אמר: הלכה כרבי יהושע בן קרחה בקרקעות [47], אבל לא במטלטלין [48].
אמר ליה אביי: 'הלכה' - מכלל דפליגי [49]? והאמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: 'מודים חכמים לרבי יהושע בן קרחה בעדות קרקע'! ותני רב אידי בר אבין בנזיקין דבי קרנא: מודין חכמים לרבי יהושע בן קרחה בעדות בכור [50] ובעדות קרקע, ובעדות חזקה [51] וכן [52] שבבן ושבבת [53]!
גברא [54] אגברא [55] קא רמית? מר סבר פליגי ומר סבר לא פליגי!
מאי 'וכן שבבן ושבבת'?
אילימא: אחד אומר אחת בגבה [56] ואחד אומר אחת בכריסה - האי חצי דבר וחצי עדות הוא [57]!
אלא: אחד אומר שתים בגבה ואחד אומר שתים בכריסה [58];
אמר רב יוסף: אנא אמינא משמיה דעולא: הלכה כרבי יהושע בן קרחה, בין בקרקעות, בין במטלטלין, ורבנן דאתו ממחוזא אמרי: אמר רבי זירא משמיה דרב: בקרקעות – אִין [59], אבל לא במטלטלין [60].
רב [61] לטעמיה, דאמר רב: הודאה אחר הודאה [62], הודאה אחר הלואה [63] – מצטרפי [64]; הלואה אחר הלואה, הלואה אחר הודאה [65] - לא מצטרפי [66].
אשכחיה רב נחמן בר יצחק לרב הונא בריה דרב יהושע; אמר ליה:
מאי שנא הלואה אחר הלואה דלא, דמנה דקא חזי האי לא קא חזי האי? הודאה אחר הודאה נמי: [67] אמנה דקא מודה קמי האי - לא מודי קמי האי [68]?
דאמר ליה להאי בתרא: "בהאי מנה דאודיי ליה קמך - אודיי ליה נמי קמי פלוני".
אכתי בתרא ידע [69], [70] קמא לא ידע [71]!?
דהדר אזיל אמר ליה לקמא: "האי מנה דאודיי ליה קמך - אודיי ליה נמי קמי פלוני".
אמר ליה: תנוח דעתך שהתנחת את דעתי
אמר ליה: מאי ניחותא? דרבא - ואיתימא רב ששת - שדא בה נרגא: לאו היינו הודאה אחר הלואה [72]!
גירסת רש"י כאן: דאמר ליה לבתרא: "מנה דמודינא קמך יזיפי קמי פלניא", והדר אמר ליה לקמא: "מנה דיזיפי קמך - אודאי ליה קמי פלניא" ותרתי למה לי לרב למימר?
אמר ליה: היינו דשמיע לי עלייכו [73] דרמיתו דיקלי וזקפיתו להו [74]!
נהרדעי אמרי: בין הודאה אחר הודאה, בין הודאה אחר הלואה, בין הלואה אחר הלואה, בין הלואה אחר הודאה - מצטרפות [75].
מאן? - כרבי יהושע בן קרחה.
אמר רב יהודה: עדות המכחשת זו את זו בבדיקות [76] - כשרה בדיני ממונות.
אמר רבא: מסתברא מילתיה דרב יהודה באחד אומר "בארנקי שחורה" ואחד אומר "בארנקי לבנה", אבל אחד אומר "מנה שחור [77]" ואחד אומר "מנה לבן" - אין מצטרפין [78].
וארנקי שחורה בדיני נפשות לא [79]? והאמר רב חסדא: 'אחד אומר "בסייף הרגו" ואחד אומר "בארירן [80] הרגו" - אין זה נכון [81]; אחד אומר "כליו שחורים" ואחד אומר "כליו לבנים" - הרי זה נכון!'?
הערות
[עריכה]- ^ כל דבריהם היו כתובין בלשון 'בית דין', ולא היו חתומין אלא שנים
- ^ כדמצרכינן בכתובות (דף כב.) בשלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם
- ^ דאמר: חזקה אין בית דין כותבין שטר אלא כדת וכהלכה, והני וודאי תלתא הוו
- ^ סבורין שיהו שנים כשרים לדון
- ^ הכל יודעין שאין שנים קרוים ב"ד
- ^ דאינהו ודאי ידעי שאין בית דין קרויין בשנים
- ^ לכתוב כך
- ^ דכיון דהוא היה שם, מסתמא לא צוה לפחות משלשה לכתוב; והאי דנקט 'רב אשי' - לפי שבית דינו היה ראש בימי רבינא, ושניהם סידרו גמרא של תלמוד בבלי, כדאמרינן התם ב'השוכר את הפועלים' (דף פו.): 'רב אשי ורבינא סוף הוראה' ובימיו נאמרו דברים הללו, והוקבעו בגמרא
- ^ אינו נאמן לפי שאין בידו ליטלן
- ^ דמה לו לשקר? אם רוצה - נוטלן ונותנן לאותו שהוא מעיד עליו
- ^ אם נראה להם כמוסר דבריו לבניו באמת בלשון צוואה
- ^ שהוא מתיירא שלא יטלם בחייו, או שלא יחזיקוהו כעשיר להוסיף על יציאותיו
- ^ ולא אמר להו היכן הם
- ^ שר המראה חלומות בלילה
- ^ מגיד לו כמה יש
- ^ ויכול להוציאם במקומן
- ^ פסק דין במקום שיש מחלוקת ונטו אחרי הרבים
- ^ פלוני
- ^ משמע שהיה מחלוקת ביניהם, ומתוך דבריהם נזדכה
- ^ אם טעו השנים וחייבין לשלם מביתם פליגי הנך רבנן בדיין השלישי: אם ישלם חלקו עמהם
- ^ כתבינן ולא כתבינן פלוגתייהו: דקסבר כולם שוין, ואף השלישי ישלם עמהם, דאי לא הוה איהו בהדייהו - בתרי לא הוה מיפסיק דינא
- ^ לבעל הדין
- ^ חלקו של דיין שלישי
- ^ דלהכי כתבינן פלוגתא בהדיא: לאודועי דבתרי נגמר דינא, ולא קיבלו עלייהו כולי דינא
- ^ דהא לא קתני מתניתין שיוציאום לאחר ששמעו דבריהם
- ^ את העדות; ולקמן יליף טעמא
- ^ לפסוק הדין על פיהם
- ^ וסתמא היא, ולא רבי יהושע בן קרחה קאמר לה
- ^ לימא דלא כרבי נתן, דהא מתניתין קתני דלעיילינהו לסהדי משום דמתחילה כשבדקום שמעו דבריו של זה בלא זה
- ^ דאמר בשעת משא ומתן הוו מפקי להו לבעלי דינים
- ^ תנא קמא ורבי יהושע
- ^ זה אומר "בפני הלוהו מנה" וזה אומר "בפני הלוהו מנה", זה לא ראה של זה - נמצא שאין כאן עדות שלם במנה אחד
- ^ מכל מקום תרווייהו מסהדי דמנה קא רשי ביה
- ^ והאי קרא - בשני עדים משתעי, לגבי קרבן שבועת העדות: דאילו השביע עד אחד ולא העידו - פטור
- ^ עד אחד משמע
- ^ דכתיב 'והוא עד'
- ^ עד אחד אינו מחייבו ממון אלא שבועה; הלכך: כשהעיד זה יחידי וזה יחידי - לא שייכא תורת ממון בעדותן, ולא מצרפינן להו, דהא לאו לחיוביה ממונא אתו
- ^ תנא קמא ורבי נתן
- ^ סבירא להו, דאמרי: בעינן שיראו שנים כאחד; וילפינן טעמא מ'והוא עד' דליחזי כחד
- ^ וגבי הגדה פליגי תנאי דסיפא באקושיה הגדה לראיה כדכתיב (ויקרא ה) 'או ראה' 'אם לא יגיד' בחד קרא
- ^ מצפה ומחזר ושוקד
- ^ לסומכו
- ^ זה יודע; ורבי יוסי ברבי חנינא היה
- ^ דכי היכי דלא בעי רבי יהושע ראִיה כי הדדי - הגדה נמי כי הדדי לא בעי
- ^ זה אומר "בפני הודה לו שקרקע זה שלו" וזה אומר "אף בפני הודה לו"
- ^ זה אומר "בפני הלווהו מנה" וזה אומר "בפני הלווהו מנה", ואף על פי דאמנה דקמסהיד האי לא מסהיד האי - מכל מקום תרווייהו מסהדי שחייב לו מנה
- ^ שמוטל הקרקע בפנינו ושניהם מעידין עליה
- ^ דאין עדות שלימה, לא על זה ולא על זה
- ^ עליה רבנן בקרקעות
- ^ תנן בבכורות [פ"ה מ"ד] (דף לה.) כל מומין הראויין לבא בידי אדם... רועים כהנים אין נאמנין לומר "מאליו נפל בו מום זה", לפי שנחשדו כהנים להטיל מומין בבכורות בזמן הזה כדי להתירן בשחיטה; ואם הביא בכור להראותו לחכם - צריך שני עדים עמו שמאליו נפל בו מום זה; אם הביא עד אחד על מום זה ועד אחד על מום אחר בבכור זה – מצטרפין; ואית דאמרי 'בעדות בכור': להעיד שהתירו חכם, ולאו מילתא היא: דהא חד נאמן, דעד אחד נאמן באיסורין, ואפילו כהן שהוא בעליו נאמן, דתנן (שם [פ"ה מ"ה] דף לו.) נאמן הכהן לומר "הראיתי בכור זה ובעל מום הוא", דמילתא דעבידא לאיגלויי - לא משקר
- ^ זה אומר "בפני אכלה שלש שנים ראשונות של שמיטה" וזה אומר "בפני אכלה שלש שנים אחרונות" – מצטרפי, דאחד קרקע מסהדי חזקה מעלייתא
- ^ לענין שתי שערות
- ^ וכי פליגי - בהלוואת מנה פליגי, משום דלאו אחד מנה קמסהדי
- ^ רבי אבא ורבי אידא
- ^ אדעולא
- ^ [כגון:] בין קישרי אצבעותיה
- ^ עד אחד הוא חצי עדות: שיער אחת הוא, חצי דבר
- ^ דתרווייהו מסהדי דגדולה היא
- ^ הלכה כמותו, דלא בעינן דחזו תרווייהו כחד בקרקעות, משום דכי מסהדי בבי דינא - תרווייהו ידעי דאחדא מילתא מסהדי, וקרינא ביה 'והוא עד' ואף על גב דבשעתא דחזי לא ידע [חד] בחבריה
- ^ דכי מסהדי קמן - לאו אחד מנה מסהדי
- ^ דאמר 'אבל לא במטלטלין' משום דלאו בחד מנה מסהדי
- ^ זה אומר "בפני הודה לו על מנה באחד בשבת" וזה אומר "בפני הודה לו עליו בשני בשבת"
- ^ זה אומר "בפני הלוהו מנה באחד בשבת" וזה אומר "בפני הודה לו מנה בשני בשבת"
- ^ דאיכא למימר: בחד מנה קמסהדי, וכדמוקי לקמן
- ^ מנה אחרינא הוא
- ^ אף על גב דתרווייהו אמרי שחייב לו מנה
- ^ דילמא
- ^ לאו היינו מנה דאודי ליה קמי האי
- ^ דאמנה דקא מסהיד איהו מסהיד אידך
- ^ אבל
- ^ דאחד מנה קמסהדי, הלכך לא קרינא ביה 'והוא עד', דמשמע תרווייהו כחד
- ^ כיון דבעינן דידע סהדא בחבריה - על כרחיך הודאה אחר הלואה נמי הכי מוקמת לה
- ^ על בני עירך
- ^ שאתם משונים: קוצצין דקלים וחוזרין ונוטעין אותן, כלומר: בונים וסותרים; שפירשתם לי קושיא וחזרתם וסתרתם
- ^ דמכל מקום הן מעידין שחייב לו מנה
- ^ שאינה משבע חקירות: באיזו יום, באיזו שעה - שהזמה תלויה בהן; אבל בכליו שחורין וכליו לבנים - שאין דין הזמה תלויה בהן
- ^ סלע ישנה
- ^ הואיל ובעיקר גוף העדות מתכחשי
- ^ דלאו בעיקר גוף העדות מתכחשי - דכוותיה בדיני נפשות לא - בתמיה
- ^ יושרמ"א בלע"ז
- ^ אין עדות זו מכוונת, ולישנא דקרא נקט: 'והנה אמת נכון הדבר' (דברים יג טו), דמהאי קרא נפקא לן בדיקות (לקמן מ:)