ביאור:בבלי סנהדרין דף נז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת סנהדרין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

דכתיב (בראשית ו יא) ותשחת הארץ לפני האלהים [ותמלא הארץ חמס]; [1], ותנא דבי רבי ישמעאל: בכל מקום שנאמרה השחתה - אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים: דבר ערוה – שנאמר: (בראשית ו יב) [וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה] כי השחית כל בשר את דרכו [על הארץ] [2];

עבודת כוכבים - דכתיב (דברים ד טז) פן תשחיתון ועשיתם [לכם פסל תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה];

ואידך [3]?

[4] אורחייהו דקא מגלי [5];

שפיכות דמים - דכתיב (בראשית ט ו) שופך דם האדם וגו' [באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם];

ואידך?

קטלייהו הוא דקמגלי [6];

גזל - דכתיב (בראשית ט ג) [כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה] כירק עשב נתתי לכם את כל, ואמר רבי לוי: כירק עשב [7] ולא כירק גנה;

ואידך?

ההוא - למישרי בשר הוא דאתא [8];

אבר מן החי - דכתיב (בראשית ט ד) אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו [9];

ואידך?

ההוא למישרי שרצים הוא דאתא [10];

סירוס - דכתיב (בראשית ט ז) [ואתם פרו ורבו] שרצו בארץ ורבו בה;

ואידך?

לברכה בעלמא [11];

כלאים - דכתיב (בראשית ז כ) מהעוף למינהו [ומן הבהמה למינה מכל רמש האדמה למינהו שנים מכל יבאו אליך להחיות] [12];

ואידך?

ההוא לצותא בעלמא [13].

אמר רב יוסף: אמרי בי רב: על שלש מצות בן נח נהרג [14]: [גש"ר סימן:] על גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל ברכת השם.

מתקיף לה רב ששת: בשלמא שפיכות דמים, דכתיב (בראשית ט ו) שופך דם האדם [באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם] ; אלא הנך מנא להו? אי גמר משפיכות דמים - אפילו כולהו נמי! אי משום דאיתרבאי מ'איש איש' עבודת כוכבים נמי איתרבי מ'איש איש' [15]!?

אלא אמר רב ששת: אמרי בי רב: על ארבע מצות בן נח נהרג.

ועל עבודת כוכבים בן נח נהרג? והתניא [דומה לתוספתא עבודה זרה פ"ט מ"ד]: 'בעבודת כוכבים: דברים שבית דין של ישראל ממיתין עליהן בן נח מוזהר עליהן [16]' - אזהרה – אִין, מיתה לא!?

אמר רב נחמן בר יצחק: אזהרה שלהן [17] - זו היא מיתתן [18].

רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרי: על שבע מצות בן נח נהרג: גלי רחמנא בחדא [19] - והוא הדין לכולהו.

ועל הגזל בן נח נהרג? והתניא [דומה לתוספתא עבודה זרה פ"ט מ"ד]: 'על הגזל [20]: גנב וגזל וכן יפת תואר [21], וכן כיוצא בהן [22]: נכרי בנכרי, ונכרי בישראל – אסור, וישראל בנכרי – מותר [23]' ואם איתא ניתני 'חייב'!?

משום דקבעי למיתני סיפא: 'ישראל בנכרי מותר' - תנא רישא 'אסור' [24].

והא כל היכא דאית ליה חיובא - מיתנא קתני [25], דקתני רישא 'על שפיכות דמים נכרי בכותי וכותי בישראל - חייב, ישראל בכותי - פטור' [26]!?

התם היכי ליתני? ליתני 'אסור' ו'מותר' [27]?

והתניא: 'כותי ורועי בהמה דקה [28] - לא מעלין ולא מורידין [29]'!

'כיוצא בו בגזל' - מאי היא?

אמר רב אחא בר יעקב: לא נצרכה אלא לפועל בכרם [30].

פועל בכרם - אימת? אי בשעת גמר מלאכה [31] - התירא הוא [32]! אי לאו בשעת גמר מלאכה - גזל מעליא הוא [33]!?

אלא אמר רב פפא: לא נצרכה אלא לפחות משוה פרוטה.

אי הכי - נכרי בישראל אסור? הא בר מחילה הוא!?

נהי דבתר הכי מחיל ליה - צערא בשעתיה מי לית ליה? [34]!

'נכרי בנכרי כיוצא בהן' [35]? כיון דלאו בני מחילה נינהו גזל מעליא הוא!?

אלא אמר רב אחא בריה דרב איקא: לא נצרכה אלא לכובש שכר שכיר [36]: כותי בכותי וכותי בישראל – אסור, ישראל בנכרי – מותר.

[37]

'כיוצא' ביפת תואר - מאי היא?

כי אתא רב דימי אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה - נהרג עליה [38].

'כיוצא בו' דשפיכות דמים לא תניא [39].

אמר אביי: אי משכחת דתניא רבי יונתן בן שאול היא, דתניא: רבי יונתן בן שאול אומר: רודף אחר חבירו להורגו ויכול [40] להצילו [41] באחד מאבריו [42] ולא הציל [43] -


עמוד ב

נהרג עליו [44].

אשכח רבי יעקב בר אחא דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב: בן נח נהרג בדיין אחד, ובעד אחד, שלא בהתראה, מפי איש [45] ולא מפי אשה, ואפילו קרוב; משום רבי ישמעאל אמרו: אף על העוברין.

מנהני מילי?

אמר רב יהודה: דאמר קרא: (בראשית ט ה) [ו]אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש [מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם] - אפילו בדיין אחד; 'מיד כל חיה' [46] - אפילו שלא בהתראה; 'אדרשנו ומיד האדם' - אפילו בעד אחד; 'מיד איש' - ולא מיד אשה; 'אחיו' - אפילו קרוב; משום רבי ישמעאל אמרו: אף על העוברין [47].

מאי טעמיה דרבי ישמעאל?

דכתיב (בראשית ט ו) שופך דם האדם באדם דמו ישפך [כי בצלם אלקים עשה את האדם]; איזהו אדם שהוא 'באדם [48]'? הוי אומר זה עובר שבמעי אמו.

ותנא קמא?

תנא דבי מנשה הוא, דאמר: כל מיתה האמורה לבני נח - אינו אלא חנק; ושַדִי ליה האי 'באדם' אסיפיה דקרא, ודרוש ביה הכי: 'באדם דמו ישפך': איזהו שפיכות דמים של אדם שהוא בגופו של אדם? הוי אומר זה חנק [49].

מתיב רב המנונא: ואשה [50] לא מפקדה [51]? והכתיב (בראשית יח יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' [את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו] [52]?

הוא מותיב לה והוא מפרק לה: 'בניו' – לדין [היינו 'משפט’], 'ביתו' – ל'צדקה'. אמר ליה רב אויא סבא לרב פפא: אימא: בת נח שהרגה - לא תיהרג 'מיד איש' ולא מיד אשה כתיב!

אמר ליה: הכי אמר רב יהודה: שופך דם האדם - מכל מקום.

אימא בת נח שזינתה לא תיהרג, דכתיב (בראשית ב כד) על כן יעזב איש [את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד] - ולא אשה!?

אמר ליה: הכי אמר רב יהודה: 'והיו לבשר אחד' הדר ערבינהו קרא.

תנו רבנן [ספרא אחרי מות פרשה ט פרק יג]: [ויקרא יח,ו: איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ה’] 'איש' מה תלמוד לומר 'איש איש'? - לרבות את הכותים שמוזהרין על העריות כישראל.

והא - מהכא נפקא? מהתם נפקא: ’[(בראשית ב טז) ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל:</ref> 'לאמר' זה גילוי עריות'!

התם בעריות דידהו, והכא בעריות דידן [53].

דקתני סיפא: 'בא על עריות ישראל נידון בדיני ישראל' - למאי הלכתא [54]?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא נצרכה אלא [55] לעדה ועדים והתראה [56].

מגרע גרע [57]?

אלא אמר רבי יוחנן: לא נצרכה [58] אלא לנערה המאורסה [59]: דלדידהו לית להו דדיינינן להו בדינא דידן [60].

אבל [61] אשת איש [62] - בדינא דידהו דיינינן להו [63]? והתניא: 'בא על נערה המאורסה - נידון בסקילה [64]; על אשת איש - נידון בחנק' ואי בדינא דידהו - סייף הוא!?

אמר רב נחמן בר יצחק: מאי 'אשת איש' דקתני? כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה: דלדידהו לית להו - דיינינן להו בדינא דידן [65], דתני רבי חנינא: 'בעולת בעל' יש להן [66], נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להן.

תניא כוותיה דרבי יוחנן [67] [תוספתא עבודה זרה פ"ט מ"ד]: כל ערוה שבית דין של ישראל ממיתין עליה - בן נח מוזהר עליה; אֵין בית דין של ישראל ממיתין עליה [68] - אֵין בן נח מוזהר עליה - דברי רבי מאיר [69]; וחכמים אומרים: הרבה עריות יש שאין בית דין של ישראל ממיתין עליהן [70] ובן נח מוזהר עליהן [71]; בא על עריות ישראל [72] - נידון בדיני ישראל, בא על עריות בן נח [73] - נידון בדיני בן נח; ואנו - אין לנו [74] אלא נערה המאורסה בלבד [75].

[## רבי מאיר אינו דורש 'איש איש' – כרבי ישמעאל או כרבי עקיבא?]

ונחשוב נמי 'נכנסה לחופה ולא נבעלה'?

האי תנא - תנא דבי מנשה הוא, דאמר: כל מיתה האמורה לבני נח אינו אלא חנק.

אידי ואידי חנק הוא [76]!

וסבר רבי מאיר 'כל ערוה שבית דין של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה'? והא תניא: 'גר

הערות[עריכה]

  1. ^ מדאיענש עלייהו שמע מינה איפקוד עלייהו
  2. ^ 'דרכו' = גלוי עריות, דכתיב (משלי ל יט) 'דרך גבר בעלמה' ודור המבול - על העריות נענשו, כדכתיב (בראשית ו ב) 'ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה'
  3. ^ מאי דדריש 'ויצו'
  4. ^ אמר לך:
  5. ^ אזהרה מ'ויצו' - הוזהר אדם הראשון, וגבי דור המבול אורחייהו מגלי: להודיעך על מה נענשו
  6. ^ באיזו מיתה ימיתם; ולעולם הוזהרו מ'ויצו'
  7. ^ 'עשב' קרי עשב האפר וכל הגדל מאיליו שאין בו טורח לחרוש ולזרוע
  8. ^ כדאמר לקמן (בפרקין דף נט:): אדם הראשון לא הותר לו בשר באכילה, אלא עשבים ואילנות, דכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע לכם יהיה לאכלה ולחית הארץ, העשבים והאילנות תאכלו אתם וחית הארץ, ולא חית הארץ לכם; והוזהרו על אבר מן החי מ'אכול תאכל' וללמדך דאפילו אינן ממיתה, אלא שנפל ממנה אבר מאיליו - לא תאכלנו; ובאו בני נח, והתיר להם להמית ולאכול; ולאו למדרש מינה 'ולא כירק גנה' אתא, דלגופיה אצטריך: לפי שירק עשב הותר לאדם הראשון; תלה להו לבני נח בהמות וחיות 'כירק עשב'
  9. ^ בעוד שהוא הבשר ב'נפשו' - דהיא דמו - לא תאכלו הבשר
  10. ^ משום שהוזהרו באבר מן החי מ'אכול תאכל', אתא האי קרא למשרא אבר מן החי בשרצים, והכי דרשינן לקמן (בפרקין דף נט:): אותו בשר שקרוי 'דמו בנפש' והבשר קרוי 'בשר', דהיינו: דמו חלוק מבשרו - אסרנא לכו באבר מן החי, ולא בשרצים: שאין דמו קרוי 'נפש' אלא הרי הוא כבשרו, דאילו בישראל לא מחייבי עליה כרת, כדאמר בכריתות (כא,א) דלית ביה אלא לאו: דדם דשרצים כבשר
  11. ^ לא לפרות ולא לרבות צוום, אלא ברכם בפריה ורביה
  12. ^ מדנצטווה להביא זכר ונקבה לתיבה מכל מין, ולא שיזדווג לו מין אחר - שמע מינה: אסורין להרביע כלאים
  13. ^ לאו משום איסור כלאים, אלא לצוות בעלמא: שכל אחד ואחד נוח לו לצוות מינו מצוות מין אחר
  14. ^ ואף על פי שנצטוו בשבע - אין נהרגין אלא על שלש, כדפירש להו רב ששת: דבשפיכות דמים כתיבא בהדיא 'דמו ישפך' וגלוי עריות וברכת השם כתיב גבי ישראל 'איש איש' ודרשינן להו לרבות את הכותים להיות במיתה כישראל
  15. ^ כתיב גבי מולך 'איש איש' ב'קדושים תהיו' (ויקרא כ ב)
  16. ^ הכי קאמר: באיסור עבודת כוכבים, אותם דברים שב"ד ישראל ממיתין עליהם, כגון: כל עבודות שדרכה של עבודה זרה בכך, וזבוח וקיטור - אפילו שלא כדרכה, כדלקמן בפירקין (דף ס:)
  17. ^ כלומר: כל אזהרה דתנא תנא גבי בני נח
  18. ^ דלא דייק בהו תנא למיתני מיתה גבי חייבי מיתות, ואזהרה בשאין בהן מיתה, כלגבי ישראל
  19. ^ בשפיכות דמים
  20. ^ כך הוא מצות בני נח
  21. ^ דהוי נמי גזל שגוזלין את אשתו במלחמה
  22. ^ שאינן ממש גזל, אלא דומין להם; ולקמן מפרש להו
  23. ^ ד'לא תעשוק את רעך' כתיב (ויקרא יט יג) ולא נכרי; ומדרבנן איכא למאן דאסר משום חילול השם, ב'הגוזל בתרא' (בבא קמא קיג.)
  24. ^ ואי תנא גבי נכרי בנכרי 'חייב' הוה תני ישראל בנכרי 'פטור', ומשמע: פטור מן המיתה, אבל עובר עליו בלאו; ומשום הכי תנא ברישא לשון 'איסור': דליתני גבי ישראל 'מותר', דסבירא ליה כמאן דאמר מותר ממש
  25. ^ תנייה בלשון חיוב
  26. ^ ומדנקט הכא לשון 'איסור' - שמע מינה: דווקא תננהו
  27. ^ לעולם הכא לאו דוקא איסור נקט אלא משום סיפא; ודקשיא לך רישא: מדלא נקט נמי לשון איסור שמע מינה דוקא תני להו - התם לא מצי למיתנא לשון 'איסור' משום דנבעי למימר 'ישראל בנכרי מותר', ולא מצי מתני ליה
  28. ^ הכי גרסינן: הנכרי וכן רועי בהמה דקה ישראל שסתמן גזלנים: שמרעים בהמתן בשדות אחרים
  29. ^ לא מעלין אותם מן הבור להצילם מן המיתה, ולא מורידין אותם לבור להמיתם בידים; אבל האידנא דין זה אינו נוהג כי בטלו ד"נ [## ד"נ = 'דיני נפשות'; אבל גם 'דיני נכרי'?]
  30. ^ ואוכל מן הענבים
  31. ^ כגון ששכרו לבצור
  32. ^ ואפילו ישראל בישראל, דכתיב (דברים כג כה) 'ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן': בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית - אתה אוכל; וברייתא קתני 'ישראל בנכרי מותר' - הא ישראל בישראל אסור! ותו: בנכרי היכי אסור ליה? מי איכא מידי דישראל בישראל שרי ולנכרי אסור?
  33. ^ וגזל תנא ליה רישא
  34. ^ הלכך גזל הוא, אלא שאין בית דין ישראל נזקקין להשיבו, דבתר הכי מחיל ליה, ובישראל בישראל נמי אסור, ומעבר לא עבר דכתיב (ויקרא יט) 'לא תגזול' (שם ה) 'והשיב את הגזילה' - אמידי דהשבון קרי 'גזל', ואידך לא; אבל בכותי - דלאו בר השבון הוא: שכל דינו למיתה - לא נפיק פחות משוה פרוטה מכלל פרוטה, ואפילו דמחיל ליה בתר הכי
  35. ^ בתמיהה: וגבי נכרי בנכרי מוציא פחות משוה פרוטה מכלל פרוטה, וקרי כיוצא בו 'כגזל' ולא גזל ממש
  36. ^ דגזל לא הוי אלא בחוטף דבר מיד חבירו, כדאמר בבבא קמא ב'מרובה' (דף עט:) מקרא ד'ויגזול את החנית מיד המצרי'; כיוצא בו בגנב
  37. ^ נראה בעיני מדלא קבעי לה 'מאי היא?' לא משכחת ליה ולאו עליה קאי, אלא אגזל ויפת תואר.
  38. ^ משום גזל, ואף על פי שאין זו [ייחוד שפחה לעבדו] 'בעולת בעל דאישות' אלא דזנות בעלמא, כחמור ובהמתו: נכרי בישראל: שפחה כנענית שייחד ישראל לעבד עברי, ובא עליה כותי – נהרג; ישראל בכותי – מותר; כותי שייחד שפחה לעבדו ובא ישראל ולקחה בשביה – מותר, דהא אפילו אשתו גמורה מותרת לו; ישראל בישראל – אסור, דהיינו 'שפחה חרופה' שחייבין עליה אשם
  39. ^ האי תנא דלעיל, משום דאין לשפיכות דמים שאינו חייב גמור או מותר לגמרי, כגון נרדף שניתן להנצל עצמו בנפשו של רוצח: דאילו שופך דם בשוגג - שפיכות דמים גמור הוא, אלא רחמנא חס עליה
  40. ^ הנרדף
  41. ^ להציל עצמו
  42. ^ של רודף, כגון לקטע רגלו
  43. ^ אלא הרגו
  44. ^ היינו 'כיוצא בו' דשפיכות דמים, דהוי קרוב להתיר ואינו מותר: כותי בכותי וכותי בישראל – חייב, וכן ישראל בישראל; אבל ישראל בכותי – פטור, ואליבא דרבי יונתן; אבל רבנן פליגי עליה ואמרי: היתר גמור הוא, וליכא כיוצא בו
  45. ^ על ידי דיין איש או עד איש
  46. ^ מיד כל דבר חי
  47. ^ הכה את האשה ויצאו ילדיה - נהרג עליהן; ובישראל - עד שיצא לאויר העולם, כדתנן במסכת נדה (פ"ה מ"ג, דף מד.) 'תינוק בן יום אחד - ההורגו חייב' היכא דקים ליה בגוויה שכלו לו חדשיו ואינו נפל
  48. ^ שבתוך האדם
  49. ^ דאין דמו יוצא לחוץ
  50. ^ בת נח
  51. ^ על הדין
  52. ^ 'ביתו' היינו נשים
  53. ^ באשת איש ישראל
  54. ^ נדון בדיני ישראל
  55. ^ שצריך
  56. ^ כישראל
  57. ^ זה הבא על אשת ישראל מהבא על אשת כותי, שנהרג בעד אחד ובדיין אחד ושלא בהתראה; 'מגרע גרע' לשון קולא, ובתמיהה
  58. ^ האי דקתני 'נידון בדיני ישראל'
  59. ^ שבא על נערה המאורסה ישראלית
  60. ^ מיתה בנערה המאורסה אלא בבעולת בעל וגבי ישראל נהרג מריבויא ד'איש איש' על כרחך האי דקטלוה - משום דאתרביה ב'איש איש' כישראל, ולגבייהו לאו אשת איש דנחייב קטלא דידהו, אלא נידון בסקילה, אבל אין צריך עדה ועדים והתראה, דלא גרע מעריות דידהו
  61. ^ בא על
  62. ^ ישראל
  63. ^ בתמיה
  64. ^ כישראל, דהא בדינא דידהו - סייף הוא: דכל מיתת בן נח אינו אלא סייף לרבנן, דפליגי אתנא דבי מנשה
  65. ^ נכנסה לחופה ולא נבעלה: בדיני ישראל חנק הוא, כשאר אשת איש; דגבי סקילה כתיב 'נערה בתולה מאורסה וגו' ודרשינן (כתובות דף מח.) 'בתולה' - ולא בעולה, 'מאורסה' - ולא נשואה; ומאי 'נשואה'? אילימא נשואה ונבעלה – מ'בתולה ולא בעולה' נפקא! אלא שנכנסה לחופה ולא נבעלה, ומעטה קרא מסקילה, וישנה בחנק; דהכל היו בכלל 'נואף ונואפת', ויצאה ארוסה לידון בעצמה, וזו שלא יצאה - עמדה בכללה
  66. ^ דכתיב (בראשית כ ג) 'והיא בעולת בעל' ולא כתיב 'והיא אשת איש'! אלמא הנך מת משום בעילתו של בעל, ולא מפני קדושין וחופתו
  67. ^ דאמר 'בא על עריות ישראל' דקתני 'נידון בדיני ישראל' - לא מתוקמא אלא בנכנסה לחופה או בנערה המאורסה וכו', דלדידהו לית להו
  68. ^ כגון חייבי כריתות: אחותו, ואחות אביו, ואחות אמו, ואשת אחיו, ואשת אחי אביו, ואחות אשתו
  69. ^ כדמפרש לקמן: דרבי מאיר אליבא דרבי עקיבא אמרה, דנפקי ליה עריות בבני נח מ'על כן יעזב איש וגו' והתם - חייבי מיתות הוא דכתיבי
  70. ^ כגון: כל חייבי כריתות
  71. ^ דלרבנן אתרבו בני נח מ'איש איש' לכל האמור בפרשה; ורבי מאיר לא דריש 'איש איש' לרבויי
  72. ^ עבריות
  73. ^ נכריות
  74. ^ שיהא בן נח חלוק בין ישראלית לנכרית
  75. ^ משום דלדידהו לית להו - קטלינן ליה בקטלא דידן
  76. ^ דיננו ודיניהן שוין בה