ביאור:בבלי סנהדרין דף מח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סנהדרין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
משמשין [1] ממשמשין [2] גמרינן [3], לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה!
ואביי - מאי טעמא לא גמר מעבודת כוכבים?
אמר לך: מידי דאורחיה ממידי דאורחיה גמרינן [4], לאפוקי עבודת כוכבים: דלאו אורחא.
<סימן כפה נפשיה דחציבא נכיסא דאומנא>
מיתיבי: [כלים פכ"ח מ"ה] כפה [5] שהוא טמא מדרס [6], ונתנתו לספר [בגירסת המשניות: 'על הספר’] [7] - טהור מן המדרס [8] אבל טמא טמא מגע [במשנה: מת] [9]' [10].
אימא 'נתנתו וכרכתו'
למה לי 'נתנתו וכרכתו' [11]?
[12] כדרב חסדא [13], דאמר רב חסדא [14]: האי סודרא דאזמניה למיצר ביה תפילין וצר ביה תפילין - אסור למיצר ביה פשיטי; אזמניה ולא צר ביה, צר ביה ולא אזמניה - שרי למיצר ביה פשיטי [15].
ולאביי דאמר הזמנה מילתא היא [16]: אזמניה אף על גב דלא צר ביה; צר ביה: אי אזמניה – אִין, אי לא אזמניה – לא [17] [18].
[תוספות ד"ה נתנו לספר: תימה! תקשה נמי לאביי דנקט 'האורג', דמשמע: אבל ייחד לא! והמ"ל: הכא בדאיתא שינוי מעשה, דהא אין כלי עולה מטומאתו אלא בשינוי מעשה; וכן ההיא דנפש שבנאו לשם חי והוסיף בו דימוס אחד לשם מת, משמע דיחוד בלא הוסיף - לא מהני, מדפריך מיניה לרבא, ולאביי ניחא; וכן מדנקט 'כיס שעשאו להניח תפילין' ולא נקט 'יִחֲדוֹ'; וכופת שאור שייחדה לישיבה דפרק 'אלו עוברין' [19]' וסדין שעשאו וילון ד'הקומץ רבה' [20] - הנך נמי בדאיתא שינוי מעשה;
מיהו קשה: דא"כ בלא נתנתו לספר נמי טהור מן המדרס - ואֵי איכא שינוי מעשה? ומההיא דהיו אביו ואמו מזרקין בו כלים משמע דבזריקה בעלמא בלא שום מעשה מהני לאביי!?
וצ"ל דייחוד דדיבור בעלמא לא מהני אלא א"כ נטלו ואמרו "זה יהיה למת ולספר"; והא דנקט האורג - לאו דוקא, אלא משום רבותא דרבא דאפילו הכי שרי.]
תא שמע: 'נפש [21] שבנאו לשם חי [22] - מותר בהנאה; הוסיף בו דימוס [23] אחד לשם מת - אסור בהנאה' [24]!?
הכא במאי עסקינן? - דרמא ביה מת.
אי הכי - מאי איריא 'הוסיף'? כי לא הוסיף - נמי לא!?
צריכא [25]: [26]אף על גב דפנייה [27].
אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: אם היה מכירו [28] - חולצו - ומותר.
תא שמע: 'החוצב קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר - הרי זה לא יקבר בו עולמית [29]!
התם - משום כבוד אביו [30]; הכי נמי מסתברא, דקתני סיפא: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף החוצב אבנים לאביו [31] והלך וקברו במקום אחר - הרי זה לא יקבר בהן עולמית'; אי אמרת בשלמא משום כבוד אביו – שפיר, אלא אי אמרת משום הזמנה - טווי לאריגה מי איכא למאן דאמר [32]!?
תא שמע: 'קבר חדש [33] מותר בהנאה; הטיל בו נפל - אסור בהנאה'; 'הטיל' – אין, לא הטיל – לא [34]!
הוא הדין דאף על גב דלא הטיל [35], [36] ולאפוקי מדרבן שמעון בן גמליאל, דאמר [37] 'אין לנפלים תפיסת הקבר' - קא משמע לן.
תא שמע: [שקלים פ"ב מ"ה] 'מותר המתים [38] – למתים [39]; מותר המת [40] – ליורשיו [41]' [42]!?
הכא במאי עסקינן? - שגבו מחיים.
הא לא תני הכי, דתנן 'מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו' ותני עלה: 'כיצד? גבו למתים סתם - זהו 'מותר המתים למתים'; גבו למת זה - זהו מותר המת ליורשיו'!?
וליטעמיך - אימא סיפא [43]: 'רבי מאיר אומר: לא יגע בהן [במשנתנו: יהא מונח] עד שיבא אליהו [44]; רבי נתן אומר: יעשנו דימוס [45] [במשנתנו: בונין לו נפש] על קברו [עד כאן במשנה] או זילוף [46] לפני מטתו'; אלא אביי מתרץ לטעמיה [47] ורבא מתרץ לטעמיה:
אביי מתרץ לטעמיה: דכולי עלמא הזמנה מילתא היא: תנא קמא סבר דחזי ליה – תפיס, דלא חזי ליה [48] - לא תפיס, ורבי מאיר מספקא ליה אי תפיס אי לא תפיס [49], הלכך לא יגע בהן עד שיבא אליהו, ורבי נתן פשיטא ליה דודאי תפיס, הלכך יעשה דימוס על קברו!
ורבא מתרץ לטעמיה: לכולי עלמא הזמנה לאו מילתא היא [50]: תנא קמא סבר כי בזו ליה אחולי מחיל זילותיה גבי יורשין [51], ורבי מאיר מספקא ליה אי מחיל אי לא מחיל, הלכך לא יגע בהן כו'; ורבי נתן פשיטא ליה דלא מחיל, הלכך יעשה דימוס על קברו או זילוף לפני מטתו.
תא שמע: 'היו אביו ואמו מזרקין בו כלים [52] - מצוה על האחרים [53] להצילן [54]' [55]!
התם משום מררייהו [56].
אי הכי היינו דקתני עלה 'אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים? - שלא נגעו במטה, אבל נגעו במטה – אסורין' [57]?
תרגמה עולא: במטה הנקברת עמו [58], [59] דמחלפי בתכריכי המת [60].
תא שמע: 'כיס שעשאו להניח בו תפילין - אסור להניח בו מעות [61]; הניח בו תפילין [62] - יניח בו מעות'
אימא 'עשאו [63] והניח בו תפילין אסור להניח בו מעות', [64] כדרב חסדא [65].
תא שמע: 'אמר לאומן "עשה לי תיק של ספר" או "נרתיק של תפילין": עד שלא נשתמש בהן קודש - מותר להשתמש בהן חול [לפיכך הזמנה לאו צילתא, כדרבא!], נשתמש בהן קודש - אסור להשתמש בהן חול'!
תנאי היא, דתניא: ציפן [66] זהב [67], או שטלה עליהן [68] עור של בהמה טמאה [69] – פסולות [70]; עור בהמה טהורה – כשירות, אף על פי שלא עיבדן לשמן [71]. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף עור בהמה טהורה פסולות, עד שיעבדו לשמן.
אמר ליה רבינא לרבא: מי איכא דוכתא דרמו ביה מת וארגי בגד למת [72]? [73]
אמר ליה: אִין: כגון שכבי דהרפניא [74].
דרש מרימר: הלכתא כוותיה דאביי; ורבנן אמרי הלכתא כוותיה דרבא, והלכתא כוותיה דרבא.
תנו רבנן:: הרוגי מלכות [75] - נכסיהן למלך; הרוגי בית דין - נכסיהן ליורשין; רבי יהודה אומר: אף הרוגי מלכות נכסיהן ליורשין; אמרו ליה לרבי יהודה: והלא כבר נאמר (מלכים א כא יח) [קום רד לקראת אחאב מלך ישראל אשר בשמרון] הנה בכרם נבות אשר ירד שם לרשתו [76]!?
אמר להן: בן אחי אביו היה, וראוי ליורשו היה.
והלא הרבה בנים היו לו [77]?
אמר להן" אותו ואת בניו הרג, שנאמר (מלכים ב ט כו) אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו ראיתי [אמש נאם ה' ושלמתי לך בחלקה הזאת נאם ה' ועתה שא השלכהו בחלקה כדבר ה’].
ורבנן?
ההוא - בנים הראוין לצאת ממנו.
בשלמא למאן דאמר נכסיהן למלך, היינו דכתיב (מלכים א כא יג) [ויבאו שני האנשים בני בליעל וישבו נגדו ויעדהו אנשי הבליעל את נבות נגד העם לאמר] ברך נבות אלהים ומלך [ויצאהו מחוץ לעיר ויסקלהו באבנים וימת] [78]; אלא למאן דאמר נכסיהן ליורשין - למה לי 'ומלך' [79]?
ולטעמיך [80] – 'אלהים' למה לי [81]? - אלא לאפושי ריתחא [82]! - הכי נמי לאפושי ריתחא.
בשלמא למאן דאמר נכסיהן למלך היינו דכתיב [83] (מלכים א ב כח) [והשמעה באה עד יואב כי יואב נטה אחרי אדניה ואחרי אבשלום לא נטה] וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח, וכתיב (מלכים א ב ל) [ויבא בניהו אל אהל ה' ויאמר אליו כה אמר המלך צא] ויאמר לא כי פה אמות [וישב בניהו את המלך דבר לאמר כה דבר יואב וכה ענני] [84]; אלא למאן דאמר נכסיהן ליורשין - מאי נפקא ליה מינה?
לחיי שעה [85].
[המשך הפסוק:] וישב בניהו את המלך דבר לאמר כה דיבר יואב וכה ענני [86] - [87] אמר ליה: זיל אימא ליה: תרתי לא תעביד בהאי גברא: אי קטלית ליה - קבול לטותיה דלטייה אבוך, ואי לא – שבקיה, דליקו בלטותיה דלטייה אבוך.
(מלכים א ב לא) ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר ופגע בו וקברתו [והסירת דמי חנם אשר שפך יואב מעלי ומעל בית אבי].
אמר רב יהודה אמר רב: כל קללות שקילל דוד את יואב - נתקיימו בזרעו של דוד [88]:
(שמואל ב ג כט) [יחלו על ראש יואב ואל כל בית אביו ו]אל יכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם
זב – מרחבעם, דכתיב (מלכים א יב יח) [וישלח המלך רחבעם את אדרם אשר על המס וירגמו כל ישראל בו אבן וימת] והמלך רחבעם התאמץ לעלות במרכבה לנוס ירושלים, וכתיב (ויקרא טו ט) וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא [89];
מצורע – מעוזיהו, דכתיב (דברי הימים ב כו טז) וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטרת וכתיב (דברי הימים ב כו יט) [ויזעף עזיהו ובידו מקטרת להקטיר ובזעפו עם הכהנים] והצרעת זרחה במצחו [לפני הכהנים בבית ה' מעל למזבח הקטרת];
מחזיק בפלך [90] – מאסא, דכתיב (מלכים א טו כג) [ויתר כל דברי אסא וכל גבורתו וכל אשר עשה והערים אשר בנה הלא המה כתובים על ספר דברי הימים למלכי יהודה] רק לעת זקנתו חלה את רגליו, ואמר רב יהודה אמר רב: שאחזו פודגרא [91].
אמר ליה מר זוטרא בריה דרב נחמן לרב נחמן: היכי דמי?
אמר ליה: כמחט בבשר החי.
מנא ידע [92]?
אי בעית אימא מיחש הוה חייש ביה, ואיבעית אימא מרביה הוה גמיר לה, ואיבעית אימא (תהלים כה יד) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם;
נופל בחרב – מיאשיהו, דכתיב (דברי הימים ב לה כג) ויורו היורים למלך יאשיהו [ויאמר המלך לעבדיו העבירוני כי החליתי מאד]; ואמר רב יהודה אמר רב: שעשו כל גופו ככברה;
וחסר לחם - מיכניה, דכתיב (מלכים ב כה ל) וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו [מאת המלך דבר יום ביומו כל ימי חיו] [93]; אמר רב יהודה אמר רב: היינו דאמרי אינשי:
הערות
[עריכה]- ^ של מת
- ^ של עבודת כוכבים
- ^ דלא מיתסרי בהזמנה: דהאי קרא 'אשר עבדו שם' - במשמשי עבודת כוכבים מוקמינן ליה במסכת עבודה זרה (נא:), דתניא: אבד תאבדון את כל המקומות - בכלים שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר - דאילו מקומות ממש לא מיתסרי, דכתיב 'אלהיהם על ההרים' ולא ההרים אלהיהם; יכול יהו נאסרין מיד משעת הזמנה? תלמוד לומר: אשר עבדו שם: מתשמיש ואילך'
- ^ שדרך היהודים לעשות כן, אבל עבודה זרה - אסורה לעבוד אף לבני נח! הלכך לא מיתסרא תשמיש דידה בהנאה אף בהזמנה, דילמא מהדרי בהו ולא משמשי בהו עבודה זרה
- ^ צעיף
- ^ שאף הוא ראוי למדרס: פעמים שמקפלתו ויושבת עליו, או נשענת ראשה עליה
- ^ לספר תורה
- ^ בלא שום טבילה, דבטיל ליה שם 'מדרס', דאומרים לו "עמוד ונעשה מלאכתנו", ואינו מטמא עוד אדם וכלים
- ^ אבל שם 'כלי' עליו: שאף מטפחת הספרים מטמאות טומאה במגע, וזה הרי נגע בעצמה בעודו מדרס, וכשאבד שם מדרס ממנו - מכל מקום עדיין כלי הוא, ונשאר עליו טומאת מגע, שהרי הוא ראוי לה
- ^ מדקתני 'טהור מן המדרס' בהזמנה בעלמא - אלמא הזמנה מילתא היא
- ^ כלומר: למה לי תרוייהו? תיסגי ב'כרכתו' לחודיה, דהא איכא מעשה
- ^ ומשני:
- ^ תרוייהו בעינן: ד'כרכתו' - אקראי בעלמא הוא דהוה
- ^ הזמנה לאו מילתא היא
- ^ אקראי בעלמא הוא
- ^ ואביי פליג עליה דרב חסדא, ואית ליה הזמנה מילתא היא; הלכך
- ^ דאקראי בעלמא הוא
- ^ (
וברייתא) [והמשנה במסכת כלים] 'נתנתו' דוקא קאמר, ולא בעי 'כרכתו' - ^ שם דף מה: ושם
- ^ מנחות דף כד: ושם
- ^ בנין שעל הקבר
- ^ לכשימות יקבר בו
- ^ נדבך של אבנים
- ^ אלמא הזמנה מילתא היא
- ^ האי 'הוסיף'
- ^ לאשמועינן ד
- ^ למת לאחר זמן מתוך הקבר - הקבר אסור בהנאה משום 'הוסיף', דה"ל הזמנה ומעשה; דאי לא הוסיף - שרי אי פנייה, דהוה ליה כצר ביה ולא אזמניה
- ^ לאותו דימוס
- ^ אלמא הזמנה מילתא היא
- ^ משום כבוד אביו יש לחוש, אבל משום איסורי הנאה ליכא, כגון אם חצבו לשם מת אחר מתחילה – לא [אין איסור]
- ^ מן ההר לבנות בהן קבר לאביו ולא בנה
- ^ אפילו אביי לא קאמר אלא באורגף דאריג חזי למת, אבל טווה פשתן לארוג בגד למת לא אמר דתיהוי הזמנה
- ^ השתא קסלקא דעתא אפילו זימנו למת
- ^ ואף על גב דהזמין
- ^ ו'קבר חדש' דקאמר - כשחצבו לאדם חי, או סתם: לכשיצטרך
- ^ והאי דקאמר 'הטיל' - משום דבעי לאשמועינן דנפל תופס קברו לאוסרו אף על גבי שפינהו
- ^ במסכת אהלות (פט"ז בתוספתא??)
- ^ גבו צדקה למתי מצוה או לעניים מתים והותירו מהן
- ^ יניחום לצורך מתים אחרים
- ^ גבו לשם מת פלוני
- ^ ליהנות מהן
- ^ אלמא הזמנה לאו מילתא היא
- ^ אדרמית לה מרישא סייעיה מסיפא
- ^ כדמפרש טעמא לקמן
- ^ בנין
- ^ יין
- ^ לאוקומי כולי תנאי כוותיה
- ^ שאינו צריך להוציא בו, דהיינו 'מותר'
- ^ הלכך בלא דעת יורשין - לא יעשה דימוס, דילמא לא תפיס, ומפסדת להו ליורשין
- ^ וטעמייהו דרבי מאיר ורבי נתן - לאו משום איסורי הנאה הוא, אלא לפי שנתבזה המת עליהן כשגבו אותם בשמו
- ^ תנא קמא סבר מחיים אחליה לזילותיה, וניחא ליה שיתבזה לאחר מיתתו להנאת יורשיו
- ^ זורקין בגדיהם עליו יותר מן הצורך מפני חיבתו, ומחמת צערן מתכוונין לאסור את כל ממונם עליו
- ^ הרואין אותם
- ^ וליטלן מעליו, דאין השבת אבידה גדול מזה
- ^ אלמא הזמנה לאו מילתא היא: דאי מילתא היא - ליכא הצלה
- ^ מתוך צערן הן עושין כן ואין זו הזמנה
- ^ ואי משום מררייהו למה נאסרין בנגיעת המטה
- ^ שנושאין אותו בה לקבורה ורגילין היו לקוברה עמו; הלכך אף על גב דמשום מררייהו הוא - נאסרין בנגיעה, ומדרבנן
- ^ משום
- ^ ואתי למימר 'תכריכי המת מותרין'; אבל במטה שמת בה - אין רגילין לכורכו עליה בתכריכי קבורה - אין נאסרין, דמשום הזמנה ליכא: דהא מחמת צערא הוא, ומשום גזירה נמי ליכא: דהא לא מיחלפא בתכריכי המת
- ^ דהזמנה מילתא היא וקשיא לרבא
- ^ באקראי בעלמא
- ^ כיס שעשאו לתפילין
- ^ ומשום סיפא איצטריך למיתנייה: לאשמועינן
- ^ דצר ביה ולא אזמניה - לא הוו 'תשמישי מצוה' בהכי
- ^ לתפילין
- ^ פסולות; הלכה למשה מסיני הוא
- ^ לשון טלאי
- ^ כלומר: חיפן בעור בהמה טמאה
- ^ דכתיב בהן (שמות יג ט) למען תהיה תורת ה' בפיך
- ^ שלא עבדו לעור זה לשמו; דהזמנה לאו מילתא היא, ולא איכפת לן בה
- ^ שמת מוטל בה בבזיון כזה להשהותו עד שיארגו לו בגד
- ^ ואת ואביי במילתיה דליתיה פליגיתו.
- ^ עניים היו, ולאחר מיתה גובין להן ואורגין להן בגדים קלושים לאחר מיתה
- ^ שנתחייבו מיתה למלכי ישראל, כגון שמרדו בו דכתיב (יהושע א יח) כל איש אשר ימרה את פיך וגו' [ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת רק חזק ואמץ]
- ^ משמע ירושה גמורה, ומן הדין
- ^ לא ידענא מהיכא ילפי
- ^ היינו דכתיב 'ומלך': העידוהו שמרד במלכות, כדי שיתחייב מיתה למלכות ויהיו נכסיו למלך
- ^ אי משום דבעי למיקטליה, וירשנו מחמת קורבה – ב'ברך נבות אלהים' סגי
- ^ דמלך לחייבו מיתת מלכות נאמר
- ^ הא מחייב ליה משום מלכות
- ^ דדיינין עליו שלא ירננו אחר אחאב, למימר: בשבילו הרגו, ובלי פשע
- ^ ביואב
- ^ לא אהיה נדון למלכות כדי שלא יהיו נכסי למלך
- ^ דחויי בעלמא עד שישיבו הדברים לשלמה ויבואו
- ^ משמע: דבר וענייה הרבה, וקרא 'כי פה אמות' הוא דכתיב, ותו לא
- ^ אלא הכי
- ^ מפני שקיבלן שלמה עליו
- ^ 'לעלות במרכבה' וגבי זב כתיב נמי 'מרכב' אסמכתא לגזירה שוה
- ^ אוחז מקל לישען עליו מחמת חולי הרגלים
- ^ כן שם החולי אף בלשוננו
- ^ רב נחמן
- ^ מאת נבוכדנצר היתה לו