ביאור:בבלי סנהדרין דף מז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סנהדרין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
תא שמע: '[1] (תהלים טו ד) נבזה בעיניו נמאס [ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימר] - זה חזקיהו מלך יהודה שגירר עצמות אביו על מטה של חבלים [2]' [3]; ואי משום יקרא דחיי הוא [4] - מאי טעמיה [5]?
כי היכי דתיהוי ליה כפרה לאבוה.
ומשום כפרה דאבוה משהו ליה?
ליקרא דישראל ישראל גופייהו: ניחא להו דמיחלי יקרייהו לגביה.
תא שמע: [6] אמר להן [7]: "אל תספדוני בעיירות" [8] - ואי אמרת יקרא דחיי, מאי נפקא ליה מינה?
קסבר ליתייקרו ביה ישראל טפי.
תא שמע [משנתנו, ובדומה לספרי פרשת כי תצא פיסקא יא [רכא]]: 'הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין - אינו עובר עליו' - מאי לאו לכבודו של מת [9]!
לא, לכבודו של חי.
ומשום כבודו של חי מבית [10] ליה למת?
אין! כי אמר רחמנא (דברים כא כג) לא תלין נבלתו על העץ [כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלקים תלוי ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה] [11] - דומיא דתלוי דאית ביה בזיון [12], אבל הכא: כיון דלית ביה בזיון [13] – לא [14].
תא שמע: 'הלינו לכבודו: לשמע [15] עליו עיירות, להביא לו מקוננות, להביא לו ארון ותכריכין - אינו עובר עליו; שכל העושה אינו אלא לכבודו של מת'
הכי קאמר: כל העושה לכבודו של חי - אין בו בזיון למת
לשמע. כמו (שמואל א טו) וישמע שאול לשון אסיפה להספידו:
תא שמע: 'רבי נתן אומר: סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה; מת שלא נספד ולא נקבר או שחיה גוררתו או שהיו גשמים מזלפין על מטתו - זהו סימן יפה למת [16]' שמע מינה יקרא דשכבי הוא [17]!
שמע מינה.
לא היו קוברין כו' [אותו בקברות אבותיו, אלא שתי בתי קברות היו מתוקנין לבית דין: אחת לנהרגין ולנחנקין ואחת לנסקלין ולנשרפין]:
וכל כך למה?
לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק; דאמר רבי אחא בר חנינא: מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק? שנאמר (מלכים ב יג כא) ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו [18].
אמר ליה רב פפא: ודילמא לאיקיומא (מלכים ב ב ט) [ויהי כעברם ואליהו אמר אל אלישע שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך ויאמר אלישע] ויהי נא פי שנים ברוחך אלי?
אמר ליה: אי הכי - היינו דתניא: 'על רגליו עמד ולביתו לא הלך' [19]?
אלא 'ויהי נא פי שנים' [20] - היכי משכחת לה דאחייא?
כדאמר רבי יוחנן: שריפא צרעת נעמן שהיא שקולה כמת, דכתיב (במדבר יב יב) אל נא תהי כמת [אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו].
וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק - כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל [21].
וליתקון ארבע קברות [22]?
שני קברות גמרא גמירי לה [23].
אמר עולא אמר רבי יוחנן: אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו - הואיל ונדחה [24] - ידחה.
איתמר נמי: אמר רבי ירמיה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה, הואיל ונדחה - ידחה;
וצריכא:
דאי אשמעינן קמייתא - משום דאיהו דחה נפשיה בידים, אבל האי דממילא קא דחי - אימא כישן דמי [25]!? ואי אשמעינן הכא - משום דאין בידו לחזור, אבל התם: דבידו לחזור אימא לא [26] – צריכא.
אמר רב יוסף: אף אנן נמי תנינא [תוספתא פ"יד מ"ב]: 'היו בה [27] קדשים קדשי מזבח ימותו [28], קדשי בדק הבית יפדו [29]' והוינן בה: אמאי ימותו? [30] כיון דאיקטול הויא להו כפרה, וליסקו [הקרבנות] לגבוה - לאו משום דאמרינן 'הואיל ונדחו ידחו'?
אמר ליה אביי: מי סברת מת מתוך רשעו הויא ליה כפרה? מת מתוך רשעו לא הויא ליה כפרה! דתני רב שמעיה: יכול אפילו פירשו אבותיו [31] מדרכי ציבור [32] יטמא [33]? תלמוד לומר: [34] בעמיו [35] - בעושה מעשה עמיו [36].
אמר ליה רבא: מי קא מדמית נהרג מתוך רשעו למת מתוך רשעו? מת מתוך רשעו - כיון דכי אורחיה קמיית - לא הויא ליה כפרה; נהרג מתוך רשעו - כיון דלאו כי אורחיה מיית - הויא ליה כפרה! תדע דכתיב (תהלים עט א-ב) מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך [שמו את ירושלם לעיים] [פסוק ב] נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ - מאי 'עבדיך' ומאי 'חסידיך'? לאו 'חסידיך' = חסידיך ממש, 'עבדיך' = הנך דמחייבי דינא דמעיקרא, וכיון דאיקטול קרי להו 'עבדיך'?
אמר ליה אביי: מי קא מדמית
הרוגי מלכות [37] להרוגי בית דין [38]? הרוגי מלכות, כיון דשלא בדין קא מיקטלי - הויא להו כפרה; הרוגי בית דין, כיון דבדין קא מיקטלי - לא הוי להו כפרה! תדע דתנן: 'לא היו קוברין אותו בקברות אבותיו' ואי סלקא דעתך כיון דאיקטול הויא להו כפרה – ליקברו!?
מיתה וקבורה בעינן [39].
מותיב רב אדא בר אהבה: 'לא היו מתאבלין אלא אוננין, שאין אנינות אלא בלב' ואי סלקא דעתך כיון דאיקבור הויא להו כפרה – ליאבלו!?
בעינן נמי עיכול בשר. דיקא נמי דקתני 'נתעכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן' - שמע מינה.
רב אשי אמר: אבילות מאימתי קא מתחלת? מסתימת הגולל; כפרה מאימתי קא הויא? מכי חזו צערא דקברא פורתא [40]; הלכך הואיל ואידחו [41] – ידחו [42].
אי הכי [43] - למה לי [44] עיכול בשר?
משום דלא אפשר [45].
קבריה דרב - הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא [46]; אתו אמרו ליה לשמואל [47], אמר להו: יאות עבדין [48]! קרקע עולם הוא, וקרקע עולם אינה נאסרת, דכתיב (מלכים ב כג ו) [ויצא את האשרה מבית ה' מחוץ לירושלם אל נחל קדרון וישרף אתה בנחל קדרון וידק לעפר] וישלך את עפרה על קבר בני העם; מקיש קבר בני העם לעבודת כוכבים: מה עבודת כוכבים במחובר [49] לא מיתסרא, דכתיב (דברים יב ב) [אבד תאבדון את כל המקמות אשר עבדו שם הגוים] אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם על ההרים הרמים [ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן] – 'על ההרים אלהיהם',ולא ההרים אלהיהם - הכא נמי במחובר לא מיתסר.
מיתיבי: 'החוצב קבר לאביו [50] והלך וקברו במקום אחר - הרי זה לא יקבר [51] בו עולמית [52]' [53].
הכא במאי עסקינן? בקבר בנין [54].
תא שמע: 'קבר חדש [55] מותר בהנאה; הטיל בו נפל - אסור בהנאה'[56]
הכא נמי בקבר בנין.
תא שמע: [תוספתא אהלות פרק טז משנה ה] 'נמצא אתה אומר שלש קברות הן [57]: קבר הנמצא, קבר הידוע, קבר המזיק את הרבים:
קבר הנמצא [58] - מותר לפנותו [59]; פינהו - מקומו טהור ומותר בהנאה [60];
קבר הידוע [61] - אסור לפנותו; פינהו - מקומו טמא, ואסור בהנאה [62];
קבר המזיק את הרבים [63] - מותר לפנותו [64]; פינהו - מקומו טהור [65] ואסור בהנאה [66]'
הכא נמי בקבר בנין.
וקבר הנמצא מותר לפנותו? דילמא מת מצוה הוא, ו'מת מצוה קנה מקומו' [67]?
שאני מת מצוה: דקלא אית ליה.
איתמר: האורג בגד למת [68]: אביי אמר אסור ורבא אמר מותר:
אביי אמר: אסור: הזמנה [69] - מילתא [70] היא, ורבא אמר: מותר, הזמנה לאו מילתא היא.
מאי טעמא דאביי?
גמר 'שם' [71] 'שם' מעגלה ערופה (דברים כא ד: והורדו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע וערפו שם את העגלה בנחל): מה עגלה ערופה בהזמנה מיתסרא [72] - האי נמי בהזמנה מיתסרא.
ורבא גמר 'שם' 'שם' מעבודת כוכבים [73]: מה עבודת כוכבים בהזמנה לא מיתסרא [74] - אף הכא נמי בהזמנה לא מיתסרא.
ורבא - מאי טעמא לא גמר מעגלה ערופה?
אמר לך:
הערות
[עריכה]- ^ (תהלים טו א -ד) מי יגור באליך ... וקחשיב נמי הא:
- ^ דרך בזיון, מפני שהיה אביו רשע, וביזהו לעיני כל כדי שיתייסרו האחרים; ולכבוד עצמו לא חש, ומפני כבוד אב נמי ליכא למיחש, ד'נשיא בעמך'(Note: אבל גם ממזר חייב בכבוד אביו ואמו, ובמצות כבוד אב לא כתוב 'בעמך'!) כתיב (שמות כב כז): בעושה מעשה עמך
- ^ 'נבזה בעיניו': הוא עצמו נתבזה ונמאס בפני עצמו: שלא חש לכבודו במקום קידוש ה'
- ^ ואי אמרת כבוד שעושין למת אינו שלו אלא של חיים
- ^ מאי טעמא עביד הכי? למה ביזה את החיים
- ^ בכתובות (דף קג.) ב'הנושא':
- ^ רבינו הקדוש צוה את בניו
- ^ אל תספדוני כשתוליכו את ארוני למקום קבורתי: דהוא מת בציפורי, וקבורתו בבית שערים: אל תספדוני בעיירות קטנות שתעברו עליהן, אלא בכרכים גדולים, דאיכא אינשי טובא ומיכנפי מעיירות נמי להתם
- ^ אלמא יקרא דעבדי ליה - דיליה הוא
- ^ תרגומו של מלין
- ^ ורבינן נמי שאר כל המתים
- ^ היינו: כי משהו ליה לדחוייה בעלמא, דלא איכפת ליה ביה, דהיינו בזיון, ודומיא דתלוי
- ^ דליתייקרו ביה קרוביו
- ^ לאו בזיון הוא לדידיה
- ^ כמו (שמואל א טו ד) 'וישמע שאול [את העם]’: לשון אסיפה: להספידו
- ^ כשנפרעין ממנו בעוה"ז לאחר מיתה: דיש לו כפרה בכך
- ^ דאי לאו יקרא דשכבי - אמאי מיכפר בבזיוניה
- ^ אותו הנקבר - נביא השקר היה; הוא הנביא אשר השיב את עידו לאכול ולשתות בבית אל, ונענש עידו על ידו והמיתו הארי; וכשמת לאחר ימים - קברוהו אצל אלישע, ולא הוכשר אצל המקום שיקבר אצלו - והחייהו
- ^ ואי משום ברכתא דאליהו הוא - היכי מקויימת בהכי
- ^ אליהו החיה את המת והיה לו לאלישע להחיות שני מתים, והוא לא החיה אלא בנה של שונמית
- ^ לפרושי טעמא דמתניתין מהדר: דלפיכך נתקנו שתי קברות: שאין קוברין נסקלין ונשרפין - שהן רשעים חמורים - אצל נהרגין ונחנקין, שהן רשעים קלים
- ^ דהא נשרפין אצל נסקלין קלים הם
- ^ הלכה למשה מסיני
- ^ הקרבן כשהמיר דתו, דאין מקבלין קרבן מן המומרים, כדתניא 'מעם הארץ - פרט למומר' בשחיטת חולין, בפרק קמא (ה:) - שוטה נמי לאו בר כפרה היא, ד'יקריב אותו לרצונו' כתיב (ויקרא א ג)
- ^ ככל אדם הישנים בלילה ואינם נדחים בכך לאחר שניעורו
- ^ לא הוי דיחוי
- ^ בעיר הנדחת
- ^ אינן נשרפין עם שללה, דכתיב (דברים יג יז) 'שללה' ולא שלל שמים; ומיהו מיקרב לא קרבו, משום דכתיב (משלי כא כז) 'זבח רשעים תועבה'; ואם קדשי מזבח הן - ואפילו עולות ושלמים נדבה - ימותו
- ^ כשאר בדק הבית, והפודה אותם יאכלם, שהרי לא נאסרו: דלאו דידהו הוו! ומדקתני 'ימותו' - שמע מינה משום דנדחו מהקרבה כשהמירו בעליהן הוא, דמומר לעבודה זרה - לא מקבלינן שום קרבן מיניה, כדאמרינן ב'הכל שוחטין' (חולין דף ה:)
- ^ דאי משום 'זבח רשעים' -
- ^ אביו ואמו של כהן
- ^ כגון שנשתמדו
- ^ להם במותם
- ^ (ויקרא כא א) [ויאמר ה' אל משה: אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם] לנפש לא יטמא
- ^ כי אם לשארו וגו'
- ^ בעושה מעשה עמיו יטמא לו, ואם לאו - אל יטמא אפילו לשארו; אלמא לא כיפרה לו מיתתו אם לא חזר בו
- ^ הני דעובדי כוכבים
- ^ עיר הנדחת
- ^ אם נקברו מכפרת מיתתן עליהן; ולעולם טעמא דקדשי עיר הנדחת: משום ד'הואיל ונדחו – ידחו' הוא
- ^ רב אשי אמר לעולם לא בעינן עיכול הבשר אלא צערא דחיבוט הקבר פורתא; וטעמא דלא היו מתאבלים: משום דאבילות מסתימת הגולל חיילא, כדתניא ב'אלו מגלחין'; 'גולל' הוא הדף הנתון על הארון לכסוי, ואותן שבדפנות קרי להו 'דופק'
- ^ שלא נראו להתאבל בשעת התחלת אבילות
- ^ אף לאחר מכאן; ואף על גב דגבי קובר את מתו ברגל תנן (מועד קטן יט.): 'מונה שבעה אחר הרגל' ולא אמרינן 'הואיל ונדחו - ידחו', התם לא אידחו להו לגמרי, שהרי עסקי רבים נוהג ברגל: שמנחמין אותו כל הרגל, כדאמרינן התם: 'כל שהוא משום עסקי רבים - אין הרגל מפסיקן'
- ^ לענין קבורת אבותיו
- ^ להמתין
- ^ ליטלו, משום דנבקע כריסו ומסריח
- ^ ביום ראשון שלה והן מתרפאין באותו עפר
- ^ משום דמת, וכל הנך הנקבר בו - איסורי הנאה נינהו, דגמר 'שם' 'שם' מעגלה ערופה, כדלקמן
- ^ כדמפרש לקמן שהקרקע אינו נאסר
- ^ לקרקע
- ^ משמת
- ^ הבן
- ^ דכיון דהוזמן למת - נאסר בכל הנאה
- ^ וקסלקא דעתא דהוא הדין נמי אם חצבו לצורך איש אחר, ואורחא דמילתא נקט
- ^ שבנאו למעלה מן הקרקע (והוי תלוש), דכוותיה בעבודה זרה: בית שבנאו מתחלה לעבודה זרה אסור, דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש לענין עבודה זרה, וקבר נמי איתקש לעבודה זרה
- ^ ולא למת הוזמן, אלא חצבו סתם ולכשימות לו מת יקברנו בו
- ^ Note: סיפרי פרשת שופטים פיסקא קפח: מנין למוכר קבר אבותיו שעובר בלא תעשה? ת"ל לא תסיג גבול רעך; יכול אפילו לא נקבר אדם בו מעולם? תלמוד לומר: בנחלתך אשר תנחל; הא אם קבר בו אפילו נפל אחד ברשותו עובר בלא תעשה.
- ^ חלוקים בהלכותיהן
- ^ כגון שהוא חדש, ויודע בעל השדה שלא צוה מעולם לקוברו שם, ובגזילה נקבר שם
- ^ שלא קנה את מקומו
- ^ שאף על פי שגזרו טומאה על הקברות, ואף על פי שניטלו משם - לא גזרו על זה; ובהנאה נמי מותר, ואף על גב דאיסורא דאורייתא הוא [##להנות מקבר שבתוכו מת]: דאין תורת קבר עליו
- ^ שנקבר שם מדעת בעל השדה
- ^ גזירה דרבנן היא: שגזרו טומאה עולמית על הקבר כדי שלא יפנוהו
- ^ שקבור במקום הילוך רבים ומטמאין באהלו
- ^ ניתן רשות לפנותו מפני נזקו של רבים
- ^ דלא גזור עליה מפני הנזק
- ^ ומיהו אסור בהנאה [##לפני שפינהו] דאיסורא דאורייתא הוא, ולא פקעא
- ^ מתנאים הוא שהתנה יהושע בכניסתן לארץ [בפרק 'מרובה' (בבא קמא פא.)]
- ^ לאחר שמת
- ^ שהזמינו לכך ונקרא שם המת עליו
- ^ כאילו כרכו בו
- ^ במרים כתיב (במדבר כ א) [ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן, בחדש הראשון וישב העם בקדש] ותמת שם מרים ותקבר שם
- ^ דקיימא לן: 'ירידתה לנחל איתן היא אוסרתה' [בקידושין (נז.) ובכריתות (כה.)]
- ^ ובע"ז כתיב (דברים יב ב) [אבד תאבדון את כל המקמות] אשר עבדו שם הגוים [אשר אתם ירשים אתם את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן]
- ^ להדיוט, דתניא במסכת עבודה זרה (מד:) 'האומר בית זה לעבודה זרה, שור זה לעבודה זרה – מותר, שאין הקדש לעבודה זרה!'