ביאור:בבלי סנהדרין דף קיב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת סנהדרין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

קשיא [1].

איבעיא להו: הודחו מאליהן – מהו? 'וידיחו' אמר רחמנא ולא שהודחו מאליהן? או דילמא אפילו הודחו מאליהן?

תא שמע: 'הדיחוה נשים וקטנים'; אמאי? ליהוי כהודחו מאליהן?

הנך בתר נפשייהו גרידי* [2], [3] הני [4] - בתר נשים וקטנים גרידי [5].

עד שיודח רובה:

היכי עבדינן [7]?

אמר רב יהודה: דנין וחובשין דנין וחובשין [8].

אמר ליה עולא: נמצא אתה מענה את דינן של אלו [9]! אלא אמר עולא: דנין וסוקלין דנין וסוקלין [10].

איתמר: רבי יוחנן אמר דנין וסוקלין דנין וסוקלין, וריש לקיש אמר: מרבין להן בתי דינין [11].

איני! והאמר רבי חמא בר יוסי אמר רבי אושעיא: (דברים יז ה) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא [אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך את האיש או את האשה וסקלתם באבנים ומתו] - איש ואשה אתה מוציא לשעריך [12], ואי אתה מוציא כל העיר כולה לשעריך [13]! אלא מרבין להן בתי דינין ומעיינין בדיניהן [14], [15] ומסקינן להו [16] לבית דין הגדול, וגמרי להו לדינייהו וקטלי להו.

הכה תכה את יושבי העיר וכו':

תנו רבנן [דומה לסיפרי ראה פיסקא צד]: החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום, לנו בתוכה והודחו עמה: אם נשתהו שם שלשים יום - הן בסייף וממונן אבד, פחות מיכן - הן בסקילה וממונן פלט.

ורמינהי [17]: 'כמה יהיה בעיר ויהיה כאנשי העיר [18]? - י"ב חדש'?

אמר רבא: לא קשיא: הא [י"ב חודש] למיהוי מבני מתא [19], [20] הא [שלשים יום] למיהוי מיתבי מתא [21].

והתניא [22]: 'המודר הנאה [23] מבני העיר: אם יש אדם שנשתהא שם י"ב חדש - אסור ליהנות ממנו; פחות מיכן - מותר ליהנות ממנו; ביושבי העיר: אם נשתהא שלשים יום - אסור ליהנות ממנו, פחות מיכן מותר ליהנות ממנו.

החרם אותה ואת כל אשר בה כו':

תנו רבנן: (דברים יג טז) [הכה תכה את ישבי העיר ההוא לפי חרב] החרם אותה [ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב] - פרט לנכסי צדיקים שבחוצה לה [24], 'ואת כל אשר בה' - לרבות נכסי צדיקים שבתוכה;

[פסוק יז: ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלקיך והיתה תל עולם לא תבנה עוד] 'שללה' - ולא שלל שמים; 'ואת כל שללה' - לרבות נכסי רשעים שחוצה לה.

אמר רבי שמעון: מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו? מי גרם להם שידורו בתוכה? – ממונם! לפיכך ממונם אבד [25].

אמר מר: (דברים יג יז) 'ואת כל שללה תקבץ' [26] - לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה; אמר רב חסדא: ובנקבצים לתוכה [27].

אמר רב חסדא: פקדונות של אנשי עיר הנדחת מותרין.

היכי דמי? אי לימא דעיר אחרת ואיתנהו בגוה - פשיטא דמותרין: לאו 'שללהּ' הוא! ואלא דידהו [28] ואיתנהו [29] בעיר אחרת? - אי דנקבצין לתוכה - אמאי מותרין? ואי אין נקבצין לתוכה - הא אמרה חדא זימנא [30]!?

לא, לעולם דעיר אחרת דמפקדי בתוכה, והכא במאי עסקינן? - כגון דקביל [31] עליה אחריות; מהו דתימא: כיון דקביל עליה אחריות כדידיה דמי[32]? - קא משמע לן.

אמר רב חסדא: בהמה, חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת – אסורה; עיסה, חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת – מותרת; מאי טעמא? בהמה כמאן דלא פליגא דמיא [33], עיסה כמאן דפליגא דמיא [34]. [ועיין רי"ף ור"ן ויד רמה.]

בעי רב חסדא: בהמת עיר הנדחת: מהו דתיתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה? 'לפי חרב' אמר רחמנא, לא שנא שחטה משחט לא שנא קטלא מקטל [35]? או דלמא כיון דשחטה מהניא לה שחיטה [36] – מאי?

תיקו.

בעי רב יוסף: שיער נשים צדקניות [37] מהו [38]?

אמר רבא: הא דרשעיות אסור [39]: (דברים יג יז) [ואת כל שללה] תקבץ [אל תוך רחבה] ושרפת [באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלקיך והיתה תל עולם לא תבנה עוד] כתיב: מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה, יצא זה שמחוסר תלישה [40] וקביצה ושריפה;

אלא אמר רבא: בפיאה נכרית [41] היכי דמי? אי דמחובר בגופה [42] - כגופה דמיא [43]; לא, צריכא: דתלי בסיבטא [44]: כנכסי צדיקים שבתוכה דמי, ואבד? או דלמא כיון דעיילא ונפקא [45] - כלבושה דמי [46]?

תיקו.

(דברים יג יז) ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה וכו' [ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלקיך והיתה תל עולם לא תבנה עוד]:

תנו רבנן: אין לה רחוב - אינה נעשית עיר הנדחת, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר: אין לה רחוב - עושין לה רחוב!

במאי קמיפלגי?

מר [רבי ישמעאל] סבר 'רחובה' - מעיקרא משמע [47], ומר [רבי עקיבא] סבר 'רחובה' - השתא נמי משמע.


עמוד ב

וההקדשות שבה יפדו כו' [ותרומות ירקבו; מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו]:

תנו רבנן: היו בה קדשים: קדשי מזבח [48] - [49] ימותו [50], קדשי בדק הבית יפדו, ותרומות ירקבו, ומעשר שני וכתבי הקדש יגנזו [51]; רבי שמעון אומר: 'בהמתה' [(דברים יג טז) הכה תכה את ישבי העיר ההוא לפי חרב החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב] - ולא בהמת בכור ומעשר; 'שללה' [(דברים יג יז) [ואת כל] שללה תקבץ אל תוך רחבה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלקיך והיתה תל עולם לא תבנה עוד] - פרט לכסף הקדש וכסף מעשר [52].

אמר מר: 'היו בה קדשים: קדשי מזבח ימותו' ואמאי ימותו? ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה?

רבי יוחנן אמר (משלי כא כז) זבח רשעים תועבה [אף כי בזמה יביאנו] [53].

ריש לקיש אמר: ממון בעלים הוא, והכא בקדשים שחייב באחריותן, ורבי שמעון היא, דאמר [54] ממון בעלים הוא [55].

הא מדסיפא רבי שמעון היא - רישא לאו רבי שמעון?

בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי, דאמר קדשים קלים ממון בעלים [56];

אבל קדשי קדשים מאי? יפדו? אדתני סיפא 'קדשי בדק הבית יפדו' [57], ליפלוג וליתני בדידה [58]: במה דברים אמורים - בקדשים קלים, אבל קדשי קדשים יפדו'?

כיון דאיכא חטאת שמתו בעליה, דלמיתה אזלא [59] - לא פסיקא ליה [60].

בשלמא רבי יוחנן לא אמר כריש לקיש, דכתיב (משלי כא כז) זבח רשעים תועבה [אף כי בזמה יביאנו], אלא ריש לקיש - מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן?

אמר לך: כי אמרינן 'זבח רשעים תועבה' - הני מילי היכא דאתנהו בעינייהו [61], אבל הכא [62] - כיון דאישתני – אישתני [63].

רבי שמעון אומר: 'בהמתך' ולא בהמת בכור ומעשר [64]:

במאי עסקינן? אילימא בתמימין - שלל שמים הוא [65]! אלא בבעלי מומין [66]? 'שללה' נינהו [67]!?

אמר רבינא: לעולם בבעלי מומין [68], [69] ומי שנאכל בתורת 'בהמתך' [70], יצאו אלו שאין נאכלין בתורת 'בהמתך' אלא בתורת 'בכור' ו'מעשר', דשלל שמים נינהו [71];

ופליגא [72] דשמואל, דאמר שמואל [73]: הכל קרב והכל נפדה.

מאי קאמר?

הכי קאמר: כל שקרב כשהוא תם ונפדה כשהוא בעל מום [74] – מ'שלל[ה]’ אימעיט [75], וכל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום [76], כגון בכור ומעשר – מ'בהמ[ת]ה' נפקא [77].

תרומות ירקבו:

אמר רב חסדא: לא שנא אלא תרומה ביד ישראל [78], אבל תרומה ביד כהן - כיון דממוניה הוא – תשרף.

מתיב רב יוסף: 'מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו' - והא מעשר שני ביד ישראל כתרומה ביד כהן דמי, וקתני 'יגנזו' [79]?

אלא אי אתמר - הכי אתמר: אמר רב חסדא: לא שנא אלא תרומה ביד כהן [80], אבל תרומה ביד ישראל - תנתן לכהן שבעיר אחרת [81].

תנן התם [מהרש"ל: אין זו משנה אלא ברייתא בפרק 'כל שעה' (פסחים לז ב) והכי מפרש 'תנן התם': כלומר: שנינו לשם’]: עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה, דברי רבי מאיר; וחכמים מחייבין.

אמר רב חסדא: מחלוקת במעשר שני בירושלים: דרבי מאיר סבר מעשר שני - ממון גבוה הוא, ורבנן סברי: ממון הדיוט הוא; אבל בגבולין [82] - דברי הכל פטור [83].

מתיב רב יוסף: 'מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו'; במאי עסקינן? אילימא בירושלים - מי הויא עיר הנדחת? והתניא: 'עשרה דברים נאמרו בירושלים' [84] וזו אחת מהן: אינה נעשית עיר הנדחת!? ואלא בעיר אחרת [85], ואסקוהו לגוה [86] - הא קלטוהו מחיצות [87]!? אלא - לאו בגבולין [88], וקתני 'יגנזו' [89]?! [90]

לא, לעולם דעיר אחרת [91], ואסקוהו לגוה, [92] [ו]הכא במאי עסקינן? – שנטמא [93].

ולפרקיה, דאמר רבי אלעזר: מניין למעשר שני שנטמא - שפודין אותו אפילו בירושלים [94]? תלמוד לומר: (דברים יד כד) [וכי ירבה ממך הדרך] לא תוכל שאתו [כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשום שמו שם כי יברכך ה' אלקיך] ואין 'שאת' אלא אכילה, שנאמר (בראשית מג לד) וישא משאת מאת פניו [אלהם ותרב משאת בנימן ממשאת כלם חמש ידות וישתו וישכרו עמו] [95].

הכא במאי עסקינן? – בלקוח [96].

הערות[עריכה]

  1. ^ לשון הפסוק קשה לתרץ למאן דאמר ’[צ"ל: אין [הרש"ש]] חולקין', אבל לא מיתותב
  2. ^ ומעשיהם מעשה ואדוקים ביותר הואיל ומעצמם הם נדחין ודין הוא שיעשה עיר הנדחת
  3. ^ אבל
  4. ^ הנך דהודחו
  5. ^ שאין אדוקים כל כך
  6. ^ גרידי בדל"ת = נמשכין; וכן גריס רבי בכוליה הש"ס: 'מגריד גריד'; ונראה לי שהוא לשון 'גרידא', דמפרשינן יחיד על שם שהוא יחיד משוך ומופרש הוא מן הכל, ואין לאחרים סביביו; ולשון ארמי הוא, ואין דומה לו בפסוק אבל 'גורדו ומעמידו על גלדו' (ר"ה כז:) - הוא לשון עברי, ודומה לו בפסוק (איוב ב ח) 'ויקח לו חרס להתגרד בו' בדל"ת, ופירושו לשון חטיטה: שמחטט וגורד בסכין, או בכל דבר; וגורר ברי"ש - לשון עברי הוא, כמו (שבת כב.) 'גורר אדם מטה כסא ושלחן', וכן (בבא בתרא פו.) 'היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא'.
  7. ^ היאך נעשין 'רובא נדחים', הואיל דצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד
  8. ^ כשרואין שנים או שלשה מהם עובדים עבודה זרה - לא יסקלו אותן, ומניחין כל האחרים מלסקול, אלא דנין אותם לסקילה וחובשין אותם בבית הסוהר; וכן עושין עד שרואין אם מצטרפין לרובא, וחוזרין ודנין אותם דין אחר להריגה, ומאבדין את ממונם
  9. ^ שלאחר שנגמר דינם אתה משהה אותם ומענה את דינם
  10. ^ עד חציין דמחזקינן להו כיחידים, ודנין וסוקלין; ומחציין ואילך נתברר הדבר למפרע שהודחו רובא, והוו בסייף וממונם אבד, ומחציין ואילך אי אתה רשאי למשכן למיתה חמורה
  11. ^ לאו משום דאין דנין שנים ביום אחד, דהא אמרת בפרק 'נגמר הדין' (לעיל מו.) דבמיתה אחת דנין! אלא משום דנפישי עדים לכל אחד ואחד, ואין פנאי לחקור כל אחד ואחד ביום אחד, מרבים להם בתי דינים כדי שתתקבל עדותן ביום אחד ויגמור דין כולם ביום אחד
  12. ^ לבית דין שבשעריך, דהיינו סנהדרי קטנה
  13. ^ אלא בסנהדרי גדולה
  14. ^ אם הוו מרובים
  15. ^ ואם הודחו רובם
  16. ^ מעלים את כולן
  17. ^ משנה ב'השותפין' [בבא בתרא פ"א מ"ה]
  18. ^ ליתן בצורכי העיר
  19. ^ שיהא נקרא כבני העיר? - אין נקרא בפחות מי"ב חדש
  20. ^ אבל
  21. ^ להקרות מיושבי העיר, כיון ששהה שלשים יום - נקרא מאנשי עיר, וקרינן בהו 'את יושבי העיר ההוא'
  22. ^ בניחותא
  23. ^ שאומר "הרי עלי קונם אם אהנה"
  24. ^ שאם היו צדיקים דרים בתוכה והוי להו נכסים מופקדים במקום אחר ביד אחרים - אין מחרימין אותן; אבל נכסים שיש להם באותה העיר - מחרימין אותן; וטעמא מפורש לקמן
  25. ^ בכל דוכתי דרש רבי שמעון טעמא דקרא
  26. ^ הכי גרסינן: 'ואת כל אשר בה'
  27. ^ נכסי רשעים הקרובין לעיר, שיכולים לקבצם לתוך העיר באותו יום עצמו שכונסין שלל העיר לרחוב לשורפן - הן אבודים עמה, אבל רחוקים: דאין מגיעין לעיר - אינן אבודים; ודוקא שכבר היו לתוכה אלא שמעכשיו היו מופקדים ביד אחרים, אבל לא היו מעולם בתוכה, כגון דנפלה להם בירושה - לא קרינא ביה 'שללה' ואין הממון אבד
  28. ^ דבני עיר הנדחת
  29. ^ ומופקדים הם
  30. ^ הא אמרה רב חסדא 'ובנקבצין לתוכה', והא אין נקבצין
  31. ^ בני עיר הנדחת
  32. ^ Note: כחמץ בפסח: פקדון של גוי שקבל עליייו אחריות חייב לבער? קא משמע לן שאינו נחשב לשלו מבחינה ממונית, ורק בפסח חייב לבער משום בל יראה ובל ימצא.
  33. ^ אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, ואפילו שחטה משחט - אין בשחיטתו כלום, דלא לשחיטה קיימא אלא למיתה, ושחיטתה זו היא מיתת הבהמה, ואין היתר אפילו החצי שאין של עיר הנדחת: דכי שחט לסימן - דעיר הנדחת אינו שוחט אלא ממית, ולא מהניא ביה שחיטה
  34. ^ כל אימת דבעי - פליג לה, ואין חלק של עיר הנדחת מעורב בו
  35. ^ דבין בשחיטה ובין בהריגה קרינא ביה 'לפי חרב': דאפילו שחטה - מיתה בעלמא היא, ולא מהני מידי
  36. ^ או דילמא 'לפי חרב' היינו שלא כדרך שחיטה, אבל דרך שחיטה מהניא לה לטהרה מידי נבילה: דנהי דלאכילה איתסרה, ואיסור הנאה הוא, אבל תיהני לטהרה מידי נבלה
  37. ^ שבעיר הנדחת
  38. ^ אי הוו בכלל 'ואת כל שללה' תשרף או לא
  39. ^ פשיטא לן דישרף עם שלל העיר
  40. ^ שצריך לגלחה
  41. ^ גדיל של שערות דעלמא, שעושין לנוי קא מבעי ליה לרב יוסף אם של צדקניות הוי
  42. ^ שנקשר בה
  43. ^ וכשם שאין שורפין מלבושין שעליהן, שהרי צדקניות הן - כך אין שורפין אותו גדיל
  44. ^ תלה אותו גדיל ביתד, ואין קשורין בה עכשיו
  45. ^ רגילה לקושרה תדיר אף על פי שלא קשרתו עכשיו
  46. ^ כל מקום שיהא שם נדון כמלבוש שעליה: דכל שעתא דעתה עליה וכשאר מלבושין דמי
  47. ^ רחובה שהיה לה מתחלה, ולא שעושין לה רחוב עכשיו
  48. ^ כגון עולות ואשמות של רשעים בתוכה; נהי דלא קרינן בהו 'את כל בהמתה לפי חרב' דהא לא 'בהמתה' היא אלא בהמת שמים, אלא מאיסותא הוא להקריב קרבנות של רשעים הללו שהודחו
  49. ^ הלכך
  50. ^ כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן שעורין עד שכריסן נבקעת, דאפילו דמיהם אסור כדלקמן
  51. ^ שנאמר 'כליל לה' אלהיך' לא גרסינן
  52. ^ לקמן מפרש טעמא
  53. ^ ואפילו דמיהן אסורין
  54. ^ ב'הזהב' (בבא מציעא נו:)
  55. ^ קדשים שחייב באחריותן - ממון בעלים הוא, ויש בהם אונאה; הלכך לענין עיר הנדחת נמי: ממון בעלים הוא, ודיינינהו לפי חרב, כשאר בהמות שבתוכה; והלכך אסורין דמיהן בהנאה; והאי דקאמר 'ימותו' ולא אמר שיחרימו אותה עמהם - משום כבוד שמים
  56. ^ בפרק קמא דבבא קמא (יב:): 'ומעלה מעל בה' - לרבות קדשים קלים שהם ממונו'; והואיל וממונו הם - אסורים בהנאה: דאפילו דמיהן - 'בהמתם' מיקרו; אבל קדשי קדשים אמאי ירעו? דהא ודאי הם עצמם אינם קרבים, ד'זבח רשעים תועבה' אלא ירעו עד שיסתאבו, וימכרו, ויפלו דמיהם לנדבה
  57. ^ דקא מפליג בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית
  58. ^ בקדשי מזבח עצמן בין קדשים קלים לקדשי קדשים
  59. ^ כדאמרינן (תמורה טז.) 'חמש חטאות מתות'
  60. ^ למיתני 'קדשי קדשים דעיר הנדחת ירעו': דכיון דמתו להם אותם רשעים, אי איכא חטאות שהפרישו בחייהם - אזלי למיתה, דכל חטאות שמתו בעליהם מתות; במסכת הוריות (ו.) מפרש טעמא; אבל שאר קדשי קדשים כגון אשמות שמתו בעליהם - ירעו
  61. ^ דהן עצמן ודאי אינן קרבים משום 'זבח רשעים תועבה'
  62. ^ דאיכא למימר ירעו ויפלו דמיהם לנדבה
  63. ^ ליכא הכא זבח רשעים תועבה
  64. ^ שאם היו בה בכורות או מעשר בהמה שהוא של ישראל, וחלבו ודמו קרב - אין מחרימין אותו עמה, דלא מיקרי 'בהמתה'
  65. ^ ומ'שללה' נפקא
  66. ^ שאין בהם חלק לגבוה אלא נאכלין לבעלים
  67. ^ אמאי אין מחרימין אותן עמה
  68. ^ ואפילו הכי אין נשרפין עמה
  69. ^ דדרשינן לקרא הכי: 'בהמתה'
  70. ^ למי שנאכל לבעלים בתורת 'בהמתם'
  71. ^ יצאו אלו שיש להם שם לווי: שאין נאכלים בתורת 'בהמתם': שאין אומרין 'בהמת עיר הנדחת' אלא 'בהמת בכור ומעשר של עיר נדחת'
  72. ^ הא דרבינא
  73. ^ עלה דהא מילתא דרבי שמעון, כי הוה קשיא לן במאי עסקינן - הוי מתרץ הכי
  74. ^ וכשהוא בעל מום צריך פדייה, כגון שאר קדשים קלים חוץ ממעשר בהמה ובכור
  75. ^ הנהו מ'שללה' נפקא, דאין מחרימין אותם עמה: דהואיל וצריכי פדייה במומן – 'שלל שמים' קרינן ביה, ופליג עליה דתנא קמא דאמר 'קדשים קלים ממון בעלים הוא'
  76. ^ אלא נאכל לבעלים
  77. ^ ההוא - לאו 'שלל שמים' מקרו, ואפילו בתמותן; ולא מצי למפרך 'והא בתמותן שלל שמים הוא שהרי נאכל במומו, והלכך אצטריך 'בהמתה' למעוטי בכור ומעשר תמימים, דמ'שללה' ליכא למעוטינהו', והיינו 'פליגא': דאיהו מוקי לה אפילו בתמימים, דקסבר: בכור ומעשר בעלי מומין 'בהמתה' קרינן ביה, ובסייף
  78. ^ שעדיין לא נתנה לכהן, דאפילו אותו ישראל - רשע הוא, תרומה שבידו אינה נשרפת עם שאר שללה, דהא לאו דידיה הוא, דשמא היה נתנה לכהן צדיק שבחוצה לה! הלכך אינה נשרפת: דהיינו כפקדון דעיר אחרת ואתנהו בגוה, דאמר לעיל דמותרין; ונהי דבאכילה לא שרינא לה, דשמא היה נתנה לכהן רשע שבתוכה - הלכך ירקבו
  79. ^ אף על גב דממוניה הוא לא אמר 'תשרף'
  80. ^ דממוניה הוא; ולא מזלזלינן בה כולי האי הואיל וקדש הוא
  81. ^ כלומר: לכהן שלא הודח עמהן
  82. ^ שאין לה היתר אכילה אלא בפדייה
  83. ^ מן החלה, דממון גבוה הוא; לישנא אחרינא: אבל בגבולין - דאין לה היתר אכילה בשעת חיוב חלה, דהיינו בשעת גלגול העיסה - לא קרינא ביה 'ראשית עריסותיכם' (במדבר טו כ), ואפילו פדאה לאחר מיכן - פטור מן החלה
  84. ^ בפרק 'מרובה' (בבא קמא פב:) חשיב להו
  85. ^ שהיה אותו מעשר שני של אחד מבני עיר הנדחת
  86. ^ והעלו אותו לירושלים קודם שהודחה, ואחר כך הודחו
  87. ^ אם כן אמאי יגנזו? לשתרו נמי באכילה, דהא 'קלטינהו מחיצות' דהיינו חומה
  88. ^ ולא מטו ליה
  89. ^ ואינו יוצא לישרף - בתמיה
  90. ^ ואם איתא דבגבולין לדברי הכל ממון גבוה הוא - לשתרי נמי באכילה! אלא לאו - ממון הדיוט הוא; ונהי דבשריפה לא, משום זילותא.
  91. ^ הנדחת
  92. ^ ודקאמרת 'לשתרו נמי באכילה', דהא קלטוהו מחיצות?
  93. ^ דלאו בר אכולי בטומאה הוא, דכתיב (דברים כו יד) 'לא בערתי ממנו בטמא'! ולקמן פריך: מאי איריא עיר הנדחת? אפילו בחוצה לה!?
  94. ^ לאחר שנכנס, ואף על גב דדרשינן (דברים יד כד) 'כי ירחק ממך המקום וצרת הכסף בידך': ברחוק מקום אתה פודה וצר, ולא בקרוב מקום
  95. ^ והכי קאמר קרא: 'כי ירחק ממך המקום - או כי לא תוכל לאוכלו, שנטמא – 'וצרת הכסף בידך'
  96. ^ שכבר הוציאה בהוצאה לכסף מעשר, ונתנוהו ביין ושכר ובשר, ונטמא אותו לקוח: דההוא לית ליה פדייה; וכי קאמר רבי אלעזר במע"ש גופיה שהעלה פירות מע"ש לירושלים ונטמאו