ביאור:בבלי סנהדרין דף פ

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת סנהדרין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

^[1] אי הכי ^[2] היינו דקתני עלה ^[3] '^[4] 'אמר רבי יוסי: אפילו אבא חלפתא ביניהן ^[5]' ^[6]!?

אלא אמר רבא: הכי קאמר ^[7]: '^[8] שנים שהיו עומדין ויצא חץ מביניהם ^[9] והרג - שניהם פטורין; ואמר רבי יוסי: אפילו אבא חלפתא ביניהן ^[10]; ^[11] ושור שנגמר דינו שנתערב בשוורין אחרים מעלייא - סוקלין אותן ^[12]; רבי יהודה אומר ^[13]: כונסין אותן לכיפה ^[14]'; והתניא ^[15]: 'פרה שהמיתה ואחר כך ילדה: אם עד שלא נגמר דינה ילדה - וולדה מותר ^[16]; אם משנגמר דינה ילדה - וולדה אסור ^[17]; נתערב באחרים ואחרים באחרים - כונסין אותן לכיפה; רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: מביאין אותן לבית דין וסוקלין אותן'.

אמר מר: 'אם עד שלא נגמר דינה ילדה - וולדה מותרת' - ואף על גב דכי נגחה הות מיעברה? והאמר רבא 'ולד הנוגחת אסור: היא וולדה נגחו; ולד הנרבעת אסור: היא וולדה נרבעו' ^[18]?

אימא: 'אם עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה ^[19] - וולדה מותר; אם משנגמר דינה עיברה וילדה ^[20] - וולדה אסור ^[21]'.

הניחא למאן דאמר ^[22] 'זה וזה גורם אסור',

עמוד ב

אלא למאן דאמר 'זה וזה גורם מותר' - מאי איכא למימר ^[23]?

אלא אמר רבינא: אימא: 'אם עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה - ולדה מותר; ואם עד שלא נגמר דינה ^[24] עיברה ^[25] ומשנגמר דינה ילדה - ולדה אסור ^[26]עובר - ירך אמו הוא.

כל חייבי מיתות [שנתערבו זה בזה - נידונין בקלה]:

שמע מינה ^[27]: מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל ^[28]!

אמר רבי ירמיה: ^[29]; הכא במאי עסקינן? - כגון שהתרו בו ^[30] סתם ^[31], והאי תנא הוא ^[32], דתניא: 'ושאר חייבי מיתות שבתורה ^[33] - אין ממיתין אותן אלא בעדה ועדים והתראה ^[34], ועד שיודיעוהו שהוא חייב מיתת בית דין; רבי יהודה אומר: עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג'; תנא קמא יליף ממקושש ^[35], ורבי יהודה אומר: מקושש - הוראת שעה היתה ^[36].

הנסקלין בנשרפין [רבי שמעון אומר: נידונין בסקילה שהשריפה חמורה1 וחכמים אומרים: נידונין בשריפה, שהסקילה חמורה]:

מתני ליה רב יחזקאל לרמי בריה: 'הנשרפין בנסקלין ^[37] - רבי שמעון אומר: ידונו בסקילה, שהשריפה חמורה'; אמר ליה רב יהודה [גם הוא בר יחזקאל, אחי רמי בר יחזקאל]: אבא! לא תיתנייה הכי: מאי איריא דשריפה חמורה - תיפוק ליה דרובה נסקלין נינהו ^[38]!

אלא היכי אתנייה ^[39]?

^[40] 'הנסקלין בנשרפין' ^[41] 'רבי שמעון אומר: ידונו בסקילה, שהשריפה חמורה'.

אי הכי - אימא סיפא: 'וחכמים אומרים: ידונו בשריפה, שהסקילה חמורה' - תיפוק ליה דרובה נשרפין נינהו!?

התם - רבנן הוא דקאמרו ליה לרבי שמעון: לדידך, דאמרת שריפה חמורה; לא! - סקילה חמורה ^[42]!

אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא -

הערות

^ בין לריש לקיש בין לשמואל קא מותיב:
^ אי הכי דהני 'אחרים' דמתניתין דרוצחים קאמר, והאי רוצח שנתערב בהוכר ולבסוף נתערב קאמר
^ הא דתני עלה בברייתא הכי:
^ רוצח שנתערב באחרים כולן פטורין
^ כולן פטורין
^ - מאי 'אפילו' דקאמר רבי יוסי
^ בשלא הוכר לבית דין קאמר
^ כגון:
^ ואין יודעין אי זה מהן זרקו
^ שהכל יודעין שהוא חסיד ולא זרקו - לא מחייבינן לאידך משום האי חזקה; ובהא - אפילו רבי יהודה מודה; ורבי יהודה, דאמר 'כונסין אותן לכיפה' - לא עלה קאי, אלא הכי קאמר תנא קמא, וחסורי מחסרא מתניתין
^ והכי קתני:
^ דהא על כרחיך כולהו אסירי בהנאה, ואין הפסד לבעלים בסקילה, הלכך סוקלין אותם: כדי שתתקיים מצות סקילה במחויב בה
^ שאין צריכין לסוקלן, שלא להטריח בית דין, אלא
^ כונסין אותן בחדר והם מתים ברעב
^ בניחותא
^ לקמן מפרש לה
^ דעובר - ירך אמו הוא, וגם הוא נאסר בגמר דין אמו
^ 'אסור' – בהקרבה, כגון שנגחה על פי עד אחד או על פי הבעלים, דמתסרא לגבוה ולא להדיוט; הלכך: על כרחיך שמעינן מדרבא: דהיכא דאית עדים - אסור אף להדיוט, וצריך לגמור דין שניהם [הפרה וולדה]; והא ליכא למימר 'טעמא דתנא קמא דתני 'וולדה מותר' משום דלא נגמר דינו עמה, דאי בשלא בא לבית דין - מאי איריא 'ולדה'? אפילו אמו נמי: אם לא נגמר דינה - לא מיתסרא! וכי איצטריך תנא למיתני 'מותר' - הכי אשמעינן: דאין זקוק להביאה לבית דין קאמר, ותיובתא דרבא
^ דהיינו בין נגיחה לגמר דין: דלא הוה ולד לא בשעת נגיחה ולא בשעת גמר דין, ולא נוצר מן האיסור: דאכתי אימיה הות שריא
^ דנולד מן האיסור
^ אף על גב דלא הוה בשעת נגיחה ולא בשעת גמר דין
^ פלוגתא הוא בתמורה (לא,א)
^ דהא כשנוצר לאחר גמר דין - לאו איהו לחודיה גרמא ליה, שאף מן הזכר הוא בא: דהיתר ואיסור גרמו לו שיבא
^ דהיינו: בין נגיחה לגמר דין
^ גירסת רש"י: 'ואם עד שלא נגמר דינה הוכר עוברה'
^ אף על גב דלא הוה בשעת נגיחה, כיון דהוה בשעת גמר דין - נאסר בגמר דין עם אמו, ד
^ מדקתני 'ידונו בקלה'
^ משום דקלה בכלל חמורה: דאי לא הוי מותרה למיתה קלה, הנך דנתחייבו חמורה - היאך נתחייבו בסקילה? הא לא אסרו בהם מיתה זו, ונפטרי' לגמרי! אלא נילף מהכא דהוי מותרה
^ מהכא ליכא למילף
^ מיתה
^ ולפיכך קלה וחמורה במשמע
^ דקאמר 'לא בעינן להזכיר שם אותה מיתה'
^ חוץ ממסית, שאינו צריך התראה, דרחמנא אמר 'לא תחמול ולא תכסה עליו'
^ 'עדה ועדים' - לאו דוקא, דמסית נמי עדים ועדה קא בעי, והא דנקט 'ושאר' - משום התראה נקט לה
^ שהמוצאים אותו - לא התרו בו שֵׁם מיתתו, דלא הוו ידעי לה אלא מיתה סתם
^ ועל פי הדבור מחייב, ולא גמרינן מינה לדורות, הואיל ונפקא לן התראה מ'יומת המת': שיתיר עצמו למיתה: אותה מיתה משמע
^ משמע: כגון דהוו נסקלין רובא, ואיערבא בהו מיעוטא נשרפין
^ היכי נקט טעמא 'משום דאי אתה רשאי למושכו למיתה חמורה'? בלאו הכי נדיינינהו בסקילה - בתר רובא
^ אבוה מהדר ליה: אלא היכי אלמדנו
^ אמר ליה רב יהודה:
^ דאף על גב דנשרפין רובא, מדתני
^ התם הוא דקא מסיימי רבנן 'שהסקילה חמורה': לאו למיתב טעמא למילתייהו מסיימי הכי, אלא הכי קאמרי: ידונו בשריפה, כדינייהו: בתר רובא; ודקאמרת למיזל בתר מיעוטא משום דשריפה חמורה, ואין אנו רשאין למשוך את הקלים - לאו חמורה היא אלא קלה היא

[1] בין לריש לקיש בין לשמואל קא מותיב:

[2] אי הכי דהני 'אחרים' דמתניתין דרוצחים קאמר, והאי רוצח שנתערב בהוכר ולבסוף נתערב קאמר

[3] הא דתני עלה בברייתא הכי:

[4] רוצח שנתערב באחרים כולן פטורין

[5] כולן פטורין

[6] - מאי 'אפילו' דקאמר רבי יוסי

[7] בשלא הוכר לבית דין קאמר

[8] כגון:

[9] ואין יודעין אי זה מהן זרקו

[10] שהכל יודעין שהוא חסיד ולא זרקו - לא מחייבינן לאידך משום האי חזקה; ובהא - אפילו רבי יהודה מודה; ורבי יהודה, דאמר 'כונסין אותן לכיפה' - לא עלה קאי, אלא הכי קאמר תנא קמא, וחסורי מחסרא מתניתין

[11] והכי קתני:

[12] דהא על כרחיך כולהו אסירי בהנאה, ואין הפסד לבעלים בסקילה, הלכך סוקלין אותם: כדי שתתקיים מצות סקילה במחויב בה

[13] שאין צריכין לסוקלן, שלא להטריח בית דין, אלא

[14] כונסין אותן בחדר והם מתים ברעב

[15] בניחותא

[16] לקמן מפרש לה

[17] דעובר - ירך אמו הוא, וגם הוא נאסר בגמר דין אמו

[18] 'אסור' – בהקרבה, כגון שנגחה על פי עד אחד או על פי הבעלים, דמתסרא לגבוה ולא להדיוט; הלכך: על כרחיך שמעינן מדרבא: דהיכא דאית עדים - אסור אף להדיוט, וצריך לגמור דין שניהם [הפרה וולדה]; והא ליכא למימר 'טעמא דתנא קמא דתני 'וולדה מותר' משום דלא נגמר דינו עמה, דאי בשלא בא לבית דין - מאי איריא 'ולדה'? אפילו אמו נמי: אם לא נגמר דינה - לא מיתסרא! וכי איצטריך תנא למיתני 'מותר' - הכי אשמעינן: דאין זקוק להביאה לבית דין קאמר, ותיובתא דרבא

[19] דהיינו בין נגיחה לגמר דין: דלא הוה ולד לא בשעת נגיחה ולא בשעת גמר דין, ולא נוצר מן האיסור: דאכתי אימיה הות שריא

[20] דנולד מן האיסור

[21] אף על גב דלא הוה בשעת נגיחה ולא בשעת גמר דין

[22] פלוגתא הוא בתמורה (לא,א)

[23] דהא כשנוצר לאחר גמר דין - לאו איהו לחודיה גרמא ליה, שאף מן הזכר הוא בא: דהיתר ואיסור גרמו לו שיבא

[24] דהיינו: בין נגיחה לגמר דין

[25] גירסת רש"י: 'ואם עד שלא נגמר דינה הוכר עוברה'

[26] אף על גב דלא הוה בשעת נגיחה, כיון דהוה בשעת גמר דין - נאסר בגמר דין עם אמו, ד

[27] מדקתני 'ידונו בקלה'

[28] משום דקלה בכלל חמורה: דאי לא הוי מותרה למיתה קלה, הנך דנתחייבו חמורה - היאך נתחייבו בסקילה? הא לא אסרו בהם מיתה זו, ונפטרי' לגמרי! אלא נילף מהכא דהוי מותרה

[29] מהכא ליכא למילף

[30] מיתה

[31] ולפיכך קלה וחמורה במשמע

[32] דקאמר 'לא בעינן להזכיר שם אותה מיתה'

[33] חוץ ממסית, שאינו צריך התראה, דרחמנא אמר 'לא תחמול ולא תכסה עליו'

[34] 'עדה ועדים' - לאו דוקא, דמסית נמי עדים ועדה קא בעי, והא דנקט 'ושאר' - משום התראה נקט לה

[35] שהמוצאים אותו - לא התרו בו שֵׁם מיתתו, דלא הוו ידעי לה אלא מיתה סתם

[36] ועל פי הדבור מחייב, ולא גמרינן מינה לדורות, הואיל ונפקא לן התראה מ'יומת המת': שיתיר עצמו למיתה: אותה מיתה משמע

[37] משמע: כגון דהוו נסקלין רובא, ואיערבא בהו מיעוטא נשרפין

[38] היכי נקט טעמא 'משום דאי אתה רשאי למושכו למיתה חמורה'? בלאו הכי נדיינינהו בסקילה - בתר רובא

[39] אבוה מהדר ליה: אלא היכי אלמדנו

[40] אמר ליה רב יהודה:

[41] דאף על גב דנשרפין רובא, מדתני

[42] התם הוא דקא מסיימי רבנן 'שהסקילה חמורה': לאו למיתב טעמא למילתייהו מסיימי הכי, אלא הכי קאמרי: ידונו בשריפה, כדינייהו: בתר רובא; ודקאמרת למיזל בתר מיעוטא משום דשריפה חמורה, ואין אנו רשאין למשוך את הקלים - לאו חמורה היא אלא קלה היא

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]