ביאור:בבלי סנהדרין דף נו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סנהדרין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
[המשך המשנה:]
|- בכל יום דנין את העדים בכינוי: "יכה יוסי את יוסי" [1]; נגמר הדין [2] - לא הורגין בכינוי, אלא מוציאין כל אדם לחוץ [3], שואלין את הגדול שביניהן ואומר לו "אמור מה ששמעת בפירוש" והוא אומר, והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין [4]; והשני אומר "אף אני [5] כמוהו" [6] והשלישי אומר "אף אני כמוהו".
גמרא:
תנא: עד שיברך שם בשם [7].
מנהני מילי?
אמר שמואל: דאמר קרא: (ויקרא כד טז) ונוקב שם [ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח] בנקבו שם יומת [8].
ממאי דהאי 'נוקב' לישנא דברוכי הוא? [9]
דכתיב (במדבר כג ח) מה אקב לא קבה אל [ומה אזעם לא זעם ה’].
ואזהרתיה?
מהכא: (שמות כב כז) אלהים לא תקלל [ונשיא בעמך לא תאר].
ואימא מיברז [10] הוא, דכתיב (מלכים ב יב י) ויקב חור בדלתו [ויתן אתו אצל המזבח בימין בבוא איש בית ה' ונתנו שמה הכהנים שמרי הסף את כל הכסף המובא בית ה’], ואזהרתיה מהכא: (דברים יב ג) [ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון] ואבדתם את שמם [מן המקום ההוא] [וסמיך ליה [פסוק יא]] לא תעשון כן לה' אלהיכם?
ואימא דמנח שני שמות אהדדי [13] ובזע להו?
ההוא – 'נוקב וחוזר ונוקב' [14] הוא [15].
ואימא דחייק שם אפומא דסכינא ובזע בה?
ההוא - חורפא דסכינא הוא דקא בזע.
אימא פרושי שמיה [16] הוא, דכתיב (במדבר א יז) ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות, ואזהרתיה מהכא (דברים ו יג) את ה' אלהיך תירא [ואתו תעבד ובשמו תשבע]?
חדא דבעינא שם בשם וליכא; ועוד: הויא ליה אזהרת עשה, ואזהרת עשה לא שמה אזהרה [17];
ואיבעית אימא: אמר קרא: (ויקרא כד יא) ויקב [בן האשה הישראלית את השם ויקלל [ויביאו אתו אל משה ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן] - למימרא דנוקב - קללה הוא. ודילמא עד דעבד תרוייהו [18]?
לא סלקא דעתך, דכתיב (ויקרא כד יד) הוצא את המקלל [אל מחוץ למחנה וסמכו כל השמעים את ידיהם על ראשו ורגמו אתו כל העדה] ולא כתיב 'הוצא את הנוקב והמקלל' - שמע מינה חדא היא.
תנו רבנן: [19] (ויקרא כד טו: ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו): 'איש' מה תלמוד לומר 'איש איש'? לרבות את העובדי כוכבים שמוזהרין על ברכת השם כישראל, ואינן נהרגין אלא בסייף [20]: שכל מיתה האמורה בבני נח אינה אלא בסייף.
והא [21] - מהכא נפקא? מהתם נפקא: 'ה’’ - זו ברכת השם [22]!?
אמר רבי יצחק נפחא: לא נצרכא [23] אלא לרבותא הכינויין [24], ואליבא דרבי מאיר,
דתניא: (ויקרא כד טו) [ואל בני ישראל תדבר לאמר] איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו; מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר (ויקרא כד טז) ונוקב שם ה' מות יומת [רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת]?! לפי שנאמר 'ונוקב שם [ה’] מות יומת'; יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד [25], מניין לרבות כל הכינויין? תלמוד לומר: 'איש כי יקלל אלהיו' [26], מכל מקום - דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: על שם המיוחד במיתה [27], ועל הכינויין באזהרה [28].
[29].
[30] ופליגא דרבי מיישא, דאמר רבי מיישא: בן נח שבירך את השם בכינויים - לרבנן חייב אף על גב דאמרי רבנן 'על הכנויין באזהרה בישראל', מיהו נכרי חייב מיתה מאי טעמא? דאמר קרא 'כגר כאזרח' (מכ'גר וכאזרח': מדכתיב 'גר ואזרח' יתירה) [ויקרא כד,טז: ונקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת (פסוק כב) משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני ה' אלקיכם] : גר ואזרח הוא דבעינן 'בנקבו שם', אבל בן נח - (שמע מינה לחיובי עובד כוכבים) אפילו בכינוי;
ורבי מאיר (דאמר גר ואזרח חייבין בכנוי, ונכרים אתרבו מ'איש איש') - האי 'כגר כאזרח' מאי עביד ליה (ממאי קא ממעט 'גר ואזרח' לבני נח)?
גר ואזרח בסקילה אבל בן נח בסייף; סלקא דעתך אמינא הואיל ואיתרבו (להאי פרשתא לכנויין) - איתרבו (איתרבו אף לכל האמור בפרשה, ובסקילה) - קא משמע לן.
ורבי יצחק נפחא אליבא דרבנן (כיון דאמרי רבנן: נכרים פטורין מן הכנוי כישראל), האי 'כגר כאזרח' מאי עביד ליה (מאי קא ממעטי? אי למעוטינהו מסקילה - לא איצטריך, דמהיכא תיתי? הא לא אתרבו בהא פרשתא! דבשלמא לרבי מאיר סלקא דעתך אמינא הואיל ואיתרבי איתרבי)?
גר ואזרח - הוא דבעינן שם בשם, אבל בן נח לא בעינן שם בשם.
(בין לרבי מיישא בין לרבי יצחק נפחא אליבא דרבנן, ברכת השם – מ'ויצו ה' אלהים' נפקא, כנויים – מ'גר ואזרח' נפקי לרבי מיישא, ואי לרבי יצחק נפחא - הא אמר לרבנן פטורין;) 'איש איש' למה לי?
דיברה תורה כלשון בני אדם.
תנו רבנן: שבע מצות נצטוו בני נח (יליף לה לקמן): דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות (כולן חוץ מנערה המאורסה, כדכתיב (בראשית כ ג) גבי אבימלך 'הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל': 'בעולת בעל' יש להם, 'נערה המאורסה' אין להם), ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי:
רבי חנניה בן גמליאל אומר: אף על הדם מן החי (כולהו יליף טעמייהו לקמן).
רבי חידקא אומר: אף על הסירוס.
רבי שמעון אומר: אף על הכישוף; רבי יוסי אומר: כל האמור בפרשת כישוף (זו היא שמזכיר והולך: 'לא ימצא בך,,, ובגלל התועבות האל וגו') - בן נח מוזהר עליו: (דברים יח י) 'לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף (פסוק יא:) וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים (פסוק יב) [כי תועבת ה' כל עשה אלה] ובגלל התועבות האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך'; ולא ענש אלא אם כן הזהיר (ומדנענשו עליהם - שמע מינה הוזהרו על כולם, דלא ענש אלא אם כן הזהיר).
רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים; מותרין בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים, ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן (סיפא דמילתא דרבי אלעזר הוא, וכוליה מפרש לקמן).
מנהני מילי?
אמר רבי יוחנן: דאמר קרא (בראשית ב טז) ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל:
'ויצו' - אלו הדינין, וכן הוא אומר (בראשית יח יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו [ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו]
'ה’’ - זו ברכת השם, וכן הוא אומר (ויקרא כד טז) ונוקב שם ה' מות יומת [רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת]
'אלהים' - זו עבודת כוכבים, וכן הוא אומר (שמות כ ב) [אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים] לא יהיה לך אלהים אחרים [על פני];
'על האדם' - זו שפיכות דמים, וכן הוא אומר (בראשית ט ו) שופך דם האדם [באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם]
'לאמר' - זו גילוי עריות, וכן הוא אומר (ירמיהו ג א) לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר [הישוב אליה עוד הלוא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאם ה’]
'מכל עץ הגן' - ולא גזל (מדאיצטריך למישרי ליה ולהפקיר לו עצי הגן - שמע מינה שאינו מופקר לו נאסר לו)
'אכל תאכל' - ולא אבר מן החי (אכול תאכל העומד לאכילה, ולא תאכל אבר מן החי: דבהמה בחייה אינה עומדת לאכילה אלא לגדל ולדות).
כי אתא רבי יצחק - תני איפכא: 'ויצו' - זו עבודת כוכבים; 'אלהים' - זו דינין.
בשלמא 'אלהים' - זו דינין, דכתיב (שמות כב ז) [אם לא ימצא הגנב] ונקרב בעל הבית אל האלהים [אם לא שלח ידו במלאכת רעהו], אלא 'ויצו' - זו עבודה זרה - מאי משמע?
רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי: חד אמר (שמות לב ח) סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם [עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים]; וחד אמר (הושע ה יא) עשוק אפרים (מיד שונאיו) רצוץ משפט (רצוץ על ידי שפטיו של הקב"ה) כי הואיל הלך אחרי צו (מפני שנתרצה ללכת אחרי צווי של נביאי הבעל);
מאי בינייהו?
איכא בינייהו עכו"ם שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה: למאן דאמר 'עשו [להם עגל מסכה]’ - משעת עשייה מיחייב; למאן דאמר 'כי הואיל הלך' - עד דאזיל בתרה ופלח לה.
אמר רבא [שאמר 'הזמנה לאו מילתא' [(לעיל מז,ב)]]: ומי איכא למאן דאמר 'עכו"ם שעשאה ע"ז ולא השתחוה לה - חייב'? והתניא בעכו"ם: 'דברים שבית דין של ישראל ממיתין עליהן - בן נח מוזהר עליהן; אין בית דין של ישראל ממיתין עליהן - אין בן נח מוזהר עליהן' - למעוטי מאי? לאו למעוטי עכו"ם שעשה ע"ז ולא השתחוה לה?
אמר רב פפא: לא! למעוטי גיפוף ונישוק [31].
גיפוף ונישוק דמאי? אילימא כדרכה [32] - בר קטלא הוא [33]!?
אלא למעוטי שלא כדרכה.
'דינין' - בני נח איפקוד? והתניא: עשר מצות נצטוו ישראל במרה: שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ואם: דינין - דכתיב (שמות טו כה) [ויצעק אל ה' ויורהו יהוה עץ וישלך אל המים וימתקו המים] שם שם לו חוק ומשפט ; שבת וכיבוד אב ואם - דכתיב כאשר צוך ה' אלהיך (דברים ה יא: שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך דברים ה,טו: כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלקיך למען יאריכן ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה' אלקיך נתן לך), ואמר רב יהודה: כאשר צוך [34] - במרה!?
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה [35].
אי הכי מאי 'והוסיפו עליהן דינין' [36]?
אלא אמר רבא: לא נצרכה אלא לדיני קנסות [37];
אכתי 'והוסיפו בדינין' מיבעי ליה [38]!?
אלא אמר רב אחא בר יעקב: לא נצרכה אלא להושיב בית דין בכל פלך [39] ופלך ובכל עיר ועיר [40], והא - בני נח לא איפקוד.
והתניא: כשם שנצטוו ישראל להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר - כך נצטוו בני נח להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר [41]!?
אלא אמר רבא: האי תנא [42] - תנא דבי מנשה הוא, דמפיק ד"ך [43] ועייל ס"ך [44], דתנא דבי מנשה: שבע מצות נצטוו בני נח [45]: עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים, גזל, ואבר מן החי, סירוס, וכלאים. רבי יהודה אומר: אדם הראשון לא נצטווה אלא על עבודה זרה בלבד, שנאמר: ויצו ה' אלהים על האדם [46].
רבי יהודה בן בתירה אומר: אף על ברכת השם [47];
ויש אומרים: אף על הדינים [48].
כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה אמר רב: [49] "אלהים אני לא תקללוני [50], אלהים אני לא תמירוני [51], אלהים אני יהא מוראי עליכם [52]" – כמאן? כיש אומרים [53].
תנא דבי מנשה - אי דריש 'ויצו', אפילו הנך נמי [54]; אי לא דריש 'ויצו' - הני מנא ליה?
לעולם לא דריש 'ויצו'; הני כל חדא וחדא באפי נפשיה כתיבא:
עבודה זרה וגילוי עריות -
הערות
[עריכה]- ^ כל זמן שהיו נושאין ונותנין בבדיקת עדים היו דנין אותן בכינוי כלומר היו דנין עמהן ובודקין אותם בכינוי: "היאך אמר? כך אמר? "יכה יוסי את יוסי"? - האי 'כינוי' - לאו כינוי השם קאמר, אלא בית דין מכנין בדבריהם הקללה כלפי אחרים; כל מי שמהפך דבריו ומדבר כאדם זה שמדבר ומקלל ותולה באחר - קרי ליה 'כינוי' בלשון חכמים; ויש לו חבר בשבועות (דף לה.), וגם בלשון המקרא: 'ואל אדם לא אכנה כי לא ידעתי אכנה' (איוב לב כא-כב); ולהכי נקט 'יוסי את יוסי' דארבע אותיות איכא, כשם בן ארבע אותיות, דאינו חייב אלא על שם המיוחד, דהיינו שם בן ארבע אותיות; ומשום דחשבונו של 'יוסי' כחשבונו של 'אלהים'; ולהכי נקט 'יכה זה את זה': דילפינן לקמן דאינו חייב עד שיברך שם בשם
- ^ ובאו לומר "חייב הוא" - לא היו יכולין להרגו על פי עדות ששמעו, שהרי לא שמעו מפיהם אלא קללת כינוי
- ^ דגנאי הוא להשמיע ברכת השם לרבים
- ^ עולמית; וטעמא מפורש בגמרא
- ^ שמעתי
- ^ ואין צריך לחזור ולהזכיר ברכת השם
- ^ כגון "יכה פלוני את פלוני" או "יקלל שם פלוני את שם פלוני"
- ^ להכי אהדריה בהאי קרא, לומר לך: עד שיקוב שם בשם
- ^ עד 'לא תעשון' לשון קושיא הוא, דאין תירוץ בינתים ???
- ^ שלא לתחוב סכין לדקור נקב נקב בשם הכתוב בקלף
- ^ כדיליף לעיל
- ^ ובנקיבה לא משכחת שם בשם: שינקוב את חבירו
- ^ כתובים בשתי חתיכות קלף, ויתנם זה על זה
- ^ בסכין
- ^ ואין 'שם נוקב את שם חבירו': דלאחר שינקוב העליון - ינקוב התחתון
- ^ באותיותיו ופירושיה
- ^ ולא ענש עליה מיתה
- ^ פרושי וברוכי, ובחדא לא מחייב
- ^ בברכת השם כתוב:
- ^ דכתיב בהו (בראשית ט ו) 'באדם דמו ישפך' ומיתה אחרת לא הוזכרה בהם
- ^ דעכו"ם מוזהרין על ברכת השם
- ^ לקמיה דרשינן (בראשית ב טז) ויצו ה' אלהים וגו' [על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל]
- ^ האי 'איש איש'
- ^ שיהו העכו"ם מוזהרים על ברכתו כישראל; דאי מהתם - הוה אמינא שם המיוחד דוקא, דכתיב 'ה’’, דהאי 'אלהים' דבההוא קרא - לאזהרת עבודה זרה דרשינן ליה לקמן
- ^ דהא כתיב 'ה’’, והיינו 'שם מיוחד', דכתיב 'זה שמי לעולם' (שמות ג טו)
- ^ דהיינו כנוי, דלאו 'שם המיוחד'; וסמיך ליה [בפסוק שאחריו] מיתה: ונוקב שם ה' מות יומת, וקאי נמי א'כי יקלל אלהיו'
- ^ כדכתיב 'ונוקב שם ה' וגו'; והאי 'ונשא חטאו' - לא מיתה, אלא ונשא חטאו דכרת
- ^ 'אלהים לא תקלל' - אף על הכנויין זִהֵר, ו'שם המיוחד' נמי בהא אזהרה נפיק: דכל 'אלהים' לשון שררה, כמו (שם ז,א) 'נתתיך אלהים'
- ^ ואליבא דרבי מאיר מתוקמא: דמחייב ישראל על הכנויין מהאי קרא, ואתא איש איש להשוות עובדי כוכבים וישראל בכל הני כנויים, כגון 'אלהים' 'שדי' 'צבאות', ולא דמו לכנויים דמתניתין דקתני 'יכה יוסי את יוסי', דכנוי דקתני מתניתין - דנין את העדים בכינוי - לאו כנוי השם הוא כדפרשינן לעיל
- ^ הא דאמר רבי יצחק נפחא: לרבות את הכנויים, ואליבא דרבי מאיר, דמשמע: הא לרבנן פטור בן נח על הכנויין
- ^ אבל עָשָׂה - אתרבי מ'ויצו', אף על גב דבית דין של ישראל אין ממיתין; מגפף ומנשק אמרינן במתניתין (דף ס:) דגבי ישראל אינו נהרג
- ^ שדרך עבודתה בכך
- ^ ישראל נמי: כל עבודה שדרך עבודתה בכך - ישראל חייב עליה, ואפילו הוא דרך בזיון, כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס, כדאמר במתניתין (שם), וילפינן מקראי! וכל שכן כשהוא דרך כבוד, דכולהו כדרכן נפקי מ'איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם וגו' (דברים יב ל)
- ^ כאשר צוך ה' אלהיך כתיב בדברות האחרונות גבי שבת וכבוד אב ואם; והיכן צוך? הא ליכא למימר דמשה הוה אמר להו בערבות מואב כאשר צוך בסיני דמשה לאו מאליו היה שונה להם משנה תורה ומזהירם על מצותיה אלא כמו שקבלה הוא והיה חוזר ומגיד להם וכל מה שכתוב בדברות האחרונות היה כתוב בלוחות וכן שמע בסיני
- ^ וכן נצטוו ישראל במרה להיות דנין בסנהדרין של כ"ג כדאמרינן (לעיל ב.) 'עדה שופטת ועדה מצלת'; דעכו"ם לא איפקוד בהכי, כדילפינן (לקמן דף נז:) מקראי: דבן נח נהרג בעד א' ובדיין א'
- ^ אין אלו 'דינין' אלא 'מצות דיינין'
- ^ דיני קנסות הוסיפו במרה, דבני נח לא הוזהרו עליהן, דכתיב 'ויצו' וגמרינן לה מ'אשר יצוה' דהתם 'צדקה ומשפט' כתיב (בראשית יח יט: כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו) , דהיינו דין ופשרה; אבל קנסות - לאו משפט נינהו: דקנסינן ליה טפי מדיניה
- ^ דניהוי משמע שהוסיפו להם בהלכות דינין שנצטוו עליהם כבר, אבל השתא: דקתני 'הוסיפו עליהם דינין' - משמע כל הלכות דינין הוסיפו
- ^ מדינה
- ^ ישראל נצטוו להושיב דיינין בכל עיר ועיר כדכתיב (דברים טז יח) תתן לך בכל שעריך
- ^ דהא 'משפט' כתיב ביה, והכא נמי כתיב (שם) 'ושפטו את העם משפט צדק'
- ^ דברייתא דלעיל, דקתני 'הוסיפו עליהן דינין', דמשמע דבני נח לא נצטוו עליהם
- ^ דינין וברכת השם
- ^ סירוס וכלאים
- ^ לקמן מפרש דתנא דבי מנשה לא דריש 'ויצו', והני - כל חדא באנפי נפשיה כתיב בהו
- ^ את אלהותו צוה עליו על האדם: שלא ימירהו באחר
- ^ דנפקא ליה נמי מ'אלהים': אלהותו צוה עליו: שלא יקללהו, כדכתיב (שמות כב כז) אלהים לא תקלל
- ^ מ'אלהים' נמי נפקא: "יהא אלהותי עליך להיות מוראי עליך ולהיות מוראי בלבך ולא מורא בשר ודם להטות משפט "כי המשפט לאלהים הוא" - כדמפרש רב ואזיל
- ^ נאמר לאדם הראשון:
- ^ כדאמרינן: 'אלהים לא תקלל'
- ^ כדאמרינן: 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני' - זולתי
- ^ כדאמרינן: 'אלהים' לשון שררה ורבנות, כמו 'נתתיך אלהים לפרעה' (שמות ז א): יהא מוראי עליך ולא מורא בשר ודם, לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא (דברים א יז) דהיינו דינין
- ^ דמרבי לכולהו
- ^ דינין וברכת השם