ביאור:בבלי סנהדרין דף לה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת סנהדרין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

וכתיב (שמואל ב כא י) ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לָהּ אל הצור בתחלת קציר [עד נתך מים עליהם מן השמים ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם ואת חית השדה לילה] ^[1], וכתיב (במדבר כה ד) ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם [והוקע אותם לה' נגד השמש וישב חרון אף ה' מישראל] - אם העם חטאו ראשי העם מה חטאו?

אמר רב יהודה אמר רב: אמר לו הקב"ה למשה: חלק להם בתי דינין ^[2]; מאי טעמא? אילימא משום ש'אין ^[3] דנין שנים ביום אחד', והאמר רב חסדא: לא שנו אלא בשתי מיתות ^[4], אבל במיתה אחת ^[5] דנין [עיין תוספות]! אלא כדי שישוב חרון אף מישראל ^[6].

דיני ממונות גומרין בו ביום כו' [בין לזכות בין לחובה; דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות, וביום שלאחריו לחובה]:

מנהני מילי?

אמר רבי חנינא: דאמר קרא (ישעיהו א כא) [איכה היתה לזונה קריה נאמנה] מְלֵאֲתִי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים ^[7]!

ורבא אמר: מהכא: (ישעיהו א יז) [למדו היטב דרשו משפט] אַשְּׁרוּ חָמוֹץ [שפטו יתום, ריבו אלמנה] - אשרו דיין שמחמץ את דינו ^[8].

ואידך ^[9]?

' אַשְּׁרוּ חָמוֹץ ^[10]' ולא 'חומֶץ'.

ואידך, האי ' מְלֵאֲתִי משפט' מאי עביד ליה?

כדרבי אלעזר אמר רבי יצחק דאמר רבי אלעזר אמר רבי יצחק: כל תענית שמלינין בו את הצדקה - כאילו שופך דמים ^[11], שנאמר [איכה היתה לזונה קריה נאמנה] מְלֵאֲתִי משפט וגו' [צדק ילין בה ועתה מרצחים] [שמלינים את ה'צדק'ה]; והני מילי בריפתא ותמרי ^[12], אבל בזוזי חיטי ושערי ^[13] לית 'לן בה' ^[14].

לפיכך אין דנין כו' [לא בערב שבת ולא בערב יום טוב]:

מאי טעמא?

משום דלא אפשר: היכי ליעבד? לידייניה במעלי שבתא וליגמריה לדיניה במעלי שבתא - דילמא חזו טעם ^[15] לחובה, ובעו למיעבד הלנת דין ^[16]! לדייניה במעלי שבתא וליגמריה בשבתא וליקטליה בשבתא - אין רציחה דוחה את שבת [עיין תוספות]! וליקטליה לאורתא? – 'נגד השמש' בעינן! וליגמריה לדיניה בשבתא וליקטליה בחד בשבתא - נמצא אתה מענה את דינו ^[17]! נידייניה במעלי שבתא ונגמריה בחד בשבתא? מינשו טעמייהו ^[18]!

אף על גב ד'שני סופרי הדיינין עומדים לפניהם וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין'?

נהי דבפומא כתבין, ליבא דאינשי אינשי ^[19], הלכך לא אפשר.

אמר ליה ריש לקיש ^[20] לרבי יוחנן: ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מקל וחומר: ומה עבודה שדוחה שבת - קבורת מת מצוה דוחה אותה, מ'ולאחותו', כדתניא: ^[21] (במדבר ו ז) לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו [לא יטמא להם במתם כי נזר אלקיו על ראשו] ^[22] ^[23] מה תלמוד לומר? הרי שהיה ^[24]הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ^[25]

[עיין תוספות ד"ה לאביו ולאמו, וד"ה הרי שהיה הולך]

עמוד ב

ושמע שמת לו מת ^[26] - יכול יטמא? אמרת ^[27]: לא יטמא ^[28]; יכול כשם שאינו מטמא לאחותו כך אינו מטמא למת מצוה? תלמוד לומר: 'ולאחותו' ^[29]: ^[30] לאחותו - הוא דאינו מטמא ^[31], אבל מטמא למת מצוה'; שבת שנידחת מפני עבודה אינו דין שתהא קבורת מת מצוה דוחה אותה?

אמר ליה: רציחה תוכיח, שדוחה את העבודה ^[32] ואינה דוחה את השבת.

רציחה גופה תדחה את השבת מקל וחומר: מה עבודה שדוחה את השבת רציחה דוחה אותה שנאמר (שמות כא יד) [וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה] מעם מזבחי תקחנו למות – שבת, שנידחת מפני עבודה - אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה!?

אמר רבא: כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל ^[33], דתנא דבי רבי ישמעאל:

(שמות לה ג) לא תבערו אש [בכל משבתיכם ביום השבת] - מה תלמוד לומר ^[34]?

^[35] מה תלמוד לומר? אי לרבי יוסי - ללאו יצאת ^[36], אי לרבי נתן - לחלק יצאת ^[37], כדתניא: הבערה ללאו יצאת - דברי רבי יוסי; רבי נתן אומר: לחלק יצאת.

אלא אמר רבא: תנא 'מושבות' קשיא ליה ^[38]: 'מושבות' מה תלמוד לומר ^[39]? מכדי שבת חובת הגוף היא ^[40], וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחו"ל ^[41]! – 'מושבות[יכם]’ דכתב רחמנא למה לי?

משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד: לפי שנאמר (דברים כא כב) [ו]כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת [ותלית אתו על עץ] - שומע אני ^[42] בין בחול בין בשבת ^[43], והא מה אני מקיים (שמות לא יד) [ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם] מחלליה מות יומת [כי כל העשה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמיה]? בשאר מלאכות, חוץ ממיתת בית דין? או אינו אלא אפילו מיתת בית דין ^[44], ומה אני מקיים 'והומת'? – בחול, אבל לא בשבת ^[45]? או אינו אלא אפילו בשבת ^[46]? תלמוד לומר: 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם' ^[47], ולהלן הוא אומר ^[48] (במדבר לה כט) והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם; מה מושבות האמור להלן = בית דין, אף מושבות האמור כאן = בית דין, ואמר רחמנא 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם' ^[49].

אמר אביי: השתא דאמרת אין רציחה דוחה את השבת ^[50] - ^[51] אין רציחה דוחה את העבודה מקל וחומר: ומה שבת שנידחית מפני העבודה אין רציחה דוחה אותה – עבודה, שהיא דוחה את השבת - אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותה!? אלא הא דכתיב 'מעם מזבחי תקחנו למות' - ההוא לקרבן יחיד [בחול], דלא דחי שבת.

אמר רבא: אי הכי ^[52] - לא תהא רציחה דוחה קרבן יחיד מקל וחומר ^[53]:

הערות

^ אלמא מגולין היו, לפי שתלויין על העצים; ואי משום 'לא תלין נבלתו' וגו', הא שנינן לה ביבמות (עט.) 'מוטב תיעקר אות אחת בתורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא: שיהו הכל רואין אותן ושואלין "מה טיבן של אלו"? הללו בני מלכים הם, ופשטו ידם בגרים גרורים'
^ והכי קאמר: קח כל ראשי העם והולך אותם לבתי דינים הרבה, וידונו את עוברי העבירה, והוקע אותם את המחויבין מפני שצמדו לבעל פעור, ועובד עבודת כוכבים בסקילה, וכל הנסקלין נתלין, כדאמרינן ב'ארבע מיתות' (דף סה.)
^ בית דין אחד
^ הוא דאין דנין, לפי שאין זו דומה לזו, וצריך למצוא טעם לדבריהם כאן וכאן, ואתי לאקלקולי: שמא לא יחפשו ככל הצורך
^ ועבירה אחת
^ כדמוכח קרא (במדבר כה ד) 'וישוב חרון אף וגו': כשהקב"ה רואה שכולם עסוקים בדבר ומקנאין לכבודו
^ 'צדק ילין בה': רגילין היו מתחלה להלין את הדין כדי לצדקו, ועתה כשאין עושים כן - הרי הן כמרצחין
^ שמשהא אותו ומלינו כדי להוציאו לאמיתו
^ מיבעיא ליה להך דרשה דאמר בבבא קמא (דף מו: ע"ש): 'מנין שנזקקין לתובע תחלה'? כגון התובע את חבירו לדין שהלוהו ואינו משלם, וזה טוענו "משכון היה לי בידך ונתקלקל או אבד" - נזקקין תחלה בית דין לתביעת התובע עד שיהא ממונו בידו, ואחר כך נזקקין לדין המשכון
^ החזיקו את הנגזל ולא את הגוזל
^ רגילין היו בלילי תענית לעשות צדקה, והיו עיני העניים נשואות לכך, ואם ילינו - נמצאו עניים רעבים, שנשענו על כך
^ במקום שרגילין לחלק ריפתא ותמרי: דבר המוכן לאכול
^ לא נשענו העניים עליהם אותו הלילה
^ עד למחר
^ היום
^ ונמצא גמרו בשבת, ואי אפשר, כדמפרש: דאין מיתת בית דין דוחה שבת
^ וכל זמן שלא נגמר הדין לא הוי 'עינוי הדין': דכל שעה מצפה להצלה, אבל כשנגמר כל היום - מצפה למיתה והוי עינוי הדין
^ שנשאו ונתנו ודקדקו ביום ראשון
^ ליבא דאינשי לא כתבי, ואף על גב שזכור לו ליסוד הטעם - נשכח מלבו יִשוּבוֹ לטעמו, ואין יכול ליישבו: לתת טעם הגון כבראשונה
^ ריש לקיש - לאו אמתניתין בעיא מרבי יוחנן, אלא בעלמא, וסדרוה מסדרי הגמרא כאן משום דסופה לשאול 'ותהא מיתת ב"ד דוחה שבת'
^ גבי נזיר כתיב: (במדבר ו ו) 'על נפש מת לא יבא', וכתיב בתריה
^ וכולהו יתירי נינהו דהא מ'כל נפשות' משתמע, ודרשינן להו בספרי [גורסת רש"י שונה מבגירסת הספרי שלפנינו] 'אביו - מה תלמוד לומר? הא לא בא אלא להוציא מת מצוה שמותר ליטמא לו; 'לאמו' מה תלמוד לומר? לגופיה לא איצטריך, ולהתיר מת מצוה - הא מאביו נפקא! אלא להביא שאם היה זה נזיר כהן דיש עליו שתי קדושות - אין הכתוב מזהירו ליטמא אלא לאמו ולשאר קרובים, אבל מטמא למת מצוה; 'לאחיו' מה תלמוד? לומר שאם היה זה נזיר כהן גדול דקדושתו חמורה, שאף בלא נזירות אסור ליטמא לקרובים - אף על פי כן לאחיו הוא דלא יטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה; ואם אינו ענין לנזיר גרידא, ולא לכהן הדיוט נזיר, תניהו ענין לנזיר וכהן גדול
^ 'ולאחותו'
^ כ"ג ונזיר, ו
^ דאיכא מצות טובא -
^ קרובו
^ אפילו הכי 'לאחותו' הוא דאינו יטמא, אבל מיטמא למת מצוה
^ דהא נזיר הוא, וכתיב (ויקרא כא יא-במדבר ו,ו) על נפשות וגו' ואורך דברים הוא לשון המשנה
^ דלא איצטריך אלא להאי, וללמד
^ אף על פי שיש עליו קדושה הרבה ועסקי מצוה -
^ לאחותו הוא דהזהיר הכתוב שלא ליטמא
^ דכתיב 'מעם מזבחי תקחנו למות': שאם היה כהן רוצח, ורוצה לעבוד - מביאין אותו לידון בבית דין, ובלבד שלא יורידוהו מעל המזבח ממש אם כבר התחיל, דכתיב 'מעִם מזבחי' ולא 'מעל'
^ דלא דחיא שבת
^ הא סלקא דעתא דאהבערה קאמר 'מה תלמוד לומר': הא כתיב (שמות כ ט) 'לא תעשה כל מלאכה'
^ ופרכינן:
^ מכלל שאר המלאכות, לומר לך שאין בה כרת וסקילה אלא לאו בעלמא
^ יצאת מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא: שלא תאמר 'עשאן לכל המלאכות בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת': לכך יצאת זו: להקיש אליה את כל הכלל, ולומר לך: מה זו מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה, שהרי הזהיר עליה לאו בפני עצמה - אף כל שהיא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה
^ לתנא, ועלה קאמר
^ כל היכא דכתיב 'מושבותיכם' בא ללמד בכל מקום שאתם יושבין, ולהביא חוצה לארץ
^ חובה המוטלת על האדם, ואינה מוטלת על הקרקע, כגון מצות שביעית, ולא על פירות קרקע, כגון ערלה וכלאים ותרומות ומעשרות,
^ ותנן בפרק קמא דקידושין (מ"ט, דף לו:) כל מצוה התלויה בארץ, כלומר: על הקרקע ופירותיו - אינה נוהגת אלא בארץ, וכל שאינה תלויה בקרקע - בין בארץ בין בחו"ל, ויליף מעבודה זרה
^ 'והומת'
^ דתיתי לך מק"ו מעבודה כדאמרינן לעיל
^ במשמע 'חילול'
^ דקל וחומר פריכא הוא: דאיכא למימר: קבורת מת מצוה תוכיח, שדוחה עבודה ואינה דוחה שבת
^ אפילו בשבת קאמר 'והומת', דקל וחומר לאו פריכא הוא: דהאי דקא אמרת מקבורת מת מצוה - היא גופה תיקשי לן, ונימא דתידחי שבת מקל וחומר מעבודה
^ והכי מפרש לה בפרק קמא דיבמות
^ בפרשת רוצחים כתיב גבי מיתות בית דין:
^ אפילו לשריפת מיתת בית דין
^ מ'לא תבערו'
^ על כרחיך מהשתא
^ אי האי קל וחומר אתיא למידרש
^ תו לא מיתוקם 'מעם מזבחי': דאי בקרבן יחיד - הא איכא למידרש נמי קל וחומר שנדחה מפני קרבן יחיד, דקסבר נדרים ונדבות קריבים ביו"ט

[1] אלמא מגולין היו, לפי שתלויין על העצים; ואי משום 'לא תלין נבלתו' וגו', הא שנינן לה ביבמות (עט.) 'מוטב תיעקר אות אחת בתורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא: שיהו הכל רואין אותן ושואלין "מה טיבן של אלו"? הללו בני מלכים הם, ופשטו ידם בגרים גרורים'

[2] והכי קאמר: קח כל ראשי העם והולך אותם לבתי דינים הרבה, וידונו את עוברי העבירה, והוקע אותם את המחויבין מפני שצמדו לבעל פעור, ועובד עבודת כוכבים בסקילה, וכל הנסקלין נתלין, כדאמרינן ב'ארבע מיתות' (דף סה.)

[3] בית דין אחד

[4] הוא דאין דנין, לפי שאין זו דומה לזו, וצריך למצוא טעם לדבריהם כאן וכאן, ואתי לאקלקולי: שמא לא יחפשו ככל הצורך

[5] ועבירה אחת

[6] כדמוכח קרא (במדבר כה ד) 'וישוב חרון אף וגו': כשהקב"ה רואה שכולם עסוקים בדבר ומקנאין לכבודו

[7] 'צדק ילין בה': רגילין היו מתחלה להלין את הדין כדי לצדקו, ועתה כשאין עושים כן - הרי הן כמרצחין

[8] שמשהא אותו ומלינו כדי להוציאו לאמיתו

[9] מיבעיא ליה להך דרשה דאמר בבבא קמא (דף מו: ע"ש): 'מנין שנזקקין לתובע תחלה'? כגון התובע את חבירו לדין שהלוהו ואינו משלם, וזה טוענו "משכון היה לי בידך ונתקלקל או אבד" - נזקקין תחלה בית דין לתביעת התובע עד שיהא ממונו בידו, ואחר כך נזקקין לדין המשכון

[10] החזיקו את הנגזל ולא את הגוזל

[11] רגילין היו בלילי תענית לעשות צדקה, והיו עיני העניים נשואות לכך, ואם ילינו - נמצאו עניים רעבים, שנשענו על כך

[12] במקום שרגילין לחלק ריפתא ותמרי: דבר המוכן לאכול

[13] לא נשענו העניים עליהם אותו הלילה

[14] עד למחר

[15] היום

[16] ונמצא גמרו בשבת, ואי אפשר, כדמפרש: דאין מיתת בית דין דוחה שבת

[17] וכל זמן שלא נגמר הדין לא הוי 'עינוי הדין': דכל שעה מצפה להצלה, אבל כשנגמר כל היום - מצפה למיתה והוי עינוי הדין

[18] שנשאו ונתנו ודקדקו ביום ראשון

[19] ליבא דאינשי לא כתבי, ואף על גב שזכור לו ליסוד הטעם - נשכח מלבו יִשוּבוֹ לטעמו, ואין יכול ליישבו: לתת טעם הגון כבראשונה

[20] ריש לקיש - לאו אמתניתין בעיא מרבי יוחנן, אלא בעלמא, וסדרוה מסדרי הגמרא כאן משום דסופה לשאול 'ותהא מיתת ב"ד דוחה שבת'

[21] גבי נזיר כתיב: (במדבר ו ו) 'על נפש מת לא יבא', וכתיב בתריה

[22] וכולהו יתירי נינהו דהא מ'כל נפשות' משתמע, ודרשינן להו בספרי [גורסת רש"י שונה מבגירסת הספרי שלפנינו] 'אביו - מה תלמוד לומר? הא לא בא אלא להוציא מת מצוה שמותר ליטמא לו; 'לאמו' מה תלמוד לומר? לגופיה לא איצטריך, ולהתיר מת מצוה - הא מאביו נפקא! אלא להביא שאם היה זה נזיר כהן דיש עליו שתי קדושות - אין הכתוב מזהירו ליטמא אלא לאמו ולשאר קרובים, אבל מטמא למת מצוה; 'לאחיו' מה תלמוד? לומר שאם היה זה נזיר כהן גדול דקדושתו חמורה, שאף בלא נזירות אסור ליטמא לקרובים - אף על פי כן לאחיו הוא דלא יטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה; ואם אינו ענין לנזיר גרידא, ולא לכהן הדיוט נזיר, תניהו ענין לנזיר וכהן גדול

[23] 'ולאחותו'

[24] כ"ג ונזיר, ו

[25] דאיכא מצות טובא -

[26] קרובו

[27] אפילו הכי 'לאחותו' הוא דאינו יטמא, אבל מיטמא למת מצוה

[28] דהא נזיר הוא, וכתיב (ויקרא כא יא-במדבר ו,ו) על נפשות וגו' ואורך דברים הוא לשון המשנה

[29] דלא איצטריך אלא להאי, וללמד

[30] אף על פי שיש עליו קדושה הרבה ועסקי מצוה -

[31] לאחותו הוא דהזהיר הכתוב שלא ליטמא

[32] דכתיב 'מעם מזבחי תקחנו למות': שאם היה כהן רוצח, ורוצה לעבוד - מביאין אותו לידון בבית דין, ובלבד שלא יורידוהו מעל המזבח ממש אם כבר התחיל, דכתיב 'מעִם מזבחי' ולא 'מעל'

[33] דלא דחיא שבת

[34] הא סלקא דעתא דאהבערה קאמר 'מה תלמוד לומר': הא כתיב (שמות כ ט) 'לא תעשה כל מלאכה'

[35] ופרכינן:

[36] מכלל שאר המלאכות, לומר לך שאין בה כרת וסקילה אלא לאו בעלמא

[37] יצאת מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא: שלא תאמר 'עשאן לכל המלאכות בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת': לכך יצאת זו: להקיש אליה את כל הכלל, ולומר לך: מה זו מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה, שהרי הזהיר עליה לאו בפני עצמה - אף כל שהיא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה

[38] לתנא, ועלה קאמר

[39] כל היכא דכתיב 'מושבותיכם' בא ללמד בכל מקום שאתם יושבין, ולהביא חוצה לארץ

[40] חובה המוטלת על האדם, ואינה מוטלת על הקרקע, כגון מצות שביעית, ולא על פירות קרקע, כגון ערלה וכלאים ותרומות ומעשרות,

[41] ותנן בפרק קמא דקידושין (מ"ט, דף לו:) כל מצוה התלויה בארץ, כלומר: על הקרקע ופירותיו - אינה נוהגת אלא בארץ, וכל שאינה תלויה בקרקע - בין בארץ בין בחו"ל, ויליף מעבודה זרה

[42] 'והומת'

[43] דתיתי לך מק"ו מעבודה כדאמרינן לעיל

[44] במשמע 'חילול'

[45] דקל וחומר פריכא הוא: דאיכא למימר: קבורת מת מצוה תוכיח, שדוחה עבודה ואינה דוחה שבת

[46] אפילו בשבת קאמר 'והומת', דקל וחומר לאו פריכא הוא: דהאי דקא אמרת מקבורת מת מצוה - היא גופה תיקשי לן, ונימא דתידחי שבת מקל וחומר מעבודה

[47] והכי מפרש לה בפרק קמא דיבמות

[48] בפרשת רוצחים כתיב גבי מיתות בית דין:

[49] אפילו לשריפת מיתת בית דין

[50] מ'לא תבערו'

[51] על כרחיך מהשתא

[52] אי האי קל וחומר אתיא למידרש

[53] תו לא מיתוקם 'מעם מזבחי': דאי בקרבן יחיד - הא איכא למידרש נמי קל וחומר שנדחה מפני קרבן יחיד, דקסבר נדרים ונדבות קריבים ביו"ט

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]