ביאור:בבלי סנהדרין דף צב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סנהדרין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
יקבוהו לאום [וברכה לראש משביר], ואין 'לאום' אלא עוברין, שנאמר (בראשית כה כג) [ויאמר ה' לה שני גיים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו] ולאום מלאום יאמץ [ורב יעבד צעיר], ואין 'קבה' אלא קללה, שנאמר (במדבר כג ח) מה אקב לא קבה אל [ומה אזעם לא זעם ה’], ואין 'בר' אלא תורה, שנאמר (תהלים ב יב) נשקו בר פן יאנף [ותאבדו דרך כי יבער כמעט אפו אשרי כל חוסי בו].
עולא בר ישמעאל אומר: מנקבין אותו ככברה: כתיב הכא (משלי יא כו) [מונע בר] יקבוהו לאום [וברכה לראש משביר] [1], וכתיב התם (מלכים ב יב י) [ויקח יהוידע הכהן ארון אחד] ויקב חור בדלתו [ויתן אתו אצל המזבח בימין בבוא איש בית ה' ונתנו שמה הכהנים שמרי הסף את כל הכסף המובא בית ה’]
ואמר אביי: כי אוכלא דקצרי [2].
ואם למדו - מה שכרו?
אמר רבא אמר רב ששת: זוכה לברכות כיוסף, שנאמר (משלי יא כו) [מונע בר יקבוהו לאום] וברכה לראש משביר, ואין 'משביר' אלא יוסף, שנאמר (בראשית מב ו) ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ [ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה].
אמר רב ששת: כל המלמד תורה בעוה"ז - זוכה ומלמדה לעולם הבא, שנאמר (משלי יא כה) [נפש ברכה תדשן] ומרוה גם הוא יורה [בספרי התנ"ך שלנו כתיב 'יורא’] [3].
אמר רבא: מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר (דברים לג י) יחי ראובן ואל ימות [ויהי מתיו מספר] - יחי ראובן בעולם הזה, ואל ימות לעולם הבא.
רבינא אמר: מהכא: (דניאל יב ב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם
רב אשי אמר: מהכא: (דניאל יב יג) ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין [4].
אמר רבי אלעזר: כל פרנס שמנהיג את הצבור בנחת - זוכה ומנהיגם לעולם הבא, שנאמר (ישעיהו מט י) [לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש] כי מרחמם [5] ינהגם [6] ועל מבועי מים ינהלם.
ואמר רבי אלעזר: גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות [7], שנאמר (שמואל א ב ג) [אל תרבו תדברו גבהה גבהה יצא עתק מפיכם] כי אל דעות ה' [ולא נתכנו עללות].
ואמר רבי אלעזר: גדול מקדש [8] שניתן בין שתי אותיות, שנאמר (שמות טו יז) [תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך] פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך.
מתקיף לה רב אדא קרחינאה: אלא מעתה - גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות, דכתיב (תהלים צד א) אל נקמות ה' אל נקמות הופיע!?
אמר ליה: למילתיה הכי נמי [9], כדעולא, דאמר עולא: שתי הופעיות [10] הללו למה? - אחת למדת טובה [11] ואחת למדת פורענות [12].
ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו דעה - כאילו נבנה בית המקדש בימיו, שזה ניתן בין שתי אותיות וזה ניתן בין שתי אותיות.
ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו דעה - לסוף מתעשר, שנאמר (משלי כד ד) ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים [13].
ואמר רבי אלעזר: כל אדם שאין בו דעה - אסור לרחם עליו, שנאמר (ישעיהו כז יא) [ביבש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה] כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחוננו.
ואמר רבי אלעזר: כל הנותן פיתו למי שאין בו דעה - יסורין באין עליו, שנאמר (עובדיה א ז) [עד הגבול שלחוך כל אנשי בריתך השיאוך יכלו לך אנשי שלמך] לחמך ישימו מזור תחתיך אין תבונה בו [14], ואין 'מזור' אלא יסורין, שנאמר (הושע ה יג) וירא אפרים את חליו ויהודה את מזורו [וילך אפרים אל אשור וישלח אל מלך ירב והוא לא יוכל לרפא לכם ולא יגהה מכם מזור].
ואמר רבי אלעזר: כל אדם שאין בו דעה - לסוף גולה, שנאמר (ישעיהו ה יג) לכן גלה עמי מבלי דעת [וכבודו מתי רעב והמונו צחה צמא].
ואמר רבי אלעזר: כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה - אש אוכלתו, שנאמר (איוב כ כו) כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו [15]; אין 'שריד' אלא תלמיד חכם, שנאמר (יואל ג ה) [והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט כי בהר ציון ובירושלם תהיה פליטה כאשר אמר ה’] ובשרידים אשר ה' קורא.
ואמר רבי אלעזר: כל שאינו מהנה תלמידי חכמים מנכסיו - אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנאמר (איוב כ כא) אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו; אין 'שריד' אלא תלמידי חכמים, שנאמר (יואל ג ה) [והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט כי בהר ציון ובירושלם תהיה פליטה כאשר אמר ה’] ובשרידים אשר ה' קורא.
ואמר רבי אלעזר: כל שאינו משייר פת על שלחנו - אינו רואה סימן ברכה לעולם [16], שנאמר (איוב כ כא) אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו.
והאמר רבי אלעזר: כל המשייר פתיתים על שלחנו כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר (ישעיהו סה יא) [ואתם עזבי ה' השכחים את הר קדשי] העורכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך [17]?
לא קשיא: הא [18] דאיכא שלימה בהדיה [19], הא - דליכא שלימה בהדיה [20]. [21]
ואמר רבי אלעזר: כל המחליף בדבורו [22] - כאילו עובד עבודה זרה: כתיב הכא (בראשית כז יב) [אולי ימשני אבי] והייתי בעיניו כמתעתע [והבאתי עלי קללה ולא ברכה] וכתיב התם (ירמיהו י טו) הבל המה מעשה תעתועים [בעת פקדתם יאבדו].
ואמר רבי אלעזר: כל המסתכל בערוה - קשתו ננערת [23], שנאמר (חבקוק ג ט) עריה תעור קשתך [שבעות מטות אמר סלה נהרות תבקע ארץ] [24].
ואמר רבי אלעזר: לעולם הוי קבל [25] וקיים.
אמר רבי זירא: אף אנן נמי תנינא [נגעים פ"ב מ"ג]: 'בית אפל אין פותחין לו חלונות לראות נגעו' [26]!
שמע מינה.
אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה: מאי דכתיב (משלי ל טז) שאול ועוצר רחם ארץ לא שבעה מים [ואש לא אמרה הון] [27] - וכי מה ענין שאול אצל רחם [28]? אלא לומר לך: מה רחם מכניס [29] ומוציא [30] - אף שאול מכניס ומוציא [31]; והלא דברים קל וחומר: ומה רחם שמכניסין בו בחשאי, מוציאין ממנו בקולי קולות - שאול שמכניסין בו בקולות [32], אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות [33]!? מיכן תשובה לאומרין 'אין תחיית המתים מן התורה'.
תנא דבי אליהו: צדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיותן [34] - אינן חוזרין לעפרן [35], שנאמר (ישעיהו ד ג) והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים: מה קדוש לעולם קיים - אף הם לעולם קיימין;
ואם תאמר אותן שנים שעתיד הקב"ה לחדש בהן את עולמו [36], שנאמר (ישעיהו ב יא) [עיני גבהות אדם שפל ושח רום אנשים] ונשגב ה' לבדו ביום ההוא צדיקים מה הן עושין [37]? - הקב"ה עושה להם כנפים כנשרים ושטין על פני המים, שנאמר (תהלים מו ג) על כן לא נירא בהמיר ארץ במוט הרים בלב ימים [38]; ושמא תאמר: יש להם צער? תלמוד לומר: (ישעיהו מ לא) וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו [39];
ונילף ממתים שהחיה יחזקאל [40]?
סבר לה כמאן דאמר 'באמת [42] משל היה [43]', דתניא: רבי אליעזר אומר: מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם ואמרו שירה ומתו; מה שירה אמרו? - ה' ממית בצדק ומחיה ברחמים; רבי יהושע אומר: שירה זו אמרו (שמואל א ב ו) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל; רבי יהודה אומר: אמת משל היה. אמר לו רבי נחמיה: אם אמת - למה משל? ואם משל - למה אמת? אלא באמת משל היה. רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות; עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר: אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם [44].
ומאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל?
אמר רב: אלו בני אפרים שמנו לקץ [45] וטעו [46], [47] שנאמר (דברי הימים א ז כ) ובני אפרים שותלח וברד בנו ותחת בנו ואלעדה בנו ותחת בנו [פסוק כא] וזבד בנו ושותלח בנו ועזר ואלעד והרגום אנשי גת הנולדים בארץ [כי ירדו לקחת את מקניהם] וכתיב [48] ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים ויבאו אחיו לנחמו.
ושמואל אמר: [49] אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים, שנאמר (יחזקאל לז יא) ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו [50].
רבי ירמיה בר אבא אמר: אלו בני אדם שאין בהן לחלוחית של מצוה, שנאמר (יחזקאל לז ד) [ויאמר אלי הנבא על העצמות האלה ואמרת אליהם] העצמות היבשות שמעו דבר ה'.
רבי יצחק נפחא אמר: אלו בני אדם שחיפו את ההיכל כולו שקצים ורמשים [51], שנאמר (יחזקאל ח י) ואבוא ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ וכל גלולי בית ישראל מחוקה על הקיר סביב [סביב] וגו' וכתיב התם (יחזקאל לז ב) והעבירני עליהם סביב סביב [והנה רבות מאד על פני הבקעה והנה יבשות מאד] [52].
רבי יוחנן אמר: אלו מתים שבבקעת דורא [53]; ואמר רבי יוחנן: מנהר אשל עד רבת בקעת דורא [54]: שבשעה שהגלה נבוכדנצר הרשע את ישראל, היו בהן בחורים שהיו מגנין את החמה ביופיין, והיו כשדיות רואות אותן ושופעות זבות [55], אמרו לבעליהן ובעליהן למלך; צוה המלך והרגום, ועדיין היו שופעות זבות [56]! צוה המלך ורמסום.
תנו רבנן: בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע את חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, אמר לו הקב"ה ליחזקאל: לך והחייה מתים בבקעת דורא; כיון שהחייה אותן - באו עצמות וטפחו לו לאותו רשע {שחיק טמיא} על פניו [57]! אמר: מה טיבן של אלו? אמרו לו: חברהן של אלו מחיה מתים בבקעת דורא [58]! פתח ואמר (דניאל ג לג) [59] אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין מלכותיה מלכות עלם ושלטניה עם דר ודר [60] וגו'
אמר רבי יצחק [61]: יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע {שחיק טמיא}, שאילמלא <לא> בא מלאך וסטרו על פיו [62] - ביקש לגנות כל שירות ותושבחות שאמר דוד בספר תהלים [63].
תנו רבנן: 'ששה נסים נעשו באותו היום [64], ואלו הן: צף הכבשן [65], ונפרץ הכבשן [66], והומק סודו [67], ונהפך צלם [68] על פניו, ונשרפו ארבע מלכיות [69], והחייה יחזקאל את המתים בבקעת דורא'; - וכולהו גמרא, וארבע מלכיות קרא [70], דכתיב: (דניאל ג ב) ונבוכדנצר מלכא שלח למכנש 1.לאחשדרפניא 2.סגניא 3.ופחוותא 4.אדרגזריא 5.גדבריא דתבריא 6.תפתיא 7.וכל שלטוני מדינתא [למתא לחנכת צלמא די הקים נבוכדנצר מלכא], וכתיב: (דניאל ג יב) איתי גוברין יהודאין [די מנית יתהון על עבידת מדינת בבל שדרך מישך ועבד נגו גבריא אלך לא שמו עליך מלכא טעם לאלהיך לא פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא סגדין], וכתיב [71]: (דניאל ג כז) ומתכנשין 1.אחשדרפניא 2.סגניא 3.ופחוותא והדברי מלכא חזיין לגבריא אלך [אלך די לא שלט נורא בגשמהון ושער ראשהון לא התחרך וסרבליהון לא שנו וריח נור לא עדת בהון] [72].
תני דבי רבי אליעזר בן יעקב: אפילו בשעת הסכנה - לא ישנה אדם את עצמו מן הרבנות שלו [73], שנאמר (דניאל ג כא) באדין גבריא אלך כפתו בסרבליהון פטשיהון וכרבלתהון [74] [ולבשיהון ורמיו לגוא אתון נורא יקדתא].
אמר רבי יוחנן:
הערות[עריכה]
- ^ יקבוהו= מנקבים אותו
- ^ כלי של כובסין, שהוא מנוקב, ומזלפין בו מים על הבגדים
- ^ מי שמרווה את תלמידו בדבר הלכה - גם הוא יורה לעולם הבא; לישנא אחרינא: 'ומרוה' לשון מורה
- ^ רמז לו שימות ויעמוד לאחר מכן לקץ הימין: לקץ שעתיד הקב"ה להחזיר ימינו לפניו, שהרי השיב אחור ימינו
- ^ בעוה"ז
- ^ לעוה"ב
- ^ של שם; כך שמעתי; לישנא אחרינא: כל שמות על שם, דאמרינן בעלמא (חגיגה דף טז.) 'צבאות' - אות הוא בצבא שלו; קרי להו 'אותיות' - לשון מופלא
- ^ חשוב הוא
- ^ דגדולה היא
- ^ דכתיב אל נקמות ה' אל נקמות הופיע, ואיכא תרי נקמות וחדא הופעה בתרוייהו, ודמי כמאן דאיכא אכל נקמה ונקמה - חדא הופעה
- ^ של ישראל: שסילק שכינתו מאומות העולם ובא על ישראל; וקרי ליה 'נקמות' משום דתגמול טוב הוא: שזכו לשכינה על שאמרו 'נעשה ונשמע', ו'נקמה' היינו תגמול
- ^ לעובדי כוכבים: שנפרע מהן ליום הדין, כדאמרינן בפרק קמא דמסכת עבודה זרה (דף ד.) 'נוקם ה' ובעל חמה לעכו"ם': שהוא בעצמו ובכבודו נפרע מהן, והיינו 'הופעה'
- ^ מפני הדעת מלאו כל החדרים הון
- ^ בשביל לחמך שנתת למי שאין בן דעה - ישימו מזור תחתיך
- ^ כל חשך טמון לצפוניו: כל לילה צפון ונחבא ממצפוני התורה: שאין דברי תורה נשמעין באותו בית - תאכלהו אש לא נופח: זה אשו של גיהנם שאין צריך נפוח, ירע שריד באהלו: מי שרע בעיניו שיש שריד באהלו
- ^ פתיתין. דצריך לשייר, כדכתיב ’[כה אמר ה’] אכול והותר' (מלכים ב ד מג)
- ^ שכן עושין: שמניחין שלחן ערוך במאכל ומשתה לשם אותה עבודה זרה שקורין 'גד' וממלאים כוסות של מרקחים נסוכים לעבודה זרה ששמה 'מני'
- ^ דקאמר 'אסור'
- ^ שמביא שלימה לאחר שאכל, ונותן על השלחן עם הפתיתין ששייר, דמחזי דלשם עבודה זרה עביד הכי
- ^ דמזומנין לעני
- ^ 'הא גדא לביתיה' לא גרסינן.
- ^ משנה בדבורו שלא יהא ניכר
- ^ כח קושי אבר שלו ננער: שאינו מוליד
- ^ עריה שאתה מסתכל בה ממש בערותה היא תעיר קשתך; דבר אחר 'המסתכל': המחשב בעריות דאשת איש, קשתו: גבורת ידו – ננערת: מתהלכת ומתמעטת, כמו (בבא מציעא כט:) 'מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום'; אי נמי כמו (שמות יד כז) וינער ה'
- ^ הוי עניו ותחיה; 'קבל' לשון אפל: עשה עצמך אפל ושפל
- ^ 'כנגע נראה לי בבית' כתיב, דמשמע 'נראה' – ממילא; ועוד: דכתיב 'לי' - ולא לאורי; נמצא שאפלתו הצלתו: דכל זמן שאין כהן רואהו - אין מטמא בנגעים
- ^ קבר לא שבע ממתים, ועוצר רחם: בית הרחם שהוא קצור עצור לא ישבע מבעילות, וכן ארץ לא שבעה מים
- ^ למה נסמכו הני אהדדי
- ^ הזרע
- ^ הולד
- ^ לתחיית המתים
- ^ בבכי גדול קוברין את המת
- ^ שנאמר 'יתקע בשופר גדול'
- ^ לימות המשיח
- ^ בין (לימות המשיח בין לעולם הבא), אלא הבשר מתקיים עליהם עד שישובו ויחיו לעתיד לבא
- ^ ויהיה עולם זה חרב אלף שנים
- ^ אותן צדיקים היכן הם, הואיל ואינן נקברין בארץ
- ^ כשמחליף הקב"ה את הארץ - לא נירא לפי שאנו בלב ימים
- ^ שיהא להם כח לשוט ולעופף בלי צער
- ^ שחזרו ומתו - כך צדיקים שעתיד להחיות יחזרו לעפרם
- ^ כך שמעתי: יחזקאל - הגלהו נבוכדנצר עם יכניה מלך יהודה, והיה יחזקאל מתנבא בבבל, וירמיה בארץ ישראל באותן אחת עשרה שנה שמלך צדקיה.
- ^ בברור
- ^ שהיה מרמז להם על הגלות כאדם מת שחוזר וחי - כך ישראל ישובו מן הגלות
- ^ שאותן תפילין היו שלהם
- ^ של יציאת מצרים
- ^ שלא היה להם למנות גזירת 'ועבדום וענו אותם' אלא משנולד יצחק, דהא כתיב (בראשית טו יג) 'כי גר יהיה זרעך' - זה יצחק, דכתיב (שם כא,יב) 'כי ביצחק יקרא לך זרע' והם מנו משעת הדיבור לאברהם, ותניא בסדר עולם: אברהם אבינו בשעה שנדבר עמו בין הבתרים - בן שבעים שנה היה, ומבין הבתרים עד שנולד יצחק היה שלשים שנה, כדכתיב (בראשית כא ה) 'ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו'; נמצאת אומר משדבר עמו בין הבתרים עד שיצאו ממצרים היו ארבע מאות, ואותן שלשים שמן הדבור עד לידת יצחק - טעו בני אפרים
- ^ ומניין שבני אפרים הן שיצאו קודם זמנן ונהרגו?
- ^ פסוק כב
- ^ מתים שהחיה יחזקאל
- ^ עצמות הללו סימן לכל ישראל הן, שעתידה להם תחיית המתים כמו לאלו, שהרי אלו אמרו 'אבדה תקותנו', ועכשו ידעו שאני מחיה את המתים, וסימן זה לכל ישראל שגם הם עתידין להחיות; ולא מן הדין חיו, דהא אמרן 'הכופר בתחיית המתים אין לו חלק לעולם הבא', אלא משום סימן חיו
- ^ שהיו מציירין צלמים על קירות ההיכל
- ^ כלומר: על אותן אנשים שכתוב עליהם 'סביב' עבר עליהם יחזקאל להחיותם
- ^ שהמית נבוכדנצר מלך בבל על שהיו יפים, כדלקמן
- ^ מקומות הן היו בבקעת דורא
- ^ מחמת תאוה
- ^ שהיתה נראית זיו תארם
- ^ והלכו להם; ואית דאמרי שמאותן עצמות היה לו כלים, וכשהגיעה שעה שחיו - טפחו לו על פיו כשהיה רוצה לשתות בהם
- ^ על יחזקאל היו אומרין, שהיה חבירן של חנניה מישאל ועזריה, ונבוכדנצר היה יודע שהיה הקב"ה מחיה אותם
- ^ להקב"ה
- ^ פסוק הוא
- ^ משום דקא מיירי בשבחו דנבוכדנצר - נקיט נמי לישנא מעליא ולשון קללה
- ^ הכהו מאחורי ידו
- ^ שהיה מסדר שבחות נאות יותר מדוד, ואילו אמרן - הקב"ה היה נוטה אחריהן יותר מאחרי השירות שעשה דוד
- ^ שהשליכן לכבשן
- ^ שהכבשן היה משוקע בארץ כעין כבשן של סיד, וצף ועומד על גבי קרקע כדי שיראוהו כל העולם
- ^ נפלו קצת כותליו כדי שיוכלו כולם לראות בתוכו
- ^ הומק סורו. נשפל גאותו כמו סורו רע (קדושין דף פב.) לישנא אחרינא 'הומק סודו' כמו 'יסודו': נשתלשל; וכן לימדני רבי יעקב בן יקר; אבל מורי גרס: 'והומק סידו': סיד הכבשן נמסה מרוב חמימות; כך שמעתי, והיתה מושכת למרחוק, ומהבל של אותו הסיד - נשרפו אותן שהשליכו חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש
- ^ של זהב
- ^ מלכים ואנשיהם שסייעו לנבוכדנצר להשליך חנניה מישאל ועזריה לתוך האור
- ^ דכתיב (דניאל ג) נבוכדנצר שלח למכנש לאחשדרפניא סגניא ולבסוף לאחר שבאו מן הכבשן כתיב ומתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחותא והנך דלא כתיבי נשרפו
- ^ ולבסוף, לאחר שבאו מן הכבשן
- ^ והנך דלא כתיבי - נשרפו
- ^ שהרי חנניה מישאל ועזריה היו לבושין בגדי תפארתן כשהושלכו לכבשן - אל ישנה, שלא יראה מבוהל ומפוחד; ומתביישין שונאיו מפניו
- ^ עניני מלבושין