ביאור:בבלי סנהדרין דף פח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סנהדרין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
לפריחה בבגדים [1] שהיא טהורה? נאמרה קרחת וגבחת באדם (ויקרא יג מב: וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם צרעת פרחת הוא בקרחתו או בגבחתו), ונאמרה קרחת וגבחת בבגדים (ויקרא יג נה: וראה הכהן אחרי הכבס את הנגע והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא באש תשרפנו פחתת הוא בקרחתו או בגבחתו): מה להלן פרח בכולו טהור - אף כאן פרח בכולו טהור [2];
'דברי - אלו הערכין והחרמים והקדישות':
הערכין - בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן, דתניא [ערכין דף ה,א]: המעריך פחות מבן חדש [3]: רבי מאיר אומר: נותן דמיו [4], וחכמים אומרים: לא אמר כלום [5];
החרמים - בפלוגתא דרבי יהודה בן בתירה ורבנן, דתנן [ערכין פ"ח מ"ו]: רבי יהודה בן בתירה אומר: סתם חרמים לבדק הבית [6], שנאמר (ויקרא כז כח) [אך כל חרם אשר יחרם איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחזתו לא ימכר ולא יגאל] כל חרם קדש קדשים הוא לה'; וחכמים אומרים: סתם חרמים – לכהן [7], שנאמר (ויקרא כז כא) [והיה השדה בצאתו ביבל קדש לה’] כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו; אם כן מה תלמוד לומר 'קדש קדשים הוא לה’’? - שחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים [8];
הקדשות - בפלוגתא דרבי אליעזר בן יעקב ורבנן, דתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: אפילו צינורא [9] של הקדש צריכה עשרה בני אדם לפדותה [10];
'ריבות - זה השקאת סוטה, ועריפת העגלה, וטהרת מצורע':
השקאת סוטה - בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע, דתנן [סוטה פ"א מ"א]: המקנא לאשתו [11], רבי אליעזר אומר: מקנא על פי שנים ומשקה על פי עד אחד [12] או על פי עצמו; רבי יהושע אומר: מקנא על פי שנים ומשקה על פי שנים [13];
עריפת עגלה - בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי עקיבא, דתנן [סוטה פ"ט מ"ד]: מאין היו מודדין [14]? רבי אליעזר אומר: מטיבורו [15]; רבי עקיבא אומר: מחוטמו [16]; רבי אליעזר בן יעקב אומר: ממקום שנעשה חלל: [17] מצוארו [18];
[הרמב"ם פסק כרבי עקיבא אף על פי שכנגדו רבי אליעזר בן יעקב. הכסף משנה מסביר משום שהרמב"ם סובר שהכלל שהלכה כרבי עקיבא מחברו עדיף על הכלל שהלכה כרבי אליעזר בן יעקב; אך אין דבריו מוכחים: כי רבי עקיבא סבר עיקר חיותא מאפיה, וראב"י סבר בטבוריה, כפי שהביא רש"י לעיל ממסכת סוטה; ויתכן לומר שבענין זה ברור לרמב"ם שעיקר חיותא מאפיה, ולכן הלכה כרבי עקיבא, ובמקום אחר שיש מחלוקת רבי עקיבא וראב"י – יהא הלכה כראב"י.]
טהרת מצורע - בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן, דתנן [נגעים פ"יד מ"ט]: אין לו בהן יד, בהן רגל, אוזן ימנית - אין לו טהרה עולמית [19]; רבי אליעזר אומר: נותן לו על מקומו [20] ויוצא [21]; רבי שמעון אומר: נותן על של שמאל ויוצא.
'בשעריך - זה לקט, שכחה, פיאה':
לקט - דתנן [פאה פ"ו מ"ה]: שני שבלין לקט, שלשה אינן לקט [22];
שכחה – [שם] שני עומרין - שכחה, שלשה אינן שכחה [23]; ועל כולן בית שמאי אומרים: שלש לעני וארבע לבעל הבית;
[## האם נדון את בית שמאי כזקן ממרא? עיין מהרש"א]
פיאה - בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן, דתניא: מצות פיאה להפריש מן הקמה [24]; לא הפריש מן הקמה - יפריש מן העומרין; לא הפריש מן העומרין - יפריש מן הכרי עד שלא מירחו, מירחו [25] - [26] מעשר [27] ונותן לו [28]; משום רבי ישמעאל אמרו: אף מפריש מן העיסה [29].
שלשה בתי דינין וכו' [היו שם: אחד יושב על פתח הר הבית, ואחד יושב על פתח העזרה, ואחד יושב בלשכת הגזית; באין לזה שעל פתח הר הבית, ואומר "כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך לימדתי וכך לימדו חבירי"; אם שמעו אמר להם [גירסת המשניות: 'אומרים להם’], ואם לאו - באין להן לאותן שעל פתח עזרה, ואומר "כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך לימדתי וכך לימדו חבירי"; אם שמעו - אמר להם, ואם לאו - אלו ואלו באין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, שממנו יוצא תורה לכל ישראל, שנאמר (דברים יז י) [ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך] מן המקום ההוא אשר יבחר ה' [ושמרת לעשות ככל אשר יורוך]]:
אמר רב כהנא: הוא אומר "מפי השמועה" והן אומרין "מפי השמועה" - אינו נהרג; הוא אומר "כך הוא בעיני" והן אומרין "כך הוא בעינינו" - אינו נהרג, וכל שכן הוא אומר "מפי השמועה" והן אומרין "כך הוא בעינינו"; אינו נהרג עד שיאמר "כך הוא בעיני" והן אומרים "מפי השמועה"; תדע: שהרי לא הרגו את עקביא בן מהללאל [30]! ורבי אלעזר אומר: אפילו הוא אומר "מפי השמועה" והן אומרין "כך הוא בעינינו" – נהרג, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל; ואם תאמר: מפני מה לא הרגו את עקביא בן מהללאל? - מפני שלא הורה הלכה למעשה.
תנן: 'כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך למדתי וכך למדו חבירי' – מאי? - לאו דהוא אמר "מפי השמועה" והם אומרין "כך הוא בעינינו"?
לא, הוא אומר "כך הוא בעיני" והם אומרים "מפי השמועה".
תא שמע דאמר רבי יאשיה: 'שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים: בעל שמחל על קינויו [31] - קינויו מחול [32];
בן סורר ומורה [33] שרצו אביו ואמו למחול לו [34] - מוחלין לו [35]; זקן ממרא שרצו בית דינו למחול לו - מוחלין לו; וכשבאתי אצל חבירי שבדרום, על שנים הודו לי, על זקן ממרא לא הודו לי, כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל'!
תיובתא [36].
תניא [תוספתא חגיגה פ"ב מ"ד; סנהדרין פ"ז מ"א]: אמר רבי יוסי: מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל, אלא בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית, ושני בתי דינין של עשרים ושלשה: אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה, ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה יושבין בכל עיירות ישראל; הוצרך הדבר לשאול - שואלין מבית דין שבעירן; אם שמעו - אמרו להן, ואם לאו - באין לזה שסמוך לעירן; אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - באין לזה שעל פתח הר הבית; אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - באין לזה שעל פתח העזרה, ואומר "כך דרשתי וכך דרשו חבירי", "כך למדתי וכך למדו חבירי"; אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - אלו ואלו באין ללשכת הגזית ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ובשבתות ובימים טובים יושבין בחיל [37]; נשאלה שאלה בפניהם: אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - עומדין למנין; רבו המטמאים – טמאו; רבו המטהרין – טהרו; משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן - רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות.
משם כותבין ושולחין בכל מקומות: "כל מי שהוא חכם ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו - יהא דיין בעירו";
משם מעלין אותו להר הבית [38], משם לעזרה [39], משם ללשכת הגזית [40].
שלחו מתם: איזהו בן העולם הבא? ענוותן, ושפל ברך, שייף עייל, שייף ונפיק [41], וגריס באורייתא תדירא, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה; יהבו ביה רבנן עינייהון ברב עולא בר אבא.
חזר לעירו ושנה [ולמד בדרך שהיה למד – פטור, ואם הורה לעשות – חייב, שנאמר (דברים יז יב) והאיש אשר יעשה בזדון [לבלתי שמע אל הכהן העמד לשרת שם את ה' אלקיך או אל השפט ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל] - אינו חייב עד שיורה לעשות; תלמיד שהורה לעשות – פטור; נמצא חומרו - קולו]:
תנו רבנן: 'אינו חייב עד שיעשה כהוראתו, או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו'; בשלמא יורה לאחרים ויעשו כהוראתו - מעיקרא לאו בר קטלא הוא, והשתא בר קטלא הוא; אלא שיעשה כהוראתו - מעיקרא נמי בר קטלא הוא!?
התינח היכא דאורי בחלב ודם, דמעיקרא [42] - לאו בר קטלא הוא [43] והשתא בר קטלא הוא; אלא היכא דאורי בחייבי מיתות בית דין: מעיקרא נמי בר קטלא הוא [44]!? מעיקרא בעי התראה, השתא לא בעי התראה.
[## האם הגמרא כאן סוברת כרבי יוסי ברבי יהודה, שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד!?]
מסית דלא בעי התראה [45] - מאי איכא למימר?
מעיקרא אי אמר טעמא [46] - מקבלינן מיניה, השתא אי אמר טעמא - לא מקבלינן מיניה [47].
משנה:
חומר בדברי סופרים מבדברי תורה: האומר "אין תפילין", כדי לעבור על דברי תורה – פטור [48]; "חמש טוטפות", [49] להוסיף על דברי סופרים – חייב [50].
גמרא:
אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, ויש בו להוסיף [51], ואם הוסיף – גורע [52], ואין לנו אלא תפילין [53]; [54]אליבא דרבי יהודה [55]. [56]
[## רבי אושעיא אינו כדברי רבי מאיר שזקן ממרא חייב רק על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, ולא כרבי שמעון, שחייב על כל דבר, אפילו עיקרו מדרבנן!]
והאיכא לולב: דעיקרו מדברי תורה, ופירושו מדברי סופרים, ויש בו להוסיף, ואם הוסיף גורע?
בלולב מאי סבירא לן: אי סבירא לן דלולב אין צריך אגד - האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [57]!? ואי סבירא לן דצריך אגד - גרוע ועומד הוא [58].
והאיכא ציצית: דעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים [59], ויש בו להוסיף, ואם הוסיף גורע?
בציצית מאי סבירא לן: אי סבירא לן דקשר העליון [60] לאו דאורייתא [61], האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [62]! ואי סבירא לן
הערות
[עריכה]- ^ אם פרוח תפרח הצרעת ונתמלא כל הבגד
- ^ אדם שפרחה בכולו טהור, דכתיב (ויקרא יג יב) 'אם פרוח תפרח הצרעת וגו' (ויקרא יג יג: וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו וטהר את הנגע כלו הפך לבן טהור הוא) ופליגי רבנן עליה; והיכא דפרחה בבגד כולו והכניסו למקדש או הנוגע בו נכנס למקדש - לרבנן חייב, ולרבי יונתן פטור
- ^ אמר על פחות מבן חדש "ערכו עלי", והתורה לא נתנה לו ערך, דגבי ערכין כתיב (ויקרא כז ו) 'ואם מבן חדש וגו'
- ^ כמה שהוא נמכר בשוק; דקסבר 'אין אדם מוציא דבריו לבטלה', ויודע שאין ערך לפחות מבן חדש, וגמר ואמר לשם דמים
- ^ ולרבנן פטור; ואם בא גיזבר ומשכנו, לרבי מאיר הוי הקדש, ואין אשה מתקדשת בו אלא אם כן יודע בו, כדתנן (קידושין דף נב:) 'ובהקדש: במזיד קידש, בשוגג לא קידש'; ולרבנן לא הוי הקדש, והרי הוא של בעלים לקדש בו האשה, והאחר שקדש בו אינה מקודשת; אי נמי לרבי מאיר הוי הקדש, והנהנה ממנו מביא אשם מעילות, והרי אותו אשם - קדש קדשים, והאוכלו בטומאת גופו חייב כרת, ולרבנן - לא הוי הקדש, והרי של בעלים הוא, והנהנה ממנו לא מעל, ואם הביא אשם מעילות - חולין לעזרה הוא, ואין חייבין עליו משום טומאה
- ^ ומועלין בהן
- ^ ואין מועלין בהם
- ^ כדתנן (ערכין דף כח:): 'מחרים אדם את קדשיו': אם נדר - נותן דמיהם, ואם נדבה - נותן את טובתם, כפי חלק שיש לו בה, כדמפרש במסכת ערכין בפרק 'המקדיש'
- ^ מזלג קטן שטווין בו זהב
- ^ עשרה כהנים, כדמפרש בפרק קמא: 'עשרה כהנים כתובין בפרשה'; אם נפדית בפחות מעשרה בני אדם - עדיין הקדש היא, ומועלין בה; ולרבנן - אין מועלין בה
- ^ המתרה באשתו "אל תסתרי עם איש פלוני"
- ^ שבא ואמר "אני ראיתיה שנסתרה"; ואם לא השקה - נאסרת עליו
- ^ ותנן (סוטה דף כד.) 'אלו לא שותות ולא נוטלות כתובתן: האומרת "איני שותה"'; והיכא דליכא עידי סתירה, ואמרה "איני שותה" - לרבי אליעזר אין לה כתובה, לרבי יהושע יש לה כתובה, שאינה נאסרת עליו, ואם מכרה לאחֵר כתובתה – קנה, ואם תופס ממונו של זה כדי כתובה - הרי הוא שלו לקדש בו את האשה, ולרבי אליעזר הוי גזל, ולא קידש
- ^ לידע אי זו עיר קרובה אל החלל
- ^ ואותה שקרובה לטבורו - תביא את העגלה, ולא הקרובה לחוטמו
- ^ ובמסכת סוטה מפרש טעמא: מר סבר עיקר חיותיה באפיה, ומר סבר עיקר חיותיה בטבוריה
- ^ דהיינו
- ^ דסתם חלל - מן הצואר, כדמפרש התם 'לתת אותך על צוארי חלל רשעים'; ותנן (קידושין דף נו:): 'המקדש בעגלה ערופה - אינה מקודשת'; ואם מדד זקן ממרא מטיבורו, ובית דין מחוטמו, והביאו אלו עגלה ואלו עגלה, למר זו עגלה אסורה, ואין מקדשין בה, וזו אינה עגלה, ומקדשין בה, ולמר הוי איפכא
- ^ דבעינן 'קרא כדכתב', כדאמרן ב'נגמר הדין' [דף מה,ב]
- ^ על מקום הבוהן נותן דם האשם
- ^ וטהור ליכנס למקדש ולאכול קודש, דהיינו 'זדונו כרת'
- ^ שאין דרך להפקירן
- ^ בסיפרא יליף מקראי בפרשת שכחה, ואם נחלק זקן ממרא ואמר 'אף שלשה שכחה', ובא עני ונטלן, ובא בעל הבית ונטלן הימנו: לזקן ממרא הוי גזל, ואין מקדשין בו אשה, ולרבנן מקודשת
- ^ דכתיב 'לא תכלה', אלא הנח לפניהם והם יקצרוהו
- ^ בכרי נתחייב במעשר דנגמרה מלאכתו
- ^ הלכך
- ^ תחילה את הכרי מכל מעשרותיו
- ^ את הפאה; שאילו הפרישה - לא היו עניים צריכין לעשרה, דלקט שכחה פאה - פטורין מן המעשר
- ^ אם טחנה ולשה; ולתנא קמא - טחנה פטור, דקנייה בשינוי; ואם בא עני ונטל כדי פאה משטחנה: לרבי ישמעאל לא הוי גזל, לרבנן הוי גזל
- ^ עקביא בן מהללאל נחלק על חכמים בלשכת הגזית בארבעה דברים, במסכת עדיות (פ"ה משנה ו), שהיה אומר לבנו בשעת מיתתו "חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר"! אמר לו: "אבא - ואתה מפני מה לא חזרתה בהם"? אמר לו: "אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים; הם עמדו בשמועתן ואני עמדתי בשמועתי, אבל אתה שמעת מפי היחיד" וכו'
- ^ שקינא לאשתו "אל תסתרי עם פלוני"
- ^ ואם נסתרה אינה נאסרת עליו
- ^ אף לאחר שהתרו בו וקלקל והלקוהו וחזר וקלקל
- ^ אם רצו למחול ולא הביאוהו לבית דין
- ^ שהכתוב תלה בהם: 'ותפשו בו'
- ^ מדתלי טעמא ב'שלא ירבו מחלוקת' - שמע מינה: אפילו הוא אומר "מפי השמועה" והן אומרין "כך הוא בעינינו"
- ^ מפני שהעם רב, ומקום צר להם בלשכה; אי נמי שלא יהו נראים כיושבין בדין: שבלשכת הגזית היו דנים, וזה עיקר
- ^ להיות דיין בהר הבית כשמת אחד מהם, ויושב שם עד שמת אחד משל עזרה
- ^ ומעלין את זה שם
- ^ וכולן יש בהם מעלה זה מזה
- ^ שוחה נכנס ושוחה יוצא; והכי אמרינן בבבא בתרא (דף ז.) גבי תקרת הבית שנחבטה: 'שוף עול שוף פוק'
- ^ קודם שבא לבית דין שבלשכת הגזית לישאל
- ^ לא הוה מיחייב קטלא כל כמה דלא עביד איהו גופיה
- ^ אם עושה עבירה שיש בה מיתת בית דין הוה מיקטיל
- ^ אם היה מסית ומורה טעם היתר ולומר "אין בלשון הזה הסתה" - מעיקרא נמי מקטיל בלא התראה
- ^ לזכותא לאצוליה
- ^ שהרי שמע מפי בית דין שלא לעשות, והמרה
- ^ דאין זו הוראה, ד'זיל קרי בי רב' הוא
- ^ שאף על פי שאין דבר זה אלא
- ^ דמדרש דסופרים הוא: 'לטטפת' 'לטטפת' 'לטוטפות' - הרי כאן ארבע
- ^ על מה שפירשו חכמים
- ^ ופוסל הראשון בתוספתו
- ^ שעיקרן בתורה ופירושן מדברי סופרים: שהם ארבעה בתים, ויש להוסיף חמשה או יותר, ואם הוסיף גורע: דקא עבר ב'בל תוסיף', ולא עבד מצוה
- ^ ו
- ^ ואליבא דרבי יהודה אמר רבי אושעיא למילתיה דאמר לעיל 'עד דאיכא תורה ויורוך'
- ^ ואית דאמרי: אין לנו אלא תפילין ואליבא דרבי יהודה דאמר 'צריך להדביק', במנחות, ב'הקומץ רבה' (דף לד:); ולא נהירא לי: דההיא בתפילין של יד קאי, ומתניתין – 'טוטפות' תאני, והיינו דראש! ועוד: מדקא מקשי בסיפא 'אי דעבד ארבעה בתים כו' - שמע מינה בשל ראש קיימין, דאי בשל יד - בית אחד הוא דקא הוי!
- ^ ואין זה גורע
- ^ דמתחילתו לא עשה כהוגן שאגד שם תוספת מצוה, ואנן בעינן גורע דהשתא: שהיה מתחילתו כשר ופוסלו בתוספתו
- ^ ארבעה חוטין, דילפינן 'גדיל' שנים, גדילים - ארבעה
- ^ קשר עליון שעושין סמוך לכנף כשנתלו החוטין, ועל ידיהן נעשין חיבור לטלית
- ^ הלכה למשה מסיני; דפלוגתא היא במנחות (דף לט.)
- ^ דכיון דלא נקשר - אינו חיבור עם השאר, והראוי למצוה - היא המצוה, והעודף כמי שאינו