ביאור:בבלי סנהדרין דף לו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת סנהדרין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

מה יום טוב שנדחה מפני קרבן יחיד - אין רציחה דוחה אותו ^[1], קרבן יחיד שהוא דוחה את יום טוב - אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותו!

^[2] הניחא למאן דאמר 'אין נדרים ונדבות קריבין ביום טוב' ^[3], אלא למאן דאמר 'נדרים ונדבות קריבין ביום טוב' ^[4] מאי איכא למימר ^[5]? ^[6]

אלא אמר רבא: ^[7] לא מיבעיא למאן דאמר 'נדרים ונדבות קריבין ביום טוב', דהא ^[8] לא מתקיים 'מעם מזבחי' כלל ^[9]; אלא אפילו למאן דאמר 'נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב' ^[10] - הכתיב 'מעם מזבחי': מזבחי ^[11] המיוחד לי, ומאי נינהו? – תמיד ^[12], ואמר רחמנא (שמות כא יד) [וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה] מעם מזבחי תקחנו למות.

דיני ממונות הטמאות והטהרות כו' [מתחילין מן הגדול, דיני נפשות מתחילין מן הצד]:

אמר רב: אנא הואי במניינא דבי רבי, ומינאי דידי הוו מתחלי ברישא ^[13].

והא אנן 'מתחילין מן הגדול' תנן?

אמר רבה בריה דרבא, ואיתימא רבי הלל בריה דרבי וולס: שאני מניינא דבי רבי, דכולהו מנינייהו מן הצד הוו מתחלי ^[14].

ואמר רבה בריה דרבא, ואיתימא רבי הלל בריה דרבי וולס: מימות משה ועד רבי - לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד ^[15].

ולא? הא הוה יהושע!?

הוה אלעזר ^[16].

והא הוה פנחס ^[17]?!

הוו זקנים ^[18].

והא הוה שאול?

הוה שמואל.

והא נח נפשיה?

כולהו שניה קאמרינן.

והא הוה דוד?

הוה עירא היאירי ^[19].

והא נח נפשיה?

כולהו שניה קאמרינן.

והא הוה שלמה?

הוה שמעי בן גרא ^[20].

והא קטליה?

כוליה שניה קאמרינן.

הא הוה חזקיה?

הוה שבנא ^[21].

והא איקטיל?

כולהו שניה קאמרינן.

והא הוה עזרא?

הוה נחמיה בן חכליה.

אמר רב אדא בר אהבה: אף אני אומר: מימות רבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד.

ולא? והא הוה הונא בר נתן?

הונא בר נתן מיכף הוה כייף ליה לרב אשי.

דיני נפשות מתחילין מן הצד:

מנא הני מילי?

אמר רב אחא בר פפא: אמר קרא: (שמות כג ב) [לא תהיה אחרי רבים לרעת] לא תענה על רִב [לנטת אחרי רבים להטת] - לא תענה על רַב ^[22]

רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מהכא: (שמואל א כה יג) ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש את חרבו ויחגרו איש את חרבו ויחגור גם דוד את חרבו [ויעלו אחרי דוד כארבע מאות איש ומאתים ישבו על הכלים] ^[23].

אמר רב: שונה אדם לתלמידו ודן עמו בדיני נפשות ^[24].

[האם זהו חידוש של רב? הרי כבר כמאה שנים מלפני שרב היה תלמיד לא דנו דיני נפשות?]

מיתיבי [תופסתא סנהדרין פ"ז,מ"ב]: 'הטהרות והטמאות ^[25]: האב ובנו, הרב ותלמידו - מונין להם שנים ^[26]; ^[27] דיני ממונות ודיני נפשות ^[28] ודיני מכות ^[29], ^[30] קידוש החדש ^[31] ועיבור שנה ^[32]: אב ובנו, הרב ותלמידו - אין מונין להן אלא אחד ^[33]'!?

עמוד ב

כי קאמר רב ^[34] - ^[35] כגון רב כהנא ורב אסי, דלגמריה דרב הוו צריכי ^[36], ולסבריה דרב ^[37] לא הוו צריכי ^[38].

אמר רבי אבהו: ^[39] עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות, וכולן אין נוהגין בשור הנסקל ^[40] חוץ מעשרים ושלשה ^[41].

מנא הני מילי?

אמר רב אחא בר פפא: דאמר קרא: (שמות כג ו) לא תטה משפט אביונך בריבו ^[42]; משפט אביונך אי אתה מטה, אבל אתה מטה משפט של שור הנסקל ^[43].

'עשרה'? הא ט' הוו?

^[44] הא עשרה קתני ^[45]!?

^[46] משום דאין הכל כשרין ועשרים ושלשה - חדא היא ^[47].

הא איכא אחריתי, דתניא [תוספתא פ"ז מ"ג]: אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ^[48] ומי שאין לו בנים. רבי יהודה מוסיף: אף אכזרי; וחילופיהן במסית [תוספתא סנהדרין פ"י מ"ה: הסריס ומי שלא ראה לו בנים יושבין בדינו ורבי יהודה מוסיף את האכזרי] - דרחמנא אמר (דברים יג ט) [לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ו]לא תחמול ולא תכסה עליו.

הכל כשרין לדון דיני ממונות:

'הכל' - לאתויי מאי?

אמר רב יהודה: לאתויי ממזר.

הא תנינא חדא זימנא [נדה פ"ו מ"ג]: 'כל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות, ויש ראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות' והוינן בה: לאתויי מאי? ואמר רב יהודה: לאתויי ממזר!?

חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר, וצריכי: דאי אשמעינן גר - דראוי לבא בקהל, אבל ממזר אימא לא! ואי אשמעינן ממזר - דבא מטיפה כשרה ^[49], אבל גר דלא בא מטיפה כשרה - אימא לא!? צריכא.

ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות:

מאי טעמא?

דתני רב יוסף: כשם שב"ד מנוקין בצדק - כך מנוקין מכל מום ^[50].

אמר אמימר: מאי קרא? (שיר השירים ד ו) כולך יפה רעיתי ומום אין בך.

ודילמא מום ממש?

אמר רב אחא בר יעקב: אמר קרא: (במדבר יא טז) [ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו ולקחת אתם אל אהל מועד] והתיצבו שם עמך - עמך בדומין לך.

ודילמא התם משום שכינה ^[51]?

אלא אמר רב נחמן בר יצחק: אמר קרא: (שמות יח כב) [ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם והקל מעליך] ונשאו אתך – 'אתך' - בדומין לך ליהוי ^[52].

משנה:

סנהדרין ^[53] היתה כחצי גורן עגולה ^[54] כדי שיהו ^[55] רואין זה את זה ^[56];

ושני סופרי הדיינין עומדים לפניהם: אחד מימין ואחד משמאל, וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין ^[57];

רבי יהודה אומר: שלשה ^[58]: אחד כותב דברי המזכין, ואחד כותב דברי המחייבין, והשלישי כותב דברי המזכין ודברי המחייבין ^[59].

הערות

^ דאין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד, דהא בי"ט נמי 'כל מלאכה לא תעשה' כתיב
^ מסקנא דמילתיה דרבא היא:
^ מצית לאוקמי 'מעם מזבחי' בקרבן יחיד, דלא דחי לא שבת ולא יום טוב, דתו לא מידריש קל וחומר, כדאמרן
^ איכא למדרש קל וחומר, כדאמרן
^ ולההוא תנא היכא מוקמת 'מעם מזבחי'
^ ופלוגתייהו במסכת ביצה [יט,א]
^ על כרחיך אתא 'מעם מזבחי' ועקריה לקל וחומר, בין מקרבן יחיד בין מקרבן ציבור
^ דכיון דקרבן יחיד דוחה יום טוב, אי אתית למידרש קל וחומר
^ ועל כרחיך לא תדרש קל וחומר, ואתא קרא ועקריה
^ ואיכא לאוקמי לקרא בקרבן יחיד דליכא קל וחומר, ובקרבן ציבור לא בעית לאוקמיה לקרא משום קל וחומר; על כרחיך ממשמעותיה מיתוקם נמי בקרבן ציבור
^ משמע
^ שהוא עיקר כל הקרבנות
^ במניינא דסיקריקון אמרה רב, בפרק 'הניזקין' (גיטין דף נח:), דקתני [משנה גיטין פ"ה מ"ו] 'רבי הושיב בית דין ונמנו שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חדש כו' ואמר רב: אנא הוה בההוא מניינא, ומינאי דידי הוא דאתחילו ברישא
^ מפני ענוה יתירה שהיתה בו
^ תורתן וגדולתן של ישראל באדם אחד שאין כמותו בכל ישראל בתורה ובגדולה, כגון משה, שהיה גדול על כל ישראל במלכות ובתורה, וכן רבי בנשיאות ובתורה
^ חבירו בתורה, ולא הוי 'מקום אחד'
^ משמתו יהושע ואלעזר
^ כגון עתניאל ואבצן ובועז
^ במועד קטן (דף טז:) אמרינן דהוה מתני להו לרבנן על גבי כרים וכסתות, ודוד היה מנהיגו עליו לראש, דכתיב (ש"ב כ,כו) [וגם] עירא היאירי היה כהן לדוד
^ שמעי גדול היה, כדאשכחן שירד לקראת דוד הירדן באלף איש
^ שהיה ישיבתו גדולה משל חזקיה, כדאמר בפרק 'זה בורר' (דף כו.)
^ כתיב בלא יו"ד; משמע: לא תחלוק על מופלא של בית דין; הלכך לא מתחילינן מיניה, דלמא חזא ליה חובה ולא פלגינא עילויה, ומתחילין מן הצד (שלא? שמא? ישמע) אחד דברי אחד מן המזכים ויסכים עמו [עיין מהרש"א ומהרש"ל]
^ 'ויחגור גם דוד חרבו' - באחרונה נמנו עליו [על נבל הכרמלי] לדונו משום מורד במלכות
^ שונה אדם לתלמידו ומראה לו פנים לזכות ולחובה בתוך הדין ודן עמו ונמנה עמו או לזכות או לחובה, ומטין הדין על פי התלמיד כאחד מן הדיינין
^ שהוראתן ביחיד, ואין בהם מנין אלא אם כן חולקין וצריך לעמוד למנין: אם רבו הטמאין או המטהרין
^ מונין את האב ובנו או את הרב ותלמידו בשנים
^ אבל
^ כ"ג
^ שמנין שלהם אף בתחילת הדין מן התורה: שזה צריך שלשה
^ וכן
^ שצריך שלשה, ד'משפט' כתיב ביה: (תהלים פא ה) כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב ומוקמינן ליה בקידוש החודש במסכת ראש השנה (דף כה:)
^ שצריך שלשה חמשה ושבעה
^ אין האב ובנו כשרין זה עם זה, ולא הרב ותלמידו נמנין, אלא אחד; וסיפא דברייתא: לא ישב בצידו ואפילו שותק, אלא יעמוד והולך לו
^ דתלמידו נמנה
^ לא אמר אלא
^ למה ששמע מרבו
^ למצוא ראיות וליישב הטעמים
^ הלכך גברא באפי נפשיה הוא: דאי משום גמרא דשמע מיניה כל ישראל נמי - ממשה קבלו, ואין אלו טעמים הבנת לבו, דנימא: אם היתה חכמתו מפי רב אחר הוי אומר טעם אחר
^ תנן במתניתין (לב, א)
^ להיות שוה לדיני נפשות, אף על פי שאמרנו בפרק קמא (ב, א) לענין עשרים ושלשה: כמיתת בעלים כך מיתת השור
^ שצריך עשרים ושלשה, כדיני נפשות
^ לא תטה לרעה על פי אחד, אבל אתה מטה לחובה דין השור על פי אחד
^ ומהכא גמיר לכולהו מעלות דלא נהיגי חוץ מעשרים ושלשה; ומסתברא דהיקש להכי אתי, שהוא עיקר הדין ותחילתו, אבל כולהו אינך - להצלה אתי, ומה לנו לחוס על שור המועד? מוטב לקיים בו 'ובערת הרע' (דברים יט יט)
^ והדר פרקינן אאתקפתין:
^ והא עשרה תנן במתניתין
^ ואמר האי דקשיא לן 'תשעה הוו'
^ דמאי טעמא ממזר פסול מדיני נפשות? משום דבעינן עשרים ושלשה, דהיינו סנהדרי, ובסנהדרי כתיב 'ונשאו אתך' (שמות יח כב; במדבר יא,יז) - בדומין לך, מיוחסין כמותך
^ ששכח כבר צער גדול בנים ואינו רחמני, וכן סריס
^ מזרע ישראל
^ פגם משפחה
^ הנך דבימי משה הוא דבעינן מיוחסין, שיהו ראוי שתשרה שכינה עליהן: שכינה - דכתיב (במדבר יא יז) ואצלתי מן הרוח
^ ונשאו אתך בסנהדראות: שחילק לו יתרו לשפוט את העם, דאין כאן משום שכינה, דכתיב 'והקל מעליך ונשאו אתך', ולא מן 'ונשאו אתך במשא העם' (במדבר יא יז) יליף, דההוא בשבעים זקנים שהלכו עמו לאהל מועד כתיב, ומשום שכינה
^ אף של כ"ג
^ בעגולה היו יושבין
^ כולן
^ לפי שאם היו יושבין בשורה - אין פני הראשונים רואין זה את זה, ובעגולה שלימה - אין יושבין, לפי שצריכים בעלי הדין והעדים ליכנס לדַבר בפני כולם: שיהו כולן רואין את העדים ומדקדקין בדברים, ולא שיהא פני העדים לשורה זו ואחוריהם לזו
^ שניהם כותבין דברי המזכין ושניהם כותבין דברי המחייבים: שאם יטעה האחד - יוכיח כתבו על של חבירו
^ שלשה הוו: שמתוך טורח הטעמים שירבה עליהן - יטעו בדבר
^ ומתוך שאין טורח רב עליהם - לא יקצרו בדבר, ואם יטעה אחד מהם - יוכיח כתב של שלישי

[1] דאין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד, דהא בי"ט נמי 'כל מלאכה לא תעשה' כתיב

[2] מסקנא דמילתיה דרבא היא:

[3] מצית לאוקמי 'מעם מזבחי' בקרבן יחיד, דלא דחי לא שבת ולא יום טוב, דתו לא מידריש קל וחומר, כדאמרן

[4] איכא למדרש קל וחומר, כדאמרן

[5] ולההוא תנא היכא מוקמת 'מעם מזבחי'

[6] ופלוגתייהו במסכת ביצה [יט,א]

[7] על כרחיך אתא 'מעם מזבחי' ועקריה לקל וחומר, בין מקרבן יחיד בין מקרבן ציבור

[8] דכיון דקרבן יחיד דוחה יום טוב, אי אתית למידרש קל וחומר

[9] ועל כרחיך לא תדרש קל וחומר, ואתא קרא ועקריה

[10] ואיכא לאוקמי לקרא בקרבן יחיד דליכא קל וחומר, ובקרבן ציבור לא בעית לאוקמיה לקרא משום קל וחומר; על כרחיך ממשמעותיה מיתוקם נמי בקרבן ציבור

[11] משמע

[12] שהוא עיקר כל הקרבנות

[13] במניינא דסיקריקון אמרה רב, בפרק 'הניזקין' (גיטין דף נח:), דקתני [משנה גיטין פ"ה מ"ו] 'רבי הושיב בית דין ונמנו שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חדש כו' ואמר רב: אנא הוה בההוא מניינא, ומינאי דידי הוא דאתחילו ברישא

[14] מפני ענוה יתירה שהיתה בו

[15] תורתן וגדולתן של ישראל באדם אחד שאין כמותו בכל ישראל בתורה ובגדולה, כגון משה, שהיה גדול על כל ישראל במלכות ובתורה, וכן רבי בנשיאות ובתורה

[16] חבירו בתורה, ולא הוי 'מקום אחד'

[17] משמתו יהושע ואלעזר

[18] כגון עתניאל ואבצן ובועז

[19] במועד קטן (דף טז:) אמרינן דהוה מתני להו לרבנן על גבי כרים וכסתות, ודוד היה מנהיגו עליו לראש, דכתיב (ש"ב כ,כו) [וגם] עירא היאירי היה כהן לדוד

[20] שמעי גדול היה, כדאשכחן שירד לקראת דוד הירדן באלף איש

[21] שהיה ישיבתו גדולה משל חזקיה, כדאמר בפרק 'זה בורר' (דף כו.)

[22] כתיב בלא יו"ד; משמע: לא תחלוק על מופלא של בית דין; הלכך לא מתחילינן מיניה, דלמא חזא ליה חובה ולא פלגינא עילויה, ומתחילין מן הצד (שלא? שמא? ישמע) אחד דברי אחד מן המזכים ויסכים עמו [עיין מהרש"א ומהרש"ל]

[23] 'ויחגור גם דוד חרבו' - באחרונה נמנו עליו [על נבל הכרמלי] לדונו משום מורד במלכות

[24] שונה אדם לתלמידו ומראה לו פנים לזכות ולחובה בתוך הדין ודן עמו ונמנה עמו או לזכות או לחובה, ומטין הדין על פי התלמיד כאחד מן הדיינין

[25] שהוראתן ביחיד, ואין בהם מנין אלא אם כן חולקין וצריך לעמוד למנין: אם רבו הטמאין או המטהרין

[26] מונין את האב ובנו או את הרב ותלמידו בשנים

[27] אבל

[28] כ"ג

[29] שמנין שלהם אף בתחילת הדין מן התורה: שזה צריך שלשה

[30] וכן

[31] שצריך שלשה, ד'משפט' כתיב ביה: (תהלים פא ה) כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב ומוקמינן ליה בקידוש החודש במסכת ראש השנה (דף כה:)

[32] שצריך שלשה חמשה ושבעה

[33] אין האב ובנו כשרין זה עם זה, ולא הרב ותלמידו נמנין, אלא אחד; וסיפא דברייתא: לא ישב בצידו ואפילו שותק, אלא יעמוד והולך לו

[34] דתלמידו נמנה

[35] לא אמר אלא

[36] למה ששמע מרבו

[37] למצוא ראיות וליישב הטעמים

[38] הלכך גברא באפי נפשיה הוא: דאי משום גמרא דשמע מיניה כל ישראל נמי - ממשה קבלו, ואין אלו טעמים הבנת לבו, דנימא: אם היתה חכמתו מפי רב אחר הוי אומר טעם אחר

[39] תנן במתניתין (לב, א)

[40] להיות שוה לדיני נפשות, אף על פי שאמרנו בפרק קמא (ב, א) לענין עשרים ושלשה: כמיתת בעלים כך מיתת השור

[41] שצריך עשרים ושלשה, כדיני נפשות

[42] לא תטה לרעה על פי אחד, אבל אתה מטה לחובה דין השור על פי אחד

[43] ומהכא גמיר לכולהו מעלות דלא נהיגי חוץ מעשרים ושלשה; ומסתברא דהיקש להכי אתי, שהוא עיקר הדין ותחילתו, אבל כולהו אינך - להצלה אתי, ומה לנו לחוס על שור המועד? מוטב לקיים בו 'ובערת הרע' (דברים יט יט)

[44] והדר פרקינן אאתקפתין:

[45] והא עשרה תנן במתניתין

[46] ואמר האי דקשיא לן 'תשעה הוו'

[47] דמאי טעמא ממזר פסול מדיני נפשות? משום דבעינן עשרים ושלשה, דהיינו סנהדרי, ובסנהדרי כתיב 'ונשאו אתך' (שמות יח כב; במדבר יא,יז) - בדומין לך, מיוחסין כמותך

[48] ששכח כבר צער גדול בנים ואינו רחמני, וכן סריס

[49] מזרע ישראל

[50] פגם משפחה

[51] הנך דבימי משה הוא דבעינן מיוחסין, שיהו ראוי שתשרה שכינה עליהן: שכינה - דכתיב (במדבר יא יז) ואצלתי מן הרוח

[52] ונשאו אתך בסנהדראות: שחילק לו יתרו לשפוט את העם, דאין כאן משום שכינה, דכתיב 'והקל מעליך ונשאו אתך', ולא מן 'ונשאו אתך במשא העם' (במדבר יא יז) יליף, דההוא בשבעים זקנים שהלכו עמו לאהל מועד כתיב, ומשום שכינה

[53] אף של כ"ג

[54] בעגולה היו יושבין

[55] כולן

[56] לפי שאם היו יושבין בשורה - אין פני הראשונים רואין זה את זה, ובעגולה שלימה - אין יושבין, לפי שצריכים בעלי הדין והעדים ליכנס לדַבר בפני כולם: שיהו כולן רואין את העדים ומדקדקין בדברים, ולא שיהא פני העדים לשורה זו ואחוריהם לזו

[57] שניהם כותבין דברי המזכין ושניהם כותבין דברי המחייבים: שאם יטעה האחד - יוכיח כתבו על של חבירו

[58] שלשה הוו: שמתוך טורח הטעמים שירבה עליהן - יטעו בדבר

[59] ומתוך שאין טורח רב עליהם - לא יקצרו בדבר, ואם יטעה אחד מהם - יוכיח כתב של שלישי

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]