ביאור:בבלי סנהדרין דף סה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סנהדרין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
משנה:
'בעל אוב' - זה 'פיתום' [1] המדבר משחיו [2], ו'ידעוני' - זה המדבר בפיו [3]; הרי אלו בסקילה [4], והנשאל בהם [5] – באזהרה [6].
גמרא:
מאי שנא הכא דקתני 'בעל אוב וידעוני' ומאי שנא גבי כריתות דקתני 'בעל אוב' ושייריה לידעוני [7]?
רבי יוחנן אמר: הואיל ושניהן בלאו אחד נאמרו [8].
ריש לקיש אמר: 'ידעוני' [9] - לפי שאין בו מעשה [10].
ורבי יוחנן [11] - מאי שנא 'בעל אוב' דנקט [12]?
משום דפתח ביה קרא [13].
וריש לקיש, מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן?
אמר רב פפא: חלוקין הן במיתה [14], ורבי יוחנן - חלוקה דלאו שמה חלוקה דמיתה לא שמה חלוקה.
ורבי יוחנן - מאי טעמא לא אמר כריש לקיש [15]?
אמר לך: מתניתין דכריתות - רבי עקיבא היא, דאמר: לא בעינן מעשה [16].
וריש לקיש?
נהי דלא בעי רבי עקיבא מעשה רבה, מעשה זוטא בעי.
מגדף - מאי מעשה איכא?
עקימת שפתיו הוי מעשה [17].
בעל אוב - מאי מעשה איכא?
הקשת זרועותיו הוי מעשה.
ואפילו לרבנן [18]? והתניא: 'אינו חייב [19] אלא על דבר שיש בו מעשה, כגון זיבוח קיטור וניסוך והשתחואה', ואמר ריש לקיש: מאן תנא 'השתחואה' [20]? - רבי עקיבא היא, דאמר: לא בעינן מעשה [21]!? ורבי יוחנן אמר: אפילו תימא רבנן: כפיפת קומתו לרבנן הוי מעשה; השתא: לריש לקיש כפיפת קומתו לרבנן לא הוי מעשה, הקשת זרועותיו דבעל אוב הוי מעשה?
כי קאמר ריש לקיש [22] - נמי לרבי עקיבא [23], אבל לרבנן לא.
אי הכי [24] – 'יצא מגדף ובעל אוב' מיבעי ליה!?
אלא אמר עולא: [25] במקטר לשד [26].
אמר ליה רבא: מקטר לשד עובד עבודת כוכבים הוא [27]!?
אלא אמר רבא [28]: במקטר לחבר [29].
אמר ליה אביי: המקטר לחבר – 'חובר חבר' הוא [30]!
אִין, והתורה אמרה: חובר זה בסקילה [31].
תנו רבנן: [32] 'חובר חבר' - אחד חבר גדול [33] ואחד חבר קטן [34], ואפילו נחשים ועקרבים [35].
אמר אביי: הלכך: האי מאן דצמיד זיבורא [דבורה] ועקרבא, אף על גב דקא מיכוין דלא ליזקו – אסור [36].
ורבי יוחנן - מאי שנא דכפיפת קומתו לרבנן הוי מעשה, ועקימת שפתיו לא הוי מעשה?
אמר רבא: שאני מגדף, הואיל וישנו בלב [37].
מתיב רבי זירא: [38]; יצאו עדים זוממין שאין בהן מעשה; ואמאי [39]? הא ליתנהו בלב [40]?
אמר רבא: שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול [41].
וקול - לרבי יוחנן לאו מעשה הוא? והא איתמר: חסמה בקול [42] והנהיגה בקול [43] - רבי יוחנן אמר חייב, וריש לקיש אמר פטור: רבי יוחנן אמר חייב: עקימת פיו הוי מעשה, ריש לקיש אמר פטור: עקימת פיו לא הוי מעשה!
אלא אמר רבא: שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה [44]! [## ???]
תנו רבנן: 'בעל אוב' - זה המדבר בין הפרקים [45] ומבין אצילי ידיו, 'ידעוני' - זה המניח עצם יָדוֹעַ [46] בפיו והוא מדבר מאליו';
מיתיבי (ישעיהו כט ד) [ושפלת מארץ תדברי ומעפר תשח אמרתך] והיה כאוב מארץ קולך [ומעפר אמרתך תצפצף]; מאי? - לאו דמשתעי כי אורחיה [47]?
לא, דסליק ויתיב בין הפרקים ומשתעי [48].
תא שמע (שמואל א כח יג) [ויאמר לה המלך אל תיראי כי מה ראית] ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עולים מן הארץ – מאי? לאו דמשתעי כי אורחיה?
לא, דיתיב בין הפרקים ומשתעי.
תנו רבנן: בעל אוב - אחד המעלה בזכורו [49], ואחד הנשאל בגולגולת [50]; מה בין זה לזה? - מעלה בזכורו - אינו עולה כדרכו [51], ואינו עולה בשבת; נשאל בגולגולת - עולה כדרכו [52] ועולה בשבת.
'עולה'? להיכא סליק? הא קמיה מנח! אלא אימא 'עונה כדרכו ועונה בשבת'.
ואף שאלה זו שאל טורנוסרופוס את רבי עקיבא, אמר לו: ומה יום מיומים [53]?
אמר לו: ומה גבר מגוברין [54]?
אמר ליה: דמרי צבי [55]!
שבת נמי דמרי צבי [56]!
אמר ליה: הכי קאמינא לך: מי יימר דהאידנא שבתא [57]?
אמר לו: נהר סבטיון יוכיח [58], בעל אוב יוכיח [59], קברו של אביו [60] יוכיח - שאין מעלה עשן בשבת [61].
אמר לו: ביזיתו ביישתו וקיללתו [62].
'שואל אוב' - היינו 'ודורש אל המתים' [[דברים יח,יא] וחבר חבר ושאל אוב וידעני ודרש אל המתים</ref>] [63]!?
דורש למתים, כדתניא (דברים יח יא) ’[וחבר חבר ושאל אוב וידעני] ודורש אל המתים' - זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה [64]; וכשהיה רבי עקיבא מגיע למקרא זה - היה בוכה: ומה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טומאה - שורה עליו רוח טומאה, המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה [65] - על אחת כמה וכמה [66]! אבל מה אעשה, שעונותינו גרמו לנו [67], שנאמר (ישעיהו נט ב) כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם [וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע].
אמר רבא: אי בעו צדיקי [68] - ברו עלמא, שנאמר כי עונותיכם היו מבדילים וגו' [ביניכם לבין אלהיכם וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע] [69];
רבא ברא גברא [70]; שדריה לקמיה דרבי זירא; הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה [71]; אמר ליה: "מן חֲבָרַיָּא את [72], הדר לעפריך"!
רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה, ומיברו להו עיגלא תילתא [73] ואכלי ליה.
תנו רבנן: 'מעונן': רבי שמעון אומר: זה המעביר שבעה מיני זכור [74] על העין [75]; וחכמים אומרים: זה האוחז את העינים [76]; רבי עקיבא אומר: זה המחשב עתים ושעות [77], ואומר: היום יפה לצאת [78], למחר יפה ליקח [79], לימודי ערבי שביעיות חיטין יפות [80], עיקורי קטניות מהיות רעות [81]!
[סיפרי פרשת שופטים פיסקא קעא:
'מעונן': רבי ישמעאל אומר: זה המעביר על העין [וחכ"א אלו אוחזי העינים] רבי עקיבא אומר: אלו נותני העתים [82] כגון אלו האומרים: למודי ערב שביעיות להיות יפות עקירות קטנות להיות רעות.]
תנו רבנן: 'מנחש' - זה האומר "פתו נפלה מפיו [83], מקלו נפלה מידו, בנו קורא לו מאחריו, עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך [84], נחש מימינו ושועל משמאלו [85],
הערות
[עריכה]- ^ שם המכשף
- ^ מעלה את המת מן הארץ ומושיב לו בשחיו תחת זרועותיו ומדבר משחי; איישל"ה בלע"ז
- ^ כדמפרש בגמרא: חיה אחת יש, ששמה 'יָדוֹעַ'; ומכניס ממנה עצם לתוך פיו, והעצם מדבר מאליו על ידי כשפים
- ^ כדכתיב (ויקרא כ כז) באבן ירגמו אותם
- ^ שבא ושואל בהם להגיד לו דבר העתיד, כגון שאול
- ^ ד'אל תפנו אל האובות' (שם יט,לא); ואזהרה דמכשפות גופיה – מ'לא ימצא בך (דברים יח י) וגו' וחובר חבר ושואל אוב וידעוני (דברים יח יא)
- ^ בכריתות קא חשיב לכל כריתות שבתורה שחייבין עליהן על שגגתן חטאת, ותנן (שם דף ב.) 'בעל אוב' ולא תנא 'ידעוני'
- ^ בלאו ד'אל תפנו אל האובות ואל הידעונים' (ויקרא יט לא); ואם עשה שניהם בהעלם אחד - אינו חייב אלא חטאת אחת, שהלאוין מחלקין לחטאות, כדכתיב (ויקרא ד כז) 'אשר לא תעשינה' דהיינו: דברים שהן ב'לא תעשה'; וסמיך ליה [פסוק כח] 'או הודע אליו'; אלמא חטאת - אלאוין קיימי; והני - אף על גב דכי עבד לחד מינייהו באפי נפשיה – מיחייב, דהא לאו, אתרוייהו קאי - לא תני להו לתרוייהו התם, דכי תנינא התם - מידי דמחייב אכל חד וחד כי עביד להו כי הדדי הוא דתנינן, כדאמרינן התם ברישא דגמרא, דפרכינן: 'מנינא למה לי? - שאם עשאן כולם בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת'; הלכך לא מצי למתני ל"ז כריתות לחייבו ל"ז חטאות; והא דנקט 'הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו', ולא נקט 'הואיל ושניהם בכרת אחת נאמרו' - משום דחלוק חטאות אינו תלוי בחלוק כריתות, דהא מפטם שמן המשחה וסך משמן המשחה - משום דאיכא שני לאוין: 'על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו' (שמות ל לב), אע"ג דאין בשניהם אלא כרת אחת, כדכתיב (שם פסוק לג) 'איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו'; אמרינן התם, דכי עביד להו בשוגג בהדדי - מיחייב על כל אחת ואחת
- ^ להכי לא תנינא לה להתם:
- ^ משום דאפילו כי עביד לה באפי נפשיה - לאו בר קרבן הוא, לפי שאין בו מעשה, וחטאת אינה באה אלא על המעשה, דכתיב 'ועשה אחת' ((ויקרא ד כב)); אבל בעל אוב צריך להקיש בזרועותיו, כדלקמן, והקשת זרועותיו חשיב ליה מעשה; אבל הכנסת העצם ידעוני - אינו מדבר בשעת מעשה, אלא לאחר המעשה: [כ]שהוא בפיו מדבר העצם מאליו
- ^ דאמר: ידעוני באפי נפשיה בר קרבן הוא, והאי דשייריה - משום דלא מיחייב תרתי עלייהו
- ^ דנקט תנא למתנייה ושייריה ל'ידעוני', ולא נקט 'ידעוני' ולשייריה ל'בעל אוב'
- ^ בכל דוכתי 'אוב' כתיב ברישא
- ^ כשפירש סקילתן - חלקן הכתוב: 'כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם' (ויקרא כ כז), ולא כתיב 'וידעוני'; הלכך: אי הוה ידעוני בר קרבן - הוה מיחייב עליה נמי כי עביד ליה בהדי אוב
- ^ דפטר ליה לגמרי מקרבן - הא ודאי בעינן מעשה
- ^ דקא חשיב מגדף בההוא מנינא, ופליגי רבנן עליה במגדף, משום דאין בו מעשה; הלכך: לרבי עקיבא מחייב עליה, ולא שיירה אלא משום דלא מחייב תרתי אתרוייהו
- ^ שעוקמין ומנענעין כשהוא מדבר - חשיב ליה רבי עקיבא מעשה, אבל ידעוני - אפילו עקימת שפתים ליכא
- ^ קאמר ריש לקיש דהוה מעשה – בתמיהה, כלומר: מדלא פליגי רבנן עליה התם אלא במגדף, אבל בבעל אוב מודו - אלמא הקשת זרועותיו דבעל אוב הוי מעשה!
- ^ קרבן על שגגתן
- ^ לענין קרבן
- ^ לא בעינן מעשה רבה אלא מעשה זוטא
- ^ דהקשת זרועותיו לבעל אוב הוי מעשה
- ^ קאמר
- ^ מתניתין, דקתני התם במילתא דרבנן 'יצא מגדף': שאינו מחייב על שגגתו חטאת לפי שאין בו מעשה, וגבי חטאת כתיב 'תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה' (במדבר טו כט)
- ^ 'בעל אוב' דקתני בכריתות, דמודו ביה רבנן - בהכי עסקינן:
- ^ שמקטר לפני השד הממונה על אותו דבר, דהוי מעשה גמור
- ^ ועובד עבודת כוכבים - הא קתני לה התם
- ^ ומשני
- ^ אינו מקטר לשם אלהות, אלא על ידי הקטרה נעשה המכשפות לחבר השדים לכאן
- ^ ואינו אלא בלאו
- ^ תירוץ הוא: מאחר שמחבר את השדים במזיד, אמרה התורה שיהא בסקילה, וכל שזדונו חייב מיתה - על שגגתו מביא קרבן [## וכי רוצח בשגגה מביאי קרבן?], דכי אמרינן 'חובר חבר אינו אלא באזהרה' - זה המחבר חיות ובהמות נחשים ועקרבים למקום אחד על ידי לחשים
- ^ דברים יח,י-יא: לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף [פסוק יא] וחבר חבר ושאל אוב וידעני ודרש אל המתים
- ^ מאסף חיות ובהמות גדולות
- ^ מחבר שקצים ורמשים
- ^ לגרותן זה בזה, או למקום מדבר שלא ימצאו ביישוב ויזיקו
- ^ וכגון שאין רצין אחריו: שאין כאן משום פקוח נפש
- ^ עיקר חיוב הבא עליו תלוי בלב, שמתכוין לברך השם: שאפילו מברך את השם כל היום ואין בלבו כלפי מעלה אלא שהעלה את השם לדבר אחר, ומכנהו בשם המיוחד ומקללו - אינו מתחייב
- ^ אצל חטאת היא שנויה בתורת כהנים, גבי פר כהן משיח [סיפרא פרשת ויקרא דיבורא דחובא פרשה א, פרק א]: אחר שראינו [נ"א בספרא שבידינו: שריבינו] דברים שהן כעובד עבודת כוכבים ודברים שאינן כעובד עבודת כוכבים - למה נאמרה עובד עבודת כוכבים? לומר לך: מה עבודת כוכבים מיוחדת [נ"א: מעשה] שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת - אף כל [נ"א: מעשה] שחייבין וכו' אי מה עבודת כוכבים מיוחדת שחייבין עליה מיתת ב"ד אף אני מרבה חייבי מיתות ב"ד ואת מי אני מרבה מקלל לאביו ומסית ועדים זוממין ת"ל ועשה
- ^ לא הויא עקימת שפתיו מעשה
- ^ הא לא תליא בכונת הלב
- ^ עיקר חיובן בשמיעת קולם לפני בית דין הוא בא, וקול - לית ביה ממש, הלכך הוי כמגדף, דתלוי בלב
- ^ לפרה דשה, וכשרוצה לאכול חסמה בקולו
- ^ מנהג בכלאים, דחייב משום 'לא תחרוש בשור ובחמור' (דברים כב י)
- ^ עיקר חיובא בא על ידי הראייה: שמעידין שראו, וראיה לית בה מעשה
- ^ מעלה את המת ויושב לו באחד מבין פרקי העצמות של מכשף, כגון על פרקי אצבעותיו או על פרקי ברכיו
- ^ שם חיה
- ^ מתוך קברו, ומתוך כך קולו נמוך
- ^ ומיהו קולו נמוך לפי שאין בו חיותא
- ^ מעלה ומושיב את המת על זכרותו
- ^ המוטלת מן המת לארץ, ועונה מה ששואלין אותו על ידי כישוף
- ^ אלא רגליו למעלה
- ^ ולא סליק למיתב בין הפרקים
- ^ למה תחשב יום שבת יותר משאר ימים
- ^ מה לאיש כמוך להיות שר וגדול מכל אנשים
- ^ אדני חפץ לגדלני, המלך קיסר המשילני
- ^ הקב"ה חפץ והזהיר על כבודו
- ^ ודילמא אחד משאר ימים הוא שבת
- ^ נהר אחד של אבנים ובכל ימות השבת שוטף והולך וביום השבת שוקט ונח
- ^ שאינו עולה בשבת
- ^ דטורנוסרופוס
- ^ כל ימות השבת היה מעלה עשן, שהיה נדון ונשרף; ובשבת פושעי גיהנם שובתין
- ^ הך 'קללה' אינה אלא גדוף; וכן היה לשונם, כמו (מלכים א ב ח) 'קללה נמרצת': שלא היה שָׁם קללה אלא גדוף
- ^ ולמה נכתבו שניהם במקום אחד
- ^ שד של בית הקברות יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו
- ^ נבואת שכינה
- ^ שהיא המדה נותנת: שעל ידי תענית ובקשה תשרה עליו שכינה, דהא מדה טובה יתירה על מדת פורענות
- ^ ואנו צועקין על כך ואין אנו נענין
- ^ להיות נקיים מכל עון
- ^ הא אם לא היו בהם עונות אין כאן הבדלה
- ^ על ידי ספר יצירה שלמדו צרוף אותיות של שם
- ^ שלא היה בו דבור
- ^ הנבראים על ידי הַחֲבָרִים אתה
- ^ גדול כאלו הגיע לשליש שניו וגמרה גדילתו דהכי שביחי ומעלי למיכל, כמו (בבא מציעא סח.) 'ומגדלין אותן עד שיהו משולשין'; לישנא אחרינא: שהיה טוב ובעל טעם כאילו הוא שליש לבטן
- ^ שכבת זרע משבעה בריות
- ^ ומעביר על עיניו ועושה כשפים
- ^ אוחז וסוגר עיני הבריות ומראה להם כאילו עושה דברים של פלא והוא אינו עושה כלום
- ^ לשון 'מעונן' כמו 'בעל עונות': שמבחין את עונה
- ^ לדרך ויצליח
- ^ ליקח מקח וישתכר בו הלוקחו
- ^ כלומר: ערב שביעית למדין ורגילין להיות חטין יפות
- ^ כלומר: העוקר קטנית ואינו קוצרן - שוב אינן מתליעות ואין מרקיבות
- ^ וחכמים אומרים אלו אוחזי העינים
- ^ צריך לדאג היום מהיזק
- ^ שהיה הולך ממזרח למערב והצבי הולך מצפון לדרום והפסיק דרכו
- ^ נחש בא מימינו או שועל משמאלו - סימן רע הוא לו