ביאור:בבלי סנהדרין דף כז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת סנהדרין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

עד זומם [1]: אביי אמר: למפרע הוא נפסל [2], ורבא אמר: מיכן [3] ולהבא הוא נפסל:

אביי אמר למפרע הוא נפסל: מעידנא דאסהיד 'רשע' הוא, והתורה אמרה (שמות כג א) [לא תשא שמע שוא] אל תשת ידך עם רשע [להית עד חמס] - אל תשת רשע עד.

רבא אמר: מיכן ולהבא הוא נפסל: עד זומם - חידוש הוא [4]: מאי חזית דסמכת אהני? סמוך אהני! - [5] אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך [6].

איכא דאמרי: רבא נמי כאביי סבירא ליה ומאי טעם קאמר מכאן ולהבא? - משום פסידא דלקוחות [7].

מאי בינייהו [8]?

איכא בינייהו דאסהידו בי תרי בחד ותרי בחד [9]; אי נמי דפסלינהו בגזלנותא [10].

ואמר רבי ירמיה מדיפתי: עבד רב פפי עובדא כוותיה דרבא.

מר בר רב אשי אמר הלכתא כוותיה דאביי.

והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם [11].

מומר אוכל נבילות לתיאבון - דברי הכל פסול [12]; להכעיס: אביי אמר פסול, רבא אמר כשר:

אביי אמר פסול, דהוה ליה 'רשע', ורחמנא אמר: אל תשת רשע עד; ורבא אמר: כשר: רשע דחמס בעינן.

מיתיבי: [(שמות כג א) לא תשא שמע שוא; אל תשת ידך עם רשע להית עד חמס]: 'אל תשת רשע עד, אל תשת חמס עד - אלו גזלנין ומועלין בשבועות'; מאי? לאו אחד שבועת שוא [13] ואחד שבועת ממון?

לא! אידי ואידי שבועת ממון; ומאי 'שבועות' [לשון רבים]? - שבועות דעלמא.

מיתיבי: 'אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד - אלו גזלנין ומלוי רביות' [14].

תיובתא דאביי!

תיובתא.

נימא כתנאי [תוספתא מכות פ"א מ"ו]: 'עד זומם פסול לכל התורה כולה - דברי רבי מאיר [בתוספתא: 'רבי יהודה’]; רבי יוסי אומר: במה דברים אמורים? - שהוזם בדיני נפשות [15], אבל הוזם בדיני ממונות - כשר לדיני נפשות'; נימא אביי כרבי מאיר, ורבא כרבי יוסי:

אביי כרבי מאיר, דאמר: אמרינן מקולא לחומרא [16], ורבא דאמר כרבי יוסי, דאמר: מחומרא לקולא אמרינן, מקולא לחומרא לא אמרינן? לא! אליבא דרבי יוסי כולי עלמא לא פליגי [17]; כי פליגי אליבא דרבי מאיר [18]: אביי כרבי מאיר, ורבא: עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם אלא גבי עד זומם דממון, דרע לשמים ורע לבריות, אבל הכא - דרע לשמים ואין רע לבריות – לא.

והלכתא כוותיה דאביי.

והא איתותב?

ההיא [19] - רבי יוסי היא [20].

ותיהוי נמי רבי יוסי – 'רבי מאיר ורבי יוסי - הלכה כרבי יוסי'

שאני התם דסתם לן תנא כרבי מאיר.

והיכא סתם לן?

כי הא: דבר חמא קטל נפשא; אמר ליה ריש גלותא לרב אבא בר יעקב: פוק עיין בה: אי ודאי קטל - ליכהיוהו לעיניה [21].

אתו תרי סהדי אסהידו ביה דודאי קטל; אזל איהו אייתי תרי סהדי אסהידו ביה בחד מהנך: חד אמר "קמאי דידי גנב קבא דחושלא [22]" וחד אמר "קמאי דידי גנב


עמוד ב

קתא דבורטיא [23]"; אמר ליה: מאי דעתיך? - כרבי מאיר [24]? רבי מאיר ורבי יוסי - הלכה כרבי יוסי, ורבי יוסי - האמר: הוזם בדיני ממונות כשר לדיני נפשות!

אמר ליה רב פפי: הני מילי היכא דלא סתם לן תנא כרבי מאיר; הכא - סתם לן תנא כרבי מאיר.

ממאי? - אילימא מהא דתנן [נדה פ"ו מ"ד] 'כל הראוי לדון [25] דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות' – מני? אילימא רבי יוסי היא - הא איכא עד זומם דממון: דכשר לדיני נפשות, ופסול לדיני ממונות! אלא לאו רבי מאיר היא [26]!?

ממאי? דילמא בפסולי יוחסין קאי [המשנה במסכת נדה] [27]; דאי לא תימא הכי [28] – סיפא, דקתני 'יש ראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות' - אמאי אינו ראוי? דאיתזם בדיני נפשות - ראוי לדון דיני ממונות [29]!? והא דברי הכל פסול הוא!? אלא בפסול יוחסין קאי [30] - הכי נמי בפסול יוחסין קאי.

אלא הכא קא סתם לן תנא, דתנן [ראש השנה פ"א מ"ח]: 'אלו הן הפסולים: המשחק בקוביא ומלוי ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית והעבדים; זה הכלל: כל עדות שאין האשה כשירה לה - אף הן אין כשרין לה'; - מני? אילימא רבי יוסי - והאיכא עדות בדיני נפשות: שאין האשה כשרה לה והן כשרין לה!? אלא לאו רבי מאיר היא! קם בר חמא נשקיה אכרעיה [31], וקבליה לכרגיה דכולי שניה [32].

משנה:

ואלו הן הקרובין: אחיו, ואחי אביו, ואחי אמו [33] ובעל אחותו [34], ובעל אחות אביו [35], ובעל אחות אמו [36], ובעל אמו, וחמיו, וגיסו [37], הן ובניהן [מצד אחד בלבד], וחתניהן וחורגו [38] לבדו [39].

אמר רבי יוסי: זו משנת רבי עקיבא, אבל משנה ראשונה: דודו ובן דודו, וכל הראוי ליורשו [40], וכל הקרוב לו; באותה שעה [41] היה קרוב [42] ונתרחק [43] - הרי זה כשר.

רבי יהודה אומר: אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה - הרי זה קרוב.

האוהב והשונא: 'אוהב' זה שושבינו [44], 'שונא' - כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה.

אמרו לו: לא נחשדו ישראל על כך [45].

גמרא:

מנהני מילי?

דתנו רבנן: (דברים כד טז) לא יומתו אבות על בנים [ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו] - מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא ימותו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות - הרי כבר נאמר 'איש בחטאו יומתו'! – אלא: לא יומתו אבות על בנים - בעדות בנים, ובנים לא יומתו על אבות - בעדות אבות.

ובנים בעון אבות לא? והכתיב (שמות לד ז) [נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה] פוקד עון אבות על בנים [ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים]!?

התם כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן [46], כדתניא [דומה לסיפרא בחוקותי פרשה ב]: (ויקרא כו לט) [והנשארים בכם ימקו בעונם בארצת איביכם] ואף בעונות אבותם אתם ימקו - כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם; אתה אומר כשאוחזין או אינו אלא כשאין אוחזין? - כשהוא אומר 'איש בחטאו יומתו' הרי כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן.

ולא? והכתיב (ויקרא כו לז) וכשלו איש באחיו [כמפני חרב ורדף אין ולא תהיה לכם תקומה לפני איביכם] - איש בעון אחיו [47]: מלמד שכולן ערבים זה בזה!?

התם שהיה בידם למחות ולא מיחו.

הערות[עריכה]

  1. ^ העיד בניסן והוזם בתשרי על עדות זו
  2. ^ כל עדויות שהעיד מניסן ואילך – פסולין, שהרי משהעיד עדות זו הוא רשע
  3. ^ משהוזם
  4. ^ שנפסלין שנים בשביל שנים שאומרים "עמנו הייתם"
  5. ^ אלא גזירת הכתוב הוא; הלכך
  6. ^ משעה שהוזם
  7. ^ שלקחו שדות על פיו, וחתם בשטרא מניסן עד תשרי, ועדיין לא היה ידוע שהוא פסול
  8. ^ בין הני תרי טעמי דרבא
  9. ^ תרי כיתות שהעידו בכת זו: שנים אמרו לכל אחד "עמנו היית במקום פלוני": חידוש ליכא, פסידא דלקוחות איכא
  10. ^ שהעידו שגזלנין הם על גזילה שגזלו בניסן: חידוש ליכא, דהא מילתא אחריני קמסהדי, אבל פסידא דלקוחות איכא
  11. ^ יאוש שלא מדעת - באלו מציאות (בבא מציעא כא:); עד זומם – הכא; לחי העומד מאיליו - פרק קמא דעירובין (טו.); קידושין שלא נמסרו לביאה – ב'האיש מקדש' (קדושין נא.); גילוי דעת - בגיטין ב'השולח גט' (גיטין לד.); מומר אוכל נבלות להכעיס - לקמן
  12. ^ דכיון דמשום ממון קעביד, דהא שכיחא בזול טפי מדהיתירא - הוה ליה כ'רשע דחמס', ופסול לעדות [הסבר לשיטת רבא, להלן; אביי אינו מצריך 'רשע דחמס’]
  13. ^ 'שבועת שוא': על העמוד של אבן שהוא של אבן; 'שבועת שקר' על העמוד של אבן שהוא של זהב [ונפסלים לעדות] אף על גב דלאו רשע דחמס הוא
  14. ^ הני – אִין, אבל אוכל נבילות להכעיס – לא; ומיהו לתיאבון כגזלנין ומלוי ריבית דמו: דמשום ממון קעביד, הלכך חשוד למישקל שוחדא ואסהודי שקרא
  15. ^ שכיון שהוחשד לחמור הוחשד לקל
  16. ^ דהיינו נמי מקולא לחומרא: דאוכל נבילות - רע לשמים ואינו רע לבריות, אבל מעיד שקר בממון - רע לשמים ורע לבריות, שהרי מפסידן בעדותו וקא פסיל ליה אביי משום נבילות לעדות ממון
  17. ^ כלומר אביי: ודאי לאו כרבי יוסי מצי לאוקומא למילתיה: דכיון דאמר רבי יוסי ממון לנפשות לא מיפסל, ואף על גב דממון הוי רע לשמים ורע לבריות - וכל שכן דמנבלה לממון לא אפסיל! ולאביי על כרחיה תנאי היא
  18. ^ כלומר: לרבא לא תוקמא כתנאי, דרבא אפילו אליבא דרבי מאיר אמר למילתיה
  19. ^ דקתני 'אלו הגזלנין ומלוי ריבית' דמשמע: אבל אוכלי נבילות כשרין
  20. ^ דאמר מקולתא לחמירתא - לא, ויחידאה הוא
  21. ^ ינקרו את עיניו; דבטלו מיתות בית דין, והאי קנסא קא עבדינן ביה, דב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה; ויש אומרים: יטלו ממונו ויתנו ליורשין, ויש אומרים שמתא; וראשון עיקר
  22. ^ שעורין קלופין
  23. ^ בית יד של רומח
  24. ^ דכיון דחשידי אממון חשידי אעדות נפשות
  25. ^ ומוקמא לה בחשודין
  26. ^ דאמר: כיון שהוחשד לממון - פסול לעדות נפשות; הלכך לא משכחת לה כשר לנפשות דליהוי פסול לממון
  27. ^ דלנפשות - בית דין מיוחסין בעינן, כדתני רב יוסף (לקמן לו:): 'כשם שבית דין מנוקים בצדק, שנאמר 'בצדק תשפוט' - כך ב"ד מנוקין מכל מום, ... שנאמר 'כולך יפה רעיתי ומום אין בך' [ש"הש ד,ז]
  28. ^ דגבי יוחסין קאי, אלא בחשודין אוקמת ליה
  29. ^ בתמיה
  30. ^ כגון גר וממזר, דכשרין לדון דיני ממונות ופסולין לדון דיני נפשות
  31. ^ דרב פפי, שהיפך בזכותו
  32. ^ להצילו כל ימיו ממנת המלך
  33. ^ הן ובניהן ילפינן מקראי בגמרא
  34. ^ כאחיו הוא, דילפינן בעל כאשתו, ובנו דהוה ליה בן אחותו - כבן אחיו וילפינן בגמרא קרובי האם כקרובי האב
  35. ^ כאחי אביו
  36. ^ כאחי אמו
  37. ^ בעל אחות אשתו
  38. ^ בן אשתו
  39. ^ ולא בנו וחתנו; ואי קשיא לך: כיון דתנא בעל אמו פסול לו - ממילא ידענא דהוא נמי פסול לבעל אמו, למה לי למיתני 'חורגו'? אי משום דאתא לאשמעינן 'לבדו' - לישתוק מיניה, וכל כמה דלא תני ליה - מכללא דבעל אמו לא משתמע אלא הוא לבדו!? - לא תיקשי: דכל הנך דמשתמע מכללא - מיתני במתניתין בהדיא, כגון: אחי פסול לי – ואני לו: דאנא נמי אחיו; ובנו פסול לי - ואני לו, דאנא אחי אביו! ובמתניתין תני לה; אחי אבי פסול לי ואני לו, שאני בן אחיו -, והא תנא ליה: 'אחיו' ובנו [שכתוב במשנה 'ובניהן’]; בן אחי אבי פסול לי ואני לו: שאני בן אחי אביו; אחי אמי פסול לי ואני לו: שאני בן אחותו, ותנן במתניתין: בעל אחותו - הוא ובנו, דהיינו בן אחותו; בן אחי [לפי ההגהה] אחות אמי פסול לי ואני לו, שאני בן אחות אמו [לפי ההגהה] אביו, ותנן במתניתין: בעל אחות אביו ובנו, דהיינו בן אחות אביו; בעל אחותי פסול לי ואני לו, שאני בן חמיו, ותנן במתניתין 'חמיו ובנו' וכן כולהו: כי מעיינת להו משכחת להו בהדיא, בר מבן אחי אשתו, דמפיק מכלל בעל אחות אביו, וחתנו - דמפיק מכלל דחמיו, דלא מיתניא בהדיא
  40. ^ דהיינו קרובי האב; אבל קרובי האם, כגון אחי אמו - כשר לו, שהרי אינו ראוי ליורשו, דתנן (בבא בתרא קח.) 'אחי האם מנחילין ולא נוחלין'; אבל הוא פסול לאחי אמו, שהרי מעיד זה ראוי ליורשו; וגיסו נמי כשר להעיד לו, שאינו ראוי ליורשו
  41. ^ שהוא בא להעיד או שראה העדות
  42. ^ כגון חתנו שראוי ליורשו
  43. ^ שמתה אשתו קודם שראה עדות זו
  44. ^ פסול לו בימי חופתו
  45. ^ להעיד שקר משום איבה ואהבה; ודווקא בעדות פליגי, אבל בדין מודו רבנן דפסול לו לדון: דכיון דסני ליה ולא מצי להפוכי בזכותיה
  46. ^ ונפרעין מהן עונותיהן ועון אבותיהם
  47. ^ איש בשביל אחיו