עריכה

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)

דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג, יז) שלמה המלך ע"ה הודיענו בפסוק זה (משלי ג) כי יסוד התורה ועקרה שלום, וכן מצינו עיקר בריאתו של עולם שהוא השלום ולכך דרשו רז"ל, כל מעשה בראשית בקומתן נבראו בדעתן נבראו בצביונם נבראו, שנאמר (בראשית ב) וכל צבאם. וידוע כי השמים נבראו תחלה, ונקראו שמים לפי שהם אש ומים, והנה הם שני הפכים, לא יתכן זווגם והתחברותם כי אם ע"י השלום, הוא שכתוב (איוב כה) עושה שלום במרומיו. הקב"ה נקרא שלום שנאמר (שופטים ו) ויקרא לו ה' שלום, וכתיב (שיר א) שיר השירים אשר לשלמה, מלך שהשלום שלו, בחר בישראל יותר משבעים אומות וקראן שולמית, וזהו שדרשו רז"ל (שם ז) שובי שובי השולמית, אומה ששלום העולמים דר בתוכה, ונתן להם התורה שכלה שלום שנאמר (משלי ג) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. כל מצותיה של תורה הן שלום לגוף ולנפש, שלום לגוף הוא שכתוב (שמות טו) ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו וגו', שלום לנפש כי מצד קיום המצות תשוב הנפש טהורה לשרשה, כענין שכתוב (תהלים יט) תורת ה' תמימה משיבת נפש, ותהיה מדת השלום שואבת אותה. ומזה דרשו רז"ל בכתובים כשהרשעים נפטרין מן העולם מלאכי משחית יוצאין לקראתן ואומרים להם (ישעיה מח) אין שלום אמר ה' לרשעים. וגדולה מדת השלום שכל המדות נחתמות בשלום והשלום חתימת הכל, ולכך תקנו לנו רז"ל שתהא התפלה חותמת בשלום, המברך את עמו ישראל בשלום, וכן דרשו במסכת סוכה ברכה דהקב"ה שלום היא שנאמר (תהלים כט) ה' יברך את עמו בשלום. ונראה לומר שיצא להם לרז"ל לחתום התפלה בשלום מפרשת הקרבנות, שהרי תפלות כנגד תמידים תקנום, והתורה בסדור הפרשיות של הקרבנות חתמה לנו בקרבן שלמים הוא שכתוב (ויקרא ז) זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים, ודרשו רז"ל למה נקרא שמן שלמים שמטילין שלום בעולם. וכן מצינו שלמה ע"ה שחתם שיר השירים בשלום, הוא שאמר (שיר ח) אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום, וכן בקהלת עתים שבו חתומים בשלום, שנאמר (קהלת ג) עת מלחמה ועת שלום. ודרשו רז"ל אף בשעת מלחמה צריכין שלום שנאמר (דברים כ) כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום. ואין צריך לומר העולם השפל שאפילו העליונים צריכין שלום שנאמר (איוב כה) המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו, וכך דרשו רז"ל, המשל זה מיכאל, ופחד זה גבריאל, והקב"ה עושה שלום ביניהם, והלא דברים ק"ו ומה במקום שאין איבה ותחרות צריכין שלום, במקום שיש איבה ותחרות לא כל שכן. והענין כי לשון עושה שלום במרומיו הוא כולל שלום השמים בעצמם, הנבראים והמיוסדים מאש ומים, וכולל ג"כ המלאכים שבמרומיו שעליהם רמז המשל ופחד, וקרא למיכאל המשל מפני שהוא השר הגדול הממונה והמושל לבקש רחמים על ישראל. ואין צריך לומר החיים שאפילו המתים צריכין שלום, שנאמר (בראשית טו) ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. מדת השלום נתנה לאהרן, ועמה זכה להיות לו החיים והשלום (מלאכי ב), וזכה זרעו לכהונת עולם לברך את ישראל שנאמר (במדבר ו) וישם לך שלום. הא למדת שהשלום קיום העולם. וכשם שהשלום קיום העולם כן המשפט קיום השלום, שאלמלא המשפט היו הבריות גוזלין וחומסין והורגין זה את זה ולא היה העולם מתקיים, וע"י המשפט הוא מתקיים שכן דרשו רז"ל על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר (זכריה ח) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, לפי שהשפטים מעמידים השלום שכל העולם כלו תלוי עליו, ועל כן נצטוינו מן התורה למנות ב"ד בכל שער ושער וזהו שכתוב.

שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק. נסמכה פרשת שופטים לפרשת רגלים להודיענו שאע"פ שישראל עולין לרגל שלש פעמים בשנה ושם ימצאו הכהנים הלוים ומורי התורה והן יכולין לשאול מהם התורה והמצות ואיך יתנהגו בהם והם יתירו להם כל ספקותיהם, אעפ"כ מצוה מוטלת עליהם למנות שופטים בכל עיר ועיר. ושופטים הם החכמים יודעי דת ודין שנותנין את הדין, ושוטרים הם המכריחין את הדין, אלו בעלי מקל ורצועה הסובבים בעיר ומשוטטים בחוצותיה לתקן כל מעוות ולצדק המדות והמשקלות, וכל זה על פי השופטים ומצותם.

ודע כי השופטים על שלשה חלקים יש שופטים של שבעים ואחד, ויש שופטים של עשרים ושלשה, ובית דין של שלשה. בית דין של שלשה מתקנת חכמים הם שמעמידין אותן בעיר שאין בה מאה ועשרים ישראלים, ואמרו רז"ל אין ב"ד פחות משלשה כדי שיהא בו רוב ומעוט אם יחלוק אחד מהם, וסמכו זה מהכתוב שהזכיר שלשה פעמים אלהים, (שמות כב) ונקרב בעל הבית אל האלהים, עד האלהים, אשר ירשיעון אלהים. ואע"פ שהיחיד יכול לדון מן התורה שנאמר (ויקרא יט) בצדק תשפוט עמיתך, תקנת חכמים היא עד שיהיו שלשה, וב"ד אלו בדיני ממונות. ושנים שדנו אין דיניהם דין, ואמרו רז"ל אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד, אבל אם קבלוהו בעלי הדין עליהם כשלשה הרי זה מותר. ודרשו עוד א"ר יהודה בן פזי אפילו הקב"ה אינו דן יחידי שנאמר (מלכים א כב) וכל צבא השמים עומדים עליו וגו', אלו מימינין לזכות ואלו משמאילין לחובה, ואע"פ שאינו דן יחידי, חותם יחידי, שנאמר (דניאל י) אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת. בית דין של כ"ג הם מן התורה והם הנקראים סנהדרי קטנה, ומעמידין אותן בכל עיר ועיר שיש בה ק"כ אנשים מישראל או יותר, ויושבת בשער העיר שנאמר (עמוס ה) והציגו בשער משפט, והן דנין דיני נפשות, ואין דנין דיני נפשות בפחות מעשרים ושלשה ממה שכתוב (במדבר לה) ושפטו העדה והצילו העדה, ודרשו רז"ל עדה שופטת עדה מצלת, עשרה מחייבין ועשרה מזכין, ומוסיפין עוד שלשה כדי שלא יהא ב"ד שקול, ויהיה בו אחרי רבים להטות. בית דין של שבעים ואחד הם מן התורה והם הנקראין סנהדרי גדולה, והם שהיו קבועין במקדש ונקראין ב"ד הגדול שבירושלים, וזה ממה שכתוב (במדבר יא) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, ועם משה שהיה על גביהם שנאמר (שם) והתיצבו שם עמך, הרי שבעים ואחד. גדול שבחכמה שבכל שבעים ואחד מושיבין אותו אלוף לראש, הוא ראש הישיבה, ונקרא נשיא אצל רז"ל, והוא היה במקומו של משה, ואב בית דין היה שני לו והיה יושב לימינו, וכל שאר הסנהדרין יושבים לפני שניהם כל אחד כפי מעלתו זה אצל זה, והיו יושבים כבחצי גרן עגולה כדי שיהיה הנשיא עם אב בית דין היושב לימינו רואין את כלן.

ובמדרש שפטים ושטרים, שניהם צריכין זה לזה, אם אין שופט אין שוטר אם אין שוטר אין שופט, אלמלא אימתו של יואב לא היה יכול דוד ע"ה לעשות הדינין, שנאמר (שמואל ב ח) ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא, כי דוד ויואב שופטים כאחד, כל מי שאינו שומע לדיין מוסרין אותו ביד יואב ומוציא ממנו בעל כרחו, וכן אמר איוב (איוב כט) אב אנכי לאביונים וריב לא ידעתי אחקרהו, ואשברה מתלעות עול ומשניו אשליך טרף, כלומר אפילו גזל הנאכל היה מוציא מפיו שמחייבו לשלם. גדול כח המשפט שבזמן שהמשפט נעשה בארץ אין הקב"ה יושב עמהם בדין ודן אותם במדת רחמים, וכשאין המשפט בארץ דן אותן במדת הדין, וכן מצינו במדרש תהלים, בזמן שאין הדין בארץ הדין בשמים, והקב"ה יושב עמהם בדין ופורע מהן, אבל בזמן שהדין בארץ אין הקב"ה יושב עמהם בדין, שהרי הדין אומנותו של הקב"ה דכתיב (ישעיה ל) כי אלהי משפט ה', וכשנוטלין אומנותו ועושין את הדין בארץ הקב"ה דן אותם ברחמים, הה"ד (ויקרא כו) אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם.

תתן לך. משה מסר נפשו על הדין לכך נקראו הדיינין על שמו, הוא שכתוב (שמות ב) וירא איש מצרי מכה איש עברי ויך את המצרי, וכן מסר נפשו על התורה ועל ישראל, על התורה דכתיב (שם לד) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, על ישראל הוא שאמר במעשה העגל (שם לב) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא, ונקרא הכל על שמו. התורה נקראת על שמו דכתיב (מלאכי ג) זכרו תורת משה עבדי, וישראל על שמו (שמות לב) כי שחת עמך, וכן הדיינין נקראו על שמו, דכתיב תתן לך.