קטגוריה:אסתר ג ב

​ 

אפשרי שהמן הציע תוכנית הדומה להצעתו של יתרו למשה למנות שרים (שמות יח כב): "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם, בְּכָל עֵת, וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם; וְהָקֵל, מֵעָלֶיךָ, וְנָשְׂאוּ, אִתָּךְ". המן אמר למלך: "כדי לשפר את ההגנה על המלך ולהקטין את עומס העבודה על המלך, אם על המלך טוב, אתנשא בשער המלך ונכבדי המלך בשער המלך יקראו בפני". המלך אישר. ואז המן אמר לנכבדי המלך: "בשם המלך, נכבדי המלך יכרעו בפני". ^[1]

המן שינה והרחיב את פקודת המלך, וציוה בשם המלך, שנכבדי המלך יכרעו וישתחוו (ויקראו) בפניו. המן אסר על נכבדי המלך להכנס ישירות למלך והקל את עומס העבודה על המלך. בצורה זו הוא בודד את המלך והפך אותו לחסר ידע וכוח. בהמשך זה יפעל לרעת המן, כי הוא יהיה עסוק בשער המלך בזמן שאסתר תופיע למלך, והמלך יהיה משעמם ולא עסוק, יקבל אותה בשמחה, וימהר לבוא למשתה שלה.

המילה "כֵן" היא מילת מלכות חשובה. במגילת אסתר רק המלך והמלכה השתמשו במילה הזאת, ובבריאת העולם אלוהים השתמש בה, ככתוב: "וַיְהִי כֵן" (ביאור:בראשית א ז).

המן סיפר בשם המלך, שהמלך ציווה לוֹ (ביחיד) אישית ובפרטיות שכך ינתן לו כבוד.
אדם שמדבר בשם אומרו, אומר דבר שמועה, שאינה קבילה כעדות, למעט מספר התרים ולמטרות מוגבלות. דבר שמועה הוא דבר שאינו מהימן ולכן חייבים לבדוק ולוודא לפני שמאמינים לדבר שמועה.

אין הוכחה שהמלך אכן כך אמר, כי כתב פתשגן לא נכתב ולא נכתם בטבעת המלך, סריסי המלך לא הודיעו, המן לא קיבל לבוש מלכות, לא נערכה מסיבה לכבודו. בהחלפת האיות של המילה 'לו' למילה 'לא' - היה יותר מתאים אם היה כתוב: 'כי כן לא ציווה לו המלך'.

המגילה סופרה בעל-פה שנים רבות לפני שהיא נכתבה. קיימת אפשרות שיש טעויות באיות והיה צריך להיות כתוב: 'קוראים ומשתחווים'.

• קוראים - במשמעות: משמיעים קריאות שמחה, כבוד וברכה, כפי שנאמר על יוסף: "וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו: אַבְרֵךְ" (ביאור:בראשית מא מג).
• קוראים - במשמעות: מקריאים לפניו את המכתבים מעמם שנשלחו למלך, כפי שנאמר: "וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ, כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם" (עזרא ד ו).

וכך ניתן להבין, שכאשר המן הופיע, נכבדי המלך השתחוו וקראו לפניו מילות ברכה, וכאשר הם הופיעו לפניו במסגרת עבודתם, להקריא לו את המכתבים, הם השתחוו לו בכבוד.

1. אילו היה כתוב "לא כרע ולא השתחוה" היינו מבינים שזה אירוע חד-פעמי - פעם אחת המן עבר ליד מרדכי ומרדכי לא השתחוה לו. לשון עתיד מציינת אירוע מתמשך, החוזר שוב ושוב באופן עקבי.

2. כשאדם מסרב לפקודה הנוגדת את אמונתו, הוא יכול לעשות זאת באופן צנוע ובלי להתבלט; אבל מרדכי לא עשה כך - הוא סירב באופן הפגנתי. הוא הבהיר לכולם שהוא לא יכרע ולא ישתחוה בעתיד. "לפעמים היה עובר המן ומרדכי היה מוטה ושוחה, ובעבור המן לפניו לא נשאר שוחה אלא יושב ביושר, לומר כי לא חפץ לכרוע לו. או היה בא ועומד אצלו בשעה שהיו בני אדם כורעים ומשתחוים לו, להראות לו שאינו כורע ומשתחוה לו." (ראשון לציון)

השתחוות בפני אדם חשוב נזכרת כמה פעמים בתנ"ך כדבר מקובל וראוי, למשל:

• אברהם השתחווה לשלושת הזרים הנצבים עליו (בראשית יח ב) ולבני חת (בראשית כג ז);
• משה יצא לקראת יתרו כוהן מדיין, השתחווה ונישק אותו (בראשית יח ז);
• נתן ובת שבע השתחווה אפיים ארצה לדוד המלך (מלכים א א כג, מלכים א א לא).

גם בפרס היתה מערכת של מעמדות חברתיים, עם הבדלים המומחשים ע"י פעולות טקסיות (הרודוטוס א 134; ברייאן, "אלכסנדר הגדול", עמ' 123. לדוגמא: הרכנת ראש, קימה, קידה עם תנועת יד, כריעה והשתחוות).

מרדכי סירב לפעול לפי מערכת זו. ההתעקשות של מרדכי, שלא להשתחוות להמן, העמידה אותו ואת עם ישראל בסכנת השמדה. מדוע נהג כך? והאם נהג כשורה?

בדברי חז"ל והמפרשים נתן למצוא שלוש דעות עיקריות בעניין המניע של מרדכי. ^[2]

1. מניע רוחני - התנגדות לעבודת אלילים;
2. מניע אישי - כבוד ומעמד;
3. מניע לאומי - הגנה על כבוד ישראל או מניעת התבוללות.

"כרעים ומשתחוים - שעשה עצמו אלוה; לפיכך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" (רש"י).

"ונכון מה שדרשו רז"ל, כי צורת צלם ועבודה-זרה היו בבגדיו או על מצנפתו" (אבן עזרא).

"למה נקרא שמו יהודי, והלא ימיני הוא? - לפי שייחד שמו של הקדוש ברוך הוא כנגד כל באי עולם, הה"ד לא יכרע ולא ישתחוה . וכי קנתרן היה ועובר על גזירת המלך?! אלא, כשציווה אחשורוש להשתחוות להמן חקק עבודת כוכבים על לבו ונתכוון כדי שישתחוו לעבודת כוכבים, וכשהיה רואה המן שאין מרדכי משתחוה לו נתמלא חימה, ומרדכי אומר לו "יש אדון המתגאה על כל גאים, היאך אני מניחו ואשתחוה לעבודת כוכבים?", ולפי שייחד שמו של הקב"ה נקרא יהודי, לומר יהודי יחידי..." (אסתר רבה ו ב).

א. בעלי האגדה טענו, שהמן רקם לו צלם על בגדיו, כפי שראו את הכמרים בדורם שנשאו על חזיהם צלב או/גם פסל יש"ו. לכן מי שהשתחווה להמן השתחווה בהכרח גם לצלם שעל בגדיו (פרקי דר"א פ"נ; אסתר רבה ג א).

ב. מלך פרס היה מצאצאי אכימניס, שלפי המסורת של הפרסים היה בנה של פרסה בתו של מיתרה אליל השמש, ולכן רק הוא רשאי היה לחבוש לראשו את ה"מיתרה" הידועה, סמל השמש. חלקו לו כבוד אלוהי, ואסור היה להביט בפניו. הכריעה וההשתחוויה לפני המלך היו פולחן אלוהי, כי המלך היה התגשמות האלוהים. לו התפללו, כי היה בן האלילה פרסה. את הזכות הזאת יכול היה המלך להעביר גם לאחרים. אפילו שרי המדינות, בבואם לפני המלך, היו נופלים על פניהם, ובמצב זה היו מתקרבים אל המלך ומגישים את בקשותיהם (ספר דבר בעתו ליעקב בן אפרים זלמן אשכנזי, בשם ההיסטוריון היוני הרודוטוס) . את הזכות הנ"ל אחשורוש העביר להמן. ומדוייק התיאור הנ"ל "כורעים ומשתחווים להמן כי כן צווה לו המלך". ומכאן מובן מדוע מרדכי לא השתחווה, כיון שהמן עשה עצמו כאליל (ישראל מאיר ספרא, אתר ויקיטקסט).

ג. מסתבר שבכריעה לפני המן עצמו, היתה משום עבודת אלילים, שכן כך קבעו חוקי פרס בימים ההם. החוק והנוהג קבעו, שאם נפגשים שני אנשים בני אותו מעמד, ברך כל אחד את השני. אם אחד מהם היה בדרגה קצת יותר גבוהה מהשני, היה על האחרון לנשק את ידו. ככל שהפער ביניהם היה גדול יותר, כך היה צורך להראות לו את חשיבותו ע"י פעולות שונות. אם אחד היה בדרגה הגבוהה ביותר בהיררכיה הממשלתית, היה על כל אדם לכרוע ולהשתחוות, זו היתה מעין הכרזה "אני אדם פשוט ואתה אלוהי". מובן, איפוא, שמרדכי לא יכול היה לעשות זאת. זה תואם את מה שנאמר בגמרא, שהמן עצמו נחשב כ"נעבד", "דאיהו גופיה עכו"ם" (סנהדרין סא,ב; תירגום לאסתר ג,ב ועוד). כלומר, הוא עצמו נחשב כאליל (הרב אברהם קורמן, תכלת אברהם).

ד. היהודי ראה את המלך כבן תמותה שבחסד עליון נתרומם מעל לעם. היהודי נופל על פניו לפני מי שבידו להרים שפלים ולהשפיל גאים, ולכן הוא מברך בראותו את המלך: "ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם". לעומת זה, מלך פרס ומדי היה נחשב כאלוה, והנפילה על הפנים לפניו הייתה הכרה באלוהותו. המלך היה יכול להעביר את הזכות הזאת גם לאדם אחר, שהיה מייצג את המלך לפני העם. נמצא שכריעה והשתחוויה לפני המן הייתה עבודת אלילים ממש, שהיא ב"ייהרג ואל יעבור".

ה. כמה שנים קודם לכן עשה נבוכדנאצר צלם זהב, ודרש מכולם להשתחוות לו, ואכן כולם השתחוו פרט לשלושה יהודים - חנניה מישאל ועזריה. השאיפה של המן, שכולם ישתחוו לו, נובעת מאותה סיבה כמו שאיפתו של נבוכדנאצר - להמליך את עצמו על כל האנושות ובכך להפוך את עצמו לאל. היהודים הם עם ה', הם מייצגים את ה' בעולם ואינם מאפשרים לאדם להמליך את עצמו במקום ה', ולכן אינם משתחוים: כמו שחנניה מישאל ועזריה לא השתחוו לצלם של נבוכדנאצר, כך מרדכי לא השתחוה להמן שהפך את עצמו לצלם (ראו אחדות העמים).

עוד על איסור השתחוויה, ראו בבלי סנהדרין דף סא.

אמנם, בהסברים הקשורים לאיסור עבודה זרה ישנן כמה בעיות.

• מרדכי עצמו נקרא על-שם האל מרדוך. הוא גם שינה את שמה של הדסה לאסתר (ביאור:אסתר ב ז) על שם האלה עשתורת (מלכים א יא 5ה), הנקראת גם Ishtar (א. לאנג, כשפים ודת, עמ' 161). קשה לקבל שמרדכי היה יהודי כה אדוק בעניין הכריעה.
• מרדכי לא רק סירב להשתחוות אלא אף (אסתר ה ט): "לא קם ולא זע", באופן הפגנתי כדי לזלזל בהמן, ולזה ודאי אין קשר להלכות עבודה זרה (מיכאל פוקס, דמויות ודעות במגילת אסתר, עמ' 44).
• מרדכי הורה לאסתר להתחנן למלך (ביאור:אסתר ד ח) והיא כורעת לרגלי המלך (ביאור:אסתר ח ג). אם מותר להשתחוות למלך עצמו, מדוע אסור להשתחוות לנציגו?
• בשום מקום במגילה לא נזכר שהמן עשה את עצמו לעבודת-אלילים או קישט את בגדיו בעבודת אלילים - בכל המגילה ברור שהמן חיפש כבוד לעצמו ולא לאליליו (יצחק עתשלום, "והוא לא כרע ולא השתחווה").

מדרש אבא גוריון מאשר שבני-ישראל משתחווים לגויים, אבל טוען שמרדכי משבט בנימין היה פטור, הואיל ובזמן שיעקב ומשפחתו השתחוו לעשו בנימין עדיין לא נולד (ביאור:בראשית לג ג). (מתוך מדרש: אבא גוריון איש צדיין, פרשה ג (עמ 22).) טענה זו קשה לקבלה, כי הן בנימין והן אחיו השתחוו למשנה מלך מצרים (יוסף) שלדעתם היה מצרי (בראשית מג כו-כח).

בדברי חז"ל ניתן גם למצוא דעה הפוכה, לפיה הסירוב של מרדכי נבע מסיבות של כבוד אישי - בעבר המן היה עבד של מרדכי, ומרדכי לא הסכים להשתחוות לעבדו. גם לפי הפשט, ייתכן שמרדכי כעס על כך שהמן שעלה לגדולה למרות שהוא זה שהציל את המלך ממוות (אסתר ב כא).

לפי דעה זו, מעשהו של מרדכי נדרש לגנאי: "כנסת ישראל אמרה לאידך גיסא: ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני, מה עשה לי יהודי -  דלא קטליה דוד לשמעי, דאיתיליד מיניה מרדכי, דמיקני ביה המן. ומה שילם לי ימיני - דלא קטליה שאול לאגג, דאיתיליד מיניה המן, דמצער לישראל" (רבא, תלמוד בבלי מגילה יב:).

ייתכן שהמחלוקת קשורה לשאלה האם מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה: לפי אחת הדעות, מותר להתגרות ברשעים רק "במילי דשמיא" - רק בעניינים רוחניים, ולא "במילי דידיה" - לא בעניינים אישיים. לפי זה, אם המניע של מרדכי היה רוחני הוא נהג כשורה, אך אם המניע שלו היה אישי הוא נהג שלא כשורה.

אפשר גם לראות כאן מסר כללי, שלפיו עם ישראל בגלות צריך להיות כנוע ולא להתגרות באומות העולם. הסירוב של מרדכי להשתחוות להמן כמעט הביא להשמדת העם היהודי, והגזרה בוטלה רק אחרי שאסתר תיקנה את החטא והשתחוותה לאחשורוש (אסתר ח ג): "וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹֹֹֹֹֹֹֹ לְהַעֲבִיר אֶת רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים". בספרים אחרים מאותה תקופה - ספרי עזרא ונחמיה - עם ישראל נמצא בארץ ישראל, ושם הוא זוקף את קומתו ואינו משתחווה לגויים.

הכתוב מדגיש שמרדכי לא השתחווה כי... הוא יהודי. הביטוי רומז למניע לאומי.

א. המן היה מזרע עמלק, שניסה להשמיד את עם ישראל כשיצאו ממצרים, ומרדכי לא הסכים להיכנע בפני אדם כזה. בפרט, (אסתר ב ה): "מרדכי בן יאיר בן קיש איש ימיני", מבית שאול המלך, לא היה מוכן להשתחוות להמן שהיה מצאצאי אגג מלך עמלק (שמואל א טו ח). גם בדורנו, היו אנשים מישראל (כגון חבר-הכנסת לשעבר דב שילנסקי ז"ל), שסירבו ללחוץ ידיים של גרמנים. וכן אריאל שרון סירב ללחוץ את ידו של יאסר ערפאת בועידת וואי.

ב. המן היה מנהיגם של צרי יהודה ובנימין, שפעלו נגד בניין בית המקדש בימי עזרא (ראו ביאור:עזרא ד ו, וכן כל המיצר לישראל נעשה ראש). מרדכי סירב לחלוק כבוד לאדם הפוגע בעמו.

מרדכי ראה שהיהודים הולכים ונטמעים בגויים כשם שעשרת השבטים שהוגלו כמאה שנים קודם אבדו ללא שריד. מרדכי הפעיל תוכנית הדומה לתוכניתו של משה אשר גיבש את עם ישראל. עם שורד כאשר יש תרבות משותפת, שפה משותפת, ונכונות להיות ערביין זה לזה כאחים.

• משה הוסיף צרות לעברים במצרים (שמות ה כא), כך הביא מרדכי סכנת השמדה לעם;
• עשרת המכות הביאו ישועה לעם, מרדכי הדריך את העם לעמוד על נפשו ולהביא ישועה;
• משה יסד את חג הפסח וחוקיו, מרדכי יסד את חג פורים וחוקיו;
• משה כתב את התורה, היהודים קיבלו עליהם את התורה ממרדכי (ביאור:אסתר ט כז);
• המלחמה הראשונה שבני ישראל עזרו לעצמם היא כנגד עמלק, ובפורים היהודים גמרו את המשימה ואיבדו את העמלקים כעם;

מרדכי ידע שהמן ינסה להשמיד את היהודים כאשר הוא הסביר את סרובו כיהודי. לא שיהודים אינם כורעים לשרים, אלה שכדי להציל את היהודים הוא חיב להביא להם סכנת אסון. הריגת המן מנעה מהמן לבטל את פקודת ההרג, כי לאחר התהלוכה לכבוד מרדכי, להמן לא היתה סיבה להמשיך ולסכן את נפשו ונפש בניו והעמלקים עמו. המלך עזר למרדכי כאשר הוא לא אישר לאסתר לבטל את פקודת המן, אלא לעוקפה בפקודת הגנה עצמית לעם ישראל.

למרדכי היתה תוכנית להציל את היהודים מטמיעה והתבוללות, כשם שקרה לעשרת השבטים. מרדכי החליט לא לחכות לעזרת אלוהים, הן אלוהים לא עזר לעשרת השבטים. מרדכי לקח את תפקידו של אלוהים לנהל את המאבק, ומינה את אסתר לתפקידו של משה. ולכן, כשם שאלוהים גרם שבני ישראל יהיו עבדים במצרים, יזכו בנצחון גדול, ילמדו לחגוג חג חדש, וקיבלו את התורה, כך עשה מרדכי, והסרוב לכרוע הביא לנו: סכנה, ישועה, את חג פורים, והיהודים קיבלו עליהם את התורה (להרחבה ראו מגילת ההיפוכים/מבוא).

הפקודה שפרסם המן כעד יחיד היתה עדות שמיעה, ללא סימוכין שאכן כך פקד המלך. המן, ללא רשות, עשה את עצמו למשנה-למלך, ודרש כבוד מנכבדי המלך בשער ללא אישור המלך. לכן מרדכי זלזל בהמן, ולכן המן לא התלונן למלך ולא התקיף את מרדכי בצורה ישירה. ^[3]

כריעה והשתחוות אינן פעולה אחת רצופה, אלא שני מיני כיבודים של אנשים ממעמדות שונים: (א) היושבים בשער נדרשו לכרוע (ביניהם מרדכי), (ב) העומדים בשער, שדרגתם נמוכה יותר, נדרשו להשתחוות. מרדכי לא עשה לא את זה ולא את זה, אך הכתוב אינו מדגיש שהוא לא נהג בשום מנהג כבוד, לעומת התעלמותו המוחלטת מהמן אחרי המשתה הראשון של אסתר (אסתר ה ט). מכאן ניתן להסיק, שמרדכי כיבד את המן בכבוד המגיע לשר (או שר מעל כל השרים – דרגה אחת נוספת), ואף קם ממושבו וקד. בהתנהגותו זו, מרדכי הפגין שאינו מקבל את פרשנותו של המן למשׂרתו כמשנה למלך. מרדכי - בזכות קשריו בארמון והבנתו את מנהגי הארמון - הסיק כי לפקודת-הכריעה אין תוקף חוקי, וסרובו נועד לחשוף את המן כמזלזל בחוקי המלך ולהדיחו (אילן סנדובסקי, מרדכי לא כרע כי המלך לא פקד).

החובה לסגוד להמן חלה אך ורק על "עבדי המלך (להוציא את השרים) אשר בשער המלך", וליתר הדגשה: "כי כן ציווה לו (כלומר, על אודותיו) המלך. ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה" (ג' ב'). ומה היה על מרדכי לעשות? לו היה עבד המלך יכול היה להתפטר, אבל הוא לא ישב בארמון בתורת פקיד, והחובה לא חלה עליו. לבגוד למען השלום באמונתו או לברוח מפני המן? כזאת לא יעשה איש כמרדכי. ואם הוא מסכן את חייו בהישארו נאמן לאלוהיו, מי יאמר לו מה תעשה?

אולם לאמיתו של דבר הוא לא סיכן את עצמו כל עיקר: כיושב בשער המלך הוא נתון מאז מקרה ושתי אך ורק לשיפוטו של המלך לבדו (וסימנך, (אסתר ה ד): "ובבוקר אמור אל המלך ויתלו את מרדכי"). המלך ידע שמרדכי לא רק הציל את חייו, אלא שהוא חף מפשע, כיוון שאינו נמנה על אלה שהפקודה להשתחוות להמן חלה עליהם. וכאשר הוא נשאל מדוע הוא עובר על מצוות המלך, מה היה לו לענות? היגיד שאינו עבד המלך? הלא על ידי זה היה מגלה את הקלפים, בוגד בתפקידו והורס בעצם ידיו את כל תכניתו לטובת עמו ובתו אסתר. הוא בחר במענה מלא הערכת כבוד: (אסתר ג ד): "ויהי באומרם אליו יום יום ולא שמע אליהם ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי". תשובתו הייתה, בערך, שכיהודי המאמין שמוצאם של כל בני אדם הוא אחד, אין לו רשות להכיר בזולתו תכונת אלוהות, ושהוא בטוח ביוצרו שלא יאונה לו כל רע כל עוד אין הוא בוגד באמונתו. סגנונו של הפסוק, המעורפל במחשבה תחילה, לא יפליא אם זוכרים שהמגילה נכתבה תחת ממשלת פרס, ושהדברים האמורים מכילים עלבון למלך בהיותם כפירה גמורה באלוהותו.

כמובן שלא יכול היה לעלות בדעתו של מרדכי שהמן האגגי יתפוס את השאלה בכל היקפה. את כל הניגוד שבין השקפת העולם של היהדות לבין זו של עבודת אלילים, וירצה להשמיד את הגזע החותר תחת יסודות סדר העולם העכו"מי, את "עם מרדכי", עם שהלך מחשבותיו דומה לשל מרדכי: (אסתר ג ו): "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי ויבקש להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשוורוש, עם מרדכי". אולם המן ידוע ידע שהמלך, האוהב צדק ומשפט, לא יסכים להרע לאנשים הידועים כשומרי חוק והולכים בדרך הישר, ולכן ברר לו לשון ערומים ללכוד בה את המלך ברשת אשר פרש (יעקב אשכנזי, עיון במגילת אסתר, בשדה חמ"ד 1).

ברוב המקרים, נתינים (במובן המודרני - תושבים הכפופים לחוקי הריבון) חייבים לבצע את פקודות הרשות במלואן. הממונים על הביצוע חייבים לאכוף את הביצוע, אפילו אם קיים ספק באמיתות הפקודה. במקרה של פקודת-הכריעה, כנראה אוהדי מרדכי לא מסרו לו את החלק הנוסף בפקודה, שכלל את כיבוד ההִשְׁתַּחֲוָיָה גם מהנכבדים בשער, ואף לא שהמלך מינה את המן למשנה-למלך (אסתר ג א). אולם, אי-ידיעתם אינה בהכרח הוכחה שפקודה כזו לא ניתנה. כיוון שמרדכי ראה בכך סתירה, היה עליו לבדוק את תוקף הפקודה בכך שישאל את המלך, או יסרב ויראה את תגובת המן. מרדכי הבין, שאם פקודה כזו אינה קיימת, המן לא יוכל להענישו, וכך ייפול בפח של עשיית מעשים נלעגים נוספים, מה שיעניק למרדכי הזדמנות נוספת להפגין למלך את יכולתו ונאמנותו. אכן, מרדכי לא כרע ולא השתחווה בכוונה.