ביאור:אסתר ג יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אסתר ג יג: "וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ג יג.


פקודת ההרג[עריכה]

וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים[עריכה]

המן מיהר לפרסם את הפקודה. בעיתו של המן, להרוג את מרדכי, לא נפתרה בפירסום המהיר, אבל מעמדו של מרדכי היהודי ירד, כי מותו בפקודת המלך קרוב. אפשרי שהמן חשש שהמלך יבקש את טבעתו חזרה, או ישנה את דעתו לפני שהפקודה פורסמה וכך לא תהיה בעיה לבטל את הפקודה, כי אחרי פירסומה "אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב" (ביאור:אסתר ח ח).

אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ[עריכה]

כדברי המן "יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ" (ביאור:אסתר ג ח) לכן חיב היה המן לשלוח לכל המדינות.

לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים[עריכה]

המלך אישר לאבד/לעבד כפי שהוא שמע. המן היה חיב להשתמש במילה שאושרה. המילה "לאבד" ללא הסבר אינה ברורה. האם חיבים לפזרם או להרגם? לכן המן היה חיב להוסיף "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג" כדי שהרוצחים ידעו מה לעשות. המן השאיר את המילה לאבד שנעשתה מיותרת במקרה והמלך ירצה לראות מה הוא הקשר בין דברי המן ופקודת ההרג.

הַיְּהוּדִים[עריכה]

היהודים חיו בשלום בכל הממלכה והיו ככל העמים. אין הוכחה שהיהודים לבשו או התנהגו שונה משאר העמים ושניתן היה לזהות בקלות את היהודים להריגה. אולם לבטח היו סימנים מזהים: במבטא, מראה, בהתנהגות ובהתקבצות.

במגילה המילה יהודים פונה לעם ולא לדת. היהודים היו בני שבט יהודה. ולמרות שמרדכי היה "אִישׁ יְמִינִי" (ביאור:אסתר ב ה) משבט בנימין, הוא הגדיר את עצמו כ"יְהוּדִי" (ביאור:אסתר ג ד) וכחלק משבט יהודה. פקודת המן הגבילה להרוג רק את היהודים. בני בנימין או בני ישראל או עשרת השבטים לא נכללו בפקודת ההרג, אלא אם הם הכלילו את עצמם בשבט יהודה. מטרתו של מרדכי היתה לאחד את העם לעם אחד - יהודים - ולמרות שהמן דחף אותם להתנכר לעמם, בני ישראל, להפך, התיהדו (ביאור:אסתר ח יז) וחזרו לחיק עמם והצטרפו לשבט יהודה.

מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים[עריכה]

השמדה כללית. בפקודת אסתר ומרדכי "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם, טַף וְנָשִׁים" (אסתר ח יא) ההריגה היא מוגבלת לצרים על היהודים, ילדיהם ונשותיהם אבל לא את אחיהם, הוריהם וכל עמם. המן רצה להרוג עם (אחריות כללית), מרדכי ואסתר פקדו להרוג פושעים לפי רוע מעשיהם (אחריות אישית).

בְּיוֹם אֶחָד[עריכה]

פקודת המן . . . . . . "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד ... בְּיוֹם אֶחָד ... וּשְׁלָלָם לָבוֹז"
פקודת מרדכי ואסתר "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד ... וּשְׁלָלָם, לָבוֹז. בְּיוֹם אֶחָד"
מדוע הקדים המן את "בְּיוֹם אֶחָד" לפני "וּשְׁלָלָם לָבוֹז"?
"שאם המן היה כותב שהשלל והביזה ביום אחד היו כולם עוטים אל השלל ולא אל ההשמדה, לכן ציווה שביום י"ג לא יבוזו רק יהרגו, והשלל יהיה אחר כך." (פדות יעקב והתוה"מ, ילקוט מעם לועז - מגילת אסתר עמ' רכד)

וּשְׁלָלָם[עריכה]

היה צריך לכתוב "ורכושם לבוז", כי זה היה רכושם של היהודים, אולם המן לא רוצה להראות שאנשיו הם גנבים, לכן הוא כבר מגדיר את רכוש היהודים "כשלל" השייך לפורעים לפי החוק החתום בטבעת המלך. הגדרה זו גרמה לאויבי היהודים להתחיל מיד בפעולות גנבה כדי לגזול את שללם העתידי, לפני שאחרים יקחו אותו, וזה גרם ליהודים "לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם" (ביאור:אסתר ח יג) "הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם" (ביאור:אסתר ט א) "מְבַקְשֵׁי רָעָתָם" (ביאור:אסתר ט ב).

וּשְׁלָלָם לָבוֹז[עריכה]

התשלום לרוצחים יבוא מהשלל. למלך לא יבוא דבר, כאילו שהמלך וויתר על חלקו באומרו "הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ" (ביאור:אסתר ג יא). השלל אינו "הכסף" שהמן הזכיר בדבריו "עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף" (ביאור:אסתר ג ט). הפושעים יהיו בעיקר אחרי השלל, כי זה מה שישאר להם אחרי העבודה. הפושעים לא יבזבזו זמן להרוג אנשים בזמן שחבריהם אוספים שלל. רק יהודים שישמרו על הרכוש יומתו.

בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר[עריכה]

מאין הופיע היום הזה?
כאשר המן הטיל את הפור לא נאמר דבר על "בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר" אלא רק "הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן, מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר" (ביאור:אסתר ג ז). אנו רואים שהפקודה נכתבה "בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ" (ביאור:אסתר ג יב). כלומר בפור המן מצא את החודש ה12, והוא השתמש ביום כתיבת הפקודה בחודש ה12 כיום ההרג.


מקורות[עריכה]

נלקח מ- מגילת ההיפוכים. אילן סנדובסקי, אופיר בכורים, יהוד מונוסון, 2013