ביאור:אסתר ג טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אסתר ג טו: "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ג טו.


לוח זמנים[עריכה]

  1. המלך אישר ונתן את הטבעת להמן (ביאור:אסתר ג י).
  2. המן ציווה פקודה (ביאור:אסתר ג יב).
  3. המתרוגמנים (עבדי המלך בשער המלך) תרגמו איש לשפת עמו. (למעשה המן לא ידע אם התרגום לעברית היה מדויק)
  4. המן חתם בטבעת המלך שבידיו (ביאור:אסתר ג יב).
  5. הרצים יצאו דחופים.
  6. המלך והמן ישבו לשתות.
  7. העיר שושן נבוכה.

במידה והמן היה כותב את הפקודה לאחר האישור, והפקודה היתה מתורגמת לכל השפות ולכל המדינות, וכל הפקודות היו נחתמות בטבעת המלך, סביר להניח שהמלך היה עסוק כבר במשהו אחר ולא היה יושב לשתות עם המן. אפשרות אחת שהמן גמר לחתום לאחר המשתה עם המלך, או שהמן כבר הכין את הפקודה מראש וכל שנשאר לעשות זה רק לחתום. כידוע המן בחר את יום הפור מראש (ביאור:אסתר ג ז), הכין את העץ מראש (ביאור:אסתר ה יד), וגם אסתר הכינה את המשתה מראש (ביאור:אסתר ה ד). סביר שהמן הכין את הפקודה מראש, אחרת, לאחר קבלת הטבעת, הוא היה יכול לכתוב דבר אחר כדי לחסל את מרדכי.

וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה[עריכה]

ראינו שאשת המן ואוהביו לא נבוכו (ביאור:אסתר ה יד). הם חשבו שבאמת המלך נעשה שונא יהודים ולא היתה להם בעייה מצפונית. היהודים ברור שנבוכו, אבל שאר העם על מה הם נבוכו?

כיוון שהיהודים חיו בתוך העם, ללא סימני הכר, ביום הפור המתקיפים ישדדו ויהרגו אנשים ללא הבחנה. אף שודד לא יאמין לטענת המותקף שהוא לא יהודי. לכן אנשי העיר ההגונים נבוכו מה יקרה ביום הפור.