ביאור:אסתר ג יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אסתר ג יא: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ג יא.


המלך מאשר להמן להוציא לפועל תוכנית גבית מיסים[עריכה]

המלך לא חקר אודות העם ועבירתו. מזה למד המן, שאין עם אשר קיבל פטור: מחוקי המלך, או ממתן כבוד לרשות, או מתשלום מיסים.[1] לאחר שהשיחה הובהרה למרדכי, גם הוא הבין שהמן יודע שהיהודים לא קיבלו פטור מהשתחוות לרשות, ושהסברו שלו לאי-השתחוותו בגלל יהדותו איבד את תוקפו, ולכן, אין יותר צורך להמשיך בהצגה של מתן אפילו כבוד חלקי להמן.

קריאה זהירה של הכתוב מראה, שהמן אמר: (אסתר ג ט): ""ועשרת אלפים ככר-כסף, אשקול על ידי עשי המלאכה"", והמלך ענה: (אסתר ג יא): ""הכסף נתון לך"".

המלך השתמש בשורש 'נתן', והדרך היחידה שהמלך יכול לתת משהו בהווה, זה רק כאשר הוא רואה בו את רכושו שלו בהווה או בעתיד. המילה "לתת" אינה תמיד מעבירה בעלות, אלא מראה שהרכוש מועבר זמנית למחזיק, והלז מצווה לפעול עם הרכוש לפי ההסכם שהוחלט בין הצדדים לתקופה מוגבלת ולשימוש מוגדר. כאשר המלך נתן להמן את טבעתו (ביאור:אסתר ג י) וכאשר המן אמר "ונתון הלבוש והסוס" (ביאור:אסתר ו ט) לא היו אלו העברות בעלות .

תגובת המלך מבהירה מה הבין המלך ובאיזו אפשרות הוא בחר:

1. גביית מיסים – כשהמלך אמר: "הכסף נתון לך", הוא לא אמר אני מוותר על הכסף, או אין לי צורך בכסף, או תשאיר את כספך אצלך, אלא אמר "הכסף עומד לרשותך" ואישר להמן לבצע גביית מיסים חדשה. המן, כשׂר מעל כל השרים וכמשרתו של המלך, הורה לקחת כסף מאוצר המלך, לשלם בו לעושי-המלאכה ולהביא את המיסים והקנסות לאוצר המלך. המלך שילם מאוצרו כשם שפרעה נתן ליוסף לשלם מאוצרו לאיסוף התבואה בשבע השנים הטובות. דוגמא לתוכנית מיסים אנו מוצאים שפרעה נְכֹה פקד על יהויקים מלך יהודה הלעריך "איש כערכו" ולתת מס למצרים (מלכים ב כג לה). גם הרודוטוס מציין שבתקופת אמסיס במצרים, כל אדם היה חייב להסביר לראש הגליל את פרנסתו. מטרת החוק המצרי כנראה הייתה לגבות מס מסוחרים ובעלי מקצוע. ולמרות שאין לכך סמוכין במגילה, אפשר שהמלך חשב שהמן מתכוון להפעיל חוק גביית מיסים דומה.

כאשר המן דיבר על עשרת אלפים ככר כסף, והמלך הבין שהכסף יבוא מאוצר המלך, איו זו מן החובה שההוצאה באמת תהיה עשרת אלפים, המלך הבין שמדובר עד עשרת אלפים, כשם שהמלך אמר "עד חצי המלכות" (ביאור:אסתר ה ג) ואסתר קיבלה בית אחד (ביאור:אסתר ח א). לכן המן לא היה חיב לקחת מאוצר המלך אפילו ככר אחד.


2. שוחד – המלך כאילו ויתר על המתנה מהמן, אבל ויתור שכזה אין בו "נתינה" של כסף. אם עושי המלאכה הם הסבּלים, המן לא היה מזכירם כשם שמרדכי לא הזכירם (ביאור:אסתר ד ז). בנוסף המלך היה יכול להתפלא, מדוע המן מוכן להוציא סכום כה גדול, ומאין הצטבר להמן הכסף, אם לא מגנבה ממנו. כמו-כן, המלך לא נעלב כשאסתר האשימה אותו בלקיחת שוחד (ביאור:אסתר ז ד), ולא היה שואל מי הוציא את הפקודה להרוג עם (ביאור:אסתר ז ה).


3. תשלום הוצאות – המן ישלם לשכירי חרב, והמלך יעניק להמן את השלל שיאסף (ולא את עשרת אלפים ככרות הכסף). הסבר זה איפשר להמן להשתמש בשלל כתשלום לעושי המלאכה, קרי: לרוצחים ולשודדים. המן משתמש בהסבר זה למטרתו, אולם הסבר זה גם הוא סובל מהעובדה שהמלך כעס שהמן הוציא פקודה ללא רשות (ביאור:אסתר ז ד), וקשה להאמין שהמלך ייתן להמן הכנסה שנתית לתמיד או סכום גדול בלתי-מוגדר, מ"עם" אחד מפוזר. האות "ה" במילה "הכסף" מרמזת על הכסף שהמן דיבר אודותיו ולא על השלל שאינו מוזכר בדברי המן.

הענשת משתמטים מתשלום מיסים כנהוג היא משימה ענקית, הדורשת חתימה על הרבה פקודות שונות לכל העמים והמדינות, שבהם מפוזר "העם", במשך תקופה ארוכה, להבדיל מפקודת-ההרג הקצרה שכדי להוציאה לפועל אולי המלך היה נותן להמן את טבעתו רק לזמן קצר ומוגבל, אם בכלל. מתן הטבעת, כשלעצמו, מבהיר שהמלך חשב על מבצע גדול וארוך. ממתן הטבעת הבין מרדכי בצורה חד-משמעית: שהמלך הוא בעל הכסף, אשר הטיל על המן להשתמש בכספו ובטבעתו לביצוע מיידי של פקודת המיסים ללא הגבלת זמן.


מקורות[עריכה]

[1] הרודוטוס ספר ג, 91, 97, מציין שחבל הערבים היה פטור ממס לדריוש בגלל עזרתם לו, והפרסים ישבו במדינה חופשיה ממיסים, ואולי גם היהודים שבתוכם. אולי לזה רומז עזרא באזהרתו על החובה לשלם מיסים למלך (עזרא ד יג).

נלקח מ- מגילת ההיפוכים. אילן סנדובסקי, אופיר בכורים, יהוד מונוסון, 2013


המלך לא נתן להמן יד חופשית[עריכה]

(אסתר ג יא): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ; וְהָעָם, לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ."

הצעה למלך מתחילה בבקשה לאישור: "אם על המלך טוב, [יעשה]". ברגע שהמלך מצווה ומאשר להמן "לעשות בו כטוב בעיניך", הבקשה המקורית לא מתבטלת, וביצוע הפקודה בשם המלך נותר כפוף במשך כל העשייה לתנאי 'לעשות הטוב בעיני המלך', ולא את 'הרע בעיני המלך'. כמובן, שביצוע הפקודה דורש תוספות ופרטים מסבירים, אולם ללא שינויים אשר מנוגדים לפקודה. בכל המגילה המלך תמיד כיבד את החוק והנוהל. לכן, ניתן להסיק שהמלך היה אדם אוביקטיבי ורציונלי בהתאם לתקופתו. בדרך-כלל, ניתן להבין שבפקודת-המיסים העניק המלך להמן יד חופשית (ביאור:אסתר ג יא), ואילו בפקודת תהלוכת-ההכרזה הוגבל המן בדיוק לדבריו שלו (ביאור:אסתר ו י). פרופ. אניטה סופרסון טוענת שהתנהגות הפכפכה סותרת את ההנחה, שאדם רציונלי פועל לרוב לטובת עצמו באופן שקול ועקבי.[1] אחת מהתוצאות של התנהגות עקבית של אדם היא היכולת של אנשים אחרים לחזות את התגובה העתידית שלו. אנו רואים שהמלך פעל בצורה עקבית כאשר הוא חזר על בקשתו, להסבר מאסתר, שלוש פעמים בצורה כמעט זהה ("מה ... עד חצי המלכות ..." (ביאור:אסתר ה ו,ביאור:אסתר ה ג,ביאור:אסתר ז ב). אסתר ערכה את המשתה הראשון לתרגול, כדי לראות ולצפות איך המלך ינהג במשתה השני, והמן ידע, מתנועות הגוף וללא מילים, שהמלך יבוא למשתה השני (ביאור:אסתר ה יב), ושגזר דינו נחרץ כשהמלך כעס ויצא מחדר המלכה (ביאור:אסתר ז ז). ולכן, צריך להבין ששתי הפקודות המנוגדות לכאורה של המלך להמן היו זהות והשלימו אחת את השנייה לסגנון מאוחד, והן: בצע בחופשיות, לטובתי, בדיוק מה שאישרתי! [2]

לפיכך, בפקודת תהלוכת-ההכרזה הגביל המלך את המן רק ללְבוּשׁ ולסוס, ולמעשה הותיר לו יד-חופשית לבחור כרצונו את הסוס, הבגד והמסלול ברחוב העיר. בפקודת הצלת-היהודים, שנתנה יד-חופשית לאסתר ומרדכי להורות ליהודים לעמוד על נפשם, המשיך המלך כהרגלו להשתמש בתבנית המכובדת "כטוב בעיניכם", אולם הגבילם לא לסתור את פקודת-ההרג שהמן הוציא בשמו (ביאור:אסתר ח ח). מכאן, שגם בפקודת המיסים קיבל המן יד-חופשית בכל הקשור במציאת האנשים שאינם משלמים מיסים כחוק, ובהענשתם ככתוב בחוק בלבד. המן הבין, שהוא מוגבל בביצוע פקודת המלך כלשונה, לטובת המלך, ולכן, השאיר את המילה "לאבד" בכתב-הדת, אך הוסיף מילות הסבר.


מקורות[עריכה]

[1] סופרסון, ספקן במוסר, עמ' 26-27 A. M. Superson, The moral skeptic, Oxford University Press, Oxford New York, 2009

[2] כולנו משתמשים בסגנון זה כאשר אנו מורים למומחה לבצע עבודה בשרותנו.

נלקח מ- "פורים: מעקב משפטי: מרדכי לא כרע, כי המלך לא פקד". אילן סנדובסקי,[גרסה אלקטרונית] אתר מאמרים (19/02/2011)