ביאור:אסתר ג ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אסתר ג ט: "אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ג ט.


המן מציע למלך תוכנית בעלת משמעות כפולה[עריכה]

להמן היה חשוב שהמלך יחשוב שמדובר בתוכנית מס חדשה ויאשר, וגם ששומרי המלך יחשבו שהמן הציע שוחד למלך והמלך אישר את העונש למרות שהוא ויתר על הכסף, כי המן חשש ששומרי ראש המלך יראו למלך את פתשגן כתב הדת, אם לדעתם היתה סתירה. אנו יודעים שהצעת המן דווחה למרדכי, כי הוא ידע שהמן הציע כסף למלך, ושמרדכי אמר להתך כאילו שהמלך לקח שוחד, כדי שהתך לא ידווח למלך, ולמרות זאת אסתר הבינה שהצעת המן למלך ופתשגן כתב הדת סתרו אחד את השני.

"לְאַבְּדָם"[עריכה]

המילה (NABODׂׂ) בפרסית נשמעת כמו ל'אבד' ומשמעותה: להחריב (KHARABׂ), להרוס, להשמיד, לדכא או לפגוע.
כבר בלעם השתמש בשורש 'א-ב-ד' בהקשר לגורל העמלקים באחרית הימים, ככתוב: "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק, וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד" (במדבר כד כ).

המן הציע למלך: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם, וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה, לְהַנִּיחָם. אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם ". הצעתו המעורפלת של המן למלך: איבוד העם, אינה ברורה כלל כפי שנדמה, אולם המפתח להבנתה טמון במילה "לְאַבְּדָם" – אשר המן ומרדכי (ביאור:אסתר ד ז) התאמצו להשתמש בה בצורה לשונית זאת, בלי שום מילת תוספת המסבירה את משמעות המילה. מילה זו אפשר לפרש במספר דרכים:

  1. "לדכאם" - אין צל של ספק שהמן ואחשורוש לא דיברו עברית, ואפשרי שהמילה "לְאַבְּדָם" היא תרגום לעברית של המילה (NABODׂ) להרוס בפרסית, שתפקידה ליצור בילבול. גם יוסף הציע לפרעה "וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם" (ביאור:בראשית לא לד) והמילה "וְחִמֵּשׁ" (להכין צידה) לבטח לא היתה בעברית אלא תרגום למילה רחבה ללא גבולות. אפשרי שבמקור המן השתמש במילה האכדית "לדכאם" (oppress) - וכך המילה הבלתי מוגדרת ורחבה הזו איפשרה להמן ולמלך לחשוב שמדובר בדברים שונים.
  2. לגרשם, להפיצם ולפזרם עד שלא ימצאו – כשם שאמר ירמיהו: "הוי רעים, מאבדים ומפיצים את צאן מרעיתי" (ירמיהו כג א). פירוש מילולי זה מתבסס על הגליית עשרת השבטים שאבדו (ישעיהו כז יג). אולם, הפרוש אינו מתקבל על הדעת, משום שהמן ציין מראש כי העם מפוזר בין כל העמים.
  3. להורגם או להשמידם – כשם שאמר יחזקאל: "כזאבים טרפי טרף, לשפך דם לאבד נפשות" (יחזקאל כב כז) וכשם שאמר ירמיהו: "לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס" (ירמיהו א י). המן השתמש במשמעויות האלה בפשתגן כתב-הדת: "להשמיד, להרוג ולאבד" (ביאור:אסתר ג יג).
  4. לשעבדם – פרופ. סנדרה בירג מעלה את האפשרות, שהמן הטעה את המלך לחשוב שהציע לשעבד את העם במסגרת הפעלת תוכנית גביית מיסים (כפי שהיה מקובל בזמנו להעניש משתמטי מיסים (דברים טו יב)). טענתה מסתמכת על הכתוב בפסוק שקדם להצעה: "ולמלך אין שָׁוֶה להניחם", כלומר, לא לאפשר להם לנוח,[1] או לקבל הנחה ממיסים,[2] אלא יש להכריחם לעבוד – לשעבדם.
  5. לשעבדם – פרופ. האופט מסביר ששיעבוד העם יביא לאובדנם כישות לאומית ותרבותית, כי לעבדים אין מעמד משפטי של 'עם'.[3] אסתר, ששמעה ממרדכי שהמן הציע שוחד למלך, שיערה, שהמילה שנאמרה גרמה למלך לחשוב שמדובר בעבדים ושפחות (ביאור:אסתר ז ד),[4] וזאת ללא מידע אודות הצהרת-המן "[ש]למלך אין שָׁוֶה להניחם". באותו קו נוקטת פרופ. כארול בכטל, הרואה בזוג המילים "אִבד" ו"עִבד", מילים הוֹמוֹפוֹנִיות,[5] ולמרות שהשימוש הזה אינו מופיע בתנ"ך, אחד מפירושי המילה "עִבד" הינו: העביד (ראה: "טוֹרְפַי עִבְּדוּנִי בְּכֹבֶד עֲבוֹדָה" (מגילת אחימעץ, צו) מתוך מילון אבן-שושן).

הפירושים השונים הללו הינם נקודה חשובה מאוד להבנת הסיפור. הם מחזקים את הטענה שהמן נעזר במשחק מילים על-מנת להטעות את המלך בכוונה. כאשר המלך הבין שהוטעה, נחשפה מזימתו המקורית של המן: לשנות את הוראת המלך כדי להרוג את מרדכי ובני עמו.

עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה[עריכה]

מי הם "עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה"?
בהמשך נאמר ש"כָל-שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת, וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ--מְנַשְּׂאִים, אֶת-הַיְּהוּדִים" (ביאור:אסתר ט ג), כלומר "עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה" הינם אנשים חשובים בממשל המלך, מתחת לשרי המדינות "הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת". עשי המלאכה הם לא סבלים או פועלים פשוטים אלא "פְּקִידִים" בכירים המבצעים את פקודות המלך (ביאור:אסתר ב ג).

"אשקול". כספו של מי המן ישקול?[עריכה]

לאחר שביקש רשות מהמלך לאבד עם אחד, ממשיך המן: "עשרת אלפים ככר-כסף, אשקול על-ידי עשי המלאכה, להביא אל גנזי המלך". קשה להבין את ההצעה הזו לחלוטין, הרי לא נאמר: מי הוא בעל הכסף, מי הם עושי-המלאכה, מה הם יעשו ומה יובא לאוצר המלך. המילה "אשקול" (בגוף ראשון) מראה שהמן יבצע פעולה של העברת כסף כתשלום. הרודוטוס מציין ששער הזהב היה שלושה-עשר פעמים שער הכסף ושתקציב המלך דריווש היה 14,560 ככרות כסף לשנה.[6] לפי שער זה, דוד נתן לשלמה, לבניית המקדש, 46,500 ככר כסף (דברי הימים א כט ד), והכסף שולם ל-150,000 עובדים (מלכים א ה כט) במשך שבע שנים (מלכים א ו כט). מכאן שהסכום שהציע המן מתאים לגודל המשימה ובהשג יד למלך של ממלכת פרס, אולם סכום זה הוא מופרז ואינו סביר שיהיה בידי המן, למרות "כבוד עשרו" (ביאור:אסתר ה יא).

כדי לבצע את מזימתו, היה על המן לדאוג שהצעתו תפורש למלך במספר דרכים שונות:

1. גביית מיסים – המן הציע שהוא אישית ישלם עשרת אלפים ככר כסף מאוצר המלך, לאנשי המלך, כדי להעניש את העם שנח מעבודה ומשתמט ממיסים, ואת הסרבנים להחרים ולמוכרם לעבדות. לדוגמא: עבד אברהם, שילם מכיס אדוניו לרבקה ומשפחתה (בראשית כד י, בראשית כד נג), ויוסף שילם מאוצר פרעה כדי לאגור אוכל והעביר את רווח המכירה לפרעה (בראשית מא מח; בראשית מז יד - בראשית מז כו).

2. מתן שוחד – המן הציע לשקול ולמדוד עשרת אלפים ככר כסף לידי הסבּלים שיובילו את הכסף לאוצר המלך כדי לקבל אישור להרוג "עם".

3. תשלום הוצאות – המן הציע לשלם מכספו שלו עשרת אלפים ככר כסף לשכירי חרב כדי להרוג "עם", והבאת השלל לאוצר המלך.

מקורות[עריכה]

[1] בירג, מגילת אסתר: מוטיבים, נושאים ומבנה, עמ’ 102

[2] ברלין, פרשנות לאסתר, עמ' 41.

[3] האופט, “הערות ביקורתיות על מגילת אסתר”, עמ' 135.

[4] מרדכי שינה את שמה של הדסה לאסתר (אס' ב 7), ולכן, אסתר-עשתר הייתה רגילה לבלבול בין "א" ל"ע".

[5] בכטל, אסתר: פרשנות, הערות לתנ"ך ללימוד ודרשה, עמ’ 42.

[6] הרודוטוס ספר ג, 91,96-95. סכום זה לא כלל: את הוצאות הצבא החונה במדינות, את המס מהאיים ואירופה ואת המתנות.


נלקח מ- מגילת אסתר - מגילת ההיפוכים. אילן סנדובסקי, אופיר בכורים, יהוד מונוסון, 2014