ביאור:אסתר ג א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אסתר ג א: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ."

תרגום ויקיטקסט: אחרי שהדברים האלה (שמרדכי הציל את המלך) נכתבו, המלך אחשוורוש גידל את כבודו של המן בן המדתא שהיה צאצא של אגג, נישא (רומם) את מעמדו, ושם את כסאו מעל כל שאר השרים בממלכתו (מינה אותו לתפקיד ראש הממשלה).


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ג א.

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה[עריכה]

הביטוי אחר הדברים האלה מקשר את עליית המן לסיפור הקודם (שמרדכי הציל את אחשורוש מהמרד של בגתן ותרש). מה הקשר? - שתי תשובות.

1. בזמן שהאירועים קרו נראה היה שאין כל קשר בין האירועים; אולם לאחר מעשה, התברר שיש קשר המבטא את ההשגחה הנסתרת של ה' על עם ישראל: "אחר הדברים האלה - שנבראת רפואה זו להיות לתשועה לישראל, גדל המלך וגו' את המן - שהקב"ה בורא רפואה למכתן של ישראל קודם שיביא המכה עליהם" (רש"י).

2. עלייתו של המן קשורה בהגברת השמירה על המלך. אחרי נסיון ההתנקשות בחייו, המלך נמנע מלעזוב את הארמון. לכן המלך היה צריך למנות אדם לתפקיד משנה למלך, שיילך בעיר בלבוש המלך ככפילו.

  • אמנם דעה זו חלשה, כי המן לא ידע שקיים אדם שהציל את המלך ממוות - מכאן שנסיון הרצח היה זמן רב לפני שהמן היה קרוב למלך. ועוד: המן הועלה מעל כל השרים אשר עם המלך, אבל לא מונה למשנה למלך (אילן סנדובסקי).

הָמָן - למחות או לזכור?[עריכה]

נאמר (שמות יז יד): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם", וגם (דברים כה יט): "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח", אך אסתר ומרדכי פקדו (אסתר ט כח): "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה, לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים, וְזִכְרָם, לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם", וכך נוצר מצב שבמקום לשכוח את עמלק כל עם ישראל מזכירים ומכבדים את המן האגגי בשמו, ולא עוזר שהילדים מרעישים ברעשנים.

ייתכן שהמן אינו שמו האמיתי של האיש הרע הזה, וכך אנו לא מכבדים אותו בשמו אלא בתארו בלבד.

המילה 'מנה' באכדית היא מידת משקל, כמות, חלק ('THE CODE OF HAMMURABI, ROBERT FRANCIS HARPER PH.D. The University of Chicago Press, 1904, PAGE 170 'MANU). כך גם בעברית (שמות כט כו): "והֵנַפְתָּ אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה; וְהָיָה לְךָ לְמָנָה", וכן (במדבר כג י): "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב". כידוע, המן מציע למדוד, לשקול לאוצר המלך: (אסתר ג ט): "וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף, אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ", וניתן להבין שהמן עסק בכספים, והיה סופר ומונה מנות. כשם שלעזרא הוסיפו את תוארו (עזרא ז יא): "לְעֶזְרָא הכֹּהֵן, הַסֹּפֵר", ולשבנה ויואח הוסיפו את תארם (מלכים ב יח יח): "וְשֶׁבְנָה הַסֹּפֵר, וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר", כך לאיש שספר ומנה את אוצר המלך קראו בתארו 'המונה' - המן. כך אכן נמחה זכרו, ואנו לא מכבדים אותו.

הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי - מי היה?[עריכה]

לפי המסורת היהודית, המן האגגי היה מצאצאיו של "אֶגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק" (שמואל א טו ח). הדבר מקשר את סיפור המגילה לאירועים שאירעו דורות רבים לפניה:

  • ברכת בלעם לישראל: "וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ, וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ ... אכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ" (במדבר כד ז-ח). בלעם מזכיר את אגג מלך העמלקים, וצופה שישראל יפגע בצריו וירום מעל אגג ומלכותו. גם מרדכי ואסתר ישתמשו במילה "הַצָּרִים אֹתָם" (אסתר ח יא) בפקודת ההגנה נגד אנשיו של המן, הפורעים. בלעם צפה את אובדן עמלק, ככתוב: "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק, וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד" (במדבר כד כ), ואכן השורש 'א-ב-ד' הוא מילת מפתח בסיפור המגילה.
  • מלחמת שאול בעמלק: שאול המלך נצטוה למחות את זרע עמלק, אבל ריחם על המלך: "וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי" (שמואל א טו ח). אמנם שמואל הנביא הרג את אגג בגלגל, אבל לפי האגדה, לפני שנהרג הוא עוד הספיק להכניס להריון את אחת משפחותיו, וממשפחה זו יצא המן. שאול היה משבט בנימין, וגם מרדכי הוא משבט בנימין; תפקידו של מרדכי הוא לתקן את החטא של שאול ולהשלים את מחיית עמלק.

אמנם, בתרגום השבעים תורגם הכינוי "אגגי" ל"מוקדוני", ככל הנראה על שם אגאי, הבירה העתיקה של מקדוניה. ולפי זה אין קשר בין המן לבין עמלק. והכינוי "אגגי" הוא כינוי סמלי שנתנו לו היהודים על-מנת להשוותו לעמלק - האויב הנצחי של ישראל.

עוד על שמו ודמותו של המן, ראו המן האגגי בויקיפדיה.

וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ - מעמדו החדש של המן[עריכה]

המן מונה להיות מעל כל השרים אשר איתו. בקריאה ראשונה נראה שזה מעמד גבוה מאד, אבל בקריאה שניה מתברר שזה רק קידום מינורי:

1. המן מונה להיות רק מעל כל השרים, אבל לא על כל הממלכה (בניגוד ליוסף, שמונה להיות "על כל ארץ מצרים", בראשית מא מא).

2. המן לא מונה להיות משנה-למלך (בניגוד למרדכי, שמונה להיות "מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ", אסתר י ג).

3. כאשר יוסף מונה למשנה-למלך, הכל חלקו לו כבוד ואפילו זרים השתחוו לו (בראשית מב ו), והוא אף קיבל לידו את טבעת המלך וסממני רשות, כגון: מרכבת המשנה-למלך, בגדי-שש, רביד זהב לצווארו וכרוז המודיע על בואו (בראשית מא מב - בראשית מא מד). לעומתו, המן לא קיבל את הסממנים הללו, ומזה ניתן להסיק שלא מונה למשנה-למלך.

4. המן התמנה מעל כל השרים - אבל לא מעל עבדי המלך. אמנם, המן מוסיף "עבדי המלך" בדבריו בשער המלך (אסתר ג ב), ובדבריו לאשתו ואוהביו (אסתר ה יא). אולם, מההשוואה בין הפסוקים נראה שזו תוספת של המן ולא חלק מפקודת המלך.

5. תוספת המילים אשר איתו מגבילה את הביטוי "כל השרים": הפקודה לא כללה את השרים אשר לא עם המלך בארמון, וגם לא את עבדי המלך אשר בשער המלך (אסתר ג ב) ואשר אינם "איתו" בארמון. בארמון היו שבעה (אסתר א יד): "שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי, רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה, בַּמַּלְכוּת" וכסאו של המן היה מעליהם. מפקדי (אסתר א ג): "חֵיל פָּרַס וּמָדַי, הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו" אשר השתתפו במשתה המלך וחזרו לארצם, לא נכללו בהעלאתו וגם לא חויבו להשתחוות להמן.

6. במשפטה של וושתי אנו רואים ששבעת השרים היו יושבים לפני המלך לפי סדר חשיבותם "וְהַקָּרֹב אֵלָיו, כַּרְשְׁנָא שֵׁתָר אַדְמָתָא תַרְשִׁישׁ, מֶרֶס מַרְסְנָא, מְמוּכָן שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי, רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה, בַּמַּלְכוּת" (אסתר א יד). האחרון ברשימה, ממוכן, מדבר ראשון כיאה לזוטר בשרים "וַיֹּאמֶר מומכן (מְמוּכָן), לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים" (אסתר א טז) כאשר מדובר "בדיני נפשות". כרשנא היה הראשון לשרים בשנה השלישית למולכו של המלך. מסתבר שהמן פשוט קיבל את תפקידו וכסאו של כרשנא, מעל כל השרים אשר לפני המלך.

7. מחוץ לשתיה עם המלך (אסתר ג טו, אסתר ה ה) ומתן עצות, לא נראה שלהמן היה תפקיד. המן היה חופשי מאחריות במידה כזו, שלמלך לא היתה בעיה להורות להמן לפקח על מצעד הראוה לכבוד "האיש אשר המלך חפץ ביקרו" (אסתר ו י).

8. כאשר המן הציע "וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס, עַל-יַד-אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים" (אסתר ו ט), המלך הגיב "מַהֵר קַח אֶת-הַלְּבוּשׁ וְאֶת-הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וַעֲשֵׂה-כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי, הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ" (אסתר ו י), כלומר בעיני המלך המן הוא נשאר "שר" בלבד, ולא "משנה-למלך". אמנם מעל שאר השרים - אבל עדיין שר. המן עצמו ידע זאת, ולכן כאשר הוא בא לדבר עם המלך, הוא נשאר "עֹמֵד בֶּחָצֵר" "הַחִיצוֹנָה" (אסתר ו ה, אסתר ו ד) ומחכה להזמנה בעמידה ממושכת כאדם בעל דרגה נמוכה, ואפילו לא נכנס לחצר הפנימית. מכאן שלהמן היה מגיע כבוד של שר הקרוב למלך, אבל לא כבוד מלכותי.


מקורות[עריכה]

P. Briant, Alexander le Grand, Presses Universitaires de France, 1974, Alexander the Great and his empire, Princeton University Press, New Jersey, 2010

הרודוטוס, כתבי הרודוטוס – בתרגום ד"ר אלכסנדר שור, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תרצ"ה.

נלקח מ- "מגילת אסתר - מגילת ההיפוכים". אילן סנדובסקי, אופיר ביכורים, יהוד מונוסון, 2014


הקבלות[עריכה]

המן גדל במהירות וגם נפל במהירות, כמו שנאמר (משלי יח יב): "לִפְנֵי שֶׁבֶר - יִגְבַּהּ לֵב אִישׁ": לפני שה' מביא שבר על איש רשע, הוא מגדלו כדי שיגבה ליבו, כך שהנפילה שלו תתפרסם ותהיה כואבת יותר (ביאור:משלי יח יב).