ביאור:אסתר ג יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אסתר ג יב: "וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ; וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה, וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם; מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ, וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ; בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב, וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ -"

תרגום ויקיטקסט: וביום השלושה-עשר בחודש הראשון, קראו לסופרים הכותבים את דברי המלך, והם כתבו פקודה, בהתאם לכל מה שציווה המן, אל אחשדרפני המלך (מושלי עשרים המחוזות של האימפריה הפרסית), ואל הפחות אשר על מדינה ומדינה (מושלי המדינות שבכל מחוז), ואל שרי עם ועם (מושלי העמים שבכל מדינה); אל כל מדינה ומדינה שלחו את הפקודה באותיות הכתב שלה, ואל כל עם ועם שלחו את הפקודה בלשון שלו; כתבו את הפקודה בשם המלך אחשורוש, ולראיה חתמו אותה בטבעת המלך -


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ג יב.


בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ[עריכה]

המן הפיל פור ובפור עלה (אסתר ג ז): "שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר". לא נאמר דבר על היום. והנה "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, ביום ההוא, נכתבה פקודה בשם המלך וחתומה בטבעת המלך, ובה נאמר ש(אסתר ג יג): "בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר" יבוצע הרג היהודים. כלומר, היום נקבע לפי היום בו נכתבה הפקודה, בתוספת של 11 חודשים, בעתיד, בחודש ה12 הוא חודש אדר.

החודש עלה בגורל, אבל היום היה במקרה, לכן, אפילו למאמינים בגורל, היום הזה לא נבחר בפור אלה עלה במזל, או לפי רצונו של המן להציג את הצעתו למלך.

דרגות בממשל הפרסי[עריכה]

הפסוק מתאר מושלים בשלוש דרגות: אחשדרפנים, פחות, שרים:

  • אחשדרפן הוא הדרגה הגבוהה ביותר - מושל של מחוז אחד ("שדרפיה") מתוך 20 המחוזות של האימפריה הפרסית.
  • פחה הוא הדרגה השניה - מושל של מדינה אחת ("פחווה"). אחת הפחוות באימפריה הפרסית היתה יהודה, ולכן זרובבל בן שאלתיאל נקרא (חגי ב ב): "פַּחַת יְהוּדָה".
  • שר הוא כננראה הדרגה השלישית - כנראה שתפקידו היה למשול בעם או בשבט אחד בפחווה. נחמיה - שגם הוא היה פחת יהודה - מדבר על השרים שעזרו לו לבנות את החומה (נחמיה ד י): "וְהַשָּׂרִים אַחֲרֵי כָּל בֵּית יְהוּדָה".


בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב[עריכה]

פקודת המן נכתבה בכל השפות ולכל העמים, והמן חתם על הפקודות בשם המלך.

מכאן, שהפקודה נכתבה גם בעברית וגם ליהודים, וכל היהודים ידעו על האסון המתקרב (אסתר ד ג).

גם מרדכי ראה את טבעת המלך שבידי המן, ואולי חשש שהמלך עכשו מינה את המן למשנה למלך, ומרגע זה והלאה, המן יכול להתלונן למלך על חוצפתו. לכן לאחר יציאתו ממשרדו של המן, מרדכי קרע את בגדיו ולא חזר לתפקידו בשער והיה פטור מלהשתחוות להמן (אסתר ד א, אסתר ד ב).

מדוע המן לא הרג את מרדכי מייד? אולי הוא פחד להרגיז את האלים שקבעו את יום הפור, ולא העיז להרוג את מרדכי בניגוד לגורל (אסתר ג ז), עד אשר אישתו כפתה עליו (אסתר ה יד).