קטגוריה:אסתר ה יד

<< · מ"ג אסתר · ה · יד

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ותאמר לו זרש אשתו וכל אהביו יעשו עץ גבה חמשים אמה ובבקר אמר למלך ויתלו את מרדכי עליו ובא עם המלך אל המשתה שמח וייטב הדבר לפני המן ויעש העץ

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אֹהֲבָיו יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו וּבֹא עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַתֹּ֣אמֶר לוֹ֩ זֶ֨רֶשׁ אִשְׁתּ֜וֹ וְכׇל־אֹֽהֲבָ֗יו יַֽעֲשׂוּ־עֵץ֮ גָּבֹ֣הַּ חֲמִשִּׁ֣ים אַמָּה֒ וּבַבֹּ֣קֶר ׀ אֱמֹ֣ר לַמֶּ֗לֶךְ וְיִתְל֤וּ אֶֽת־מׇרְדֳּכַי֙ עָלָ֔יו וּבֹֽא־עִם־הַמֶּ֥לֶךְ אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֖ה שָׂמֵ֑חַ וַיִּיטַ֧ב הַדָּבָ֛ר לִפְנֵ֥י הָמָ֖ן וַיַּ֥עַשׂ הָעֵֽץ׃

ואמרת ליה זרש אנתתיה וכל רחימוי אין שפיר בעינך נימר קדמך מלתא חדא מה דנעבד ליה למרדכי יהודאה אם הוא חד מן צדיקיא דאתבריאו בעלמא אין בחרבא נקטול יתיה כבר אתהפך חרבא ותתרמי עלנא ניהב יתיה לרגומא כבר רגם דוד גלית פלישתאה ואם בתרא דנחשא נרמי יתיה כבר בזעיה מנשה ונפק מניה נזרוק יתיה לימא רבא כבר בזעוניה בני ישראל ועברו בגוה נרמי יתיה לגו אתון נורא יקידתא כבר דעקרוהי חנניה מישאל ועזריה ונפקו מן גויה נתרמי יתיה לגוב אריותא כבר לא חבילו אריותא בדניאל כד חי נתרמי יתיה קדם כלבין כבר אסתתם פום כלבין בארעא דמצרים על בני ישראל למדברא נגלי יתיה כבר במדברא נפישו וסגיאו מה עוד קטלא נקטול יתיה והידא מיתא תתעבד ליה נרמי יתיה לבית אסירי כבר מן בית אסירי אמליכו ליוסף סכינא נתרמי על צואריה כבר הוה אתהפכת סכינא מעלוי דיצחק עיניה נעור ונשבוק יתיה יקטל בנא כמא דקטל שמשון פורענותיה דגברא הדין לא ידעינן מה נעביד אלא צליבא רבא אתעבד ליה ועל בבא דבייתיה דמיה ישתפך קומתיה תתרמי על צליבא ויחזון יתיה כל יהודאי וכל חברוי ורחימוי שמיא וארעא כחדא ציתין על צליבא דאתקין המן למרדכי הוה לצפרא ועל קדם מלכא ושאל מניה על צליבא הדין בשעתא ההיא לא שלח מנוי ולא שכב המן בר המדתא עד דאזל ואיתי ית נגריא ית קיצאי נגריא דעבדין צליבא וקיצאי דמתקנין סכין דפרזל ובנוי דהמן דיצין וחדין וזרש אתתה מנגנא בכנרין עם המן רשיעא ואמר אגרא לנגרי אנא יהב ולקיצאי אנא מתקן שירותא על צליבא הדין בשעתא קם המן רשיעא למנסיא צליבא בקומתה נפקת בת קל משמי מרומא ואמרת ליה יאי המן רשיעא ולך שפר בר המדתא ושפר פתגמא קדם המן ועבד צליבא לגרמיה דהוה מן יומא דזמנת אסתר ית המן לשירותא אתעקו בני ישראל ואמרין דין לדין הדין מסנינן בכל יומא ויומא דתבעי אסתר מן מלכא דנקטליה והיא מזמנא ליה לשירותא בהא שעתא שפכו דבית יעקב כולהון לבהון ואתרחיצו על אבוהון די בשמיא וכן אמרין קדמוי עני יתן עני כל מעיקיא היך דתלין עיני עבדוי למריהון והיך עיני אמתא לרבונתה כדין תלין עיננא עלך עד עדן דתתגלי ותפרוק יתנא דהא סנאה ובעל דבבא מגדף ואמר מן אינון יהודאי בכן שמע בקל צלותהון ועבד בעותהון ביה בליליא מטול די בכל זמנא די פרק יתהון מן בעלי דבביהון בליליא פריק יתהון מפרעה ומסנחריב מן כל דקמו עליהון:

ואמרת ליה זרש איתתיה וכל רחמוי אין שפר בעינך נימר קדמך מילתא חדא איך פורענותא יתעביד ליה למרדכי גברא יהודאה הוא חד מן צדיקיא דאיתבריאו בעלמא. אין בחרבא תקטל יתיה כבר תהפך חרבא ותתרמי עלנא. נרמי יתיה לרגימותא כבר רגמיה דוד לגלית פלישתאה. ואם בתורא דנחשא גירמיה כבר בזעיה מנשה ונפק מיניה. זרוק יתיה לימא כבר בזעוניה בני ישראל ועברו בגויה. טמור יתיה לגו אתון נורא יקידתא כבר עקרוהי חנניה מישאל ועזריה ונפקו מיניה. יתרמי לגוב אריותא כבר לא אריותא לדניאל. יתרמי קדם כלבין כבר דאסתתמו פום כלבין בארעא דמצרים. למדברא נגלי יתיה כבר במדברא נפישו וסגיאו. מה קטלא נמטול יתיה וחדא דתא יתעביד ליה. נרמי יתיה לבי אסירי כבר מן בית אסירי אמליכו ליוסף. סכינא תתרמי על צואריה כבר אתהפיך סכינא מעילוי צואריה דיצחק. נעוור עיניה ונשבוק יתיה כבר יקטל בנא כמה דקטל שמשון. פורענותא דגברא הדין לא ידעינן מה נעביד. צליבא רבא יתעביד ליה ועל בבא דבייתיה דמיה ישתפך קומתיה יתרמי על צליבא ויחזון יתיה כל חברוהי ורחמוהי. שמיא וארעא כחדא צייתין על צליבא דאתקין המן למרדכי. הקדים בצפרא ועול קדם מלכא ושאיל מיניה על צליבא הדין. בה שעתא ההיא לא שכב ולא שליו המן בר המדאתא עד דאזל ואייתי ית נגריא וית קיינאי נגריא דעבדין צליבא וקיינאי דמתקנין מנין דפרזל. ובנוי דהמן דייצין והדיין וזרש איתתיה מנגנא בכינרין. ענה המן רשיעא ואמר אגרא לנגרי אנא יהיב ולקיינאי אנא מתקן שירותא על צליבא הדין. בה שעתא קם המן רשיעא למנסייא ית צליבא בקומתיה. נפקת בת קלא משמי מרומא ואמרת ליה לך יאי המן רשיעא ולך שפיר בר המדתא ושפר פתגמא קדם המן ועבד צליבא לנפשיה.

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

השאלות:

מה חכמתם בעצה זאת שיעשה העץ,

ולמה יהיה גבוה חמשים אמה,

ולמה יבא בבוקר דוקא :

יעשו עץ. הנה יעצוהו בחכמה, שיוכל לנקום במרדכי ובכל זאת לא יוחשב לו להעדר כבוד, כי אם יתלה את מרדכי רק מצד חטאו בעצמו שלא השתחוה לו, הוא לו פחיתות כבוד, שהיה לו ריב עם איש יהודי בעבור שהיקל בכבודו, אבל לפעמים יצוה המלך לתלות איש אחד מן המורדים בו להפיל מורא על העם, לאמר כל מי שיעשה כזה, כן יהיה משפטו להיתלות, ובזה בוחרים תמיד היותר שפל מן העם, ותולים אותו על עץ גבוה שיראוהו כל העם למען יראו וייראו, ואם יתלה מרדכי על אופן הזה לא יהיה זה לו להעדר כבוד, במה שתלה איש שפל ונבזה, כי לא בעבור חטאו נגד המן שלא השתחוה לו נתלה רק להיות לנס עמים, ובזה יעצוהו בערמה, שיעשה העץ גבוה חמישים אמה, שזה הסימן שנתלה למען יהיה לאות ומופת אשר הנשארים ישמעו וייראו, ב. שייתלה בבקר השכם כי כן היה הדרך לתלות הנתלים על הכוונה הזאת, כדי שמיד בצאת העם מביתם יראו ולא יזידון עוד, לא כן הנתלה עבור חטאו שהיה נתלה אחר עבור עת המשפט שנמשך עד הצהרים, ונתלה על עץ נמוך, ובזה תבוא אל המשתה שמח :

אסתר רבה ה יד 

ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו (אסתר ה, יד) וגו' יש להקשות מה היה העצה הזאת שאמרה זרש אשתו יעשו עץ גבוה ועצה זאת הכל יודעין ומן הכתוב משמע כי דבר זה היה עצה גדולה ביותר ועוד שלא היה להם לומר רק אמור למלך להמית את מרדכי בזה שאמרו יעשו עץ גבוה מאי נפקא במיתה זאת או במיתה אחרת ועוד קשה למה אמרה יעשה עץ גבוה חמישים אמה דוקא מספר הזה ויש לפרש כי ודאי המן ג"כ ידע דבר זה שיכול להמית את מרדכי רק מפני שאמר למעלה ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו (אסתר ג, ו) א"כ שאלה זאת מן המלך הוא בזיון לו להמן לשלוח יד (ספר אור חדש עמוד קעד) במרדכי לבדו וזהו העצה שאמרו זרש ואוהביו יעשו עץ גבוה חמשים אמה וכו' ומעתה אם יהיו שואלים למה נתלה על עץ שהוא גבוה על חמישים אמה וישיבו כי האיש הזה ראוי שיהיה לו עץ גבוה חמישים אמה כי מעלתו היה שהוא שר חמישים ולפי מעלתו וחשיבותו כך יש לו עץ לתלות בו ולהגיד לבריות כמה חשוב היה זה ועם כל זה נתלה אדרבא יהי' חשיבות המן שהוא מושל לעשות כמו דבר זה להמית אדם כמו זה כך יש לפרש כי זה היה החכמה והעצה מזרש אשתו ואוהביו, אמנם יש לך לדעת בענין זה כי דבר עמוק הוא זה כי המן היה חשב כי מעלתו כ"כ גדולה עד שעשה עצמו ע"ז וידוע כי אף מרע"ה נאמר עליו (ראש השנה דף כא:) מ"ט שערי בינה נבראים בעולם וכולם נמסרו למשה שנאמר (תהלים ח, ו) ותחסריהו מעט מן האלקים כי שער חמישים לא נמסר לאדם כי העולם הזה נברא בז' ימים וכאשר אתה משלים שבעה דהיינו לעשות מרובע אחד שהוא שבעה הוא מ"ט ושער הנו"ן עצמו לא שייך לעה"ז והמן שעשה עצמו ע"ז אמר כי יש בו ענין אלקי ולכך יש לו שייכות לשער החמישים ולפיכך אמר יעשו עץ גבוה חמישים להודיע כי מיתתו של מי שעשה כנגדו הוא בא משער הנו"ן שמגיע שם המן וכך אמרו לו יועציו כי כאשר יהיה העץ גבוה חמישים אז תוכל להיות גובר עליו כי גדולה שלך הוא משער חמשים כי יש בך אלקית אשר שייך לו החמישים ומפני כי עשה עצמו שהוא שייך למספר חמשים ומי שעשה כנגדו בא לו המיתה משער החמשים ולכך אמרו יעשו עץ גבוה חמשים ומפני כי היה לעלות עד המדריגה החמשים מה שלא שייך לאדם לכך דבר זה היה מיתתו כי אין מגיע לשם האדם ובשער הזה ההעדר אל האדם כי אין לו מציאות שם בשער החמישים ולכך כאשר המן היה מגביה עצמו ועשה עצמו אלקית לומר שהגיע לשם דבר זה היה העדר שלו ומיתתו ולפיכך נתלה על עץ גבוה חמשים.

ובמדרש (ילקוט שמעוני אסתר סי' תתרנג) אחר הדברים האלה גדל המלך את המן אמר ר' עקיבא עד היכן גדלו עד עץ של חמישים אמה שנאמר ויעשו עץ גבוה חמישים אמה מעל כל עד דתחמניה תלוי על חמשים אמה כף עשרין ל' תלתין הרי חמשין, ופי' זה כי גדלו המלך מעל כל השרים שעשה אותו אלקות וזהו דכתיב (אסתר ג, א) מעל כל השרים ודבר זה היה בעצמו גורם לו המיתה והתליה על עץ חמשים אמה וזה שאמר עד היכן גדלו עד שיעשו עץ גבוה חמשים אמה כלומר כי אחשורוש היה מגביה את המן עד שער החמשים כאשר עשה אותו ע"ז ואין אדם מגיע לשם בעולם הזה וכאשר הגדיל אותו עד שם משם מתחייב לו התליה וההעדר שלא יהיה נמצא כי אין לאדם מציאות עם שער החמשים וזה שאמר שהגדילו עד יעשה עץ גבוה חמשים אמה והבן הדברים האלו מאוד כי הם עמוקים.

ובמדרש (ילקוט שמעוני אסתר סי' תתרנו) עץ גבוה נ' אמה והיה המן חוזר ומבקש קורה של נ' אמה ולא מצא אלא קורה שהיתה בתוך ביתו לפי שהיה בנו פרשנדתא הגמון בקרדוניא ונטל נסר אחד מתיבתה של נח שהיה ארכו של נסר נ' אמה שעשה הקב"ה זכרון בעולם שידעו דורות העולם שבא מבול לעולם שכן כתיב (תהלים קיא, ד) זכר עשה לנפלאותיו וכן כשנהפך סדום הניח זכרון לעולם (בראשית יט, כו) ותבט אשתו מאחריו ותהי נצב מלח עד עכשיו היא עומדת שיהיו הדורות נותנים בשבחו של בורא עולם ועמד דריוש וקלל להמן ונגע בו קלונו שכן הוא אומר (עזרא ו, יא) אינש די יהשנא פתגמא דנה יתנסח אעא מן ביתיה, לכך נאמר ובבוקר אמור למלך ויתלו את מרדכי (אסתר ה, יד) ואח"כ אתה נכנס עם המלך לסעודה אכול ושתה וערב לך ותראה שונאך צלוב כנגדך ולבך שמח.

ומה ראה לומר לצלבו אלא אמר הרי שעה שמכל דבר הקב"ה יכול להציל אברהם מן האש יצחק מן העקידה יעקב מן המלאך ומשה מחרב פרעה ישראל מן הים וכן מכל דבר ומן הצלב אינו יכול להציל ע"כ פי' מדרש זה שבא לפרש למה אמר דוקא יעשו (ספר אור חדש עמוד קעה) עץ גבוה חמשים אמה לכך אמר שהעץ הזה נשאר מתיבתו של נח כי המבול בא לשטף את כל העולם ונח היה נצל ע"י התיבה שארכה חמשים אמה וזה כי העולם מגיע עד מ"ט כמו שהתבאר לעיל וכל העולם היה נשטף בימי המבול והיה העולם מקבל הצלה מן שער החמשים שהוא על העולם ומפני כך היתה התיבה שהיה ע"י הצלתו של נח חמשים אמה ואמר מפני שהש"י עשה זכר לנפלאותיו וכו' פי' כי הש"י כאשר עושה נס ושנוי בריאה בעולם אף אחר שעבר הנס סוף סוף מאחר שהיה הנס בעולם אי אפשר שלא יהיה נשאר רושם בעולם מאחר שמשם היה הצלת נח ור"ל אף כי אין הנהגת העולם אחר המבול כמו שהיה במבול שהיה הצלתו של נח משער החמשים מ"מ הש"י עשה זכר לנפלאותיו ויש כאן דבר מה מאותו כח עוד בעולם ולפיכך אמר המן שהוא אדם יחידי פרטי והוא מקבל כחו ממנו ובפרט בהרי אררט ששם היה התיבה של נח שהוא הצלתו והרי אררט הוא קרדניא שכן תרגם אונקלוס הרי אררט טוריא קרדניא ואמר שמצא נסר א' שהיה מתיבתו של נח ר"ל כח מה שהיה בהצלתו של נח כי האדם שהוא פרטי כמו המן מקבל כח זה והוא דבר מה בלבד ואמר המן כי הוא מוכן ביותר לקבל כח זה מפני כי בנו של המן היה הגמון בהררי אררט שהיה התיבה נחה עליו ולכך הוא מוכן לקבל זה הכח ביותר ואמר שבשביל זה יש בו כח אלקותו ובו יהיה גובר על מרדכי וכן בפרק חלק אמרו שם (סנהדרין דף צו.) דסנחרב מצא דפא ממתיבתה דנח ואמר היינו אלקא דשזבא מטופנא דנח אמר אי אזיל האי גברא ומצלח מקריב להו לתרין בנוהי קמך ע"כ, ודבר זה ג"כ פירושו שהיה יודע סנחרב כי אינו מצליח רק אם יגיע הצלחתו אל כח עליון לגמרי וכי אפשר לבטל בענין זה וזולת זה לא יוכל ומפני כי המבול והצלת של נח משער החמשים ולכך רצה לעבוד לאותו דף שזה היה הצלתו של נח כלומר לאותו כח מה שהיה בו הצלתו של נח ואמר היינו אלהא רבא דשזבא לנח והיה העץ נשאר מן התיבה ר"ל כי נשאר דבר מה בעולם מן הצלתו של נח וראיה לזה כי אחר המבול נשבע שלא להביא עוד מבול ודבר זה אינו מצד עולם הזה שהרי בא מבול לעולם מצד עולם הזה רק כי נשאר דבר זה משער הנ' ואם היה משם הצלתו של נח כ"ש שלא יבא עוד המבול על העולם ולכך אמר המן כאשר ראה גודל הצלחתו כי כח שלו מגיע עד שער החמשים ובשביל כך עשה עצמו ע"ז ולכך אמרו יעשה עץ גבוה חמשים אמה ולפיכך כתיב (אסתר ג, א) וינשאיהו מעל כל השרים שהיה מנשאו אותו עד מספר כל שהוא חמשים ובזה עשה אותו ע"ז כמו שהתבאר למעלה דבר זה, ומה שאמר כי כורש קלל את המן כמה שאמר (ילקוט שמעוני אסתר סי' תתרנו) ואינש די יהשנא פתגמא דנה יתנסח אעא מן ביתה ר"ל שיסולק ממנו כח זה אשר הוא רוצה לעשותו בו דבר וזה מפני שהוא רוצה לשנות פתגמא ולבטל בנין ב"ה קאמר יתנסח אעא במיתא שיסלק ממנו כח זה שרוצה בכח זה לבטל בנין הבית, והבן הדברים האלו מאוד ואין לפרש יותר כלל כי הם דברים עמוקים מאוד, ויראה כי על זה רמז בשמו נו"ן בסופו של המן שרצה להגיע עד שער החמשים והוא אדם שמספר אדם מ"ה ונקרא המן בפרט אדם כמו שדרשו עליו לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם ולא מלך זה המן וראוי שיקרא אדם מפני שרצה לעשות עצמו אלוה והוא אדם היה רוצה להגיע עד שער החמשים וזה הוא המן ולכך הגיע לו המיתה לגמרי ואפילו משה לא הגיע אל שער החמשים שנאמר (תהלים ח, ו) ותחסרהו מעט מאלקים ודי בזה ואמר מה ראה לצלבו ולא בשאר מיתות ועל זה אמר כי מן הצליבה לא יוכל לעזרו ור"ל בזה כי הצליבה מיוחד מן שאר מיתות כי הצליבה הוא מגיע כביכול אל הש"י בעצמו ובכבודו שנאמר (דברים כא, כג) קללת אלקים תלוי ופרשנו (גור אריה שם) זה מאחר שנברא האדם בצלם אלקים ומשותף בזה האדם אל מי שברא האדם בצלמו ומאחר שהוא פוגם בכבודו כי שאר מיתות אין נוגע בצלם (ספר אור חדש עמוד קעו) אלקים שהרי אינם בגלוי כמו שהוא התלוי כי לכך נתלה שיהיו רואין אותו הבריות ולכך אמר הכתוב כי זה קללת אלקים מאחר שהאדם הוא משתתף אל אלקים בצלם שהרי יש לו צלם אלקים והוא פוגע בכבוד הצלם כאלו הוא פוגע בעצמו וכדכתיב (שם) קללת אלקים תלוי ועוד יתבאר בסמוך ענין זה ומביא משל לאחד שרוצה לאבד את אחד ובא גבור להצילו אמר אם אלחם נגד אותו שאני בא לאבד אותו הרי הגבור מצילו אני אלחום נגד הגבור עצמו ולא יציל את אשר אני בא לאבד אותו כך אמרו חכמים של המן כאשר יתלה אותו על העץ ודבר זה קללת אלקים ובזה יהיה לו כח על מרדכי ולא יציל אותו אלקיו כאשר התליה הזאת פוגע בהכבוד אלקי שנברא האדם בצלם אלקי ואם יפגע בכבוד עצמו איך יציל את המן וכדי שיהיה נגלה לגמרי וכאשר הוא נגלה ביותר הוא יותר קללת אלקים ולכך אמר יעשו עץ גבוה חמשים אמה כי בזה הוא נגלה ביותר כך חשבו חכמים ויש לפרש כי זה עצמו מה שאמר יעשו עץ גבוה חמשים אמה שאמר המן כי מאחר שהוא פוגע בו יתברך ואסור לדבר מזה עוד.

ויעש העץ (אסתר ה, יד) באותה שעה אמר הקוץ לפני הקב"ה רבש"ע אני שאין לי מה לתלות כי אתן את עצמי ויתלה טמא זה שאני נקרא שמו קוץ מכאיב ונאה לתלות קוץ על קוץ וממנו מצאו ועשאו וכיון שהביאוהו לפניו הכינו על פתח ביתו ומדד עצמו עליו להראות עבדיו היאך יתלה מרדכי עליו השיבתו בת קול נאה לך העץ מתוקן לך העץ מששת ימי בראשית (אסתר רבה ט, ב) פי' כי הקוץ מיוחד לזה ולמה מיוחד לזה הקוץ לפי שהקוץ סילון ממאיר וקוץ מכאיב וכבר התבאר אמתת הדברים כי המן הוא קוץ לישראל והוא הפכם בכל דבר כמו שנמצא בכתוב ענין מן עמלק וזרע וכוחו שהוא סילון ממאיר לישראל שהם מזרע הקודש ואין כאן מקום לפרש זה כי ידוע הוא לנבונים ומה שאמר כי העץ מוכן לך מששת ימי בראשית דבר זה ידוע למה העץ מוכן לו מששת ימי בראשית וזה כי התליה על העץ שהוא בזוי לצלם הנודע כדכתיב (דברים כא, כג) לא תלין נבלתך על העץ כי קללת אלקים תלוי ופרשו ז"ל משל לשני אחים תאומים שהם בעיר אחת אחד מנהו למלך ואחד נתפס ללסטים ותלה אותו כל הרואה אותו אמר המלך נתלה ע"כ לפיכך המן שעשה עצמו אלקית ובשביל זה צלם האדם שהוא צלם אלקים ראוי שיהיה נתלה שהרי עושה עצמו ע"ז שהוא אלקית ולפיכך ראוי לו התליה מששת ימי בראשית כי המן יש לו רמז בששת ימי בראשית המן העץ (חולין דף קלט:) וגו' כמו שנתבאר למעלה בהקדמה ולפיכך ראוי להמן התליה מששת ימי בראשית שאין דבר שהוא בזיון ובטול לצלם אלקים כמו התליה מפני כי שאר מיתה אין הצלם בגלוי ובבזוי אבל זה נתלה וצלם שלו הוא נתלה על העץ בגלוי ולכך אמרה תורה לא תלין נבלתו על העץ (דברים כא, כג) מפני שהוא קללת ובזיון אלקים כמו שהתבאר ולפיכך מששת ימי בראשית שהיה מוכן לעשות עצמו ע"ז ראוי לו התליה וכן כל עובדי ע"ז הם בסקילה וכל הנסקלין נתלין (סנהדרין דף מה:) וזה מפני שיש לבזות צלם אלקים כאשר עובד אלקית זר רק כי להמן יותר מוכן התליה מפני שעשה עצמו ע"ז, ויש לך עוד לדעת כי התליה הוא בטול האדם לגמרי כי הוא בטול אף לצלם האדם שהוא צלם אלקים והוא המעלה היותר עליונה ומפני זה חשב המן מפני כי התליה הוא בטול לצלם האדם שהוא בטול האדם לגמרי לא כמו כבשן האש אף שהוא מיתה שהוא בטול האדם אינו בטול לצלם לכך אין זה בטול גמור לכך היה יכול להצילו אבל בטול הצלם שהוא בטול גמור אף אל הצלם אין יכול להצילו כך חשב המן ודבר זה נהפך כי הוא היה ראוי אל זה מששת ימי בראשית כמו שאמרנו ולעיל פרשנו קצת בענין אחר ושניהם נכונים וענין אחד הוא.

ובבקר אמור למלך ויתלו (אסתר ה, יד) וגו' מה שאמר אמור אל המלך ויתלו אותו דבר זה מפני כי כל הענינים שנעשו במגילה (ספר אור חדש עמוד קעז) הזאת לא היה המשך להם כי כאשר פרשנו ג"כ למעלה בזה שקרא גאולה זאת אילת השחר כמו האילה שהיא קופצת במהירות מכאן לכאן וכמו השחר שממהר לצאת מן האפילה אל האורה ולכך קרא הגאולה זאת אילת השחר וכמו שהוא הגאולה כך היה הצרה כי בי"ג נכתבו הכתבים והיו הרצים יצאו דחופים הן בצרה שתבא על שונאי ישראל הן בגאולה שאמר (שם ה, ה) מהרו את המן לעשות את דבר אסתר מהר קח את הלבוש ואת הסוס (שם ו, י) ועוד כתיב (שם ו, יד) ויבהילו להביא את המן וכמו שנתבאר למעלה בהקדמה ענין זה והטעם הוא ענין מופלג כי דבר זה מורה על ענין שאינו תחת המשך הזמן כלל רק שהוא על הזמן ולכך הוא במהירות היותר וזאת העצה היא חכמת חכמים ובזה יתורץ ג"כ מה הוא עצה של חכמה שנתנו לו אוהביו אבל העצה הזאת שיהיה ממהר בזה לא כמו שאר דברים שהאדם רוצה להשיג מן המלך ממתין עד שיגיע השעה שהוא ראוי לזה וכאן אמרו (שם ה, יד) יעשו עץ גבוה וגו' ובבוקר בלא המשך זמן יבא אל המלך ויתלו את מרדכי ואמרו שיבא עם המלך אל המשתה כלומר שיסור אותו מדעתו לגמרי כאלו לא היה בעולם ודבר זה נכון למעשה הזה בפרט.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ה יד.