ביאור:אסתר ה ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אסתר ה ט: "וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ה ט.


נקודת הפסגה של המן לפני נפילתו[עריכה]

מרדכי נעדר ממקומו בשער המלך[עריכה]

ייתכן שבשלושת ימי הצום (ביאור:אסתר ד ב, ביאור:אסתר ד טז), מרדכי נעלם ממקומו בשער כדי להטעות את המן כאילו שבעייתו נפתרה. זאת גם כדי לחזק את מפח-נפשו, כשיראה אותו חי לאחר הצום. אולי המן קיווה שהיהודים הרגו את מרדכי (כמו את שבע בן בכרי), או שמרדכי ברח (כמו יעקב), התאבד (כמו אחיתופל) ושמא מת מהתקף-לב (כמו נבל הכרמלי), אך בינתיים הוא המשיך לחגוג ממשתה (ביאור:אסתר ג טו) למשתה (ביאור:אסתר ה ט). המן לא הבין שהמלכה סיכנה את חייה בעניין הקשור בו. הוא לא עקב אחרי מרדכי אויבו, ולכן גורלו נחרץ כשהוגש לו אישית צו-הופעה (subpoena) למשתה השני, עוד במהלך המשתה הראשון, והעד לצו היה המלך עצמו (ביאור:אסתר ה ה).[1] הייתה אפשרות, שהמן לא יופיע למשתה, ואסתר יכלה לנצל את העדרותו כהוכחה לפשעו (in absentia), ולהגזים בהצגת חטאיו.

שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב[עריכה]

מכל אנשי המלך הוא לבדו הוזמן לחדר המלכה האסור על כל הגברים למעט המלך. זה היה כבוד מעל המשוער. כך לאחר המשתה הראשון חזר המן לביתו שמח, והנה מרדכי יושב בשער ומתעלם ממנו בכוונה גלויה, ללא שום אות כבוד כמו: הרכנת ראש או תנועת יד, ככתוב: והוא "לא קם ולא זע" (ביאור:אסתר ה ט). פרופ. לבינסון הסביר, שבזוי זה מצד מרדכי מהווה החמרה בהתנהגותו.[2] הסברו של מרדכי, שהוא אינו כורע בגלל יהדותו, איבד את תוקפו, והוכח כחוכא ואטלולא.

וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ[עריכה]

בהמשך המן אוסף את אוהביו ומספר להם את כעסו על מרדכי היהודי היושב בשער המלך. תאור זה מלמד אותם שמרדכי הוא מנהיג היהודים היושב בשער המלך, אולם הוא גם דיוח שמרדכי לא קם אלא נשאר יושב. במידה ואוהביו היו בין הנכבדים בשער המלך והמן יצא בשעות העבודה הם היו יודעים שמרדכי החמיר בחוצפתו ולא היה צורך לספר להם. כנראה המן יצא מאוחר יותר ורק מרדכי נשאר בשער לראות איך נגמר המשתה של אסתר.

וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ[עריכה]

פקודת המן היתה שנכבדי המלך בזמן עבודתם בשער המלך חייבים לכרוע ולהשתחוות לו. (ביאור:אסתר ג ב) כאשר מרדכי היה לבוש שק ובא "עַד לִפְנֵי שַׁעַר-הַמֶּלֶךְ" (ביאור:אסתר ד ב) הוא לא היה חייב לכרוע להמן כי הוא לא היה בשער המלך ולא מילא את תפקידו. עכשו, כשהמן חזר ממשתה המלכה, יום העבודה כבר נגמר כי נאמר: "וַיֵּצֵא הָמָן...שַׁעַר הַמֶּלֶךְ...וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ; וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו" (ביאור:אסתר ה י), מכאן שגם המן וגם אוהביו כבר גמרו לעבוד בארמון. לכן מרדכי ישב בשער המלך אבל לא במסגרת מילוי תפקידו, ולא היה חייב לכבד את המן בקימה.

אולם כמובן שאנו מבינים שמרדכי רצה להרגיז את המן במיוחד ולהעבירו על דעתו, כאילו שהמן הוא אדם חסר חשיבות, עבד.

וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי, חֵמָה[עריכה]

מרדכי אכן הרגיז את המן בכוונה, אולם המן רק כעס עליו ולא ראה את אשמתו שלו בתסבוכת שנוצרה. הוא זה שדרש כבוד מלכות ללא אישור המלך, הוא בחר את יום הפור שאיפשר למרדכי להשאר בחיים אחד עשר חודשים, הוא כתב פקודת רצח ועכשו הוא כועס על מרדכי?

מעניין שהמן לא תקף את מרדכי במקום וגם לא חזר מיד למלך לבקש לתלות את מרדכי, הן הוא הציג את עצמו כמשנה למלך. כנראה להמן לא היה הסבר איך לבקש לתלות את מרדכי, למרות שהמלך אישר לו "להרוג עם" או לפחות להעניש אותם בגלל שהם נחו ולא שילמו מיסים. בהמשך "הָמָן, עֹמֵד בֶּחָצֵר" (ביאור:אסתר ו ה) ומחכה בסבלנות להכנס למלך, כלומר לא היתה לו גישה חופשית למלך. אפשרי שגם הוא היה מומת אם הוא היה בא למלך לא קרוא והמלך לא יושיט לו את השרביט.

זאת היא ההתנהגות הטיפוסית של רעי-לב הרואים אשמה בקורבנותיהם.


[1] הכתוב לא מראה שהמלך הסכים במילים לבוא, כי אסתר ביקשה מעשה ולא הבטחה, אך מדברי המן אנו למדים שהמן חשב שהמלך אכן הסכים (ביאור:אסתר ה יב).

[2] לבינסון, אסתר: פרשנות, עמ’ 92-91.

מקורות[עריכה]

J. D. Levenson, Esther: a commentary, London: Westminster John Knox Press, 1997

נלקח מ- מגילת ההיפוכים. אילן סנדובסקי, אופיר בכורים, יהוד מונוסון, 2013