ביאור:אסתר ה ב
אסתר ה ב: "וַיְהִי, כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר, נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו; וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר, וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט."
תרגום ויקיטקסט: וכך היה כאשר המלך אחשוורוש ראה את אסתר, אשר עומדת באופן מלכותי ומכובד, אבל נשארת בחצר בהכנעה וענווה ומחכה לפקודתו: אסתר נשאה חן בעיניו; המלך לא הרג אותה כפי שיכל לעשות לפי החוק, אלא הושיט לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו - פעולה שמשמעה החוקי הוא מתן חנינה והזמנה להתקרב. ואסתר אכן קרבה אל המלך ונגעה בראש השרביט - פעולה המסמלת קרבה תוך שמירה על מרחק של כבוד.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ה ב.
נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו
[עריכה]כאן הוכרע סיפור המגילה. ברגע אחד מופלא ודק ביותר. הרגע שבו אחשוורוש ראה את אסתר והיא נשאה חן בעיניו. בזכות הרגש העדין הזה, הושיט אחשוורוש לאסתר את השרביט והזמין אותה לבקש את בקשתה, ומכאן התגלגלו הדברים עד להצלה. ואמנם, אפשר לחשוב על כמה סיבות שגרמו לאותה "נשיאת חן":
1. אסתר עומדת בחצר בשילוב מושלם של כבוד עם ענווה. לא מסתגרת בחדרה בגאווה כמו ושתי; לא נכנסת לחדרו של המלך בלי רשות באופן המסכן אותו; גם לא כורעת ומתרפסת כמו שאר העבדים. אלא מגיעה עד החצר, ושם עומדת בכבוד וענווה ומחכה שיקרא לה (ע"פ מלבי"ם וע"פ המהר"ל).
2. ייתכן שאופן העמידה של אסתר הזכיר למלך את הפגישה הראשונה שלהם, שבה (אסתר ב יז): "ותשא חן וחסד לפניו" (ע"פ ביאור שטיינזלץ).
3. המלך היה אז יושב על כיסא מלכותו (פסוק א) בבטלה, ואינו עסוק בענייני מלכות חשובים. וייתכן שאסתר הודיעה למרדכי מתי בדיוק תיכנס אל המלך, ומרדכי בעזרת אנשיו בארמון המלכות ארגן "חור" בלוח הזמנים של אחשוורוש בדיוק בשעה זו (ע"פ אילן סנדובסקי).
4. המלך ראה שאסתר מסכנת את נפשה, ובאה בעצמה ולא שלחה שליח, ומכאן הסיק שיש לה ענין חשוב ואישי להגיד לו: אולי יש נסיון מרד חדש והיא באה להציל אותו, כפי שהצילה אותו מבגתן ותרש (אסתר ב כב); אולי היא בהריון עם ילדו, לאחר הפגישה הקודמת שלהם שהיתה לפני שלושים יום (אסתר ד יא). בנוסף, בפעם הקודמת עברו ארבע שנים עד שהמלך מצא מלכה חדשה לטעמו (אסתר ב טז); הוא לא רצה להתחיל לחפש מההתחלה. מכל הסיבות הללו, אחשוורוש לא הרג את אסתר שעברה על החוק, אלא הושיט לה את השרביט והזמין אותה להיכנס. לאור המחשבות האלו האפשרות, שהמלך ימנע ממנה לדבר ויהרגנה, היה קלוש מאוד. מרדכי ידע שהוא לא מסכן את אסתר כאשר הוא פקד עליה ללכת למלך (ע"פ אילן סנדובסקי).
וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב, וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט
[עריכה]כפי שהוסבר באסתר ד יא, הושטת השרביט היא פעולה בעלת משמעות חוקית. כל מי שמתקרב אל המלך בלי הזמנה - דינו מוות, אבל אם המלך הושיט לו את שרביט הזהב - הוא כביכול נותן לו חנינה ופוטר אותו מעונש מוות.
הנגיעה בראש השרביט גם היא, כנראה, פעולה בעלת משמעות חוקית. הנוגע מקבל את ההזמנה ומתקרב אל המלך, אבל השרביט עדיין מפריד ביניהם ושומר על ריחוק של כבוד ("דיסטנס").
הקבלות
[עריכה]כאן כתוב שאסתר נשאה חן בעיניו, אבל באסתר ב יז כתוב ותשא חן וחסד לפניו. יש שלושה הבדלים: נשאה לעומת ותשא, חן לעומת חן וחסד, בעיניו לעומת לפניו:
"כי כאן רצה לומר כי נשאה חן מיוחד שלא היה לפני זה, ולא היה רק באותה שעה. ולכך אמר "נשאה", שהוא לשון עבר, ולא היה אחר כך, ולא לפני זה. כי אף על גב דכתיב כבר "ותשא חן וחסד לפניו", כאן היה לה תוספת חן, ודבר זה נתחדש עתה לפי שעה. ואילו כתיב "ותהי אסתר נושאת חן בעיניו", דבר זה משמע כי תמיד היתה נושאת חן זה בעיניו. אבל כאן לא איירי רק עתה לפי שעה, לכך שייך לומר בזה "נשאה", והוא תוספות חן שהיה לפי שעה, ולכך הושיט לה השרביט. ואף על גב שאמר כי רָאָתהּ עומדת בחצר ולא רצתה לבא אל המלך, מכל מקום אין מועיל דבר זה להגיע* לה השרביט. רק מה שלא באתה למלך מיד גרם שלא יקצוף המלך, ובשביל החן שנשאה היה מוותר לה הדת, כאשר נשאה חן לפניו. ולכך כאן לא כתיב רק "נשאה חן", ולא כתיב "חסד", ולמעלה כתיב (ב, יז) "ותשא חן וחסד לפניו", כי החן הוא כאשר רואה אותה ימצא תכף החן, כמו שמשמע בכל מקום. וכאן שמדבר לפי אותה שעה בלבד, ולכך כתיב "נשאה חן". אבל למעלה שאמר "ותשא חן וחסד", שמדבר שכך היה תמיד, אמר "וחסד", כי החסד כאשר היא נאה וחסודה במעשים, ועל זה שייך "וחסד", ואין זה נראה מיד" (המהר"ל).