ביאור:אסתר ה ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אסתר ה ד: "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ה ד.


וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר[עריכה]

אסתר פונה למלך באדיבות, "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר" ולא "ותבקש" או "ותשאל", וזאת כדי לאפשר למלך לסרב.

יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן[עריכה]

אסתר הזמינה את המלך והמן בלבד באומרה: "יָבוֹא" (ביחיד) "הַמֶּלֶךְ וְהָמָן", כל אחד ביחיד ובשמו.
כשם שלמלך היתה זכות להרוג אנשים הבאים בלתי קרואים, כך גם למלכה היתה זכות למנוע מזרים לבוא לבית הנשים בלי הזמנה. וושתי, לצערה, חשבה שהחוק הזה הרשה לה לסרב לשמוע את סריסי המלך. כשהמלך נתן לאסתר את התך, סריסו האישי, הוא העניק לאסתר זכות להרוג אנשים הבאים בלתי קרואים. המלך העניק לעצמו "לשרור בביתו" אבל המן לא היה יכול לבוא לבית הנשים של המלך ללא הזמנה, ולכן הוא היה גאה בהזמנה זו (אסתר ה יב): "אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה, כִּי אִם אוֹתִי". מההזמנה הזו אנו למדים, שרק המלך והמן באו למשתה, ואפילו שומרי ראשו של המלך נשארו בחצר הביתן, ןלכן כשהמלך הבין שהמן הוציא פקודה ללא רשות הוא ברח לחצר להביא את שומריו (ביאור:אסתר ז ז).

וְהָמָן?[עריכה]

המן זכה בכבוד עצום: לבוא לחדר המיטות של המלכה (ביאור:אסתר ז ח). המן עצמו מדגיש בגאווה לזרש ואשתו, "אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה כִּי אִם אוֹתִי" (ביאור:אסתר ה יב).

מתעוררת שאלה - למה המלך לא שאל להסבר, למה המן זוכה לכבוד הגדול הזה?

צריך להבין את תוכניתה של אסתר:

  • היא אמרה למרדכי שהוא לא בא למיטתו של המלך 30 יום (ביאור:אסתר ד יא). שלושים יום זה מחזור הירח, מחזור האישה. אסתר רמזה למרדכי שהיא מתכוונת לעורר את המלך לחשוב שהיא בהריון.
  • ואכן כך חשב המלך כאשר הוא התרגש, שאל לשלומה, "מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה", והציע לה, "וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ, עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ" (ביאור:אסתר ה ג). המלך חשב שבמידה והיא בהריון עם בנו, מגיע לה מתנה אדירה, עד חצי ממלכותו.
  • ומזה נובע שצריך למנות עוצר (Regent) לתינוק הרך, במידה והמלך ימות לפני שהתינוק יתבגר. המלך חשב שהמן מאוד מוכשר ונאמן לו, ולכן מתאים שהוא יוזמן לשיחה החשובה הזאת.
  • סיפרו להמן את הזמנת המלכה, וסביר שהוא הבין שמיועד לו כבוד נוסף, והוא שמח ללכת למשתה כפי שרואים שאחרי המשתה הוא היה "שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב" (ביאור:אסתר ה ט), וכך המן לא חשד שהוא נכנס למלכודת, ללא שומרי ראשו מבודד בחדר המלכה.
  • וכך ניתן להבין את כעסו של המלך, כאשר הוא חשב שאסתר בהריון (ממשהו), והנה המן כבר זומם וחותר עם אשתו בביתו (ביאור:אסתר ז ח) אחרי שהוא שינה את פקודת המלך, ובקש מצעד ראווה לעצמו, ברחוב העיר, עם כתר מלכות בראשו (ביאור:אסתר ו ח).

כמובן היתה סכנה שהמלך יכעס על אסתר כאשר הוא ישמע את האמת, אבל דיה צרה לשעתה.

הַיּוֹם[עריכה]

אסתר רצתה להמנע מלהפריע למלך ותוכניותיו לערב (ביאור:אסתר ב יד) או תוכניותיו עד הבוקר. וגם רמזה שהיא לא מעונינת בביקור המלך מחוץ לתורה כאשר המן יהיה נוכח במשתה.

אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ[עריכה]

אסתר הכינה את המשתה לפני שהזמינה את המלך. המלך דרש שההצעות המובאות לאישורו יהיו מוכנות לגמרי. לכן אין סיבה למצוא פגם בהמן שקבע מראש את יום-ההריגה (אסתר ג ז) ובנה את עץ-התלייה לפני שהמלך אישר את ההוצאה להורג של מרדכי (ביאור:אסתר ה יד). אסתר הפעילה לחץ על המלך לבוא למשתה המוכן ולכן המלך פקד "מהרו את המן" (ביאור:אסתר ה ה), אולם המן הסתיר מהמלך שהוא כבר בחר את יום הפור.

המלך לא ענה[עריכה]

המלך כמנהגו לא מבטיח, כשם שהוא לא הבטיח לבוא למשתה השני (ביאור:אסתר ה ח), אולם מתגובתו "מהרו את המן" ניתן להבין שלפחות המן יופיע במשתה כ"דבר אסתר" (ביאור:אסתר ה ה).

שם ה'[עריכה]

מגילת אסתר היא אחד משני הספרים היחידים במקרא שבו לא נזכר שם ה'. כל סיפור המגילה מתרחש כביכול בעולם האנושי ללא כל מעורבות אלהית. אפילו הגיבורים היהודים, מרדכי ואסתר, אינם מזכירים בפירוש את שם ה'.

באופן מפתיע, שם ה' נרמז במרכז המגילה. ברגע הקריטי, כשאסתר משליכה את חייה מנגד, באה אל המלך בניגוד לחוק, ולא ברור אם המלך יהרוג אותה או יחון אותה - אסתר מזכירה את שם ה' בראשי-תיבות:

"יבוא המלך והמן היום"

כתפילה נסתרת שה' יהיה איתה ברגע גורלי זה.

ובהמשך דבריה "אל המשתה" - רמז לקריאה (דברים ד לה): "י-ה-ו-ה הוא האלהים", (מלכים א יח לט): "י-ה-ו-ה הוא האלהים". מתוך נקודת-השפל העמוקה ביותר של התרבות הפרסית האלילית, אסתר רומזת להצהרת-אמונה בה'.