(איכה א כב): "תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ, וְעוֹלֵל לָמוֹ כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי עַל כָּל פְּשָׁעָי; כִּי רַבּוֹת אַנְחֹתַי, וְלִבִּי דַוָּי."

אומרת ירושלים: " תבוא לפניך כל רעתם של האויבים ששמחו לאידי,  ועולל למו (הענש אותם)  כאשר עוללת לי על כל פשעיי; כי אני כבר נענשתי מספיק - רבות אנחותיי יותר מפשעיי, וליבי דוי (חולה וכואב ומתחרט)".

בסוף הפרק הראשון במגילת איכה, ירושלים דורשת מה' שיעניש את העמים האחרים - בין את העמים ה"ידידים" שלא עזרו בעת צרה, ובין את העמים האויבים ששמחו לאידה: " תבא כל רעתם לפניך   - יזכרו ויפקדו עונותם לפניך;  ועולל למו  - ופעול למו, כמו ( משלי כ ) גם במעלליו יתנכר, ( ירמיהו כא ) וכפרי מעלליו" ( רש"י ) .

מדוע כל-כך חשוב לה שהעמים האחרים ייענשו - מדוע היא לא מנצלת את המשפט האחרון כדי לבקש טובה לעצמה?

- נראה שיש כאן דרישה לצדק. ירושלים מוכנה להשלים עם כל הצרות שבאו עליה, אם היא יודעת שהן חלק מתוכנית של צדק אלהי, המעניש אותה על פשעיה. אבל כדי שיהיה ברור שזה אכן צדק, צריך שהצדק ייראה גם בעמים אחרים: שגם עמים אחרים ייענשו על פשעיהם באותו אופן. התגלות הצדק האלהי בעמים אחרים נותנת משמעות גם לסבל שלה, וכך עוזרת לה להתנחם.