אלשיך על אסתר ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · אלשיך על אסתר · ג · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

(א) "אחר הדברים האלה וכו' וכל עבדי המלך אשר וכו'". הנה כתבנו למעלה איך הוא יתברך סיבב תבא מעלת המן אחר מעלת מרדכי ואסתר, ואחר שהוכנה העץ להמן על ידי ענין בגתן ותרש ככתוב על פסוק בימים ההם ומרדכי כו'. אמנם על דרך פשוטן של מקראות ראוי לשית לב, מה עלה על דעת המלך אחשורוש לגדל את המן היום מיומים. אך היה כאשר כתבנו כי המלך לא היה מייחס ההטבה בהגדת עצת בגתן ותרש אל מרדכי, כי אם אל אסתר המלכה, אך אעלה במעלות את אשר סיבב מלכותה שגרם שעל ידה תחי נפשו, ויאמר בלבו הנה המן היה קטן משבעת שרי פרס ומדי היושבים ראשונה במלכות, והנה עצת הגדולים ממנו לא היתה להמית את ושתי כי אם עצת ממוכן לבדו, ואחרי ראותי כי עצתו עשתה פירות וחיתה נפשי בגללו, על ידי מי שמלכה בעצתו תחת ושתי, על כן טוב הדבר אשים כסאו על כלם, ויהיה גדול על שבעתם, וזהו אחר הדברים האלה שיבוקש הדבר וימצא וניצול המלך על ידי אסתר, גדל המלך את המן על כל השרים אשר אתו הם שבעה רואי פני המלך, וזהו אומרו אשר אתו ולא אמר על כל שרי המלך, על כי עצתו היתה טובה מעצתם:   ולהיות אשר לא כתורת דתי המלכיות להרים איש מעל שרים רבים אשר היו כלם למעלה הימנו פעם אחת בלי הדרגה, ומה גם כי יתחמץ לבב כל השאר על המלך, על כן הגדילו לאט לו בשלש הדרגות, ראשונה גדל המלך אחשורש את המן שגדלו על אשר היה בתחלה, ואחר כך הדרגה שנית וינשאהו על גדולתו אשר הגדילו, ובפעם השלישית וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו:

ודקדק באומרו וישם את כסאו מעל כל השרים ולא אמר מעל כל כסאות השרים, יאמר כי הנה דרך המלך לסדר כסאות לשרים, הגדול שבכלם בראש, וכסא השני למטה הימנו, וכן השלישי והרביעי על הדרך הזה, אך כלם כסדר אחד זה בצד זה, ואין המעלה ניכרת רק בהיות זה ראשון וזה שני, אך בהמן אמר כי לא היתה מעלתו שהיה כסאו בראש הסדר בצד כסא השני לו במעלה ויהיה גם הוא בשבתו על כסאו בצד רעהו, כי אם שהכסא אשר ישב בה הכסא עצמו לא לבד היה למעלה מכסא השני לו, כי אם גם למעלה מהשרים עצמם שהעמיד כסאו במקום גבוה שהכסא עצמו היה מעל כל השרים עצמם בשבתם על כסאיהם:

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ב) וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כרעים וכו'. ראוי לשים לב כי ראשונה היה ראוי יאמר כי צוה המלך לפניו יכרעו וישתחוו, ואחר כך יאמר כי כן עשו, שהוא כסדר, כי תחלה מצוה ואחר כך מקיימים, ולא יקדים המעשה כי היו כורעים וכו' ויתן טעם כי כן צוה לו המלך. ועוד כי מהראוי יאמר כי צוה להם ולא לו. ועוד אומרו לא יכרע וכו' לשון עתיד ולא אמר איננו כורע ומשתחוה. אך אין ספק כי לגדול שבכל שרי המלך שכסאו מעל כל השרים, שמבלי צווי המלך לא יבצר מהם מכרוע לפניו, אך מה שצוה המלך היה גם להשתחות שהוא פשוט ידים ורגלים, על כן אם היה אומר ויצו המלך לכרוע ולהשתחות להמן ואחר כך שכל עבדי המלך היו כורעים ומשתחוים היה נראה כי מבלי צווי המלך לא היו אפילו כורעים לפניו, אך באומרו תחלה שהיו כורעים ומשתחוים, אומר כי כן צוה לו המלך על אומרו משתחוים דסליק מניה, כי כריעה בעלמא גם מתחלה היו עושים. והנה אמרו רבותינו ז"ל (אסתר רבה ו ב) שהניח עבודה זרה בבגדו שעל כן מרדכי שם נפשו מנגד לבלתי כרוע לפניו. ובזה יתכן אומרו צוה לו ולא אמר להם, והוא כי הוא הרשיע לשים עבודה זרה להכשיל, כי המלך לא צוה שיכרעו כי אם לו לעצמו, כי אין אומרו לו חוזר אל מלת צוה, כי אם אל הפעל, כי צוויו כורעים ומשתחוים להמן, כלומר ולא לצלמו, כי כן צוה לו המלך ולא לעבודה זרה שעמו, ומה גם ליהודים, וזהו וכל עבדי המלך כורעים ומשתחוים להמן, כלומר להמן מצד עצמו כי כן צוה לו, כלומר כי כן שהוא הכריעה וההשתחויה הנזכר צוה לעשות לו המלך, אך לא לעבודה זרה שלו, כי לא היה לב המלך רק על עצמו, ועל כן ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, ולא אמר איננו כורע ומשתחוה, לומר כי לא להיות מרדכי שר ובעל מעלה שהיה לו ישיבה בשער המלך היה מתגאה לבלתי השתחוות, כי אם אפילו לא היה כי אם מרדכי לא היה לו תואר מעלה כי אם שמו לבדו, אף על פי כן לא יכרע ולא ישתחוה אפילו יסיר עבודה זרה מחיקו, ומה גם עתה דתרווייהו איתנהו:

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ג) ויאמרו עבדי המלך אשר בשער המלך למרדכי וכו'. הנה באומרו אחר כך כי הגיד להם אשר הוא יהודי, מורה שהשיב להם תשובה באומרם אליו מדוע אתה עובר וכו', ומן התימה הוא למה זה לא הוזכרה תשובתו כאשר הוזכרה שאלתם. אך יהיה כי הנה אמרו רבותינו ז"ל (שם ז ח) שאמר להם שהיה מישראל, והשיבו לו הנה אבותיך השתחוו לעשו, והשיב שבנימן לא השתחוה לעשו, ואפשר שזה רמז בכתוב מתוך מאמרם באומרו שאמרו אם להיותך יהודי מדוע אתה עובר, מה נשתנית אתה מכל אבותיך, ואם הוא על כי בנימין שאתה בא ממנו לא השתחוה, אין הנדון דומה, כי פה הוא מצות המלך ותחייב את ראשך, מה שאין כן שם, וזהו את מצות המלך. ועל פי דרכם רמזו לו לומר אם על היותך גדול או משנאתו אתה עושה, על תעש מפני הכבוד כי אם מפני היראה כי מצות מלך היא:

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ד) "ויהי כאמרם אליו יום ויום וכו'". הנה דרך אויבי היהודים, בעבור איש ישראל מצות המלך, להלשינו למלכות לחייב את ראשו למלך, כענין גוברין כשדאין די אכלו קורציהן די יהודאי (דניאל ג ח), וגם לא יאריכו להם יום אחר יום, אך אלה האריכו יום ויום שהיו אומרים אליו מדוע וכו', וגם אחר כך ויגידו להמן, ולא למלך אחשורוש. והנה היה מקום לייחס הדבר אל אהבתם אותו, ואמר כי לא כן הוא, כי אם באומרם אליו יום ויום ולא שמע אליהם וגם ויגידו להמן כלומר ולא למלך לא להיותם מתנהגים בחסידות היה הדבר, רק לראות היעמדו דברי מרדכי. והוא, כי לבשו קנאה בראותם שהם היו כורעים ומשתחוים והוא לא יכרע ולא ישתחוה שיראה מגדיל עצמו עליהם, ואמרו אם נאמר למלך הנה יהרגנו ומה בצע כי יצא בטפשותו, אך כל ישעם וכל חפץ היה יכנע וישתחוה ולא ינצח אותם, גם כי המלך יהרגנו על מה שעבר, על כן סירבו והפצירו יום ויום, ואחר כך הגידו להמן ולא למלך, לראות היעמדו דברי מרדכי, כי באומרם אליו יום ויום אפשר יטה אוזן ויכנע ויעשה כמעשיהם וישפיל גאותו כהם, וגם בהגיד את המן כי ישוב לעבור לפניו בזעם אפו ורבה המשטמה, ואולי יחת מפניו ויסגוד מיראה פן יגיד למלך, באופן שלא יעמדו דבריו כי הגיד להם אשר הוא יהודי שהוא מעם בזוי ושסוי עבדים משלו בם, והמה שרים גדולים, והוא יורה בדבריו כי באשר הוא יהודי חשוב מהם, על כן התנכלו לעשות שלא יעבור מלכרוע והשתחוות:   או יאמר כי הגיד להם וכו' והוא בשום לב כי הלא לא נעלם היה היותו יהודי, ולא היה ראוי יאמר כי אם כי הגיד להם כי על אשר הוא יהודי, כלומר שעל כן לא ישתחוה לו, אך אומרו אשר הוא יהודי נראה שמחדש להם היותו יהודי. אך הוא כמאמרם ז"ל (אסתר רבה ז ח) כי אמרו לו והלא אבותיך יהודים כמוך השתחוו, והשיב שלא היה הוא בן האבות ההם, כי היה מבנימין אשר לא השתחוה לעשו, וזה הגדיל חמתם לומר האם יתכן לומר שהוא יהודי לבדו ולא זולתו משאר היהודים, וזהו אשר הוא יהודי כלומר הוא ולא אחר:   או יאמר בשום לב אל אומרו היעמדו כי אין עמידה צודקת בדברים. אך הוא כי אמרו אם נאמר למלך שעבר מצותו אולי יענשהו בהורידו מגדולתו שהוא יושב בשער המלך ולא ימיתנו, על כן ויגידו להמן שלא ימיש מלהמיתו או בידו או על ידי המלך, והטעם הוא לראות היעמדו לו להצילו הדברים שאמר להם אשר הוא יהודי, אם אומר אשר הוא יהודי ומערה למות נפשו על כך, אם יעמוד לו הזכות ההוא:  

או יאמר כי הגיד וכו' כי אמרו אם נגיד למלך לא יהרגנו רק על שעבר מצותו ולא על כבוד המן, על כן ויגידו להמן לראות היעמדו כו' כי הגיד להם אשר הוא יהודי ומחשב לעון השתחוואת יהודי להמן, וכדי בזיון וקצף וקיא קלון על כבודו, באופן תעלה חמתו באפו והוא ימיתנו על דבר כבוד שמו:

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ה) "וירא המן כי אין מרדכי כרע ומשתחוה וכו'". הורה כי יותר יתפעל האדם על ידי ראות עיניו מעל פי מגידי אמת, כי הלא על כל אשר ספרו לו לא כעס עד ראה בעיניו, ואז וימלא המן חימה, וזהו וירא המן וכו' וימלא המן חימה, מה שאין כן לשמע אוזן. גם הורה גודל גאותו כי עבדי המלך לא עלתה חמתם רק על בלתי עשותו אפילו אחת משני הדברים כריעה והשתחויה, וזהו לא יכרע ולא ישתחוה, אך הוא לא היה מתרצה כי אם בשתיהם יחד, ועל העדר שתיהן יחד היה הכעס, וזהו וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו ולא אמר [ואין] משתחוה לו כי מאנה הנחם נפשו בהבצר אחת מהנה, ועל כן וימלא המן:   עוד יתכן במה שאמרו רבותינו ז"ל (אסתר רבה ו ב) שנתן עבודה זרה בכליו, ובזה יאמר כי כל עבדי המלך היו כורעים ומשתחוים לא על העבודה זרה שבבגדו שעבודה זרה המה, כי אם להמן, בשביל עצמו, כי כן צוה בשבילו המלך גם בלי העבודה זרה, אך מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה סתם אף אם יסיר העבודה זרה, וזהו אומרו לשון עתיד, על כן אמרו לו מדוע אתה עובר וכו' וטענתו לפנים היתה אשר הוא יהודי ויהרג ואל ישתחוה לעבודה זרה, על כן לא הלשינוהו למלך, כי יאמר לא צוה על העבודה זרה ישתחוה אשר הוא יהודי, על כן סירבו יום יום ויגידו להמן יעשה לראות היעמדו דברי מרדכי שהגיד להם אשר הוא יהודי כלומר שעל העבודה זרה האסורה ליהודים הוא, ויראה הוא אם יעמדו דבריו, שיסיר העבודה זרה מבגדו יראה אם אז יכרע וישתחוה כדבריו, וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו לבדו כי עשה כן שהסיר מבגדו אז וימלא המן חימה:  

והנה ראוי לשים לב מה נשתנה פסוק זה מאשר לפנים (לקמן ה ט), כי שם נאמר וימלא המן על מרדכי חימה ופה לא הזכיר שמו, ויתכן כי הפסוק שאחריו הוא נותן טעם לומר מה שאמרתי סתם ולא אמרתי על מרדכי, הוא כי ויבז בעיניו לשלוח יד וכו' ושפך חמתו על כל היהודים, אך באומרו לפנים על מרדכי הוא כי שם היה אחר שהיו כל ישראל להשמיד להרוג וכו' לחדש שנים עשר הוא חדש אדר, ומה שנתמלא חמה עתה לא היה רק על מרדכי לבדו לכלותו מהר ולבלתי האריך לו עד יום מועד:

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ו) ויבז וכו'. יאמר בשום לב אל אומרו כי הגידו לו את עם מרדכי, כי הלא מרדכי היהודי היה שמו נקרא, כמאמר המלך להמן ועשה כן למרדכי היהודי, ומה הוצרך להגיד לו. ומה גם כי לא נאמר כי אמרו לו, כי אם הגידו שהוא הגדה וספור באורך להודיע פרטי עמו. ועוד אומרו עם מרדכי פעמיים בכתוב אחד. אך יאמר כי בהדרגה עלה במעלות הרשע, ראשונה ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו שלא יהיה לבדו, אך גם לא חשב על כל היהודים לגמרי, והוא כי הגידו לו את פרטות עם מרדכי שהוא שבט בנימין, וזהו ויגידו שספרו לו את זרעו, ועל ידי כן זכר את שאול אבי אביו שהשמיד את עמלק, כי נודע לו כמאמר זרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו (לקמן ו יג), כאשר יבא בסיעתא דשמיא שאמרה אם מזרע אשר החילות לנפול לפניו שהוא מזרע שאול לא תוכל לו, באופן כי הוגד לו שהוא ימיני, ועל כן אמר בלבו כי לא תהיה תפארתו להרוג אחד מזרע אשר השמיד את כל עמלק, על כן לא היה חפץ להמית את מרדכי לבדו כי הגידו לו את עם פרטי של מרדכי, כלומר כי על כן היה בלבו על כל שבט בנימין. אך אחר כך חזר ועלה מדרגה אחרת ויבקש להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש. ושמא תאמר שאר שבטים מה חטאו לו לזה חזר ואמר עם מרדכי, כלומר כי הלא יחד כולם עם מרדכי יקראו בצד מה, ולכן בקש לעקור כל אשר נקרא בשמו:   או יהיה נתינת טעם למה היה נבזה בעיניו נמאס מרדכי והוא יושב במעלה בשער המלך, הלא הוא כי הגידו לו את עם מרדכי המיוחד לו שהוא איש ימיני מהקטן שבשבטים ואינו כבודו יחשיבנו לריב עמו, על כן ויבקש המן כו' ולשלא יאמר הלא גם עתה אינו מתקן על כבודו, כי יאמרו כי היה חשוב לאויב לו ומה שהרג את כל היהודים הוא חמס שעשה, על כן אמר עם מרדכי כי כלם עמו והוא המלך עליהם, ואדרבה יאמרו כי גדול מרדכי כי מושל על עם רב היה, כי על כן שולח בהם יד ויהיה לו כבוד כי שרה אל גדול ויוכל:  

או יאמר בשום לב אל אומרו ויבקש המן, כי הזכרת שמו הוא מיותר כי עליו ידבר, ומהראוי יאמר ויבקש להשמיד. וגם אומרו להשמיד בלבד ולא כגזרתו להשמיד להרוג וכו'. אך הוא כי מפני הכבוד שלא יאמרו כי קטן מרדכי להחשיבו לאויב לו על כן ויבז כו' כי הגידו לו את עם מרדכי ועל כלם בקש לשלוח יד. ושמא תאמר למה שם פניו נגד ישראל ולא זכר את פרעה וכל הקמים עליהם כי כל אוכליו יאשמו, על כן אמר כי זה כחו כי הלא כבר ויבקש המן להשמיד וכו' והוא על ידי מה שהחטיאם בסעודת אחשורוש שמאז הכין להשמידם אחר כך בגזרתו שימקו בעונם. ושמא תאמר אם כן איפה של שושן יהרגו ושל כל העולם אל יהרגו כי לא חטאו ואיך ישמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש, לזה אמר עם מרדכי כי כולם עם אחד ערבים זה לזה. ועל כן לא נאמר רק להשמיד כי בזמן הסעודה לא היה כי אם להשמיד בלבבו:

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ז) בחדש הראשון הוא חדש ניסן בשנת שתים עשרה וכו'. הנה אומרו הוא חדש ניסן הוא מיותר, כי מי לא ידע כי חדש הראשון הוא חדש ניסן. וכן אומרו הוא הגורל, כי על כן הוצרכו רבותינו ז"ל (אסתר רבה ז יא) לומר כי הגורל חוזר אל המן. וכן באומרו הוא חדש אדר הוא מיותר. והנה על פסוק החדש הזה לכם ראש חדשים בביאורנו אל ספר התורה בסיעתא דשמיא כתבנו, שאמר הוא יתברך החדש הזה לכם ראש חדשים כי תמיד ייטב לכם בו, והוא מאמרם ז"ל (תענית כט ב, בשינוי לשון) מאן דאית ליה תיגרא בהדי גוי דליתבעיה ביה. וכן אמרו שעל כן נקרא ניסן על שם הנסים וכו', ואל יעלה על רוחכם שאומרו ראש חדשים הוא שתתחילו בו למנות חדשי השנה, כי זה כבר ראשון הוא לכם לחדשי השנה, ומה גם למאמר פרקי דרבי אליעזר (פרק ח) שמאברהם והלאה היו מעברים השנים כסדר שאנו מונים, ולכן אשר אמרתי ראש חדשים הוא שיהיה לראש להטיב לכם בו תמיד. ונבא אל אשר אנו בו, אמר ראה נא טפשות המן הרע הזה באיזה חדש זדון לבו השיאו להיות דורש רעה על עם ה', בחדש הראשון, ולא ידע כי הוא חדש ניסן, כלומר הוא בהויתו מוכן ליעשות בו נסים כשמו ולהנקם בו מהקמים על ישראל וכמאמרם ז"ל דמאן דאית ליה תיגרא בהדי גוי נצח, ולכן הוא הגורל לומר כי הנה המן היה מפיל פור על הימים ועל החדשים לראות איזה יכשר להפיל את ישראל בו שיפלו לפניו ישראל, ולפי האמת הוא כלומר ניסן הנזכר הוא הגורל ולא לפני ישראל שיפלו בו כי אם לפני המן כי הוא מוכן לפניו להפילו, וכן היה כי לא עברו לו ארבעה ימים שלמים שנתלה בניסן עצמו, כי בששה עשר יום נקראו סופרי המלך וכו' ואחר כך שלשת הצומות שבכללם יום ראשון של פסח ולמחרתו נתלה, והוא הלך חשכים להפיל גורל מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר ויהי גורלו ניסן, אשר יצלב בו, סמוך לו, שלא יצא מחדש ניסן. והנה אמרו רבותינו ז"ל (מגילה יג ב) שבחר בחדש אדר על דבר כי בו נסתלק משה רבינו ע"ה, ואין ספק כי המגיד לו יום שהיה זה יום מותו גם הוא יגיד לו כי גם היה יום הולדו, כי הצדיקים שנותיהם מלאים במספר ימים כמה דאת אמר את מספר ימיך אמלא (שמות כג כו), ולכן יום המות הוא יום הולדם, אך העולה על רוחו רוח עועים כי השפע אשר קנה החדש ההוא בהולד בו נתבטל בסילוקו, ולא ידע כי הוא קיים לעד והחדש ההוא תמיד בהויית קנינו, וזהו אומרו הוא חדש אדר כלומר הוא בהוייתו ולא נסתלק השפע בסילוקו. עוד אפשר לומר הוא הגורל לפני המן כלומר לפני המן היה עולה לו הגורל, אך לא לפניו יתברך כי לא היה מה' כל משפטו כי לא עזב ולא יעזוב:

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ח) "ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפוזר וכו'". הנה היה אפשר ימאן המלך לשמוע בקולו לחמש סבות:

  1. על דבר כי אולי זולת העם אשר יבקש לאבד יהיו בעזרו יתר עמים אשר התחתנו בהם או קרובים אליהם.
  2. פן העם ההוא בעצמו יתקוממו לעמוד על נפשם ויפילו חללים רבים מעם מדינות המלך, וגם שינצחוהו בסוף, למלך אין שוה בנזק המלך, שיפלו מעמו פגרים מתים רבים טרם יאבדום.
  3. פן תעשה קרחת במלכותו.
  4. פן יאשם המלך בעיני כל העמים באבדו עם אחד על לא חמס בכפיהם וכל עם יחרד פן יקרה לו כאלה.
  5. על דבר אבדן המס שמפסיד המלך.

על כן הקדים ואמר ישנו עם אחד וכו', לומר על הסיבה הראשונה אין פחד שאר עמים הקרובים אליהם או שהתחתנו בהם יתקוממו בשבילם, כי עם אחד הוא, כלומר בלתי מעורב עם עמים זולתו, וזהו אומרו ישנו כלומר גם כי שבעים אומות שהיו בעולם כלם נתערבו באופן שלא נותרו נקראים בשם אומות נפרדים רק מעט מזער, ונתערבו בהם האחרים, ונבטלו בתוכן, ואין אומה ולשון שנוכל לומר זו בלתי מעורבת עם אחרת, העם הזה לא כן הוא, כי גם שבזולתן אין עם יקרא אחד בלתי מעורב עם זולתן, ישנו עם אחד יוצא מכללם שיוכל ליקרא אחד שאין עם זולתו מעורב בו, לזה אמר ישנו לומר לא יעלה על רוחך שאין עם יקרא אחד בלתי מעורב, כי ישנו במציאות, באופן שמורא לא יעלה על ראשינו מיתר עמים שהתחתנו בם. וגם על הסיבה השנית בל יתקוממו לעמוד על נפשם ויפלו בנופלים רבים מעמי המלך, גם כי תעשה הכוונה אין פחד, כי הלא הוא מפוזר בכל המדינות זעיר שם זעיר שם, ואין באחת המדינות רבים יחד יתנו לב להתאמץ על מבקשי רעתם. ושמא תאמר אולי יתקבצו מכל המדינות אל עיר אחת ושם יתקוממו, גם לא נירא מזה, כי הלא הוא מפורד בעלי פירוד בלתי מתקשרים זה עם זה. ואל נא תאמר אולי מפחד רעה בנפול עליהם אימת מות יקנו התקשרות ויתקבצו לעמוד על נפשם, גם זה אינו כי אינן קרובים אלו לאלו, כי הם בכל העמים מעט בכל עם ועם, באופן שעל ידי תכונותם אלה לא במהרה ינתקו ממקומם להתקבץ יחד כלם. וגם לא תירא מעשות קרחת במלכותך כי הם בכל מדינות מלכותך ואין מדינה מהם, כמאמר רבותינו ז"ל בזה (מגילה יג ב). ועל הרביעית פן יאשם המלך בעיני העמים בהמית עם רב בלתי בני תמותה כי למה יומתו מה עשו, ראה גם ראה כי דתיהם שונות מכל עם וכו'. והוא, כי אם תמצא אומה בלתי מתנהגת בדתי המלך המושל עליהם, אם יהיה שדת האומה ההיא וחקיה נאותים ומתקרבים אל השכל, לא תאשם על היותה בוחרת בדתה ותגעל בדתי המלך אדוניה, אמנם אם דתם זרה ומשונה מכל הדתות, אז יאשמו על בלתי עשותם דתי המלך, וזה דבר המן באומרו ודתיהם שונות וכו' ואת דתי המלך וכו' לומר הלא דתיהם שונות וזרות מכל עם בלתי מתקרבים אל השכל, ואף על פי כן ואת דתי המלך אינם עושים, ועל כן לא יאשם המלך בקרב העמים על עשותו כלה בעם כזה. וכל שכן שלא יכמרו רחמי העמים לבלתי אבדם או לבקש עליהם, כי הנה דתיהם שונות מכל עם, ואין שנאה כשנאת הדת, ובהיות איבודם על זה, גם הם ישנאום, כי כל העמים אף שילכו איש בשם אלהיו, יתקרבו בפת בגם ויין משתיהם ומאכל שולחנם, מה שאין כן ישראל, כי על כן הם שנואי העמים. ועל החמישית אמר אל תשית לבך על דבר המס אשר יחסר למלך באבודם, כי הלא למלך אין שוה להניחם, כי אין לו תועלת בהשארתם, כי לעומת המס יש הפסד מהם, כי דרכם למרוד ולהזיק מלכים כאשר כתבו אל אחשורוש עצמו מארץ ישראל לשיבטל עבודת בית המקדש, והיה על ידי המן כמו שאמרו ז"ל (אגדת אסתר ה ט) והמתרגם ז"ל (ג א):

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ט) "אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים וכו'". אף כי להשמיד בלבבו לא הוציא מפיו כי אם לאבדם, כיחש פן ימאן המלך, על כן בחר לשון ערומים לשון היולי, יכתב לאבדם שאפשר להתפרש לשלול שלל ולבוז בז בחיי חייתם, או לאבדם מן העולם, ותפס לשון זה עד ישקיף וירא מה בלבו של מלך והעולה על רוחו, כי גם אם יבין המלך על איבוד ממון הוא ימתיק הדבר באגרותיו על איבוד נפשות, או הוא ישתדל בכל עז קו לקו צו לצו עד ישוב ויודה על כוונתו. ובזה צדק מענה לשון המלך באומרו (פסוק יא) והעם לעשות בו כטוב בעיניך, כלומר ראיתי דבריך מסותרים סובלים שתי הבנות בהסתפקך בכונתי, אך הנני מרשה אותך לעשות בו כטוב בעיניך לפי איזה פירוש ישר בעיניך, ובראות שנשאר הדבר אל הנוסח שיברר לו ויצוה לכתוב, אזי פירש ואמר להשמיד וכו', וזהו שתלה הכתוב הדבר על צווי המן באומרו (פסוק יב) ויכתב ככל אשר צוה המן:  

ואמר אשקול על ידי עושי המלאכה יראה מהגמרא (ילקוט שמעוני רמז תתרנד) שהם העושים מלאכת מטבעות זהב וכסף, ותהיה כוונת הכתוב באשר נשים לב אל אומרו להביא וכו' כי למה זה יפרש מה יעשה מהכסף, היועץ למלך נתנוהו, יאמר שיתנם למלך והוא יעשה חפצו מהם. אך אחשוב כי הנה יש מטבעות המיוחדות להנתן במשמר בית גנזי המלך, והם הגדולים וטובים מהכסף הטהור, ולמטה מהם הם הנתנים להוצאה, ואמר כי הלא יתן עשרת אלפים ככר כסף על ידי עושי המלאכה לטבוע מטבעות הראויות להביא אל גנזי המלך, כי יהיה הכסף טוב מאד ראוי לכך:

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

(י - יא) "ויסר המלך את טבעתו וכו' ויאמר המלך להמן וכו'". הנה אין למוכר לתת חפץ לקונה רק הלוקח הוא הנותן. והוצרכו רבותינו ז"ל (מגילה יד א) לומר כי עשה כן להורות גודל חפצו לאבד את ישראל ח"ו, כמשל בעל התל ובעל החריץ. ועוד כי ראשונה ראוי ישיב המלך על דבריו ויאמר הכסף נתון לך וכו' ואחר התפשרם יתן לו את הטבעת. ועוד כי הנה מהנראה לא נתקיים המכר כי המן בקש לקנות והמלך נתן לו בחנם, ואם כן איך תאמר אסתר המלכה כי נמכרנו וכו' (לקמן ז ד) ולא היה כן רק מתנה. ועוד איך יאמר נתון לך כאילו נותן דבר משלו, ומהראוי יאמר לא אקח ממך והעם לעשות בו וכו', או יהי לך אשר לך והעם וכו'. ועוד כי יש מרבותינו ז"ל (אסתר רבה ז כה) אמרו כי נמכרנו על עון מכירת יוסף, ואין נראה כן כי אם שנתבטלה המכירה. אמנם אומר כי המקח וממכר נעשה בקנין גמור על פי דין התורה, וזהו כי הן כסף אשר אמר המן לשקול על ידי עושי המלאכה לא כסף טבוע היה כי אם חתיכות וגרוטאות, כמו שאמרו ז"ל בגמרא (ילקוט שמעוני רמז תתרנד) שהיה נותן לעושי מלאכת המטבעות, וידוע כי גרוטאות של כסף נקנין בקנין סודר, על כן לקיים המכר שלף המלך טבעתו מעל ידו שהוא מנא דכשר למקניא ביה, ונתן להמן לקנות הכסף שלא היו מטבעות הבלתי נקנים, כי אם כסף [שאינו] טבוע, וכאשר נקנה הכסף זכה המן בחליפיו, ואחר הגמר המכר על ידי כן, אמר המלך להמן, הרי כי לי הכסף כי קניתיו, ועתה אני נותנו לך במתנה שתזכה בו על ידי רשותך, וזהו הכסף נתון לך והעם לעשות בו וכו'. ובזה צדקה אסתר המלכה באומרה כי נמכרנו, וצדקו יחדיו כל הערות שהערנו. ואת כל הדבר הזה עשה המלך למכור ולתת מתנה, ולא אמר לו מתחלה קחם לך בלא כסף ובלא מחיר למען הראות את כח מתנת ידו כי לו אמר מתחלה נתונים נתונים המה לך בלא כסף יעלה על רוחו של המן שהיה המלך כנותן שדהו מפני רעתה, וכעצב נבזה נפוץ היו ישראל בעיניו, ואדרבה על המלך להחזיק לו טובה שהעבירם מכנגד פניו, על כן מה עשה קנה הכסף להורות לפניו כי שוה כסף אשר נדר לו המה, ואחר כך יהיה בעיני המן כאילו נתן לו המלך משלו מתנה עשרת אלפים ככר כסף, באומרו הכסף נתון לך. או לרבותינו ז"ל (עי' תוס' מגילה טז א ד"ה ודחי) שאמרו שכיוונו לבטל כופר נפשות ישראל שנתנו במדבר ונתן כנגדם המספר ההוא, יהיה, שרצו על כן לגמור הדבר והקניה בפועל:

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

(י - יא) "ויסר המלך את טבעתו וכו' ויאמר המלך להמן וכו'". הנה אין למוכר לתת חפץ לקונה רק הלוקח הוא הנותן. והוצרכו רבותינו ז"ל (מגילה יד א) לומר כי עשה כן להורות גודל חפצו לאבד את ישראל ח"ו, כמשל בעל התל ובעל החריץ. ועוד כי ראשונה ראוי ישיב המלך על דבריו ויאמר הכסף נתון לך וכו' ואחר התפשרם יתן לו את הטבעת. ועוד כי הנה מהנראה לא נתקיים המכר כי המן בקש לקנות והמלך נתן לו בחנם, ואם כן איך תאמר אסתר המלכה כי נמכרנו וכו' (לקמן ז ד) ולא היה כן רק מתנה. ועוד איך יאמר נתון לך כאילו נותן דבר משלו, ומהראוי יאמר לא אקח ממך והעם לעשות בו וכו', או יהי לך אשר לך והעם וכו'. ועוד כי יש מרבותינו ז"ל (אסתר רבה ז כה) אמרו כי נמכרנו על עון מכירת יוסף, ואין נראה כן כי אם שנתבטלה המכירה. אמנם אומר כי המקח וממכר נעשה בקנין גמור על פי דין התורה, וזהו כי הן כסף אשר אמר המן לשקול על ידי עושי המלאכה לא כסף טבוע היה כי אם חתיכות וגרוטאות, כמו שאמרו ז"ל בגמרא (ילקוט שמעוני רמז תתרנד) שהיה נותן לעושי מלאכת המטבעות, וידוע כי גרוטאות של כסף נקנין בקנין סודר, על כן לקיים המכר שלף המלך טבעתו מעל ידו שהוא מנא דכשר למקניא ביה, ונתן להמן לקנות הכסף שלא היו מטבעות הבלתי נקנים, כי אם כסף [שאינו] טבוע, וכאשר נקנה הכסף זכה המן בחליפיו, ואחר הגמר המכר על ידי כן, אמר המלך להמן, הרי כי לי הכסף כי קניתיו, ועתה אני נותנו לך במתנה שתזכה בו על ידי רשותך, וזהו הכסף נתון לך והעם לעשות בו וכו'. ובזה צדקה אסתר המלכה באומרה כי נמכרנו, וצדקו יחדיו כל הערות שהערנו. ואת כל הדבר הזה עשה המלך למכור ולתת מתנה, ולא אמר לו מתחלה קחם לך בלא כסף ובלא מחיר למען הראות את כח מתנת ידו כי לו אמר מתחלה נתונים נתונים המה לך בלא כסף יעלה על רוחו של המן שהיה המלך כנותן שדהו מפני רעתה, וכעצב נבזה נפוץ היו ישראל בעיניו, ואדרבה על המלך להחזיק לו טובה שהעבירם מכנגד פניו, על כן מה עשה קנה הכסף להורות לפניו כי שוה כסף אשר נדר לו המה, ואחר כך יהיה בעיני המן כאילו נתן לו המלך משלו מתנה עשרת אלפים ככר כסף, באומרו הכסף נתון לך. או לרבותינו ז"ל (עי' תוס' מגילה טז א ד"ה ודחי) שאמרו שכיוונו לבטל כופר נפשות ישראל שנתנו במדבר ונתן כנגדם המספר ההוא, יהיה, שרצו על כן לגמור הדבר והקניה בפועל:

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יב) "ויקראו ספרי המלך בחדש הראשון בשלשה עשר וכו'". הקריאה לא ייחסה אל המן רק נאמרה להמלאכים כי בין המלך והמן הנחיצות, אמנם נוסח הכתיבה היה ככל אשר צוה המן להשמיד וכו'. וגם כאשר קרא על ישראל מועד בשלשה עשר לחדש שנים עשר. והנה אמרו רבותינו ז"ל (מגילה יג ב) שבחר באדר על כי בו נסתלק משה רבינו ע"ה, וראוי לתת טוב טעם אל אשר האריך המועד, כי הלא בז' אדר מת משה ולמה העביר המועד עד שלשה עשר לחדש. אך אין ספק כי בחכמה עשה הדבר ההוא כי תוך שבעת ימי אבל הצדיק נהנה העולם הזה מזכותו למה שעוד נפשו בלתי נפשטה ונפרדת מהעולם הזה, כאשר מצינו שבעת ימי מתושלח עיכב הוא יתברך המבול מפני כבודו, כמאמרם ז"ל (סנהדרין קח ב) על ויהי לשבעת הימים והמבול היה וכו' (בראשית ז י), ולא עוד אלא שהאיר הקב"ה העולם כל שבעת ימי אבלו באור הרוחני שנברא ביום ראשון לששת ימי בראשית אשר גנז לצדיקים לעתיד לבא, כמאמר חכמינו ז"ל (בראשית רבה ג ו) על ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים כאור שבעת ימי מתושלח. עוד הורונו רבותינו ז"ל (מועד קטן יז ב) על שבעת ימי אבילות שיום האחרון מקצתו ככולו, ושהוא כי על ידי מקצתו מתחלת היום יופשט הצדיק ויפרד משייכות העולם הזה. ועל כן התנכל המן הרשע לבלתי עשות הרעה אשר חשב על היהודים כי אם בתום שבעת ימי בכי אבל משה, בל יגן זכותו לישראל בהם, כי הנה הוא נסתלק ביום הז' לאדר ויום הסילוק הוא מחשבון הז' נמצאו נשלמים בשלשה עשר, ולהיות מקצת היום ככולו, לא האריך עד ארבעה עשר כי כל ישעו וכל חפץ לקצר כל האפשר, ובמצאו מקום בשלשה עשר, לא ראה להאריך. וגם הקרא הסופרים בשלשה עשר לניסן ולא קודם, אפשר כיוון יעברו שנים עשר ימי חנוכת הנשיאים בל יגן זכותם:

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יג - יד) "ונשלוח ספרים ביד וכו' פתשגן הכתב להנתן דת וכו'". הנה בענין כתובים אלו ראוי לשים לב מה צורך פתשגן כתב, והיה די באומרו אל כל עם ומדינה, וכן בכתבי ההתהפכות אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם נאמר פתשגן הכתב. ועוד כי ענין פתשגן יראה העתק הכתב, אך לא כן היה בזה כי אין בפתשגן הכתב כדברים המרים המאררים האלה שבפסוק הקודם אליו, שהוא להשמיד וכו', רק להיות עתידים ליום הזה. ועוד שאומר להיות עתידים ליום הזה, הנה הם דברים סתומים וחתומים שלא הוזכר מה יעשו ביום מועד. ועוד אומרו גלוי לכל העמים, מי לא ידע בכל אלה כי בהנתן דת והעביר כרוז בכל עם ומדינה הוא גלוי לכל העמים. ועוד כי אמרו ז"ל במדרש שקרה להמן כאשר קרה לאיש הולך בדרכים ומדברות, ובהיותו עיף ויגע אמר מי יתן והיה לי חמור אחד, ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה אחד מהשרים בא בסוסיו ורכבו ואתונות וגמלים, והנה אתו עיר בן אתונו בן יומו קטן מהכיל טורח הדרך, ויאמר השר אל האיש העיף ההוא, קח נא את בן האתון, כי קטון הוא ושאהו בחיקך, אז אמר הן אמת כי חמור שאלתי אך שישאני לא שאשאהו. ואמרו ז"ל כי כן קרה להמן כי הוא כתב להיות עתידים ליום הזה, אך לא אמר למה, והוא חשב להרוג, ויהפך והיה ליהרג. וכן אמרו רבותינו ז"ל (אסתר רבה ז כד, בשינוי לשון) גם כן כשבאה צרה לישראל היא באה סתומה כזה שאמרו להיות עתידים ולא פירשו, אך בבא הטובה באה מפורשת שנאמר להיות היהודים עתידים וכו', והנה דבריהם אלה כמו זר נחשבו, כי הנה המלך והמן ברור מללו להשמיד להרוג וכו' ואיך היה הדבר סתום:   אך לזה נשים לב אל מאמר המלך אל מרדכי ואסתר בהתהפך אשר ישלטו היהודים וכו' כי אמר הנה בית המן נתתי לאסתר וכו' ואתם כתבו על היהודים וכו' כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם וכו' (לקמן ח ז - ח). כי הנה ראוי להעיר איך מתקשר אומרו ואתם כתבו על היהודים וכו' עם אומרו הנה בית המן נתתי לאסתר, ומה גם שאמר בוא"ו ואתם כנמשך מהקודם. שנית ורבה היא אצל כל אדם, והוא, כי הנה המלך נותן טעם לפגם באומרו כתבו וכו', כי הנה אם כן איפה כי כתב אשר נכתב וכו' אין להשיב, ומה יועילו מרדכי ואסתר בתקנתם, הלא ספרי האף והחימה אשר שלח המן להשמיד וכו' נכתבו בשם המלך ונחתום בטבעת המלך ואין להשיב, ומה יתרון אשר יהפכו עתה:   אמנם בשום שכל והבין בפשטי המקראות נמצא כי שני מיני כתבים היו משגרים אל כל מדינה ומדינה. אחד, אל אחשדרפני המלך והפחות ושרי עם ועם. שנית, בנוסח משונה מזה להכריז ולהעביר קול בפרסום ובגלוי לכל אחד מהמקומות לפני ההמון. כי על פי חכמתו בגורלותיו ראה והנה אין הכנה מוצאת להצר לישראל כי אם ביום שלשה עשר לאדר, על כן אמר בלבו אם נעביר קול בכל המלכות ונודיע בגלוי חפצנו שהוא להשמיד להרוג וכו', לא יעצרו כח המון העם קלי ההתבוננות והדת ליחל עד אשר יבואו ימי רעת המן עד שלשה עשר באדר להמתין אחד עשר חדש, מה גם כי כל עם אומה ולשון חפצי רעת ישראל המה ויגילו בחלקם שלל, כי הצד השוה שבהם שכל גויי הארץ שונאי נפש ישראל המה, ומי יעצור כח ליחל אחד עשר חדשים ימים, ואם כה יעשו יעזרו לישראל זכות המתייחס אל הימים אשר הם זולת היום אשר בחר בו ותבטל כוונתו, או לבל יערימו סוד ישראל להתאסף יחד שבטי ישראל לעמוד על נפשם בעוד אחד עשר חדש ויפילו חללים רבים ביום מועד מהקמים עליהם, על כן התנכל לשלוח ספרים בהצנע ביחוד אל האחשדרפנים והפחות ושרי העמים, מספרים ומגידים בשפה ברורה כל המכוון להשמיד וכו', אך כל זה לא להגלות להמון קריה היה, רק להם לבדם יהיה כמוס עמם עד מלאת הימים אשר קצב:   אך מה שהיה מעביר קול ומכריז בפירוש ובגלוי לעיני כל ההמון היה העתק אחר סתום מזה והוא להיות עתידים ליום הזה, ולא פירשו להם על מה יתעתדו ונשאר הדבר מסור אל השרים הגדולים יודיעום ביום מועד, על מה זה נועדו שהוא להשמיד כו'. ובזה לא ישלחו הרשעים בעולתה ידיהם עד תום הזמן ויבא המכוון אל הפועל. וזהו אומרו ויכתב אל אחשדרפני המלך ואל הפחות אשר על מדינה ומדינה ואל שרי עם ועם ונשלוח ספרים וכו' להשמיד להרוג וכו', אך זה היה לשרים הנזכרים כתב מפורש, אמנם פתשגן הכתב אשר היה להכריז והנתן דת בפרסום גלוי לכל העמים שהוא המיוחד להיות גלוי לכלם בשוקים וברחובות, היה בלתי מפורש הדבר, רק שהיו מכריזים ואומרים להיות כל העמים עתידים ליום ההוא, אך בשושן שהיה מקום שבת המלך ושם לא היה פחד שישלחו יד טרם הגעת מועד או שיתקוממו היהודים, שם הכריז בפירוש להשמידם, וזהו אומרו לפנים (לקמן ד ח) ואת פתשגן כתב הדת אשר ניתן בשושן להשמידם נתן לו להראות את אסתר וכו', כי אף שהמפורסם בשאר מדינות לא היה כן, הראה לה אשר ניתן בשושן, שילמד סתום מן המפורש, ועל כן היתה העיר שושן נבוכה. וצדקו בזה דברי רבותינו ז"ל (אסתר רבה ז כה) שהיו בני שושן מצירים מאד את ישראל ואומרים להם מחר נחנוק אתכם ונשלול שללכם וכו', מה שלא היו אומרים כן בזולת שושן, ואין זה אלא שלא הוכרז מפורש, וזה הוראה כי בשאר מדינות המלך מה היו עושים אם המלך היה מפרש להם הדבר מאז אל ההמון:   על כן בהתהפך הדבר אשר ישלטו וכו' הוצרך גם כן שני מיני כתבים כאשר יבא בס"ד, כאשר נבאר דברי המלך אל מרדכי ואסתר וענין הכתבים באומרו ויאמר המלך אחשורוש לאסתר וכו' הנה בית המן נתתי וכו' ואתם כתבו כו', והוא כי המלך ראה שתי רעות נגד פני ישראל אחד כי בשושן ניתן דת להשמידם ומי יאמר להורגים מה תעשו כי אין להשיב כי הדת ניתנה בשושן. שנית כי כתב אשר נכתב בשם המלך וכו' אין להשיב ואגרות ההשמד נכתבו בשם המלך ונחתום בטבעת המלך, ואם כן אין מקום לסתור בנין אגרות ראשונות. על כן אמר המלך אליהם הנה האחד כבר נתקנה כי מבני שושן אל תפחדו ואל תיראו גם כי ניתן דת בשושן, כי הלא לא ירים איש את ידו כי הנה בית המן נתתי לאסתר ואותו תלו וכו' על אשר שלח ידו ביהודים, ואם כן מי זה האיש יערב אל לבו לשלוח יד ביהודים. אמנם על השנית לא אדע לרפא לכם לכן אתם כתבו כטוב בעיניכם, ואולי בחכמתכם תמציאו המצאה טובה כי אני לא אדע מה אעשה, כי הנה כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום וכו' אין להשיב, כלומר ואם כן איככה אוכל להפך אגרות הרעה כי הלא נכתבו בשם המלך ונחתם בחותמו, אך אתם דעו מה תעשו בחכמתכם:   או יאמר אני עשיתי את שלי בשושן כי הנה בית המן נתתי וכו', אך על דבר שאר המדינות לא אוכל לגזור על האחשדרפנים והפחות ושרי המדינות להפך הדבר, אמנם מה שתעשו הוא שתכתבו על היהודים כלומר לצוות עליהם שיעמדו על נפשם וכיוצא, וזהו כתבו על היהודים, כי לכתוב אל השרים להפך הגזירה אי אפשר, כי כתב אשר נכתב בשם כו' אין להשיב, באופן שאין תקנה להפך הקודם, ואז נועצו יחדיו מרדכי ואסתר לתקן הדבר בדרך ישרה באופן שלא יהפכו אגרות ראשונות, והוא כי אמרו הנה אל האחשדרפנים והפחות ושרי המדינות אשר היה בכתבם מפורש להשמיד וכו' אי אפשר להפך, אך עשו בחכמה וכתבו להם אשר נתן המלך ליהודים להקהל ולעמוד על נפשם נגד הקמים עליהם על פי הכתב הראשון, באופן שהקודם קיים אלא שנותן יד עתה ליהודים להתקומם נגדם, ובזה כל אחד יבין כי שב אפו מהם, וזהו ויכתב ככל אשר צוה מרדכי אל היהודים ואל האחשדרפנים והפחות ושרי המדינות וכו' אשר נתן המלך ליהודים להקהל ולעמוד על נפשם וכו'. אמנם בפתשגן כתב הדת להעביר קול מפורסם וגלוי לכל העמים מצאו און להם, כי יאמרו בזה נוכל להפך בעצם שלא יורגש כי לא פירש בדת שניתן מתחלה רק להיות עתידים להיום הזה, עתה יהפכו ויכריזו כי פירוש הדבר אשר יהיו עתידים ליום הזה הוא להנקם מאויביהם, וזהו פתשגן הכתב להנתן דת שיהיה גלוי ומפורסם לכל העמים הוא ולהיות היהודים עתידים וכו', כי לא לבד הכריזו שיקהלו היהודים לעמוד על נפשם נגד הקמים עליהם כאשר בכתב השרים, כי אם גם ולהיות מעצמם היהודים עתידים ליום ההוא להנקם מאויביהם, אף אם לא יתקוממו נגדם, ולא ירגישו המון העמים ההתהפכות, כי עד כה לא ידעו רק שיתעתדו ליום ההוא ולא נודע להם למה (ולמה) [ועל מה], ועתה הנה בפירוש בעיניהם כי המכוון היה להנקם היהודים מאויביהם. ובזה הטיבו אשר דברו רבותינו ז"ל (אסתר רבה ז כד) באמרם כי מתחלה בפתגם מעשה הרעה היה הדבר סתום להיות עתידים בלתי מפורש, כי כן היה אצל ההמון, ובהתהפכות נתפרש היטב, וזהו אומרו באגרות ראשונות ואחרונות דבר המלך ודתו, דבר המלך על הכתבים המשתלחים לשרים, ודתו על הכרוז להיות עתידים וכו'. והענין נכון מאוד בעצמו, וגם כל המקראות ומאמרם ז"ל על מכונותם איש על מקומו יבא בשלום, והוא דרך אמת:  

ואחשוב בכוונת שפטיו הרעים האלה כי להשמיד זה כלוי בנים, כמאמרם ז"ל (רש"י דברים ט כ) על פסוק ובאהרן וכו' להשמידו. ולהרוג הוא אחר כך את הגדולים אבותם שהיא מיתת אכזריות שאבות יאכלו בוסר בראותם ברעות צאצאיהם לעיניהם תחלה וראש, ואחר כך יהרגם הם. ואחר כך לאבדם בל יקברו. ואחר כך טף ונשים הוא העוללים ויונקים על חיק אמותם, אחר כך הנשים בעצמם. ופירש מה שאמר להשמיד להרוג הוא מנער ועד זקן כי מן הנערים יתחילו. ועל אבותם אמר עד זקן. ואחר כך על דרך זה הטף. ואחר כך הנשים. וזה ביום אחד כי אין הפור עוזר לו כי אם ביום ההוא. והיה הצווי ושללם לבוז אחר אומרו להרוג כו' עם היות שאין הביזה מעלה ומורדת אל המתים שכבר מתו, אך הוא שכדי שלא יתעצלו בדבר אמר בשם המלך שיהיה שללם לבוז אל ההורגים, ולא יהיו כהרוגי מלכות שממונם למלך, כי בזה החלש יאמר גבור אני על חמדת השלל להרוג ולאבד, ולזרזם אמר להרוג ושללם לבוז אחר הזכירו הרג ואיבוד קטן וגדול, לומר שלא יהיה שללם לבוז רק אחר שיהרגום כלם בל יתנו לב לשלול שלל הנהרגים ראשונה ויחיו הנותרים או יברחו למלט נפשם, אך עתה ביודעם שבביזה לא ישלחו את ידם עד אשר לא יחיו כל נשמה כל עיר ועיר מאשר אתם יזהרו בכל עוז לבלתי החיות נפש כל חי:

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

(טו) "הרצים יצאו דחופים בדבר המלך והדת וכו'". אמרו ז"ל (אסתר רבה ז כה) והעיר שושן נבוכה, שהיה כל איש משושן אומר ליהודי מחר אני חונקך ונוטל ממונך כו'. והנה קשה כשאול יעיזו פנים טרם בא ימי הרעה ואיה איפה אימת מלך במקום מושבו, בל יחסרו כח להמתין עד יום מועד קץ שם לחשך בשלשה עשר לחדש אדר ולא יתקוממו להעיז פנים מעתה. על כן הקדים ואמר כי בני שושן המה ראו שלשה דברים, כי בתלתא הויא חזקה להורות היות חפץ המלך רעתם יותר מהמן, על כן התאזרו גם המה להתקומם ביד רמה נגד ישראל, והם, אחת כי הרצים יצאו דחופים בדבר המלך, כי אם לא היה המלך עושה הדבר זולתי להפיק רצון המן, היה די במה שיצוה ילכו הרצים לעשות את דבר המן, אך היות הרצים דחופים על פי מאמרו אליהם, יראה כי במצותו חפץ מאד למהר לשלחם כי להשמיד בלבבו עד גדר אומר הוא לרצים בעצמו ימהרו מאד, וזהו הרצים יצאו דחופים בדבר המלך כי המלך בעצמו דחף מרוצתם. שנית כי הדת ניתנה בשושן כי הלא מה צורך היה להנתן דת בשושן מקום מושב כסא מלכותו אשר שם המלך והמן ולא ייחלו עד תשובת השנה בשלשה עשר באדר, ואז יצוו לעשות גזרתם, ולא להעביר קול מעתה, אך הוא כי המלך והמן לא נתקררה דעתם ולא שקטו עד הדת נתנה בשושן. שלישית, כי משמחת לבבם על פתגם מעשה הרעה מהרה, המלך והמן ישבו לשתות מה שלא עשו מקודם, על כן אמרו בלבם בני העיר שושן הנה גם כי עשות כלה באומה שלימה הוא דבר גדול, ודרך המלך על הדומה לכיעור הזה להשיב אל לבו כי יהיה רע עליו המעשה וחוזר בו, עתה על ידי שלש אלה יורה כי אמיץ לב המלך על הדבר בעצם, לא ישוב ממנה, כי כלתה הרעה מאת המלך, לכן העיר שושן נבוכה שנתפרצו נגד היהודים, באמור לכל אחד מחר אחנוק אותך ואשלול שללך, כמאמר רבותינו ז"ל:   ואמר והעיר שושן עם היותה כרך גדול, אך היא כי כל גבול בתי המלך והחצרים הנוגעים אליו כי רב הוא יכנה אותו לבירה, אך שאר העיר יקרא שושן ושניהם יחד שושן הבירה, ואמר כי העיר שושן לבד שהוא מקום החצוני היתה נבוכה, אך מקום הבירה לא כן, מאימת מלך בצד מה, לא היו מצערים עד עת מועד וקץ: