אלשיך על אסתר ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · אלשיך על אסתר · ב · >>

פסוק א

לפירוש "פסוק א" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

(א) אחר הדברים וכו' ויאמרו נערי וכו' ויפקד וכו' והנערה וכו'. הנה אמרו רבותינו ז"ל (מגילה יב ב) כי במשתה המלך היו כל שרי פרס ומדי מנבלים פיהם לספר על הנשים, אם מדיות נאות או פרסיות. ויען להם המלך הנה כלי שאני משתמש בה לא מדיית ולא פרסיית כי אם כשדית ואין כמוה בכל העולם, אם רצונכם אשלח בעדה שתראוה. אמרו צריכה להיות ערומה להראות יפיה, אז שלח למהומן וכו', יביאוה ערומה. ובזה נבאר ענין הכתובים, כי כשוך חמתו על עוברה רצונו זכר המלך את ושתי, כלומר אותה אשר היה מתפאר בה שלא היה כיופיה בכל מלכותו ואיבדה. והיה אומר בלבו, הן לו עשתה דבר מגונה שתתחייב מיתה החרשתי. אך זכר את ושתי החשובה והחביבה לו, ואת אשר עשתה שאדרבה ראוי להחזיק לה טובה שהחזיקה במדת צניעות להיות כבודה בת מלך פנימה, וראה את אשר נגזר עליה למות, ולכן נוחם יסתר מעיניו על האבידה אשר אבד ועל לא חמס בכפה. וזהו זכר את ושתי וגם את אשר עשתה שהיה כהוגן ואת אשר נגזר עליה שלא כהוגן. ובכלל הדבר באומרו ושתי ולא אמר המלכה, כיוון לומר כי גם שלא היתה מלכה רק כשאר נשים נעשה לה שלא כהוגן:

פסוק ב

לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

  

(ב - ד) על כן ענו נערי המלך אליו, הנה יש תקנה. כי כאשר אבדת מה שהיית מתפאר שאין כמוה בכל מדינות מלכותך יבקשו וכו' ויפקד המלך וכו'. באופן כי תוכל עתה להתפאר באמת, כי אשר תמלוך לא תמצא כמוה בכל המדינות, כי מכלם תבחרנה, והעמד כל המובחרות יחד אל שושן, ותהיינה סמוכות זו לזו. מה שאין כן בושתי שהיית מתפאר בה בלא ראות כל הנשים זולתה, ואולי אם היית רואה כל השאר ישרו בעיניך ממנה, באופן היתה ספק, וזו תהיה ודאי. ולבל תאמר בראותך יתר נשים כי עדיין אין כושתי, ראה נא כי הלא ושתי לא היתה נראית לפניך כי אם מקושטת בתמרוקי נשים, לכן עשה כן גם לאלו, ואז תבחין ותראה אם תיטב בעיניך, וזהו ונתון תמרוקיהן ואז והנערה אשר תיטב וכו'. ורמז עוד כי הנה אפשר לדחות עצה זו כי לא טובה היא. כי מי מחשובי המדינות תהיה לו בת יפת תאר טובת מראה יעמידנה ויביאנה לידי נסיון, אם יחפוץ בה המלך יקחנה ואם אין תשוב בית אביה עלובה ועצובת רוח כי געלו בה. ומה גם אם ממדינות המלך הרחוקים תהיה כי הלא תכלם היא ואביה כי תשוב למרחקים בבושת פנים. על כן אמר והנערה אשר תיטב כו' תמלוך, לא אמר יקחנה המלך רק תמלוך תחת ושתי. כלומר כי את כל הנבחרות יקח ויהיו ביד הגי שומר הנשים של [ה]מלך כי למלך יהיו לנשים. אך היתרון אשר תהיה לנערה אשר תיטב וכו' הוא כי היא לבדה תמלוך תחת ושתי, אך האחרות יהיו לו לנשים ולא יעדרו דבר אך המלוכה, כאשר יתבאר זה לפנים בס"ד:

  

פסוק ה

לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

(ה) איש יהודי היה בשושן וכו'. אחרי הודיע אלהים אותנו את כל הרעות אשר גמלנו המן הרע, אשר הביאנו במצודתו, אספנו במכמרתו, האכילנו המן מלחם אונים סעודתו של אחשורוש ויין משתיו, ויחייב את ראשנו למלך מלכי המלכים. כמאמר רבי ישמעאל במדרש חזית (אסתר רבה ז יג), כי המן היה יועץ בליעל למלך אחשורוש לחייב את ישראל, והוא קבצם שמונה עשר אלף וחמש מאות מישראל אשר בשושן. שלא כרצון מרדכי שהיה צווח צוחה על היין בל יבגוד על היהודים אשר בשושן, ואומר להם לא תלכו ולא תלחמו לחם רשע, כי רעה נגד פניכם ללמד עליכם קטגוריא. ולא שמעו ולא הטו את אזנם, וכמרעיתם וישבעו נתחייבו כליה למקום, כאשר הזכרנו למעלה לשון מאמר רבי ישמעאל. עתה בא הוא יתברך ללמדנו דעת אלהים בארץ והשגחתו להטיב אלינו אשר לא עזב חסדו ואמתו מעמו ונחלתו ישראל, ולא כחטאינו עשה לנו. כי לא השבית לנו גואל, לתקן את אשר עוות המן הרע, ויקם ה' לנו את מרדכי, שעל ידו תהיה סליחתינו ועל ידי אסתר אשר לקח לו לבת. וזהו איש יהודי [היה] וכו' וכמאמרם ז"ל (אסתר רבה ו ג) כל מי שנאמר בו היה מתוקן למה שנעשה על ידו, ומשה היה רועה מתוקן לגאולה, וכן איש יהודי היה מתוקן לגאולה:

וטרם נבא אל הענין נשים לב, מה זה היה שראה והתקין הוא יתברך שני גואלים, והיה די באחד. ואין להשיב כי מרדכי היה העיקר שנאמר בו היה על שהיה מתוקן לגאולה, אך אסתר לא היתה רק לעזר מעט. כי הנה אמרו רבותינו ז"ל (אסתר רבה ו ה), כי אין לה אב ואם, אתם אמרתם יתומים היינו אין אב (איכה ה ג) חייכם שהגואל שאני מעמיד לא יהיה לו אב ואם שנאמר כי אין לה אב ואם, הנה כי גם אסתר מגואלינו היא:
  והנה לבא אל הענין, נשים לב לדעת מה פשע יעקב וחטאת בית יהודה שקראתם הרעה הגדולה ההיא על ידי איש צר ואויב המן הרע. כי הלא מצאנו ראינו לרבותינו ז"ל דעות חלוקות, שתים מערכות, מערכה מול מערכה. והוא כי הנה במדרש חזית (אסתר רבה ז יג) הסכימה דעתם כי על עון הסעודה נתחייבו, כאומרם אמר רבי ישמעאל שמונה עשר אלף וחמש מאות הלכו לבית המשתה וכו', מיד עמד שטן והלשין עליהם לפני הקב"ה ואמר וכו', מיד אמר לו הקב"ה לשטן, הבא מגילה ואכתוב עליה כליה וכו'. הנה דעת רבי ישמעאל שעל עון הסעודה נתחייבו כליה. וכן במדרש עצמו מסיים ואומר כי הלך אליהו אל אבות העולם שישגיחו על הדבר ולא השגיחו באמרם אם חטאו מה נעשה להם, ואחר כך בא לו אצל משה רבינו ע"ה ואמר לו מה תענה על הצרה הזאת כי באו בנים עד משבר וכו', אמר לו משה כלום יש אדם כשר באותו דור כו', אמר לו יבקש רחמים הוא משם ואני מכאן וכו', חזר ואמר לו אם בדם היא חתומה אין תפלתינו נשמעת ואם בטיט היא חתומה תפלתנו נשמעת:   וטרם בא אל הענין, נשים לב על פי דרכנו מה היה שאחר שלא ראה באבות תקנה במה בטח שהלך אצל משה. וגם מה היה שהאבות נתייאשו מן הרחמים מה שאין כן משה. ונדקדק אומרו אל משה מה תענה בצרה הזאת, מה שלא אמר כן לאבות, וכן מה ענין אומרו אם בדם היא חתומה וכו', מה הוא עניינם ושתשמע תפלה בזה. אמנם הנה אמרו ז"ל (פתיחתא דאיכה רבה כד) כי בזמן החרבן קרא ירמיהו לאבות ולמשה וכל אחד הליץ טוב ולא הועיל על חטאת ישראל. על כן גם עתה לא השגיחו האבות ואמרו מה אנו יכולים לעשות אם הם חטאו, והוא מדאגה מדבר פן כמקרה שעת החרבן גם עתה יקרם שצעקו ולא נענו כמו שאמרו ז"ל באיכה רבתי. אז הלך אצל משה ואמר לו מה תענה על הצרה הזאת. לומר הנה ידעתי תוכל להשיב כאבות, על כי גם אתה לא נענית בזמן החרבן כהם, אמנם להיות צרה זאת ביחוד לך ואין לך להשיב כך, וזהו מה תענה על הצרה הזאת. והוא, כי הנה המן הפיל פור הוא הגורל מיום ליום ומחדש לחדש ולא מצא יום מוכן כי אם יום פטירת משה רבינו ע"ה, באומרו כי ביום סלוקו נסתלק זכותו מעל ישראל. נמצא כי הצרה הזאת נוגעת אליו, ועל כן אל תענה כאבות כי הלא אליך נוגע הדבר כי על סלוקך מישראל בטח להשמיד את ישראל. ועל כן אל תענה כאבות כי אם שתראה להם שלא נסתלקת מהם לגמרי, כי אם גם עתה תעמוד להם, וזהו מה תענה בצרה הזאת. אז השיב לעשות כן ואמר לו אם בדם וכו'. והנה הדרך הנראה לכאורה באומרו אם בדם וכו', ששאל אם בדם היא חתומה וכו' על דבר עון הצלם שהוא חיוב מות ודם, כמשפט עיר הנדחת לפי חרב, והוא שלא היה לפנים כי אם בכונה, אין התפלה נשמעת. ואם בטיט היא חתומה, שהוא על הנאת סעודת אחשורוש הוא הנאת החומר, תפלתנו נשמעת. ואמר לו כי בטיט היתה חתומה. הנה מזה יראה שהוא על שנהנו מסעודת אחשורוש. וכן מאמרם (שם) ז"ל בגמרא שכתבנו למעלה על פסוק והקרוב אליו כרשנא, גם הוא יורה כי על עון הסעודה נתחייבו כמפורש. והנה לעומת זה מאמר שהזכרנו למעלה (מגילה יב א) שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל וכו', שהכריח להן שעל עון הצלם היה הדבר אלא שהיה לפנים, הנה כי על עון הצלם באה להם הצרה ההיא. והלא כמו זר נחשב להעמיד שלש מחלוקות בדבר:
  על כן אמרתי כי מאמר שלשת המאמרים אחד הוא. ולבא עד תכונת הענין נזכירה לשון מאמר רבי ישמעאל במדרש חזית, האומר כי שחת רשתם היתה עון הסעודה. והוא אמרם (שם) כי כה אמר השטן בקטרגו על עון הסעודה עד מתי תדבק באומה זו שאינן באים בתשובה שלימה לפניך וכו'. והלא קשה כי הלא עוד אכלם בפיהם ומתי נעשתה התשובה לדבר ולומר כי לא היתה שלימה. אך אין ספק שהוקשה לו קושית רבי שמעון בן יוחאי לתלמידיו שאם על הסעודה היתה רעתם, של שושן יהרגו ושל כל העולם אל יהרגו. על כן אמר כי אין ספק שעדיין לא הטהרו מעון הצלם הכולל, כי אם החלו לשוב ממנו והיתה מדת הדין בלתי מקטרגת, עד אשר נעשת תועבת הסעודה. ואז היה פתחון פה לשטן לקטרג ולומר, כי ענין הסעודה מוכיח כי לא שבו בתשובה מעון הצלם בשלימות מצד שעל ידי עון הסעודה היה עון הצלם חוזר וניעור. וזהו אומרו אינם באים בתשובה שלימה, כי עון זה מוכיח על הקודם וממלא הסאה. נמצא לפי זה גם לרבי ישמעאל זה וזה גורם. ובזה הטיב אשר דבר בסוף מאמרו ששאל משה רבינו ע"ה לאליהו אם בדם היא חתומה ואם בטיט היא חתומה. כי לא שאל על מה היתה הגזרה, כי אם במה היתה חתומה, אם בדם שהוא על עון הצלם או אם בטיט שהוא על הנאת חמרם בסעודה. והכונה כי בחטא הסעודה ובאשם הצלם, קמו עמדו בבית דין של מעלה לחייבם, ולא היה הספק רק על איזה מהם היה החיתום. על דרך דור המבול שהיה שם זימה ועבודה זרה וגזל ולא נחתם גזר דינם אלא על הגזל עם היות עוד עונות גדולים ורעים ממנו (סנהדרין קח א). ועל דרך זה כדעת רבי שמעון בן יוחאי (מגילה יב א) האומר שלא נתחייבו כליה אלא על הצלם, לא יתכן שלא יזכר ולא יפקד עון הסעודה, כי גם שלא נתחייבו עליו, הנה עון עצמו אינו נמחק וצריך מירוק ותיקון. אך אין דעתו אלא שנחתם גזר דינם על הצלם, אך גם עון הסעודה היה עמו ועורר לוייתו. וכן יורה מאמרם ז"ל בגמרא (מגילה יא א), וז"ל: ריש לקיש פתח לה פיתחא להא פרשתא מהכא ארי נוהם ודוב שוקק מושל רשע על עם דל. ארי נוהם זה נבוכדנצר, ודוב שוקק זה אחשורוש, מושל רשע זה המן, על עם דל אלו ישראל שהיו דלים מן המצות, ע"כ. וראוי לשים לב מה ענין נבוכדנצר אצל המן, ומה היתה נהימת נבוכדנצר אם הוא החרבן יותר מנהימה היה. ועוד מה ענין דוב שוקק אצל אחשורוש שיתיחס אל משול המן על ישראל. אך יאמר כי שני גופי עבירות השליטו המן על ישראל, א. נהימת נבוכדנצר די מאן די לא יפול ויסגוד לצלמא יתרמא לגוא אתון נורא יקידתא (דניאל ג ו), שעל פחדו ישראל השתחוו לצלם. וגם היות אחשורוש דוב שוקק שצוה שלוחיו לקבץ את כל העם הנמצאים בשושן, הם עם נושע בה', כמאמרם ז"ל ששוקי עמו ישתקשקון ברחובות להאכילם סעודתו. שני עונות אלו היו סבה להיות מושל המן על עם דל מן המצות להגן. הנה כי שתי עבירות היו אז יחד ביד ישראל:
  והנה ממוצא דבר מצאנו ראינו טוב טעם לשבח אל צורך היות שני גואלים ולא הספיק אחד. כי למה שהיו שני גופי עבירות הוצרכו שנים, מרדכי ואסתר, שזכות כל אחד תגין על כל אחד מהנה, ומיניה ומינה תסתיים הגאולה. ועדיין צריך לשום לב אל איזה מהן מגין כל אחד מהגואלים. ואחשבה כי מרדכי שהיה צועק בשווקים שלא ילכו אל הסעודה, זכותו יגן עליה. ואסתר על עון הצלם, כי מלכה תחת ושתי בת בנו של נבוכדנצר שהחטיאם בצלם. וזה יהיה ענין מאמר הגמרא בשחיטת חולין (חולין קלט ב), הלא נראה כי שני העונות כאחת היו גרמת נזקנו. וז"ל: מנין להמן מן התורה דכתיב המן העץ וכו', מנין לאסתר מן התורה דכתיב ואנכי הסתר אסתיר פני וכו', מנין למרדכי מן התורה דכתיב בשמים ראש מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא ע"כ. והלא כמו זר נחשבו דבריהם ז"ל, כי מה להמן בתורה. וגם לא מצא מציאותו רק מיתתו הרעה שהיה על העץ. וגם מה ענינו בפרשת בראשית. וגם שאלתו על אסתר מה צורך בהיותה רמוזה. ולא עוד אלא שהמן רמוז בפרשת בראשית ואסתר בפרשת וילך ומרדכי בפרשת כי תשא. ולמה זה ישאל על אלה מזולתם. אך הנה כיוונו כי אין ספק כי כל חכם לב יחקור וידרוש, כי לא יבצר אומר (הוא) [אם] מה שנתחייבו על דבר חמור בעון הצלם קשה ליתקן אם לא על צד החסד והרחמים, או היה על דבר קל כענין ההנותם מסעודת אחשורוש וקל ליתקן. וחלוקה זו השנית תראה צודקת מהפכת אלהים אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם והרוג בהם כרצונם תחת היותם נתונים להשמיד וכו', ומה גם לתלות את המן ובניו עם היותו משנה למלך. כי אם היה על צד החסד לבד היה מספיק בתשועת נפשם מיד שונא. ואמתת הראשונה יראה מהיות תשועה זו על ידי אשה ושתנשא לאחשורוש, ועל ידי שסיכנה את עצמה לבא אל המלך אשר לא כדת אחרי יודעה כי אחת דתה להמית וכו'. ואף כי כשנכנסה לבית הצלמים נסתלקה ממנה שכינה והתחילה צועקת אלי אלי למה עזבתני וכו' כמאמרם ז"ל (מגילה טו ב), כי כל זה יורה היות שם הסתר פנים גדול. ולפי זה גם כן יקשה כי מהנראה כי על ידי תשועת ישראל יגדל מרדכי תכלית הגדולה, ומה גם למה שאמרו ז"ל (אסתר רבה י יב) שהיה מולך על ישראל מלכות שלימה מהנס והלאה. ואיך על ידי תיקון עון פלילי בהסתר פנים עד יתחייב כליה, לא די ההצלה כי אם גם זכה את כל הכבוד הזה והוא פליא:
  והנה כונת זה המאמר לשים לפנינו דרך ישכון אור, ליישר אורחות כל הדבר הקשה אשר הערנו, א. מפלת המן זולת הצלתנו, ב. הסתר אסתר, ג. מעלת מרדכי. והוא כי ידוע כי לא נפל דבר אחד מדברי הנביאים והכתובים אשר לא כתוב או רמוז בספר התורה, כמאמרם ז"ל במסכת תענית (ט א) בעובדא דרבי יוחנן על בריה דרבי שמעון בן לקיש על פסוק אולת אדם תסלף דרכו וכו'. והנה אין ספק כי לא דבר ריק הוא לרמוז המן בפרשת בראשית ואסתר בפרשת וילך ומרדכי בכי תשא. אך באמת מן המקום אשר בחר ה' לרמוז כל דבר ודבר, מתחתיו יצמח יישוב ותירוץ הקושי הנופל על כל פרט ופרט. והענין, כי שתים רעות היו ביד ישראל אחת עון הסעודה והשנית עון הצלם. אך ענין הצלם היה לפנים, כמאמר רבי שמעון בן יוחאי (מגילה יב א), ועל כן הוצרכו שני גואלים מרדכי להגן על עון הסעודה, ואסתר על עון הצלם כאשר כתבנו. והוא, במה שכתבנו מהמדרש (אסתר רבה ז יג) כי המן יעץ להחטיא את ישראל בסעודת אחשורוש ושהוא גם הוא קבצם. ובזה יאמר, מה שתראה שלא די שהצילנו הוא יתברך כי אם גם נתלה המן אשר קננו להשמיד, הוא כי ממקום שהיינו מתחייבים באה עליו הרעה, כי היה על ידי הסעודה. ולהיות שהוא היסב הרעה ההיא שהוא האכילנו אותה כאשר כתבנו, על כן ראוי שבהנצל אנחנו ילכד הוא. וזהו המן העץ וכו', כלומר מה שהיה המן בעץ ולא הספיק מה שאנחנו נמלטנו, הוא על כי אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת, היא הסעודה והיה על ידו, לכן ראוי הוא יתלה על עץ. ומה שתראה מהסתר פנים של אסתר המגינה על עון הצלם, הוא ענין ואנכי הסתר וכו'. שהוא מה שהיה הסתר אסתיר הוא על כי פנה אל אלהים אחרים, שהיה פנייה מה אל הצלם שהיה לפנים בפרהסיא, כן גם זה היה הסתר פנים ולא עצמיי רק לפנים. ועל דבר מרדכי אמר ראש מר דרור, שמה שהיה ראש משלו נתנו לו, כי היה להיותו נקי וטהור מכל שני הדברים, וגם לא כרע תחת אסיר, על כן לפניו יכרעו ויפולו. הנה מאמר זה הוא יורה כי שני העונות גברו מנו וזה וזה גורם רעתנו:
  ועוד מאמר אחר בגמרא שגם הוא יורה באצבע הדבר הזה ששתי עבירות היו אז, ושמרדכי הוכן להגין על עון הסעודה, ואסתר על עון הצלם, והוא במסכת מגילה (י ב). וז"ל: רבי שמואל בר נחמני פתח לה פיתחא להא פרשתא מהכא, תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס. תחת הנעצוץ תחת המן הרשע שעשה עצמו עבודה זרה דכתיב בה בכל הנעצוצים ובכל הנהלולים (ישעיה נ יט), יעלה ברוש זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים, שנאמר קח לך בשמים ראש (שמות ל כג) ומתרגמינן מירא דכיא. ותחת הסרפד תחת ושתי הרשעה בת בנו של נבוכדנצר הרשע ששרף רפידת בית אלהינו דכתיב רפידתו זהב (שיר השירים ג י), יעלה הדס זו אסתר הצדקת שנקראת הדסה שנאמר ויהי אומן את הדסה. והיה לה' לשם זו מקרא מגלה, לאות עולם לא יכרת אלו ימי הפורים, עד כאן. וראוי לשים לב כי יראה כונתו כי תחת המן שהיה גדול, ירש גדולתו מרדכי, וגם נתן לו בית המן. וכן אסתר המליכוה תחת ושתי. והלא יקשה כי הלא זה מפורש במגלה, ואיך פתח לה פתחא ממקום שהוא רמז סגור חותם צר. וגם למה נרמזה ושתי על שם אבי אביה ולא היה כהמן שנרמז בדבר הנוגע לעצמו. ועוד מה ענין אומרו והיה לה' לשם זו מקרא מגלה וכו', מה ענינו אצל הקודם. אם הוא לומר כי מרדכי ואסתר קנו מעלה וגם הוא יתברך היה לו לשם, הוא דבר תפל מבלי מלח, כי מה לתבן אל הבר ומי יערוך לה'. ועוד אומרו אלו ימי הפורים היינו מקרא מגלה, כי לא תכרת, כמאמרם ז"ל (ירושלמי מגילה פ"א ה"ה), כל הנביאים וכתובים יתבטלו לימות משיחנו חוץ ממקרא מגילה שנאמר וזכרם לא יסוף מזרעם. אמנם הנה הוקשה לרבי שמואל בר נחמני ז"ל קושייתינו, והוא למה היו שני גואלים מרדכי ואסתר ולא הספיק אחד ככל יתר גאולות. עוד הוקשה שנית, הלא היא, למה בזכר הנס אנו עושים שני דברים אחד מקרא מגילה וגם שמחה ומשתה, ולא היו כימי חנוכה שדבר אחד בלבד הוא זכר הנס להדליק את הנרות. על כן אמר כי היו שני גופי עבירות, א. על ידי המן הרע הוא עון הסעודה שנעשית על ידו, ב. עון הצלם שעל ידי נבוכדנצר. ועל כן הוצרכו שני גואלים, כל אחד להגין על אחד מהם. כי מהמקרא ההוא ימצא כתוב היות שני גואלים על שני גופי עבירות, ומי היה על זו ומי על זו. לזה אמר תחת המן הוא אשר הזמינם והחטיאם בסעודה כמדובר הנקרא נעצוץ, יעלה ברוש הוא מרדכי להגין על מעשה המן. וזהו תחת וכו' יעלה ברוש, שהוא טהור כראש הבשמים, אשר חלאת טינופת הסעודה לא בא אל קרבו. ותחת בת נבוכדנצר הוא אשר החטיאנו בעון הצלם, תעלה הדסה במקומה להגין על מעשה נבוכדנצר זקינה. ובזה באה תשובת הדבר השני גם הוא, כי הוצרכו שני מיני זכר הנס, אחד, על הנוגע אליו יתברך הוא עון הצלם שעשאו נבוכדנצר להגדיל שמו בעולם, והיה בדבר חלול ה' ח"ו כמפורש אצלנו במקומו. עתה והיה לה' לשם, זו מקרא מגלה, כי קריאתה זו הלילה הוא פרסום שמו יתברך, הפך כונת הצלם. ועל תקון הסעודה, לעולם לא יכרת אלו ימי פורים, ימי הסעודה משתה ושמחה תמורת הסעודה ההיא. הנה כי גם מאמר זה מורה כי שני גואלים היו כנגד שני גופי עבירות:
  וכן אחשוב בכונת מאמר מדרש חזית (אסתר רבה י יג), וז"ל: אמר רב ברכיה הקב"ה כתב גאולת ישראל בתורה דכתיב (ויקרא כה מז) וכי תשיג יד גר ותושב עמך וכו'. גר ותושב זה המן שנתגדל ונתעשר, והשיגה ידו לשקול עשרת אלפים ככר כסף. ונקרא גר שהוא מזרעו של עמלק, והיה תושב במדי ופרס. ומך אחיך עמו אלו ישראל, שהיו דלים ומכין. ונמכר לגר תושב שמכרם אחשורוש להמן להשמיד וכו', או לעקר משפחת גר שעשה עצמו עבודה זרה, הדא הוא דכתיב כורעים ומשתחוים להמן. אחרי נמכר גאולה תהיה לו שגאלם הקב"ה מידו והצילם מגזרתו ופדאם. אחד מאחיו יגאלנו זה מרדכי דכתיב בו ורצוי לרוב אחיו. או דודו או בן דודו יגאלנו זו אסתר שהיא בת דודו, ונגאלו ישראל על ידה, ע"כ. וראוי להעיר מה ענין אומרו לפי זה עמך. וגם אומרו עמו ולא אמר וכי תשיג יד גר תושב ומך אחיך ונמכר לו. וגם אומרו או לעקר וכו' שנראה שנמכר פעמים ולא היה כי אם פעם אחת. ועוד אומרו שגאלם הקב"ה מידו והצילם מגזרתו ופדאם, שיראה דבר אחד שנוי ומשולש. ועוד שאחר אומרו שהקב"ה פדאם איך יצטרך אל אחד מאחיו. ועוד אומרו או דודו או בן דודו זו אסתר שהיא בת דודו שאם כן היה לו לומר בן דודו יגאלנו, למה הוזכר דודו שהוא מרדכי עצמו. אך הנה הוקשה לו בכתוב אומרו מה שתשיג יד הגר, כי באומרו כי ימוך אחיך ונמכר לגר תושב ידוע שהשיגה יד הקונה. וכן אומרו ומך אחיך עמו, בכלל כי ימוך הוא. ועוד לענין הדין מה יתן ומה יוסיף היותו גר או תושב אחר היותו גוי, ואם כן למה אמר גר ותושב. וגם אומרו עמך ואומרו עמו שהוא מיותר. וכן אומרו עמך פעם שנית. וכן אחרי אומרו אחד מאחיו יגאלנו למה אמר או דודו וכו' כי בכלל מאתים מנה. וכן בכלל זה היה גם כן אומרו או משאר בשרו. על כן גזר אומר כי הוא רמז אל העתיד. והוא כי אותו הגלות היה ממדי, ומי נתן כח להמן שהוא גר בארץ למשול בנו, כי אינו גלות אדום. לזה אמר כי להיות שכח אדום הוא למשול בנו בהיותינו דלים מן המצות, כי הוא רצועת לקותנו, כמו שכתוב והיה כאשר תריד וכו' (בראשית כז מ), על כן עם היותו גר במדי המושל בנו, יכול למשול בנו להיותו עמנו כי היינו בלתי כשרים, כברכת יצחק באומרו והיה כאשר תריד, כמאמר המתרגם כד יעברון בנוהי על פתגמי אורייתא וכו', על כן בכל מקום שימצא עמנו גוברת ידו עלינו. וזהו וכי תשיג וכו' זה המן שנתגדל וכו', גר מזרעו של עמלק והיה תושב במדי. לומר שידו משגת וגוברת להיותו עמנו, עם שהוא גר במדי שהוא בעל הגלות, למה שהוא גר מזרעו של עמלק שהוא שוט תוכחתנו. ועוד טעם אחר והוא כי ומך אחיך עמו. כי מה שנתרוששנו מן המצות היה להיותינו עמו, כי הוא הוליכם לסעודת אחשורוש והחטיאם, וזהו ומך אחיך עמו. על כן ונמכר לגר תושב, כי גברה ידו עלינו משתי הבחינות, אחת על מה שעשה עמך הוא עון הסעודה שהוא האכילך, וזהו אומרו ונמכר לגר תושב עמך, וגם כן מטעם אחר והוא בבחינת העבודה הזרה הוא הצלם. ועל כן נמכרנו לעקר משפחת גר הוא המן שעשה עצמו עבודה זרה מעין הצלם, וזהו או לעקר וכו' שהיא עבודה זרה כנודע. ועל כן לא אמר ולעקר שהיה נראה שהיו שני קונים, אך הוא קונה אחד משתי בחינות שעל כל אחד היינו חייבים או מזו או מזו. כי נמכרנו להמן אשר בידו שתי בחינות אחת עון הסעודה שהיה על ידו, שנית על עון הצלם שהיא בחינת עבודה זרה. על כן שלט בנו מי שעשה עצמו עבודה זרה, נמצאת המכירה על שני גופי עבירות. והנה תחלה גאלם הקב"ה מידו על ידי מה שתלו אותו מיד בחדש ניסן. ואחרי מותו עדיין היה אפשר שלא ישובו ספרי האף, כי כתב אשר נכתב וכו' אין להשיב, וזהו והצילם מגזרתו. ואחר כך פדאם בדם חללים רבים שנתן תחתיהם לסוף השנה ביום אשר שברו אויבי היהודים למשול בהם. ושמא תאמר הלא אין הקב"ה וותרן ואיך נימוחו שני גופי העבירות. לזה אמר שנשאו אותם שני גואלים להגין זכותם, באשר החזיקו להשיב את ישראל בתשובה. כי על עון הסעודה אחד מאחיו הוא מרדכי יגאלנו, על מה שחטאו אחיו בני שושן. ועל עון הצלם או דודו הוא מרדכי היה מספיק, או בן דודו של גואל היא אסתר. ולמה הוצרכה היא גם כן, הלא הוא או משאר בשרו שהוא להיותה שאר בשר כי אין שאר אלא אשה, והיה צריך יהיה שאר בשרו לכפר בעד שאול כאשר נבאר בס"ד. והוא לבל יהיה עכוב אל הגואלים להגן על דבר היות גרמת הנזק משאול זקנם, שהוא גרם ביאת המן לעולם כאשר נבאר, שהוצרך היות התיקון על ידי אשה. ולהיות כי אין הבחירה נמנעת, אמר או השיגה ידו של ישראל לשוב ונגאל מעצמו:

והנה מכל אלה מצאנו ראינו טוב טעם ודעת תחת מה העמיד לנו הוא יתברך שני גואלים, כי היה איש על דגלו לכפר בעד עונות ישראל איש איש על עבודתו ועל משאו כמדובר. אך עדיין אנו צריכים לדרוש ולתור תחת מה עשה ה' ככה לבלתי נתון כח ביד מרדכי לכפר גם על שניהם, כי נקי היה מכל אחד מהם וצדיק גמור היה ולמה נתייחד מרדכי על עון הסעודה ואסתר על עון הצלם. ועוד כי גם שהוצרכו שנים למה היו אחד זכר ואחד נקבה ולא היו כלם אנשים. ועוד מה פשעה ומה חטאתה של אסתר שנח שבט הרשע על גורלה שנשאת לערל, ומה גם שתראה גאולתה כמצוה הבאה בעבירה. ועוד למה הוצרכה להסתכן שהערת למות נפשה, לבא אל המלך אשר לא כדת בהיות שאחת דתה להמית אשר לא יקרא ויבא. ומה גם עתה כי עון הצלם היה לפנים ונצטערה היא יותר ממרדכי אשר היה על דבר המשתה:
  אמנם הנה כתבנו כי שתי רעות היו לנו, עון הצלם ועון הסעודה. וכלי הנותן נקמות לנו על שתיהן היה המן, כי הוא פרש רשת לרגלינו בסעודה וגם הוא היה לו עבודה זרה בחיקו מעין עון הצלם. על כן קרבו פקודות שני העונות להיות מאתו ובידו, האחד על כי המכשלה ההיא תחת ידו, ועון הצלם, כי מצא מין את מינו וניער. וגם כי לולי על השנות עון הסעודה, לא נפקד אז עון הצלם, כי הלא היתה תשובה מה ביד ישראל. אלא שעל ידי עון הסעודה היה קטרוג השטן לומר כי אין באים בתשובה שלימה לפניו יתברך על הצלם, כמו שהוכחנו למעלה מלשון המדרש, נמצא היה עון הסעודה מעורר שינת עון הצלם. ונבא אל הענין, והוא כי אחר אשר הודיע ה' אותנו את כל זאת כי על ידי עון הסעודה נתגלגלה פקודת עון הצלם, ושגם עון הסעודה הוא היה עושה, נמצא כי אל כל זה סיבה ראשונה שאול בחיר ה'. כי לולא הוא הותיר את אגג מלך עמלק חי לילה אחד, כמעט כסדום היו להאביד שריד. אך בלילה ההוא כאשר שכב שם נזדמנה לו שפחה ויבא אליה ותהר לו ותלד את אבי אבות המן הרע ההוא. נמצאת המכשלה הזאת תחת יד שאול כי הוא היסב ביאת המן לעולם. על כן היתה עצתו יתברך לומר, הנה משני גופי עבירות שביד בני, הנה עון הסעודה אין כמרדכי לתקנו. כי הלא הוא היה מכריז ואומר שלא ילכו אל המשתה כי רע עליו המעשה כמו שאמרו ז"ל (אסתר רבה ז יח), והוא לבדו קדש שם שמים בדבר ההוא, על כן מי כמוהו מכפר בעד העון ההוא. וכן על דבר הצלם הוא היה בזמן ההוא עם גלות נבוכדנצר והיה טהור. אך הנה יותש כחו לישא שני עונות על שכמו להגן על ישראל, אחר כי קולר הכל היה על בית אביו הוא שאול, שעל ידו בא המן לעולם על כן צריך גואל אחר יהיה בעזרו כי טובים השנים כי היכי דלמטייה לכל אחד שיבא מכשורא, וכל אחד יגן על אחד. ותהי עצת קדוש ישראל יהיה הגואל השני אשה לתקן אשמת שאול הגורם, למען יהיה מדה כנגד מדה. כי הוא היסב תזדקק לאגג אשה יטיל בה זוהמא להוציא ממנה חלאת טומאתו בה, על כן מזרעו תזדקק אשה לערל וישלך בה זוהמא. וכאשר נסתכנו ישראל על ידי מה שגלגל להביא את המן, כן תסתכן היא ותערה למות נפשה להצילם. ועל כן היתה מלכה כמוהו והחביאה עצמה בל יקחוה למלוך כשאול שנחבא אל הכלים כאשר נבאר בכונת הכתובים הבאים בס"ד:
  ובזה נבא אל ביאור הכתוב אשר אנו בו. והוא בשום שכל והבין בקושית רבותינו ז"ל (מגילה יב ב) קרי ליה יהודי וקרי ליה ימיני, זולת אשר כתבנו לעיל. והנה בשם הרמ"ע שמעתי שהכתוב בא ויתן טעם אל הקראו יהודי, באומרו אשר הגלה וכו' עם יכניה מלך יהודה, כלומר שעל כן נקרא יהודי שהגלה עם מלך יהודה. ועדיין קשה כי אעיקרא דדינא פירכא יאמר מתחלה איש ימיני ולא ישנה תוארו שיצטרך אחר כך לתת טעם לדבר. אך יתכן לפי דרכנו קרוב לזה בתת טעם אל שינוי התואר, והוא כי על היותו מגלות יהודה כאומרו אחר כך אשר הגלה וכו' נקרא יהודי. וענין הכתוב הוא אשר כתבנו, והוא כאשר ידענו כי כל סתם אנשים או איש שבמקרא הוא רשום צדיק, כמאמרם ז"ל (במדבר רבה טז ה) על אמרם שהמרגלים שנאמר בהם כלם אנשים, צדיקים היו באותה שעה. והענין איש יהודי כלומר איש צדיק היה, בהקרא יהודי שהוא בגלות יהודה על ידי נבוכדנצר, שלא חטא בצלמו. וגם היה איש בשושן הבירה איש רשום וצדיק שלא חטא בסעודה שהוא עון שושן. באופן שהוא היה הראוי לגאול את ישראל על ידי זכותו על שתי עבירות אלו. וזהו איש יהודי על האחד, ועל השני היה בשושן כי גם שם היה איש רשום וצדיק נקי מעון שושן. אך לעומת זה סוף ייחוסו הוא בן קיש אבי שאול כלומר כי להיותו בן קיש קולר עון כל רעת המן תלוי על בית אביו, ועליו לתקנו. ובכן איך זכות מרדכי יגן על הכל, ויש לו חלק מצד בית אביו והוא כחבוש בצד מה, ואיך יתיר גם את זולתו, וזהו אומרו בן קיש. ואם נאמר נבקש זולתו, אין כמוהו, כי זה נוסף על היותו נקי משתי עבירות אלו הוא איש ימיני נכון להפיל את עמלק בידו, כי אין עמלק נופל כי אם ביד בני בניה של רחל, כי הלא יסחבום צעירי הצאן, וזהו איש ימיני. על כן ראה הוא יתברך ותיקן הכל כאשר יבא כי ויהי אומן את הדסה וכו':

  

פסוק ו

לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

(ו) והנה תחלה הוצרך הכתוב לבאר לנו שלשה דברים, א. על איזה זמן נקרא איש יהודי בהיותו איש ימיני, ב. איך היה איש צדיק מעון הצלם, ג. איך תיקן הוא יתברך שתהיה הגאולה מפאת מרדכי ותהיה ארוכה ומרפא על גרמת בית אביו. ועל האחד אמר אשר הגלה וכו', כלומר אשר אמרנו שהוא יהודי הוא בהיות אשר הגלה עם יכניה מלך יהודה. ואשר אמרנו שהיה אז צדיק על עון הצלם הוא אשר הגלה נבוכדנצר וכו'. והוא כמו שאמרו ז"ל (ילקוט אסתר רמז תתרנג) כי שתי פעמים הגלה, א. עם יכניה, ב. אשר הגלה נבוכדנצר בזמן החורבן. וראוי לדעת למה הודיענו שהגלה שתי פעמים, אך הוא להורות אשר הוא טהור מעון הצלם. והוא כי הצלם היה בגלות השנית שנתים אחר החורבן כמו שאמרו ז"ל (סדר עולם רבה כה). ובזה יאמר אשר הגלה עם יכניה בגלות הראשונה שאז היו כלם צדיקים החרש והמסגר וכו', הוא בהוייתו אשר הגלה נבוכדנצר אחר כך, כי כצדקתו בגלות יכניה היה בגלות נבוכדנצר בזמן הצלם, כי לא חטא בו, באופן שגם הוא ראוי להגין על זה. אך מה נעשה להיותו בן קיש שקולר עון הסעודה והתעוררות עון הצלם היה על צואר בית אביו. על כן יתוקן במה שויהי אומן את הדסה וכו', שהיא תעזרנו כי תשא עון הצלם. כי סיבב הוא יתברך שותלקח אסתר אל המלך ותמלוך עם שהטמינה עצמה, מעין שאול במולכו, וסבלה עון בית אביה ותכפר עליו, באופן שלא עיכב גרמת הנזק מלהגן זכות שניהם ככל הכתוב לעיל:


  עוד תירצו (ילקוט אסתר תתרנג) על הקראו יהודי, שהוא על היות דוד המלך ע"ה סיבת הולד מרדכי. כי אילו הרג דוד את שמעי כמאמר אבישי לא היה מוליד את מי שהוליד את מרדכי, נמצא שדוד שהיה מיהודה גרם הויית מרדכי, על כן נקרא יהודי על שמו. ואפשר כי גם זה אינו חסר מן הספר, והוא כי גם שיאיר היה אביו של מרדכי, לא היה יאיר בן לשמעי, כי יותר על שלשה דורות היה משמעי למרדכי. אך אין ספק כי אומרו בן שמעי בן קיש נאמר לידרש. והוא כי הנה שאול היה סיבה שיולד המן ויחייב את ישראל על ידי הסעודה, ודוד היה סיבה שיולד המושיע אותנו מהצרה ההיא כאמור. וזהו אומרו איש יהודי כלומר מתייחס ליהודה שעל ידי כן היה בשושן, שאלמלא מי שנרמז במלת יהודי לא היה זה בשושן. ואיך היה זה, ואיך יקרא יהודי, לזה אמק ושמו וכו' בן שמעי כלומר שבהיותו מזרע שמעי ראוי יקרא יהודי, כי מיהודה היה אשר הניח את שמעי חי. ושמא תאמר היחוייב יהיה הגואל מרדכי שעל כן הניח דוד את שמעי. לזה נתן שני טעמים, אחד כי גם הוא מזרע קיש, כלומר, ויבא הבא מקיש ויתקן אשר עוות בן קיש הוא שאול. שנית שהוא איש ימיני, דומה לבנימין שלא השתחוה לעשו. כי זאת היתה תשובתו אל עבדי המלך על שלא השתחוה להמן, כי בן בנימין היה כמו שאמרו ז"ל (אסתר רבה ז ח). ואמר יחס היותו איש ימיני בשתי גליות, שלא כרע ולא השתחוה לזולת אלהי ישראל, וזהו אשר הגלה וכו' לומר שהיה איש ימיני שומר יחוסו בגלות יכניה ובגלות נבוכדנצר בחורבן. וזהו אשר הגלה נבוכדנצר כמו שאמרו ז"ל כי גם אז שמר יחוסו ולא השתחוה לצלם. ושמא תאמר אדרבה להיותו מקיש לא יעצר כח להגן על מה שגרם זקנו. לזה אמר ויהי אומן וכו', והוא כי יש לו עזר כנגדו הוא זכות אסתר גם היא, כי על כן תצטרף עמו אסתר. וזהו ויהי אומן וכו' ויבואו שניהם כאחד על השני הדברים שגרמו הרעה כנזכר לעיל:
  או על דרך זה. איש יהודי היה לבדו בשושן הבירה כי השאר לא שמרו יהדותם. ולמה יקרא יהודי ולא נאמר איש צדיק, על שהוא בן שמעי שהצילו דוד מיהודה, והוכרח היות זה על שהוא בן קיש וצריך מי שיתקן עוותתו מזרעו. אך הוא איש ימיני, כי מצד אחד הוא איש, וצריך תהיה אשה להיות מקביל אל מעשה שאול כנזכר לעיל שסבב יטיל אגג זוהמא בשפחה שנזדווגה לו ויצא העגל ההוא הוא המן, שעל כן ראוי אשה מזרעו יטיל בה אחשורוש זוהמא. ומצד אחר הוא ימיני מתדמה לבנימין אשר לא השתחוה לעשו, ושמר יחוסו זה כאשר הגלה בגלות יכניה. וכאשר שנית הגלה נבוכדנצר בחרבן שהיה אז עון הצלם, הוא היה ימיני שלא כרע ולא השתחוה, ואם כן אין כמוהו להגין על עון הצלם. על כן ויהי אומן את הדסה וכו' ותלקח לאחשורוש לאשה ותגאל גם היא כמדובר:

  

פסוק ז

לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

(ז) "ויהי אומן את הדסה וכו' ויהי בהשמע וכו'". ראוי לשים לב למה הודיע הכתוב אותנו את כל זאת, שהיה הוא אומן אותה, ושהדסה היא אסתר, וכן אומרו בת דודו. שאם הוא שלקחה לו לבת למה נאמר שני פעמים, ולא עוד אלא שתחלה מחליט הדבר יותר באומרו בת דודו ואחר כך אינו אומר אלא לקחה לו לבת. וגם למה הודיענו כי אין לה אב ואם, וגם אומרו ובמות אביה ואמה הוא מיותר, והיה די יאמר כי אין לה אב ואם ולקחה וכו'. אך הנה כל השומע אשר לא ידע עצת קדוש ישראל יתחמץ לבבו, באומרו מה זה היה הלקח אסתר אל המלך וימליכה תחת ושתי. כי הלא לא ימנע מחלוקה, או היתה צדקת, או לאו. אם אמרנו כי צדקת היתה וזכותה וזכות ישראל הגיעוה למלכות להחיות את ישראל לפלטה גדולה, הלא לזאת יחרד כל לב, כי הלא תדמה למצוה הבאה בעבירה, כי תנשא לערל לב וערל בשר, ומלכותה היא לה אליה וקוץ בה. ומה גם אם ישקיף איש אל אשר עשה אלהים לפרעה ולאבימלך על דבר שרה. ואילו גם אסתר צדקת היתה איה כל נפלאותיו אשר עשה עם שרה, ולמה לא עשה לאסתר לבל ינוח שבט הרשע על גורל הצדקת. ואם אמרנו כי לא צדקת היתה, והראיה כי על כן לא נעלמה מעיני העם, כי אם לא יאמרו כדבר הזה איך נחפשה ותמצא נערה יתומה מבני הגולה, או איך החשיבוה לקחתה בתוך המקובצות, אם לא כי לא היתה כבודה בת מלך פנימה בירכתי ביתה, כי אם היתה מפרסמת יופיה וטוב מראיה לעיני כל עובר עד ראו אותה שרי המלך ויהללו אותה אליו ותלקח האשה בית המלך. ומה גם עתה כי המלך היה משמיע דת על ידי כרוז, והיו מתקבצות אל ידי הגי, והיא בשמעה באה בתוך הבאות, ואם כן איפה לא בצדקתה עשתה כך ללכת להנשא לערל. ואם כה נאמר הלא כמו זר נחשב העשות נס על ידה דלא עביד קודשא בריך הוא ניסא לשקרי:

  אמנם הנה אין ספק כי מאשר הראנו יתברך את כל הגדולות אשר עשה אלהים על ידה, כלנו חייבים להודות כי צדקת גמורה היא, ומה גם אשר השליטה ה' במלכות הרב ההוא. ואשר מצאנו ראינו את כל אשר עשה אלהים לפרעה ולאבימלך על דבר שרי ולא עשה כן לאסתר בל תפול בגורל הערל ההוא. ומה גם לאומר מרבותינו ז"ל (מגילה יג ב) כי גם אסתר היתה אשת מרדכי אפילו בהיותה בית המלך שהוא ממש ענין שרה אמנו, אך זה אחשוב כיוונו רבותינו ז"ל בנועם מליצתם באומרם (בראשית רבה נח ג) למה מלכה על מאה ועשרים ושבע מדינה, אלא תבא אסתר בת בתה של שרה שחיתה מאה ועשרים ושבע שנה ותמלוך על מאה ועשרים ושבע מדינות. והלא יראו דברי צחות בעלמא, אך אני לא כן אדמה בפי קדושים כרבותינו ז"ל. אך הוא בשום לב האם לא היתה לשרה בת זולת אסתר תהי לה כן, הלא כל בנות ישראל בנותיה הן, ואיך יאמר בת בתה של שרה, וגם מה ענין מלכות אצל השנים. אך הוא כי הוקשה להם, איך אשר עשה נסים לשרה בל תטיל בה זוהמא מלך ערל לא עשה כן גם לאסתר. כי על כן ישפטוה משפט נשים בלתי כשרות שאינה צדקת כשרה שנעשה לה נס על הדבר כמוה. על כן אמרו ראו נא כי בת לשרה תתייחס כי צדקת היתה, והראיה כי לא על חנם השליטה ה' על מאה ועשרים ושבע מדינות כמנין שנות שרה, אם לא לדמותה אליה. והוא הטעם שכתבנו דלא עביד קודשא בריך הוא ניסא לשקרי להמליכה שלא בטבע, בהיות רמז ממשלתה כמספר שנות שרה שממנה היתה לנו הקושיא, אם לא לרמוז כי זאת אל שרה תדמה, כי כך היתה זאת בהזדקק לערל כשרה שלא נטמאה. כי כאשר מה שלא שלטו בשרה היה לישועת ישראל כמו שאמרו ז"ל (שיר השירים רבה ד יא), שבזכות שרה שגדרה עצמה מן הערוה זכו כל הנשים במצרים לגדור עצמן, שהוא אחד מן הדברים שנגאלו עליהם ישראל כמו שאמרו ז"ל (שם) שזהו גן נעול וכו'. כן מה שנלקחה אסתר היה לישועת ישראל. והוא מן הטעם שכתבנו על דבר שאול. וזהו בת שרה, כלומר לבת לשרה תתייחס, עם היות בה הפך ענינה, כי זה לעומת זה שוין לטובה, כי לא מהעדר כשרון היה זה לה:   ולהכריח הדבר בא הכתוב לומר, הביטה וראה כי צדקת היתה ומהשם יצא הדבר, כי הלא אשר הוא איש יהודי צדיק גדול כמדובר, היה אומן את הדסה. ומה גם במה שאמרו ז"ל (מגילה יג א) שנקראה הדסה על שהיתה צדקת, כי הצדיקים נקראים הדסים כמה דאת אמר והוא עומד בין ההדסים (זכריה א ח). יאמר כי הנה כשהצדיק מגדל את מי שאינו צדיק מצד עצמו יועיל לו לעשותו צדיק, כל שכן כשמגדל ומיישר את מי שהוא צדיק מצד עצמו שעל ידי תרבותו יכפל חסידות המתגדל עמו. וזהו ויהי אומן את הדסה, כי להיות הוא האומן וגם היא הדסה צדקת מצד עצמה, ודאי שהוכפל כשרותה. ואחשוב בתואר זה, בהזכיר מאמרם ז"ל (שם), למה נקראת אסתר כי הגוים היו קוראים אותה כך בית המלך, על שם אסתהר. ובזה נאמר שאפשר שהקרא הדסה הוא תואר אל הצדקות בבחינת ההתמדה. והוא, כי הנה דרך האילנות שאינם רעננים רק בקיץ, אך לא בחורף, אך ההדס רטוב ודשן בקיץ ובחורף. ובזה יאמר ראה נא צדקת אסתר כי לא בלבד באמנה את מרדכי היתה באיבה וכשרותה, כי אם היתה הדסה כהדס הזה שגם בחורף הוא רענן, באופן שהיא אסתר. לומר שגם בהקרא אסתר על שם אסתהר, שהוא אחרי הנשאה לערל שהוא כימי החורף אל האילן, ריחה לא נמר, כי גם אז בת דודו תקרא דומה אליו:   ושמא תאמר היתכן כי לא גבה לבה במלכות לבעוט בכשרון, אל תתמה. כי הלא אין לה אב ואם וגדלה בהכנעה. והוא מה שדרכנו לפרש על המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, שהוא כי המתחיל כשרותו בעוני ובהכנעה, גם כי יעשיר לא יבעוט. כן יאמר כי אין לה אב ואם והחל כשרונה בהכנעה, על כן קיימה מעושר:   ושמא תאמר מה תשיב על תוכחתנו לומר אילו היתה כבודה בת מלך פנימה איך נתפרסם יופיה. לזה אמר, דע איפה כי הנה לסבת היותה נערה יפת תואר וטובת מראה, על כן חש מרדכי פן תגלה ותראה יופיה ויחמדוה. על כן מיד במות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת בל תהא יצאנית חלילה פן תאחז:

  

פסוק ח

לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

(ח) ושמא תאמר אם כן איפה איך הכירו יפיה ויקחוה. אך אין זה כי אם בהשמע דבר המלך ודתו ויתקבצו נערות הראויות על ידי פקידי המלך, שמעה אזנה ותלך גם היא בתוך הבאות להראות את יפיה, כי ראתה כי ראויה היא ותיטב בעיניהם, או הראית עצמה אל פקידי המלך שאם לא כן מאין ולאין ראו אותה שרי המלך ותוקח בית המלך. ואם כן איפה לקתה מדת כשרונה, שהמציאה עצמה לשכב את ערלים. ומה גם לרבותינו ז"ל (מגילה יג ב) האומרים כי אשת חיקו של מרדכי היתה. על כן אמר, הנה בהשמע דבר המלך ודתו וגם בהקבץ נערות וכו' שכלן נקבצו באו, לא כאלה חלק אסתר חלילה, כי לא באה, כי אם ותלקח בחזקה ממקום כבודה, כי מה' יצא להם דרך לדעת יופיה. ולא עוד כי אם שבכל הנערות שהיו נקבצות אל יד הגי היו בספק, ולא אחת בהן יתנו לב לומר זו ראויה למלך, כי אם באסתר. וזה מורה באצבע לשון הכתוב, שבכל הנערות הוא אומר ובהקבץ נערות אל שושן הבירה אל ידי הגי, ולא נאמר בהן אל בית המלך אל ידי הגי, כאשר נאמר באסתר ותלקח אסתר אל בית המלך אל ידי הגי. אך הוא כי כל הנערות היו בספק, אך זו מאז ותלקח אל בית המלך לקחו אותה בכונה כי היא אל בית המלך, כאומרם כי אותה ראו ראויה אל המלך. על דרך מאמרם ז"ל (רש"י בראשית יב טו) על ויהללו אותה אל פרעה שאמרו זו ראויה למלך. אלא שניתנה אל ידי הגי לתת תמרוקיה להכינה לבא אל המלך:

פסוק ט

לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

(ט) "ותיטב הנערה וכו' לא הגידה וכו' ובכל יום וכו'". לבא אל ביאור ענין הכתוב ושני כתובים הבאים אחריו, נעיר תחלה אומרו ותשא חסד לפניו, שאם הוא שעשה עמה חסד שמיהר לה תמרוקים ומנות, היה לו לומר ותשא חסד מלפניו, או ויעש עמה חסד. ב. אומרו לתת לה שני פעמים והיה די באחרון. ג. מה ענין וישנה ואת נערותיה לטוב, אם הוא שנתן לה מנות ונערות הראויות ולא עשה כן לשאר, הוא כפול, שהרי נאמר. וגם מי לא ידע שהוא לטוב. וגם למה נאמר בלשון זה ולא נאמר אשר הטיב עמה בפירוש. וגם אומרו בית הנשים הוא מיותר. ועוד כי סמוך אל פסוק זה היה ראוי יאמר ובהגיע תר נערה ונערה וכו', כי אומרו לא הגידה אסתר וכו' ופסוק ובכל יום ויום מרדכי מתהלך וכו' הם בתוך הדבקים שלא במקומם:

  אמנם אמר ראה גם ראה כי מה' היתה לה המלוכה ולא בטבע רק ליעשות דבר גדול על ידה, כי מגלגלין זכות על ידי זכאית. כי הלא נוראות הפליא חסדו לה הוא יתברך בשני דברים גדולים זה למעלה מזה. האחד מתייחס אל הגוף להעלותה במעלות מלכות. והשני המתייחס אל הנפש הוא לעבוד את ה' ולדבקה בו, בל תמוט מעבודתו יתברך עודנה בקרב הגוים, כי הוא דבר גדול מאוד. ועל שני הדברים אמר, על האחד ותיטב הנערה בעיניו, ועל השני אמר ותשא חסד לפניו. ופירש ואמר, מה שנמשך ממה שותיטב הנערה בעיניו הוא כי אמר בלבו אין כמוה ראויה למלך והיא בודאי אשר תמלוך תחת ושתי. ועל כן ויבהל את תמרוקיה ואת מנותיה מה שאין כן לזולתה לתת להן מנות כי אם תמרוקיהן בלבד. כי מעתה נתן אל לבו כי זו תמלוך, ומעתה החל לנהוג בה טכסיסי מלוכה, עם שעדיין לא המליכוה עד שנת שבע למלכותו כאשר נבאר בסמוך בסייעתא דשמיא:   ועל אומרו ותשא חסד לפניו שהוא שנשאה מאתו יתברך כח מדת חסד לפני הגי. והוא כי הן אמת כי הלא קשה לפני שר משרי מלך עבור רצון המלך ובטל דתו לקיים דת עבד מלך, ולשום לאל דת המלך בביתו ובחומותיו. והוא כענין דניאל על ידי המלצר (דניאל א ח), שעל כן הוצרך הוא יתברך לתת לדניאל לחסד ולרחמים לפני שר הסריסים לבא לקיים דת דניאל אשר לא כדת המלך. ועל דרך זה יאמר פה נשאה חסד מאתו יתברך לפני הגי, והוא לקיים תורת ה' אשר לא תתגאל אסתר בקרב בנות הגויים ההם בית הנשים. וזה בשני דברים, א. בפנה גדולה שבתורת ה' היא שבת קודש, ב. בשאר דברי הדת. ועל האחד אמר ואת שבע הנערות וכו', והוא כי מלבד שאפשר לא נתנו שבע נערות לכל שאר נערות שנקבצו אל יד הגי, גם זולת זה נדקדק אומרו הנערות בה"א הידיעה, והראוי יאמר ושבע נערות ראויות וכו', וגם מלת ראויות מיותר. אך הוא כי הפליא הוא יתברך חסדו לה שמכל בית המלך לא ניתנו לה רק הנערות הראויות לתת לה. אשר תוכל בהן להתנהג כדת משה וישראל ויהיה לבן עמה לעשות כן, ולא תהיינה מורת רוח לגלות כי בדת המלך געלה נפשה. ואחת על קיום שבת, והוא מאמרם ז"ל בגמרא (מגילה יג א) כי היתה מונה בהן ימי השבת, ופרש"י שאחת משמשת בכל יום, ובהגיע יום המיוחדת ליום השביעי ידעה שהוא שבת לקדשו:   "ועל יתר מצות אמר וישנה ואת נערותיה וכו'". והוא מאמרם ז"ל (איכה רבה א כח) על פסוק גלתה יהודה אין גלות כגלות יהודה, כי כל הגוים מעם אל עם אחר לא ירגישו צער כי תתערב דעת אלו עם אלו במאכלם ובמשתיהם ולכל ענין. אך ישראל הם מובדלים מהם במאכלם ובשבתותיהם ובבישוליהם וכמה דברים כיוצא בהם, שעליהם הם שנואי גוים עד אין קץ. והן אלה היו דברי המן למלך באומרו ודתיהם שונות וכו' כאשר יבוא (לקמן ג ח). והנה בהיות אסתר בית הנשים ביד הגי טרם תלקח בית המלכות כשהמליכוה תחת ושתי, הלא אם תשנה במאכלה ובכל עניני הדת הלא תמאס בעיניהן בהעדר התערבות דעתה עמהן, ומתוך כך תגלה הדבר ויגעלו בה. על כן אמר כי זה חסדו יתברך שנשאה חסד מאתו, כי וישנה מכל יתר נשים שבבית הנשים וגם את נערותיה. ואין צריך לומר שלא מאסו בה על העדר התערבות דעתה בכל פרטי הדת כי אם אדרבה היה לטוב מהיותה יותר חשובה בעיניהן. וזהו לטוב בית הנשים, כי גם בהיותה בית הנשים שהיו אתה שם, ואליה יחשבו רע, נהפוך היה, כי היה שנוייהן לטוב בית הנשים:

  

פסוק י

לפירוש "פסוק י" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

(י) ושמא תאמר כי מה שהיה לה השנוי לטוב הוא כי לא נודע כי מישראל היא האומללים ונבזים בעיניהם, כי אילו ידעו אדרבה היתה לבוז בעיניהם, כי על כן עשתה בחכמה שלא הגידה את עמה ואת מולדתה לבל יבזוה שכנותיה והגי סריסה. לזה אמר לא כן הדבר כי אם מה שלא הגידה אסתר את עמה וכו' לא מפני הכבוד שלא תהיה לבוז בעיניהן כי אם על כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד, שאם לא כן גם כי היתה מגדת את עמה ואת מולדתה יכבדוה עם עז באשר ה' אתה, ותשא חסד לפניו מאתו יתברך כאמור:

  

  

פסוק יא

לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

(יא) ואם תאמר איך אפשר יצוה עליה מרדכי אשר לא תגיד, והלא אדרבה היה בכל יום מתהלך לפני חצר בית הנשים, ולמה היה עושה כן אם לא למען יודע כי קרובתו היא אסתר ויעלוהו לגדולה. לזה אמר לא כן הוא, כי מה שמרדכי מתהלך בכל יום לפני חצר וכו' לא היה רק לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה כאשר יבא ביאורו בס"ד:

ובגמרא (מגילה יג א) וישנה וכו' רב אמר שהאכילה מאכל יהודים, ושמואל אמר קדלי דחזירי, ורבי יוחנן אמר שהאכילה זרעונים ע"כ. והנה סדר מחלקותם הוא כי לרב אכלה מאכל יהודים לגמרי, ולשמואל מאכל גוים גם קדלי דחזירי, ורבי יוחנן הטיל פשרה שלא אכלה בפרהסיא מאכל יהודים, אך עשתה בערמה להסתיר דבר והאכילה זרעונים. והנה שלשתן אחשוב שגזירה שוה דרשו כדרך רוב דרכי האגדה לבקי בהם. והוא כי רב דרש נאמר כאן לטוב ולהלן הוא אומר כי לקח טוב, שהיה מאכל על פי התורה. ושמואל דרש מהפסוק ובתים מלאים כל טוב (דברים ו יא) שהוא כמאמרם ז"ל (חולין יז א) קדלי דחזירי. ורבי יוחנן דרש מפסוק נראה מראיהם טוב (דניאל א טו) האמור אצל זרעונים שבדניאל וחביריו. והלא כמו זר נחשב דעת שמואל שדרש קדלי דחזירי, ומה גם לפרש"י שאכלה בשר חזיר לא אנוסה היתה הפך דעת התורה. כי הלא יקשה אומרו לטוב, כי הלא כמו זר נחשב יאמר הכתוב לרע טוב. אך אחשוב לדעתי כוונת הכתוב וישנה לאכול דבר אסור, אל תתמה כי הוא לטוב, בשביל טוב המעותד ליעשות על ידה, שהוא פקוח כל נפשות בני ישראל:  

ומה שצוה עליה מרדכי אשר לא תגיד את עמה וכו', אחשבה כי הלא לא יבצר ממנו מזימה תת אל לבו לאמר מה זאת עשה אלהים שני הפכים באשה אחת, כי נתנה עליון תצלח למלוכה גדולה עד מאד, ולעומת זה השפל השפילה, שאת ערל תשכב. גם מרדכי ידע את כל אשר נעשה, כי היו ישראל באוכלי שלחן המלך ולחמו לחם רשע שתו יין נסיכם. כי על כן היה צועק מר על היהודים אשר בשושן לבלתי בא אל שלחן המלך כי מרה תהיה באחרונה. ועל כן בהלקח אסתר אל בית המלך אין ספק נתן אל לבו לאמר, אין זה כי אם גזרה עומדת חלילה על שונאי ישראל, ומה' יצא לעת כזאת תגיע אסתר למלכות למען תוכל לרפא להם. גם ראה כי לא על חנם נלקחה משבט בנימין מזרע שאול כמו שאמרו ז"ל בגמרא (מגילה יג ב), כי בזכות צניעות שאול שאת דבר המלוכה לא הגיד זכה לצאת ממנו אסתר שלא הגידה את עמה וכו'. על כן לא יבצר ממנו לחשוב מחשבות, אולי בהצטער על עון בית אביה שגרם ביאת המן לעולם על אשר השאיר את אגג לילה אחת, יקחהו אופל, לשכב את אשה להוליד המוליד את המן המאכילנו לחם אונים להאבידנו. באופן אמר בלבו או תסתכן ותמות בעת צרה לכפר בעד אביה, או על ידה תהיה גאולת ישראל ותתקן קלקלת בית אביה. ועל כן בכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר, לראות אם היה מתחיל להעשות דבר שתסתכן בו, וזהו את שלום אסתר. או אם הוא למען תציל את ישראל היה הולך לדעת מה יעשה בה, כלומר מה הוא הדבר והנס שיעשה לישראל בה, אם היה מתרגש דבר תצטרך להציל את ישראל. ובגלל הדבר הזה צוה עליה אשר לא תגיד את עמה ישראל ואת מולדתה הוא שבט בנימין. כי אמר בלבו אם איזו גזרה תהיה על שונאי ישראל, טוב הוא בל ידעו כי יהודית ומבנימין היא, פן בעת הגזרה יוציאוה מן הכלל ואת מולדתה, באופן לא תהיה לה פתחון פה לומר למלך יושיע לה ואת עמה, כי אינו כבוד המלך. ובזה אגבה ינצלו ישראל כאשר היה, כי אמרה כי נמכרנו אני ועמי, כי על כן חרד לבו ויתר ממקומו באומרו מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות כן, אך אם היתה מגדת עמה ומולדתה היו שוללים אותה מרשת זו טמנו לישראל, ולא יהיה לה פתחון פה להשיב מחשבת עושי הרעה. ומה גם אם יכתב ויחתם בטבעת המלך כי אין להשיב, כי יאמר לה המלך רב לך כי אינך בכלל אסירי המלך, ולא תהיה פלטה חס ושלום. וזה מאמר הכתובים לא הגידה אסתר את עמה וכו' כי מרדכי צוה וכו'. והטעם הוא כי הלא בכל יום ויום מרדכי מתהלך וכו', כי היו עיניו פקוחות לדעת את שלום אסתר אם מתרגש דבר שתסתכן על אשמת בית אביה, או לראות מה הוא אשר יעשה בה לישראל כי לא על חנם היה ענינה. ועל כן לא רצה שתגיד למען תוכל לרפא להם, ולא יהיה הדלת נעול לפניה אם תודיע עמה ומולדתה, כי יוציאוה מן הכלל ואת מולדתה, לסתום פיה מלהליץ בעדם. וככל החזיון הזה דבר לה בעת הצרה כאשר יבא ביאורו בס"ד:

פסוק יב

לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

(יב - יג) ובהגיע תר נערה ונערה וכו'. בפתח דברי הכתוב הורה לנו מה בין ישראל לעובדי כוכבים. כי הגוים מ"ה, בגיותם אין להם חייס, מה שאין כן בישראל. כי בנערה ונערה אין להם רק היות כל אחת נערה, עם שרובן אביהן קיימים, ואסתר אף שאין לה אב ואם אף שנמסרה לגוי יחוסה קיים. וזהו אומרו (פסוק טו) ובהגיע תר אסתר בת אביחיל וכו'. ואמר כי זולת היות להן כדת הנשים שנים עשר חדש בשמן המר ובבשמים ותמרוקי הנשים, עוד היתה כל נערה ונערה מחזרת אחר עידונים וכבוד לבא עמה מבית הנשים עד בית המלך להתנאות לפני המלך, כי אם תשאל לבא עמה נערות רבות וכבוד גדול להורות חשיבות וגדולה עד בית המלך ועד בכלל, שיביט אליה בעין החשיבות, אולי ימליכה תחת ושתי, והיה ניתן לה. וזהו את כל אשר תאמר ינתן לה לבא עמה וכו', ועוד נוסיף לקח על שני הכתובים האלה בתוך הבאים אחריהם בס"ד:   

פסוק יד

לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

(יד - יט) בערב כו'. ראוי לשים לב, למה היו מוצאות מיד הגי וניתנות ביד שעשגז, ולא היו שבות לכלובן בבוקר. ב. למה בהגיע תר אסתר לא סיפר צאתה ובואה אם היה אל יד שעשגז או אל יד הגי. ג. כי הלא יראה כי לא נעשתה עצת נערי המלך משרתיו, כי המה אמרו ונתון תמרוקיהן והנערה אשר תיטב וכו' תמלוך תחת ושתי, ואחר כך אין ברירה מוצאת בכתוב, רק ובהקבץ נערות רבות וכו' ותלקח אסתר וכו'. וכן פעם שנית נאמר ותלקח אסתר וכו', ולא הוזכר שהעמידן יחד להיות בורר אוכל מתוך פסולת, והכתוב העיד שעשה כעצת משרתיו כאומרו וייטב הדבר וכו' ויעש כן. ד. על מה זה התמהמה עד שנת שבע למלכותו משנת שלש למלכו שהיה אבדן ושתי. ה. באומרו ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות, מי הן הנשים ומי הן הבתולות. כי הלא אשר נקבצו באו שם אל יד הגי נערות היו, ועצת משרתיו היתה ויקבצו את כל נערה בתולה וכו', והכתוב העיד וייטב הדבר בעיני המלך ויעש כן, ואם כן כולן היו בתולות, ואיך יאמר נשים ובתולות, והלא כמו זר נחשב על דרך הפשט מאמרם ז"ל (אסתר רבה ו יא) שהביאו לפניו גם נשי אנשים. וגם קשה דליערבינהו וליתנינהו ויאהב וכו' ותשא חן וכו' מכל הנשים והבתולות. ו. באומרו ובהקבץ בתולות שנית, למה זה שב וקיבצן שנית, ולמה בקבוץ הזה השני הזכיר בתולות לבד ולא הזכיר נשים כאשר בכתוב הקודם, וגם מתי נעשה הקיבוץ השני ההוא, ולא עוד אלא שאומר ובהקבץ וכו' ואיננו. ז. ראוי לדעת מה נעשה מהנשים אשר לא בחר המלך, כי לא נזכר. ואם נאמר שהיו שבות אשה לבית אמה הלא זה להן כדי בזיון וקצף על כל נערה ונערה שיאמר לה עזובה ועצובת רוח. והנה על הקבוץ השני אמרו שחזרו וקבצו בתולות מהמלכות אשר לא היו בראשון לראות אם ימצא בהן טובה מאסתר, וקשה כי היתכן שאחר שנלקחה אסתר למלך יגעלו בה אם תמצא אחרת. ועוד כי אחר שקבץ פעם אחת לא יעלה על לב לעשות אחר זמן קבוץ שני מאשר לא היו בראשון, ומה גם שעבר זמן רב בינתים עד שבע למלכותו. ועוד כי עד כה סיפר דרך התנהגו בתשמישו עם נשיו, תר כל נערה ונערה ותר אסתר כו', שמורה שהוא אחר הלקח אסתר למלך ותהי לו לאשה ומלכה תחת ושתי, ואיך אחר כך אומר ותלקח וכו' ושהיא מצאה חן וחסד בעיני המלך ובעיני כל רואיה ושאהבה מכל הנשים והמליכה תחת ושתי, והלא כל זה היה ראוי ליאמר קודם סיפור דרך האישות שהיה לה וליתר הנערות עמו, שבערב היא באה כו':


  אמנם הנה אין ספק כי מלך זה היה צנוע בדרך ארץ, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה יג א), שעל כן בערב היא באה ובבקר היא שבה. ואומר כי בכלל צניעותו היה כי כל הנערות הבאות אל יד הגי לא ישובו עוד לביתם, כי הלא נקרא שמו עליהן ויאסוף חרפתן. כי אם שאשר תיטב בעיני המלך תמלוך תחת ושתי ושאריתן יהיו למלך פילגשים. וזה היה מאמר משרתיו והנערה אשר תיטב בעיני המלך תמלוך, כלומר והשאר לא יבצר מהן אך המלוכה. כי הלא בלי ספק לא נקבצו באו ליד הגי לאלפים או רבבות, כי אם היפיפיות מיוחדות מן המיוחדות לבדנה הראויות למלך, כל נערה ונערה אשר תיטב בעיניו. ולקיים עצת משרתיו לא העמידן כלן מיד לפניו בהקבץ נערות רבות אל שושן הבירה אל יד הגי לבחור איזו טובה בעיניו להמליכה, כי הלא לא יעצוהו רק ונתון תמרוקיהן תחלה ואחר כך לפרנס עצמן טרם נשואין שנים עשר חדש. ושלא יתחילו כלן ביום אחד בלי יבא עתן כאחת, רק תהיה לילה בין זו לזו, ויגיע תר נערה אחת בלילה אחד, ושאחריה בליל שני, וכן כולן, וזהו ובהגיע תר וכו'. וזה דרכו אשר בחר לו בהגיע תר ראשונה אם לא תיטב בעיניו להמליכה תשאר לו לפילגש מאז והלאה, וכן השניה וכן השלישית, עד יגיע באחת מהנה אשר תיטב בעיניו. ומתקיימת עצת משרתיו, כי אחר תמרוקיהן יבחר באשר תיטב בעיניו. והיה בכונה כל אחת בהגיע תר שלה ותשכב עמו בלילה ההוא. ולכן כל נערה ונערה בהגיע תר שלה היתה שואלת עדונין וכבודות להתראות בלילה ההוא אל המלך, אולי תיטב בעיניו ותצלח למלוכה, והיה ניתן לה כאומרו את כל אשר תאמר ינתן לה וכו'. וכן אמרו רבותינו ז"ל (ילקוט אסתר תתרנג) כי בהגיע תר אסתר היו כלן מקשטות אותה למצא חן בעיניה כי היו אומרות זו ודאי תמלוך עתה ותיטיב לנו. הנה כי בהגיע תר היה הדבר תלוי אם תיטב בעיניו להמליכה:
  וסיפר הכתוב כי בהגיע תר נערה ונערה עד הגיע תר אסתר, עם היות לה כדת הנשים ואשר כל אשר תאמר ינתן לה אין גם אחת מצאה חן להמליכה, כי אם בערב היא באה ובבקר היא שבה אל הבית הנשים שני לא אל בית הראשון אשר היו בו ביד הגי, כי אם בשני אל יד שעשגז שומר הפלגשים. והוא כי הגי לא היה אומנותו מאת המלך רק לפרנסתן כדת תמרוקי הנשים שנים עשר חדש טרם ינשאו למלך, כמאמר עבדי המלך משרתיו ויקבצו את כל נערה וכו' אל ידי הגי ונתון תמרוקיהן. כי לא היו נתונות ביד הגי רק לתת תמרוקיהן בעוד שתתפרנס כל אחת שנים עשר חדש. אך אחר שהמלך בא עליה כדרך כל הארץ ולא היה ממליכה והיתה נשארת פלגש היה מוסרה אל יד שעשגז שומר הפלגשים. וזולת פעם ראשונה שבאה מעצמה בהגיע תר שלה לא היתה באה אחר כך עד יחפוץ בה המלך ונקראה בשם, כדת הפלגשים של מלך. וזהו בערב היא באה וכו'. אך בהגיע תר אסתר בת אביחיל וכו' לא באה בערב ושבה בבקר אל יד שעשגז שומר הפלגשים, כי לא פלגש היתה, כי אם ותלקח וכו' אל בית מלכותו, כלומר שתשאר אל בית המלכות, כי היא ישרה בעיניו להמליך. ולא שתשוב אל יד שומר הפלגשים. כי אין ספק כי אשר היא מלכה יש לה מדור לפי כבודה בית המלכות קרוב אל בית מושב המלך מבית הפלגשים, וזהו ותלקח אסתר אל בית מלכותו וכו' ולא נאמר ששבה כאמור, וגם לא נאמר ותבא רק ותלקח, כי לא מעצמה באה כאשר נבאר בס"ד:
  והנה בהגיע תר אסתר ותיטב בעיניו למלוך ותלקח פנימה אל בית מלכותו, אמר בלבו, הנה בדקתי בין כל נערה ונערה שהגיע זמנן ונבעלו ושלחתים אל יד שעשגז, ואת זאת אהבתי למלוך מכולן, אך אולי אשר עדיין הן בתולות שלא הגיע תר שלהן, אולי תהיה בתוכן טובה מאסתר. ולומר שתתעכב זו מלמלוך עד תם תר כל נערה ונערה מהנותרות אחר שישרה בעיניו לא יעשה כן. לכן מה עשה, קבץ את הבתולות אשר עדיין לא הגיע להן תר שהיו בבתוליהן עדיין, לראות אם תמצא אחת מהנה חן בעיניו מאסתר בהביט בהן כאחת את מראיהן טוב, ולא מצא. וזהו אומרו ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים הנשים הן אשר כבר נבעלו ואינן בתולות, ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות שקבץ עתה לפניו ולפני אסתר. ומה מתקו דברי הכתוב בשנותו את טעמו, כי בנשים אשר אינן עתה לפניו אמר ויאהב המלך, כי ראה המלך שכאשר בא על כל אחת מהנה לא אהב שום אחת כאהבתו את אסתר. אך באלו הבתולות אשר העמיד לפניו עתה צודק חן וחסד, ואמר ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות, שהיתה חינה גדול בעיניו מכלן. וזהו אומרו אחר כך ובהקבץ בתולות שנית, כי פעם ראשונה נקבצו הבתולות אל יד הגי, ואחר כך נקבצו שנית בהמליך המלך את אסתר, ולזה אמר בתולות, כי לא קבץ שנית רק הנותרות עדיין בבתוליהן. נמצא כי אף הראשונה שבכולן לא נזדווג לה עד תום לה שנים עשר חדש כי כן ימלאו ימי מרוקיהן. ומאז החל המלך להפקיד פקידים ועד הקבץ בתולות אל שושן הבירה אל יד הגי ועד הגיע תר הראשונה מהחל תמרוקיה ועד המשך התורים עד תר אסתר, היה בין הכל משנת שלש עד שנת שבע, ואיננו זמן רב לפי המצטרך לכל הנזכר. ובזה הותרו הספקות שהזכרנו פה, זהו דרך כלל ונבא אל התכת הכתובים:   

  

פסוק טו

לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

(טו) "ובהגיע וכו' ותלקח אסתר וכו' ויאהב וכו' ויעש המלך וכו'". הנה ספור יחס אסתר שהיתה בת אביחיל ושאביחיל היה דוד מרדכי ושלקחה לו לבת, הכל יראה לבלתי צורך, וכן מה זה לשון לקיחה ותלקח אסתר ולא נאמר ותבא אסתר אל המלך כאשר בנערה ונערה שנאמר היא באה, ואחר כך יספר שאהבה ושהמליכה. וכן אומרו וישם כתר מלכות בראשה וימליכה, יאמר שהמליכה ובכלל יהיה הכתר, ומה גם שאין דרך הכתוב לספר כיצד ממליכים אם בכתר או שלא בכתר. ועוד היה לו לומר וימליכה ויתן כתר מלכות, כי תחלה עולה ההסכמה וממליכין בפה ואחר כן ישימו הכתר על ראשה. ועוד אומרו תחת ושתי הוא מיותר. וזה דחק לרבותינו ז"ל (אסתר רבה ו יא) לומר שהסיר האיקונין של ושתי מלפני המטה וישם האיקונין של אסתר, וזהו וימליכה תחת ושתי:

  אך [הנה] אין ספק כי על כל הנזכר בגמרא (סנהדרין עד ב) לתת טעם למה עברה ולא נהרגה אסתר לבלתי הבעל לערל, לומר שקרקע עולם היתה וכיוצא בזה, ועדיין צריך לומר שבאונס היה ולא ברצונה. והנה היה מקום לחושדה כי לרוב קשוטיה בעדי עדים אשר הרבתה לחיבת מלכות מצאה חן וחסד, באופן שאם היה כדבר הזה הלא תאשם כי נמצא כי ברצונה נעשתה התועבה ולא באונס. על כן בא הכתוב והעיד כי אדרבה היתה בורחת מזה ולא ישרה בעיני המלך, לולי כי ה' צבאות נתן חינה בעיני כל רואיה ובעיני המלך. כי ה' צבאות יעץ תצלח למלוכה מהטעם הנזכר למעלה, כי הלא היתה בה הפך כל הנשים בצניעותה. כי הנה בהגיע תר נערה ונערה וכו' מקץ היות לה כדת הנשים שנים עשר חדש עוד היתה שואלת הכנות ועידונין וכבוד לבא עמה מבית הנשים עד בית המלך להתנאות בעיניו, והיה ניתן לה. ועוד שנית כי בערב היא באה, כי כל אחת היתה באה מעצמה משמחת לבב, אך אסתר לא כן רק בהגיע תר אסתר כלומר למה שהיתה אסתר מצד עצמה. ב. מצד היותה בת אביחיל שהיה צדיק, ולהורות היותו צדיק ייחסו אחר מרדכי ואמר דוד מרדכי, כלומר מתדמה לו. ג. אשר לקחה לו לבת כי לא היה מפרנסה לבד מחמת היותה יתומה קרובה אליו רק בגדר בת ממש, כי אין זה רק שגידלה בתרבות טוב מאד. על כן לא בקשה דבר כי אם את אשר אמר הגי, שהיתה כאנוסה שיקשטנה בעל כרחה. כמו שאמרו ז"ל (ילקוט רמז תתרנג, אגדת אסתר ב טו) שהיה הגי אומר לה למה תחייבי את ראשי למלך שאינך רוצה להתקשט:

  

פסוק טז

לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

(טז) ד. "כי כל נערה ונערה היתה באה מטוב רצונה וזו ותלקח אסתר וכו'", כי לבלתי היותה עושה ברצון לא הלכה עד לקחוה הגי ושאר מוביליה. ושמא תאמר אם כן איך חשק בה המלך כל כך, כי שאר נערות היו שבות אל יד שעשגז לפלגשים וזו נשארה בית המלכות, לזה אמר ותהי אסתר נושאת חן כו'. והנה בשום לב אל אומרו נושאת חן ולא מוצאת חן. אך הוא לומר לא היתה מוצאת חן בעיני הזולת, רק היא היתה נושאת על עצמה חן מאתו יתברך בחוט של חסד משוך על פניה (מגילה יג א). ועוד ראיה איך מה' יצא הדבר ולא על התקשטה, כי הלא אין ספק כי יותר היה יקר למצוא חן בעיני המלך מבעיני הרואים, וזאת היתה בהפך, כי כפלים מצאה חן בעיני המלך מבעיני כל רואיה. כי הנה ותהי אסתר נושאת חן בלבד בעיני רואיה, אמנם בעיני המלך נשאה חן וגם חסד וזהו ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות:


ועוד ראיה שלישית כי מהיות שותלקח אסתר ולא באה מעצמה שהיה הדעת נוטה יסירנה מלבו, ואדרבה ויאהב המלך וכו'. ולא עוד אלא שוישם כתר מלכות בראשה, שלא צוה אל אחד מסריסיה ישים הכתר על ראשה, רק הוא בעצמו וישם כתר וכו' כי אהבה מקלקלת השורה. ולא עוד אלא וימליכה תחת ושתי. שהחשיבה כושתי שהיתה בת מלכים גדולים, ותהי בעיניו כממלאת מקומה וזהו תחת ושתי. או יאמר שהיתה בעיניו בערך ושתי כאילו זאת היתה מלכה, והאחרת ושתי בלבד שמה בלי מלכות, ולזה לא אמר תחת המלכה ושתי או ושתי המלכה, כאשר יזכרו מלכים בתואר מלכות גם אחרי מותם. וכל זה יורה על צדקת אסתר כי לא מלבה היתה נבעלת לערל, ולא שתה לבה אל המעלה כי אם שמה' היתה לה המלוכה על ידי המלך אחשורוש מהטעם הנזכר על פסוק איש יהודי:
ובגמרא (מגילה יג א) ותהי אסתר נושאת חן אמר רבי אלעזר מלמד שכל אחד ואחד נדמית לו כאומתו ע"כ. והנה אין נראה מזה דבר בכתוב. אך הוקשה לו קושייתנו, שהראוי יאמר מוצאת חן, אך מאומרו נושאת נראה שהיתה עליה משא של חן. ובראות אותה כל איש מאיזו אומה בכל כך חן, היה דן בלבו אין זה כי אם קורבת מולדתו. כאיש הרואה קרוב ממשפחתו, שעם שאינו מכירו יגדל חנו ויקרב לבו מאד אליו:

  

פסוק יט

לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

(יט) ובהקבץ. ראוי לדעת מה ענין הקבץ בתולות שנית אל היות מרדכי בשער המלך. ועוד באומרו אין אסתר מגדת מה ענינו פה. ועוד שהרי נזכר לעיל. ועוד אומרו [ואת מאמר] מרדכי אסתר עושה יראה דברי מותר. ועל פי דרכנו נשית לב אל אומרו למעלה לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה, שהקדים העם למולדתה, ופה היפך ואמר מולדתה ואת עמה. ואם נאמר שעל היות מרדכי בשער המלך על כן אין אסתר מגדת שהוא היה מצוה לה, קשה, שבלעדי זה ראוי לה לא תגיד מחמת המאמר הראשון שצוה עליה אשר לא תגיד. ועוד שאומרו אין אסתר מגדת מורה שמעצמה לא היתה מגדת כי סמכה על המאמר הראשון:


 

אמנם באומרו יושב בשער המלך הוא שהיה לראש ושר, כמה דאת אמר ולוט יושב בשער סדום שמנוהו עליהם לדיין (בראשית רבה נ ג). והנה כתבנו למעלה כי מה' היה להגדיל את מרדכי ואסתר לתת נקמת ה' בהמן, כי שני גואלים הוצרכו כאמור למעלה, ועל כן עלו שלא בדרך הטבע, כי מאת ה' נהיה הדבר. והנה באסתר כבר סיפרו הכתובים איך הפך הטבע עלתה גם עלה. אמנם היות מרדכי יושב בשער המלך במעלה, אין הדעת שופטת, כי לא היה רק שכאשר המליכו את אסתר דברה טוב על מרדכי ועל פיה עלה במעלות. אמר ראה נא כי לא כן הוא, כי הלא בהקבץ בתולות שנית לראות איזו תיטב בעיני המלך להמליך, כבר ומרדכי יושב בשער המלך באופן כי לא על ידי אסתר עלה, רק מאתו יתברך שלא בטבע, באשר הוא יהודי:

פסוק כ

לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

(כ) ושמא תאמר, גם שלא דברה עליו להגדילו, אולי כי גם שלא הגידה כשלקחוה, אחר כך הגידה, ובהודע קורבתה למלך הגדיל אותו. גם זה לא היה, כי הלא גם עתה אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה, ואם לא היתה מגדת מולדתה היאך העלוהו לגדולה על קורבתה. ולהיות הנוגע אל הנושא ענין הגדת מולדתה הקדים פה מולדתה לעמה:


והנה למעלה כתבנו מרבותינו ז"ל (ילקוט אסתר תתרנג) כי להיות מרדכי בורח מן השררה צוה עליה אשר לא תגיד. ואם כן איפה אחר שהוא יתברך עשה כמדתו הטובה אל הבורח מן השררה שתרדוף אחריו, ויעלהו והקנה לו ישיבה בשער המלך, עתה אחרי זאת הרשות נתונה ביד אסתר להגיד מולדתה, כי הלא בטלה הסבה והעלוהו מעצמם. ומעתה למה תעמוד על משמרתה לבלתי הגיד דבר כאשר היה, שהסתירה עד נמכרנו להמן. לזה אמר ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר באמנה אתו, לומר כי כאשר באמנה אתו היתה מקיימת מאמרו בלי השקפת סיבה רק למה שהוא לה לאב ולפטרון, כן גם עתה לא שתה לבה אל סיבת צוויו עליה לומר הלא בטלה סיבת צוותו ותגיד דבר, רק שתהבל מעייני מגמתה לקיים מאמרו בדרך תמים, בלי שום השקפה, כאשר היתה באמנה אתו:
  ועל פי הטעמים האחרים שכתבנו למעלה על העדר ההגדה, יאמר ראה נא חסד אל יתברך, כי טרם העלות את המן למרק עונינו, העלה את מרדכי ואסתר להאבידו. כי הנה ובהקבץ בתולות שאז היה גמר מעלת אסתר, כבר ומרדכי עלה ויהי יושב וכו'. ולא מפאת אסתר כי אם מה' יצא הדבר ולא בטבע, כי הלא אין אסתר מגדת וכו' לומר שעל ידה עלה. ושמא תאמר כי מה שאחר שהמליכוה לא היתה מגדת, הוא כי לא היה לפי כבודה לגלות שהיתה מזרע היהודים האומללים נבזים ושפלים בגלות. על זה אמר כי לא היה, רק שאת מאמר מרדכי אסתר עושה וכו'. כי כשפלותה באמנה אתו שיתומה היתה, כן גם אחרי הגיעה למלכות, ולקיים מאמרו עשתה הדבר:
  והנה אמרו רבותינו ז"ל (מגילה יג ב) ואת מאמר וכו', אמר רבה בר לימא משמיה דרב שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי, עד כאן. ואפשר הביאם לומר זה כי הוקשה לו מלת עושה, שאם חוזר אל מה שלא היתה מגדת מולדתה וכו', לא יצדק לשון עשיה, כי בשב ואל תעשה היה הדבר. אך יורה שהוא על דבר של מעשה, והוא ענין היותה טובלת וכו'. ועדיין היה אפשר לומר שהיה דבר אחר של מעשה ולא דבר זר כזה. אך הוקשה לו גם כן אומרו באמנה אתו כי מהראוי יאמר באמנו אותה. אך הוא שני דברים, כי לא העדר הגדה בשב ואל תעשה היתה מקיימת מצותו, כי אם גם כל מאמר מרדכי אסתר עושה, גם בדבר של מעשה. וזה בין בדברים שהיתה עושה באמנה, שהוא בזמן היותו אומן אותה שהיא בקטנותה, בין מה שהיתה עושה בהיותה אתו ממש, שהיתה סופרת לנדותה וטובלת ומשמשת מטתה. ועל כן אמר באמנה שהוא לשון בודד, כלומר במציאות אומנה, שהוא בזמן היותו אומן אותה טרם ישאנה, וגם כאשר היתה בהיותה אתו כשגדלה. ואזיל לשיטת האומר לקחה מרדכי לו לבת אל תקרי לבת אלא לבית (מגילה יג א):
  עוד יתכן בהתכת לשון הכתוב, ונדקדק בו אומרו את מאמר וכו' כי נכנס בצווי ויצא במאמר. אך הוא כי לפי טעם הנזכר למעלה, כי כל עיקר כונת מרדכי אשר צוה עליה אשר לא תגיד היה על עמה, בל ידעו כי יהודית היא, ואם יגזרו גזרה על עמה לא יוציאוה מן הכלל, באופן תוכל להציל באומרה כי חרפה היא למלך תהיה אשתו ברעה, כאשר קרה לה באומרה כי נמכרנו אני ועמי וכו'. מה שאין כן אם ידעו כי יהודית היא, שיוציאוה מכלל הגזרה מתחלה, ולא יהיה לה פתחון פה כנזכר למעלה. ועל דרך זה הוא גם לטעם השני של רבותינו ז"ל כמו שכתבנו. אלא שעל פי דרכו בצוותו שלא תגיד את עמה, אמר לה גם כן שלא תגיד מולדתה, לומר כי בת דוד מרדכי היא להיותו בורח מן השררה. וזה שאמר למעלה לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה, כי העיקר בעצם וראשונה הוא על עמה, ואגב הוא גם על מולדתה. והנה לפי זה אחר שמרדכי היה יושב בשער המלך והגיע לשררה, הלא תוכל להגיד מולדתה לומר כי קרובה למרדכי היא, כי כבר טעם היותו בורח מן השררה חלף עבר. ולא תגיד עמה כי הלא גם מרדכי לא היה נודע כי יהודי היה, עד כי הגיד להם אשר הוא יהודי. אמר כי גם אחר שמרדכי יושב בשער המלך שהיה לו שררה, עם כל זה אין אסתר מגדת מולדתה שהיא קרובת מרדכי, כאילו זה עיקר כי על כן הוזכר ראשונה, ואגב זה הוא ואת עמה. ושמא תאמר הלא עיקר כונת מרדכי בצוותו היה על העם ואגבן אמר על עצמו, ומה גם עתה שהגיע לשררה בטלה הסבה. לזה אמר כאשר צוה עליה וכו', כי אמרה לא ימנע אם גם זה כיוון בכלל הצווי ראוי לעשותו, וזהו כאשר צוה עליה מרדכי. ואם העיקר היה על עמה ומה שגמר ואמר ואת מולדתה לא היה רק מאמר בעלמא, וכל שכן עתה, עם כל זה ואת מאמר מרדכי אפילו לא היה דרך צווי רק מאמר בעלמא שיצא מפיו אסתר עושה וכו'. והוא על דרך מוסר שאמרו ז"ל (יומא ד ב) שהאומר דבר לחבירו אפילו לא יאמר לו שלא יגלה אסור לגלות עד שיאמר לו בפירוש, כי על כן בכל פרשה ופרשה נאמר למשה לאמר. וגם מה' יצא הדבר להסתיר גם עתה מולדתה, כי הלא בימים ההם וכו' קצף בגתן וכו' ואילו היה נודע בשער המלך כי מרדכי קרוב למלכה, היו אומרים כי עצה היתה בין המלכה ובין מרדכי להטיל הארס ההוא למען הכרית את בגתן ותרש, להכניס את מרדכי במקומם. או לדעת האומר מרבותינו ז"ל (אסתר רבה ו יג) כי על ששם המלך את מרדכי במקומם, ושעל כן עשו יאמרו שלבל ישובו על ידי סניגורים וכיוצא ויוציאו את מרדכי נעשה הדבר. על כן טוב טוב היה על ידי הסתר מולדתה, ובזה יבא קשר הכתוב עם הקודם והמאוחר:

 

פסוק כא

לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

(כא) "בימים ההם ומרדכי ישב בשער המלך וכו'". הנה היה מספיק יאמר בימים ההם קצף וכו' ויודע וכו', למה הקדים ומרדכי יושב וכו'. ואמרו רבותינו ז"ל (אסתר רבה ו יג) כי העמיד המלך את מרדכי במקומם ועל כן קצף בגתן וכו'. עוד יתכן בא הכתוב להורות את בני ישראל גודל השגחתו יתברך להטיב אלינו. כי הלא בהכנה אשר הכין המן שיהנו ישראל מסעודת אחשורוש ונתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, כאשר הסכימו רבותינו ז"ל במדרש חזית (אסתר רבה ז יג), היה מעותד להצר לישראל כאשר עשה אחר כך. ולהיות לאל ידו לעשות, היה צריך יגדל מאד. או מטעם רבותינו ז"ל (אסתר רבה ז ב) שכדי להגדיל מפלתו העלהו תחלה שלא יאמרו גולייר היה. ומה עשה הוא יתברך טרם יעלוהו לגדולה הכין מפלתו בשני דברים, א. להעלות במעלה את עוכריו הם מרדכי ואסתר, ב. להכין לו העץ מעתה ואחר כך תבא גדולתו על נכון לנפול מגבוה, כי לכך מאד נעלה. והוא כי ראשונה עשה הוא יתברך ככל נפלאותיו, כי במשתה ההוא אשר החטיא את ישראל שם הוא עצמו יכין לו הדרך ליטול את שלו, כי שם יעץ להרוג את ושתי שעל ידי כן תמלוך אסתר תחתיה להפילו ארצה על ידי משתה, הוא זימן את ישראל להפילם והיא תזמן אותו להפילו כאשר יבא בס"ד. ואחרי המליך הוא יתברך את אסתר, וגם את מרדכי הקימו והיה בשער המלך, הרי גדלו מפיליו ועוכריו של המן, עתה צריך להכין לו את העץ, מה עשה הוא יתברך הקציף עבדים על אדוניהם כדי שיגיד מרדכי ויכתב בספר הזכרונות, שעל ידי כן יבא חרבונא ויאמר הנה העץ אשר עשה המן למרדכי אשר דבר טוב על המלך עומד בבית המן. גם למאמר רבותינו ז"ל (ילקוט אסתר תתרנט) שאמרו כי בעצת המן היה ענין בגתן ותרש, שעל כן אמר המלך תלוהו עליו, נמצא שענין בגתן ותרש סיבב תליית המן. אחר שני אלה הדברים גדל המלך את המן אחר שהוכן מפלתו. וזהו אומרו בימים ההם ומרדכי יושב וכו', כלומר בימים ההם שכבר מלכה אסתר וגם ומרדכי גם הוא יושב בשער המלך, וזהו תוספת הוי"ו של ומרדכי, קצף בגתן וכו' ויכתב בספר דברי הימים וכו' שעל ידי כן הוכן העץ. אחר הדברים האלה שהם הקמת עוכריו והכנת העץ, גדל וכו' שישמן אחר שהושחזה סכינו:


  או קרוב לזה, שבא לתת טעם אל גדולת מרדכי אשר הקימו ה' ויושיבהו בשער המלך עם היותו בורח מן השררה, כי גם שעל ידי כן רודפת אחריו לא בשער גויים, כי אדרבה טוב שלא להתודע לרשות. ואמר אחרי אומרו למעלה ובהקבץ וכו' ומרדכי יושב וכו', אמר עתה תדע למה העמידו הוא יתברך בשער המלך במעלה, למה שנתגלגל עת המן על ידו, כי בהיות המן מוליכם לסעודת אחשורוש היה מרדכי צווח להם שלא ילכו. ויהי כן כי בימים ההם להיות מרדכי יושב בשער המלך נתגלגל שקצף וכו' ויודע הדבר למרדכי וכו', והיה סבת מפלת המן, ואחר כך גדל וכו' כאמור:  ואומרו קצף ולא אמר קצפו בגתן ותרש. אחשוב כי זה תירצו רבותינו ז"ל (מגילה יג ב) באומרם שהאחד אמר לשני, מיום שבאת זו לא ראינו שינה בעינינו, בא ונטיל ארס בספל וכו'. אמר לו והלא אין משמרתי ומשמרתך שוין, ופרש"י אתה ממונה על עבודה אחת ואני ממונה על עבודה אחרת וכו'. הנה כי האחד היה המיעץ והאחד היה דוחה אותו באומרו אין משמרתי וכו'. יורה כי האחד היה אשר קצף לעשות הרע ומשך אחריו את השני באומרו אני אשמור משמרתי ומשמרתך. ובזה יתיישב אומרו קצף לשון יחיד, כי הוא אשר קצף אלא שמשך את תרש עמו. וזה יכוין באומרו משומרי הסף כי הצד השוה שבהם הוא כי שניהם משומרי הסף, אך בשמירת הסף יהיו עבודות חלוקות. או יחזור משומרי הסף אל תרש אך לא בגתן כי אין משמרתן שוה:

  

פסוק כב

לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

(כב) ויודע הדבר למרדכי וכו' ויבקש הדבר וכו'. הורה לנו מוסר נאה ונחמד, בל יאמר אדם כל אחד ידרוש אחר שלום וטוב עצמו, וה' ידרוש שלום הכל. כי הוא בהפך, שכל עוד שהאדם שם פניו להטיב אל עצמו ולא את רעהו, וגם רעהו כיוצא בו, אז אין הקב"ה מטיב את אחד מהם. כי אדרבה המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה כמה דאת אמר וישב ה' את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו (בבא קמא צב א). ואיה איפה מצות ואהבת לרעך כמוך הכוללת כל התורה כולה. אמר כי מרדכי ואסתר יחד שניהם החזיקו בטוב מדה זו, שכל אחד היה מסתכל להטיב לחברו וה' הטיב לשניהם. וזהו ויודע הדבר למרדכי, ואם היה זולתו היה מגיד למלך שיטיב לו, ולא רצה רק להטיב את אסתר, ויגד לאסתר המלכה להטיב לה שתמצא חן בעיני המלך שתאמר מעצמה. וכראות אסתר חסד מרדכי שהיה חפץ יותר בטובתה מלהטיב לעצמו, עשתה גם היא חסד, ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי כדי שיטיב לו, כאשר היה באחרונה כי על ידי זה גדל את מרדכי:

פסוק כג

לפירוש "פסוק כג" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

(כג) והנה ראוי לשים לב מה זה היה למלך אחשורוש שהיה דרכו להחזיק טובה ולהיטיב למטיבים לו, וכמו שאמרו ז"ל (אסתר רבה א טו) כי זו אחת מטובות שנמצאו בו. ולמה זה כאשר אמרה לו אסתר בשם מרדכי לא עשה לו יקר וגדולה על זה, עד שתידד שנתו מעיניו ואמר להביא את ספר הזכרונות וכו' וימצא כתוב כי הגיד מרדכי וכו', ושאל כמתמיה מה נעשה יקר וגדולה למרדכי, והלא טוב טוב בעתה יחישנה הגדולה והכבוד. והנה המתרגם נדחק לפרש שאומרו ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי, כי אין אומרו בשם מרדכי חוזר אל אמירת אסתר כי אם אל הכתיבה, וז"ל המתרגם: ואמרת אסתר למלכה ואיכתיב בשום מרדכי. ואפשר כי אמרה אוי לי אם אומר למרדכי שיגיד למלך, כי אולי כשיבוקש ולא ימצא ויחזיקו את מרדכי למוציא דבה ואחייב את ראשו למלך, ומה גם לרבותינו ז"ל שאלמלא בא גבריאל והטיל נחש במים היו מסתירים הדבר וימצא בדאי. ואוי לי אם לא אומר שאם ימצא כדבריו אהיה מונע טוב מבעליו. על כן יעצוה כליותיה שלא ילך מרדכי ויגד למלך כי אם אסתר בשם מרדכי. כי אמרה אם ימצא כדבריו בבוא סופרי המלך לכתוב בספר אז אלי יבואו, אספר להם איך נודע אלי הדבר לכתוב אמיתן של דברים, ואגיד להם אשר הגיד מרדכי, ומתוך כך יודע למלך וייטיב עמו. ואם לא ימצא כן אומר כי לשמע אזן שמע מרדכי ולא יאשם, ושעל כן הגיד לי ולא הלך אל המלך. והנה המלך ראה שני דברים, א. שלא בא מרדכי להגיד למלך, אמר בלבו לא להנאתי עשה, מאשר לא בא אלי כי אם לאסתר יורה שאינו חולה עלי, ועל כן אינו גולה את אזני, רק אמר לאסתר, ואלמלא אסתר חסה עלי הייתי מת כי היא מעצמה נדבה רוחה אותה להיטיב לי. ב. כי לא נודע אליו הדבר בעצם כי על כן לא הוזכרה הגדה רק אמירה לבדה בעלמא בשם מרדכי. על כן כשבוקש הדבר וימצא לא נעשה עמו דבר, כי אם ויכתב, כאשר אמרנו, כי סופרי המלך לכתוב דבר שואלין ודורשין מעשה שהיה איך היה, ואז בלי ספק הכתיבה [להם אסתר] מה שנמצא כתוב אשר הגיד מרדכי על בגתנא ותרש וכו' אשר בקשו לשלוח יד במלך. והוא כי תיקנה הכל, אחד שאת שמה לא הזכירה רק אשר הגיד מרדכי בלבד. ועל השנית, להורות איך לא להיותו בלתי עושה להנאת המלך לא הגיד למלך, מה עשתה, היפכה הסדר, ולא הכתיבה בגתן ותרש בקשו לשלוח יד במלך אחשורוש והגיד מרדכי, רק היפך מן המאוחר אל הקודם אשר הגיד מרדכי וכו' אשר בקשו. והוא שאם היתה מכתבת הדברים כסדרן היה נראה במספר סדר המעשה, לא שהגיד מרדכי על דעת הציל ממות נפש המלך. אך עתה יורה כי כל ישעו וכל חפץ בהגידו היה להיותו חס על המלך, וזהו כי הגיד מרדכי וכו', כלומר כי מה שהגיד מרדכי היה על אשר בקשו לשלוח יד במלך אחשורוש למען לא ישלחו הרשעים במלך ידיהם, ועל כן כאשר וימצא כתוב אז נחרץ המלך לאמר מה נעשה יקר וגדולה וכו'. אמנם בהכתב הדבר כל כך היה בלבו שאין ההטבה ראויה למרדכי כאשר כתבנו, שלא שת לבו לראות אשר היו כותבים, עם היות שויכתב בספר דברי הימים לפני המלך ממש, ואדרבה הגדיל את המן שכנגדו על הדבר כאשר נבאר בס"ד: