קטגוריה:אסתר ב ה

עריכה

• לפירוש "אלשיך" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

וטרם נבא אל הענין נשים לב, מה זה היה שראה והתקין הוא יתברך שני גואלים, והיה די באחד. ואין להשיב כי מרדכי היה העיקר שנאמר בו היה על שהיה מתוקן לגאולה, אך אסתר לא היתה רק לעזר מעט. כי הנה אמרו רבותינו ז"ל (אסתר רבה ו ה), כי אין לה אב ואם, אתם אמרתם יתומים היינו אין אב (איכה ה ג) חייכם שהגואל שאני מעמיד לא יהיה לו אב ואם שנאמר כי אין לה אב ואם, הנה כי גם אסתר מגואלינו היא:
  והנה לבא אל הענין, נשים לב לדעת מה פשע יעקב וחטאת בית יהודה שקראתם הרעה הגדולה ההיא על ידי איש צר ואויב המן הרע. כי הלא מצאנו ראינו לרבותינו ז"ל דעות חלוקות, שתים מערכות, מערכה מול מערכה. והוא כי הנה במדרש חזית (אסתר רבה ז יג) הסכימה דעתם כי על עון הסעודה נתחייבו, כאומרם אמר רבי ישמעאל שמונה עשר אלף וחמש מאות הלכו לבית המשתה וכו', מיד עמד שטן והלשין עליהם לפני הקב"ה ואמר וכו', מיד אמר לו הקב"ה לשטן, הבא מגילה ואכתוב עליה כליה וכו'. הנה דעת רבי ישמעאל שעל עון הסעודה נתחייבו כליה. וכן במדרש עצמו מסיים ואומר כי הלך אליהו אל אבות העולם שישגיחו על הדבר ולא השגיחו באמרם אם חטאו מה נעשה להם, ואחר כך בא לו אצל משה רבינו ע"ה ואמר לו מה תענה על הצרה הזאת כי באו בנים עד משבר וכו', אמר לו משה כלום יש אדם כשר באותו דור כו', אמר לו יבקש רחמים הוא משם ואני מכאן וכו', חזר ואמר לו אם בדם היא חתומה אין תפלתינו נשמעת ואם בטיט היא חתומה תפלתנו נשמעת:   וטרם בא אל הענין, נשים לב על פי דרכנו מה היה שאחר שלא ראה באבות תקנה במה בטח שהלך אצל משה. וגם מה היה שהאבות נתייאשו מן הרחמים מה שאין כן משה. ונדקדק אומרו אל משה מה תענה בצרה הזאת, מה שלא אמר כן לאבות, וכן מה ענין אומרו אם בדם היא חתומה וכו', מה הוא עניינם ושתשמע תפלה בזה. אמנם הנה אמרו ז"ל (פתיחתא דאיכה רבה כד) כי בזמן החרבן קרא ירמיהו לאבות ולמשה וכל אחד הליץ טוב ולא הועיל על חטאת ישראל. על כן גם עתה לא השגיחו האבות ואמרו מה אנו יכולים לעשות אם הם חטאו, והוא מדאגה מדבר פן כמקרה שעת החרבן גם עתה יקרם שצעקו ולא נענו כמו שאמרו ז"ל באיכה רבתי. אז הלך אצל משה ואמר לו מה תענה על הצרה הזאת. לומר הנה ידעתי תוכל להשיב כאבות, על כי גם אתה לא נענית בזמן החרבן כהם, אמנם להיות צרה זאת ביחוד לך ואין לך להשיב כך, וזהו מה תענה על הצרה הזאת. והוא, כי הנה המן הפיל פור הוא הגורל מיום ליום ומחדש לחדש ולא מצא יום מוכן כי אם יום פטירת משה רבינו ע"ה, באומרו כי ביום סלוקו נסתלק זכותו מעל ישראל. נמצא כי הצרה הזאת נוגעת אליו, ועל כן אל תענה כאבות כי הלא אליך נוגע הדבר כי על סלוקך מישראל בטח להשמיד את ישראל. ועל כן אל תענה כאבות כי אם שתראה להם שלא נסתלקת מהם לגמרי, כי אם גם עתה תעמוד להם, וזהו מה תענה בצרה הזאת. אז השיב לעשות כן ואמר לו אם בדם וכו'. והנה הדרך הנראה לכאורה באומרו אם בדם וכו', ששאל אם בדם היא חתומה וכו' על דבר עון הצלם שהוא חיוב מות ודם, כמשפט עיר הנדחת לפי חרב, והוא שלא היה לפנים כי אם בכונה, אין התפלה נשמעת. ואם בטיט היא חתומה, שהוא על הנאת סעודת אחשורוש הוא הנאת החומר, תפלתנו נשמעת. ואמר לו כי בטיט היתה חתומה. הנה מזה יראה שהוא על שנהנו מסעודת אחשורוש. וכן מאמרם (שם) ז"ל בגמרא שכתבנו למעלה על פסוק והקרוב אליו כרשנא, גם הוא יורה כי על עון הסעודה נתחייבו כמפורש. והנה לעומת זה מאמר שהזכרנו למעלה (מגילה יב א) שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל וכו', שהכריח להן שעל עון הצלם היה הדבר אלא שהיה לפנים, הנה כי על עון הצלם באה להם הצרה ההיא. והלא כמו זר נחשב להעמיד שלש מחלוקות בדבר:
  על כן אמרתי כי מאמר שלשת המאמרים אחד הוא. ולבא עד תכונת הענין נזכירה לשון מאמר רבי ישמעאל במדרש חזית, האומר כי שחת רשתם היתה עון הסעודה. והוא אמרם (שם) כי כה אמר השטן בקטרגו על עון הסעודה עד מתי תדבק באומה זו שאינן באים בתשובה שלימה לפניך וכו'. והלא קשה כי הלא עוד אכלם בפיהם ומתי נעשתה התשובה לדבר ולומר כי לא היתה שלימה. אך אין ספק שהוקשה לו קושית רבי שמעון בן יוחאי לתלמידיו שאם על הסעודה היתה רעתם, של שושן יהרגו ושל כל העולם אל יהרגו. על כן אמר כי אין ספק שעדיין לא הטהרו מעון הצלם הכולל, כי אם החלו לשוב ממנו והיתה מדת הדין בלתי מקטרגת, עד אשר נעשת תועבת הסעודה. ואז היה פתחון פה לשטן לקטרג ולומר, כי ענין הסעודה מוכיח כי לא שבו בתשובה מעון הצלם בשלימות מצד שעל ידי עון הסעודה היה עון הצלם חוזר וניעור. וזהו אומרו אינם באים בתשובה שלימה, כי עון זה מוכיח על הקודם וממלא הסאה. נמצא לפי זה גם לרבי ישמעאל זה וזה גורם. ובזה הטיב אשר דבר בסוף מאמרו ששאל משה רבינו ע"ה לאליהו אם בדם היא חתומה ואם בטיט היא חתומה. כי לא שאל על מה היתה הגזרה, כי אם במה היתה חתומה, אם בדם שהוא על עון הצלם או אם בטיט שהוא על הנאת חמרם בסעודה. והכונה כי בחטא הסעודה ובאשם הצלם, קמו עמדו בבית דין של מעלה לחייבם, ולא היה הספק רק על איזה מהם היה החיתום. על דרך דור המבול שהיה שם זימה ועבודה זרה וגזל ולא נחתם גזר דינם אלא על הגזל עם היות עוד עונות גדולים ורעים ממנו (סנהדרין קח א). ועל דרך זה כדעת רבי שמעון בן יוחאי (מגילה יב א) האומר שלא נתחייבו כליה אלא על הצלם, לא יתכן שלא יזכר ולא יפקד עון הסעודה, כי גם שלא נתחייבו עליו, הנה עון עצמו אינו נמחק וצריך מירוק ותיקון. אך אין דעתו אלא שנחתם גזר דינם על הצלם, אך גם עון הסעודה היה עמו ועורר לוייתו. וכן יורה מאמרם ז"ל בגמרא (מגילה יא א), וז"ל: ריש לקיש פתח לה פיתחא להא פרשתא מהכא ארי נוהם ודוב שוקק מושל רשע על עם דל. ארי נוהם זה נבוכדנצר, ודוב שוקק זה אחשורוש, מושל רשע זה המן, על עם דל אלו ישראל שהיו דלים מן המצות, ע"כ. וראוי לשים לב מה ענין נבוכדנצר אצל המן, ומה היתה נהימת נבוכדנצר אם הוא החרבן יותר מנהימה היה. ועוד מה ענין דוב שוקק אצל אחשורוש שיתיחס אל משול המן על ישראל. אך יאמר כי שני גופי עבירות השליטו המן על ישראל, א. נהימת נבוכדנצר די מאן די לא יפול ויסגוד לצלמא יתרמא לגוא אתון נורא יקידתא (דניאל ג ו), שעל פחדו ישראל השתחוו לצלם. וגם היות אחשורוש דוב שוקק שצוה שלוחיו לקבץ את כל העם הנמצאים בשושן, הם עם נושע בה', כמאמרם ז"ל ששוקי עמו ישתקשקון ברחובות להאכילם סעודתו. שני עונות אלו היו סבה להיות מושל המן על עם דל מן המצות להגן. הנה כי שתי עבירות היו אז יחד ביד ישראל:
  והנה ממוצא דבר מצאנו ראינו טוב טעם לשבח אל צורך היות שני גואלים ולא הספיק אחד. כי למה שהיו שני גופי עבירות הוצרכו שנים, מרדכי ואסתר, שזכות כל אחד תגין על כל אחד מהנה, ומיניה ומינה תסתיים הגאולה. ועדיין צריך לשום לב אל איזה מהן מגין כל אחד מהגואלים. ואחשבה כי מרדכי שהיה צועק בשווקים שלא ילכו אל הסעודה, זכותו יגן עליה. ואסתר על עון הצלם, כי מלכה תחת ושתי בת בנו של נבוכדנצר שהחטיאם בצלם. וזה יהיה ענין מאמר הגמרא בשחיטת חולין (חולין קלט ב), הלא נראה כי שני העונות כאחת היו גרמת נזקנו. וז"ל: מנין להמן מן התורה דכתיב המן העץ וכו', מנין לאסתר מן התורה דכתיב ואנכי הסתר אסתיר פני וכו', מנין למרדכי מן התורה דכתיב בשמים ראש מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא ע"כ. והלא כמו זר נחשבו דבריהם ז"ל, כי מה להמן בתורה. וגם לא מצא מציאותו רק מיתתו הרעה שהיה על העץ. וגם מה ענינו בפרשת בראשית. וגם שאלתו על אסתר מה צורך בהיותה רמוזה. ולא עוד אלא שהמן רמוז בפרשת בראשית ואסתר בפרשת וילך ומרדכי בפרשת כי תשא. ולמה זה ישאל על אלה מזולתם. אך הנה כיוונו כי אין ספק כי כל חכם לב יחקור וידרוש, כי לא יבצר אומר (הוא) [אם] מה שנתחייבו על דבר חמור בעון הצלם קשה ליתקן אם לא על צד החסד והרחמים, או היה על דבר קל כענין ההנותם מסעודת אחשורוש וקל ליתקן. וחלוקה זו השנית תראה צודקת מהפכת אלהים אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם והרוג בהם כרצונם תחת היותם נתונים להשמיד וכו', ומה גם לתלות את המן ובניו עם היותו משנה למלך. כי אם היה על צד החסד לבד היה מספיק בתשועת נפשם מיד שונא. ואמתת הראשונה יראה מהיות תשועה זו על ידי אשה ושתנשא לאחשורוש, ועל ידי שסיכנה את עצמה לבא אל המלך אשר לא כדת אחרי יודעה כי אחת דתה להמית וכו'. ואף כי כשנכנסה לבית הצלמים נסתלקה ממנה שכינה והתחילה צועקת אלי אלי למה עזבתני וכו' כמאמרם ז"ל (מגילה טו ב), כי כל זה יורה היות שם הסתר פנים גדול. ולפי זה גם כן יקשה כי מהנראה כי על ידי תשועת ישראל יגדל מרדכי תכלית הגדולה, ומה גם למה שאמרו ז"ל (אסתר רבה י יב) שהיה מולך על ישראל מלכות שלימה מהנס והלאה. ואיך על ידי תיקון עון פלילי בהסתר פנים עד יתחייב כליה, לא די ההצלה כי אם גם זכה את כל הכבוד הזה והוא פליא:
  והנה כונת זה המאמר לשים לפנינו דרך ישכון אור, ליישר אורחות כל הדבר הקשה אשר הערנו, א. מפלת המן זולת הצלתנו, ב. הסתר אסתר, ג. מעלת מרדכי. והוא כי ידוע כי לא נפל דבר אחד מדברי הנביאים והכתובים אשר לא כתוב או רמוז בספר התורה, כמאמרם ז"ל במסכת תענית (ט א) בעובדא דרבי יוחנן על בריה דרבי שמעון בן לקיש על פסוק אולת אדם תסלף דרכו וכו'. והנה אין ספק כי לא דבר ריק הוא לרמוז המן בפרשת בראשית ואסתר בפרשת וילך ומרדכי בכי תשא. אך באמת מן המקום אשר בחר ה' לרמוז כל דבר ודבר, מתחתיו יצמח יישוב ותירוץ הקושי הנופל על כל פרט ופרט. והענין, כי שתים רעות היו ביד ישראל אחת עון הסעודה והשנית עון הצלם. אך ענין הצלם היה לפנים, כמאמר רבי שמעון בן יוחאי (מגילה יב א), ועל כן הוצרכו שני גואלים מרדכי להגן על עון הסעודה, ואסתר על עון הצלם כאשר כתבנו. והוא, במה שכתבנו מהמדרש (אסתר רבה ז יג) כי המן יעץ להחטיא את ישראל בסעודת אחשורוש ושהוא גם הוא קבצם. ובזה יאמר, מה שתראה שלא די שהצילנו הוא יתברך כי אם גם נתלה המן אשר קננו להשמיד, הוא כי ממקום שהיינו מתחייבים באה עליו הרעה, כי היה על ידי הסעודה. ולהיות שהוא היסב הרעה ההיא שהוא האכילנו אותה כאשר כתבנו, על כן ראוי שבהנצל אנחנו ילכד הוא. וזהו המן העץ וכו', כלומר מה שהיה המן בעץ ולא הספיק מה שאנחנו נמלטנו, הוא על כי אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת, היא הסעודה והיה על ידו, לכן ראוי הוא יתלה על עץ. ומה שתראה מהסתר פנים של אסתר המגינה על עון הצלם, הוא ענין ואנכי הסתר וכו'. שהוא מה שהיה הסתר אסתיר הוא על כי פנה אל אלהים אחרים, שהיה פנייה מה אל הצלם שהיה לפנים בפרהסיא, כן גם זה היה הסתר פנים ולא עצמיי רק לפנים. ועל דבר מרדכי אמר ראש מר דרור, שמה שהיה ראש משלו נתנו לו, כי היה להיותו נקי וטהור מכל שני הדברים, וגם לא כרע תחת אסיר, על כן לפניו יכרעו ויפולו. הנה מאמר זה הוא יורה כי שני העונות גברו מנו וזה וזה גורם רעתנו:
  ועוד מאמר אחר בגמרא שגם הוא יורה באצבע הדבר הזה ששתי עבירות היו אז, ושמרדכי הוכן להגין על עון הסעודה, ואסתר על עון הצלם, והוא במסכת מגילה (י ב). וז"ל: רבי שמואל בר נחמני פתח לה פיתחא להא פרשתא מהכא, תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס. תחת הנעצוץ תחת המן הרשע שעשה עצמו עבודה זרה דכתיב בה בכל הנעצוצים ובכל הנהלולים (ישעיה נ יט), יעלה ברוש זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים, שנאמר קח לך בשמים ראש (שמות ל כג) ומתרגמינן מירא דכיא. ותחת הסרפד תחת ושתי הרשעה בת בנו של נבוכדנצר הרשע ששרף רפידת בית אלהינו דכתיב רפידתו זהב (שיר השירים ג י), יעלה הדס זו אסתר הצדקת שנקראת הדסה שנאמר ויהי אומן את הדסה. והיה לה' לשם זו מקרא מגלה, לאות עולם לא יכרת אלו ימי הפורים, עד כאן. וראוי לשים לב כי יראה כונתו כי תחת המן שהיה גדול, ירש גדולתו מרדכי, וגם נתן לו בית המן. וכן אסתר המליכוה תחת ושתי. והלא יקשה כי הלא זה מפורש במגלה, ואיך פתח לה פתחא ממקום שהוא רמז סגור חותם צר. וגם למה נרמזה ושתי על שם אבי אביה ולא היה כהמן שנרמז בדבר הנוגע לעצמו. ועוד מה ענין אומרו והיה לה' לשם זו מקרא מגלה וכו', מה ענינו אצל הקודם. אם הוא לומר כי מרדכי ואסתר קנו מעלה וגם הוא יתברך היה לו לשם, הוא דבר תפל מבלי מלח, כי מה לתבן אל הבר ומי יערוך לה'. ועוד אומרו אלו ימי הפורים היינו מקרא מגלה, כי לא תכרת, כמאמרם ז"ל (ירושלמי מגילה פ"א ה"ה), כל הנביאים וכתובים יתבטלו לימות משיחנו חוץ ממקרא מגילה שנאמר וזכרם לא יסוף מזרעם. אמנם הנה הוקשה לרבי שמואל בר נחמני ז"ל קושייתינו, והוא למה היו שני גואלים מרדכי ואסתר ולא הספיק אחד ככל יתר גאולות. עוד הוקשה שנית, הלא היא, למה בזכר הנס אנו עושים שני דברים אחד מקרא מגילה וגם שמחה ומשתה, ולא היו כימי חנוכה שדבר אחד בלבד הוא זכר הנס להדליק את הנרות. על כן אמר כי היו שני גופי עבירות, א. על ידי המן הרע הוא עון הסעודה שנעשית על ידו, ב. עון הצלם שעל ידי נבוכדנצר. ועל כן הוצרכו שני גואלים, כל אחד להגין על אחד מהם. כי מהמקרא ההוא ימצא כתוב היות שני גואלים על שני גופי עבירות, ומי היה על זו ומי על זו. לזה אמר תחת המן הוא אשר הזמינם והחטיאם בסעודה כמדובר הנקרא נעצוץ, יעלה ברוש הוא מרדכי להגין על מעשה המן. וזהו תחת וכו' יעלה ברוש, שהוא טהור כראש הבשמים, אשר חלאת טינופת הסעודה לא בא אל קרבו. ותחת בת נבוכדנצר הוא אשר החטיאנו בעון הצלם, תעלה הדסה במקומה להגין על מעשה נבוכדנצר זקינה. ובזה באה תשובת הדבר השני גם הוא, כי הוצרכו שני מיני זכר הנס, אחד, על הנוגע אליו יתברך הוא עון הצלם שעשאו נבוכדנצר להגדיל שמו בעולם, והיה בדבר חלול ה' ח"ו כמפורש אצלנו במקומו. עתה והיה לה' לשם, זו מקרא מגלה, כי קריאתה זו הלילה הוא פרסום שמו יתברך, הפך כונת הצלם. ועל תקון הסעודה, לעולם לא יכרת אלו ימי פורים, ימי הסעודה משתה ושמחה תמורת הסעודה ההיא. הנה כי גם מאמר זה מורה כי שני גואלים היו כנגד שני גופי עבירות:
  וכן אחשוב בכונת מאמר מדרש חזית (אסתר רבה י יג), וז"ל: אמר רב ברכיה הקב"ה כתב גאולת ישראל בתורה דכתיב (ויקרא כה מז) וכי תשיג יד גר ותושב עמך וכו'. גר ותושב זה המן שנתגדל ונתעשר, והשיגה ידו לשקול עשרת אלפים ככר כסף. ונקרא גר שהוא מזרעו של עמלק, והיה תושב במדי ופרס. ומך אחיך עמו אלו ישראל, שהיו דלים ומכין. ונמכר לגר תושב שמכרם אחשורוש להמן להשמיד וכו', או לעקר משפחת גר שעשה עצמו עבודה זרה, הדא הוא דכתיב כורעים ומשתחוים להמן. אחרי נמכר גאולה תהיה לו שגאלם הקב"ה מידו והצילם מגזרתו ופדאם. אחד מאחיו יגאלנו זה מרדכי דכתיב בו ורצוי לרוב אחיו. או דודו או בן דודו יגאלנו זו אסתר שהיא בת דודו, ונגאלו ישראל על ידה, ע"כ. וראוי להעיר מה ענין אומרו לפי זה עמך. וגם אומרו עמו ולא אמר וכי תשיג יד גר תושב ומך אחיך ונמכר לו. וגם אומרו או לעקר וכו' שנראה שנמכר פעמים ולא היה כי אם פעם אחת. ועוד אומרו שגאלם הקב"ה מידו והצילם מגזרתו ופדאם, שיראה דבר אחד שנוי ומשולש. ועוד שאחר אומרו שהקב"ה פדאם איך יצטרך אל אחד מאחיו. ועוד אומרו או דודו או בן דודו זו אסתר שהיא בת דודו שאם כן היה לו לומר בן דודו יגאלנו, למה הוזכר דודו שהוא מרדכי עצמו. אך הנה הוקשה לו בכתוב אומרו מה שתשיג יד הגר, כי באומרו כי ימוך אחיך ונמכר לגר תושב ידוע שהשיגה יד הקונה. וכן אומרו ומך אחיך עמו, בכלל כי ימוך הוא. ועוד לענין הדין מה יתן ומה יוסיף היותו גר או תושב אחר היותו גוי, ואם כן למה אמר גר ותושב. וגם אומרו עמך ואומרו עמו שהוא מיותר. וכן אומרו עמך פעם שנית. וכן אחרי אומרו אחד מאחיו יגאלנו למה אמר או דודו וכו' כי בכלל מאתים מנה. וכן בכלל זה היה גם כן אומרו או משאר בשרו. על כן גזר אומר כי הוא רמז אל העתיד. והוא כי אותו הגלות היה ממדי, ומי נתן כח להמן שהוא גר בארץ למשול בנו, כי אינו גלות אדום. לזה אמר כי להיות שכח אדום הוא למשול בנו בהיותינו דלים מן המצות, כי הוא רצועת לקותנו, כמו שכתוב והיה כאשר תריד וכו' (בראשית כז מ), על כן עם היותו גר במדי המושל בנו, יכול למשול בנו להיותו עמנו כי היינו בלתי כשרים, כברכת יצחק באומרו והיה כאשר תריד, כמאמר המתרגם כד יעברון בנוהי על פתגמי אורייתא וכו', על כן בכל מקום שימצא עמנו גוברת ידו עלינו. וזהו וכי תשיג וכו' זה המן שנתגדל וכו', גר מזרעו של עמלק והיה תושב במדי. לומר שידו משגת וגוברת להיותו עמנו, עם שהוא גר במדי שהוא בעל הגלות, למה שהוא גר מזרעו של עמלק שהוא שוט תוכחתנו. ועוד טעם אחר והוא כי ומך אחיך עמו. כי מה שנתרוששנו מן המצות היה להיותינו עמו, כי הוא הוליכם לסעודת אחשורוש והחטיאם, וזהו ומך אחיך עמו. על כן ונמכר לגר תושב, כי גברה ידו עלינו משתי הבחינות, אחת על מה שעשה עמך הוא עון הסעודה שהוא האכילך, וזהו אומרו ונמכר לגר תושב עמך, וגם כן מטעם אחר והוא בבחינת העבודה הזרה הוא הצלם. ועל כן נמכרנו לעקר משפחת גר הוא המן שעשה עצמו עבודה זרה מעין הצלם, וזהו או לעקר וכו' שהיא עבודה זרה כנודע. ועל כן לא אמר ולעקר שהיה נראה שהיו שני קונים, אך הוא קונה אחד משתי בחינות שעל כל אחד היינו חייבים או מזו או מזו. כי נמכרנו להמן אשר בידו שתי בחינות אחת עון הסעודה שהיה על ידו, שנית על עון הצלם שהיא בחינת עבודה זרה. על כן שלט בנו מי שעשה עצמו עבודה זרה, נמצאת המכירה על שני גופי עבירות. והנה תחלה גאלם הקב"ה מידו על ידי מה שתלו אותו מיד בחדש ניסן. ואחרי מותו עדיין היה אפשר שלא ישובו ספרי האף, כי כתב אשר נכתב וכו' אין להשיב, וזהו והצילם מגזרתו. ואחר כך פדאם בדם חללים רבים שנתן תחתיהם לסוף השנה ביום אשר שברו אויבי היהודים למשול בהם. ושמא תאמר הלא אין הקב"ה וותרן ואיך נימוחו שני גופי העבירות. לזה אמר שנשאו אותם שני גואלים להגין זכותם, באשר החזיקו להשיב את ישראל בתשובה. כי על עון הסעודה אחד מאחיו הוא מרדכי יגאלנו, על מה שחטאו אחיו בני שושן. ועל עון הצלם או דודו הוא מרדכי היה מספיק, או בן דודו של גואל היא אסתר. ולמה הוצרכה היא גם כן, הלא הוא או משאר בשרו שהוא להיותה שאר בשר כי אין שאר אלא אשה, והיה צריך יהיה שאר בשרו לכפר בעד שאול כאשר נבאר בס"ד. והוא לבל יהיה עכוב אל הגואלים להגן על דבר היות גרמת הנזק משאול זקנם, שהוא גרם ביאת המן לעולם כאשר נבאר, שהוצרך היות התיקון על ידי אשה. ולהיות כי אין הבחירה נמנעת, אמר או השיגה ידו של ישראל לשוב ונגאל מעצמו:

והנה מכל אלה מצאנו ראינו טוב טעם ודעת תחת מה העמיד לנו הוא יתברך שני גואלים, כי היה איש על דגלו לכפר בעד עונות ישראל איש איש על עבודתו ועל משאו כמדובר. אך עדיין אנו צריכים לדרוש ולתור תחת מה עשה ה' ככה לבלתי נתון כח ביד מרדכי לכפר גם על שניהם, כי נקי היה מכל אחד מהם וצדיק גמור היה ולמה נתייחד מרדכי על עון הסעודה ואסתר על עון הצלם. ועוד כי גם שהוצרכו שנים למה היו אחד זכר ואחד נקבה ולא היו כלם אנשים. ועוד מה פשעה ומה חטאתה של אסתר שנח שבט הרשע על גורלה שנשאת לערל, ומה גם שתראה גאולתה כמצוה הבאה בעבירה. ועוד למה הוצרכה להסתכן שהערת למות נפשה, לבא אל המלך אשר לא כדת בהיות שאחת דתה להמית אשר לא יקרא ויבא. ומה גם עתה כי עון הצלם היה לפנים ונצטערה היא יותר ממרדכי אשר היה על דבר המשתה:
  אמנם הנה כתבנו כי שתי רעות היו לנו, עון הצלם ועון הסעודה. וכלי הנותן נקמות לנו על שתיהן היה המן, כי הוא פרש רשת לרגלינו בסעודה וגם הוא היה לו עבודה זרה בחיקו מעין עון הצלם. על כן קרבו פקודות שני העונות להיות מאתו ובידו, האחד על כי המכשלה ההיא תחת ידו, ועון הצלם, כי מצא מין את מינו וניער. וגם כי לולי על השנות עון הסעודה, לא נפקד אז עון הצלם, כי הלא היתה תשובה מה ביד ישראל. אלא שעל ידי עון הסעודה היה קטרוג השטן לומר כי אין באים בתשובה שלימה לפניו יתברך על הצלם, כמו שהוכחנו למעלה מלשון המדרש, נמצא היה עון הסעודה מעורר שינת עון הצלם. ונבא אל הענין, והוא כי אחר אשר הודיע ה' אותנו את כל זאת כי על ידי עון הסעודה נתגלגלה פקודת עון הצלם, ושגם עון הסעודה הוא היה עושה, נמצא כי אל כל זה סיבה ראשונה שאול בחיר ה'. כי לולא הוא הותיר את אגג מלך עמלק חי לילה אחד, כמעט כסדום היו להאביד שריד. אך בלילה ההוא כאשר שכב שם נזדמנה לו שפחה ויבא אליה ותהר לו ותלד את אבי אבות המן הרע ההוא. נמצאת המכשלה הזאת תחת יד שאול כי הוא היסב ביאת המן לעולם. על כן היתה עצתו יתברך לומר, הנה משני גופי עבירות שביד בני, הנה עון הסעודה אין כמרדכי לתקנו. כי הלא הוא היה מכריז ואומר שלא ילכו אל המשתה כי רע עליו המעשה כמו שאמרו ז"ל (אסתר רבה ז יח), והוא לבדו קדש שם שמים בדבר ההוא, על כן מי כמוהו מכפר בעד העון ההוא. וכן על דבר הצלם הוא היה בזמן ההוא עם גלות נבוכדנצר והיה טהור. אך הנה יותש כחו לישא שני עונות על שכמו להגן על ישראל, אחר כי קולר הכל היה על בית אביו הוא שאול, שעל ידו בא המן לעולם על כן צריך גואל אחר יהיה בעזרו כי טובים השנים כי היכי דלמטייה לכל אחד שיבא מכשורא, וכל אחד יגן על אחד. ותהי עצת קדוש ישראל יהיה הגואל השני אשה לתקן אשמת שאול הגורם, למען יהיה מדה כנגד מדה. כי הוא היסב תזדקק לאגג אשה יטיל בה זוהמא להוציא ממנה חלאת טומאתו בה, על כן מזרעו תזדקק אשה לערל וישלך בה זוהמא. וכאשר נסתכנו ישראל על ידי מה שגלגל להביא את המן, כן תסתכן היא ותערה למות נפשה להצילם. ועל כן היתה מלכה כמוהו והחביאה עצמה בל יקחוה למלוך כשאול שנחבא אל הכלים כאשר נבאר בכונת הכתובים הבאים בס"ד:
  ובזה נבא אל ביאור הכתוב אשר אנו בו. והוא בשום שכל והבין בקושית רבותינו ז"ל (מגילה יב ב) קרי ליה יהודי וקרי ליה ימיני, זולת אשר כתבנו לעיל. והנה בשם הרמ"ע שמעתי שהכתוב בא ויתן טעם אל הקראו יהודי, באומרו אשר הגלה וכו' עם יכניה מלך יהודה, כלומר שעל כן נקרא יהודי שהגלה עם מלך יהודה. ועדיין קשה כי אעיקרא דדינא פירכא יאמר מתחלה איש ימיני ולא ישנה תוארו שיצטרך אחר כך לתת טעם לדבר. אך יתכן לפי דרכנו קרוב לזה בתת טעם אל שינוי התואר, והוא כי על היותו מגלות יהודה כאומרו אחר כך אשר הגלה וכו' נקרא יהודי. וענין הכתוב הוא אשר כתבנו, והוא כאשר ידענו כי כל סתם אנשים או איש שבמקרא הוא רשום צדיק, כמאמרם ז"ל (במדבר רבה טז ה) על אמרם שהמרגלים שנאמר בהם כלם אנשים, צדיקים היו באותה שעה. והענין איש יהודי כלומר איש צדיק היה, בהקרא יהודי שהוא בגלות יהודה על ידי נבוכדנצר, שלא חטא בצלמו. וגם היה איש בשושן הבירה איש רשום וצדיק שלא חטא בסעודה שהוא עון שושן. באופן שהוא היה הראוי לגאול את ישראל על ידי זכותו על שתי עבירות אלו. וזהו איש יהודי על האחד, ועל השני היה בשושן כי גם שם היה איש רשום וצדיק נקי מעון שושן. אך לעומת זה סוף ייחוסו הוא בן קיש אבי שאול כלומר כי להיותו בן קיש קולר עון כל רעת המן תלוי על בית אביו, ועליו לתקנו. ובכן איך זכות מרדכי יגן על הכל, ויש לו חלק מצד בית אביו והוא כחבוש בצד מה, ואיך יתיר גם את זולתו, וזהו אומרו בן קיש. ואם נאמר נבקש זולתו, אין כמוהו, כי זה נוסף על היותו נקי משתי עבירות אלו הוא איש ימיני נכון להפיל את עמלק בידו, כי אין עמלק נופל כי אם ביד בני בניה של רחל, כי הלא יסחבום צעירי הצאן, וזהו איש ימיני. על כן ראה הוא יתברך ותיקן הכל כאשר יבא כי ויהי אומן את הדסה וכו':