ביאור:אסתר ב א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אסתר ב א: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ זָכַר אֶת וַשְׁתִּי וְאֵת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וְאֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ."

תרגום ויקיטקסט: אחרי שהדברים האלה בוצעו, הספרים עם החוק המדיח את ושתי נשלחו, וכעסו של המלך אחשורוש שכך (נרגע) - הוא נזכר בושתי, נזכר בעבירה הקלה אשר עשתה, ונזכר בעונש החמור אשר נגזר עליה; הוא התגעגע אליה אבל ידע שלא יוכל לבטל את פסק-הדין לאחר שנשלח.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ב א.


מה נגזר על ושתי?[עריכה]

בפרק הקודם, עונשה של ושתי תואר במילים (אסתר א יט): "וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ, לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה" - מלכותה תלקח, היא לא תהיה מלכה יותר. אולם, מהפסוק שלנו נראה שאחשורוש התחרט והתגעגע לושתי ("זכר את ושתי - את יופייה, ונעצב"; רש"י). אם כך, מדוע לא ביטל את העונש והחזיר את ושתי למלכותה?

1. רבים מהמפרשים המסורתיים פירשו, שושתי לא רק הודחה ממלכותה אלא גם הוצאה להורג (רש"י, וכן בתרגום הארמי). אולם בפירוש זה ישנן כמה בעיות.

- ממוכן לא הציע ולא רמז שוושתי תומת. המלך קיבל את עצתו של ממוכן (אסתר א כא): "וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּדְבַר מְמוּכָן". המלך הבין את חשיבותה הפוליטית של וושתי (ננינתו של נבוכדנצר מלך בבל) וכדי למנוע התפרצות של מרידות, פעל לפי החוק אחרי שיחה פתוחה ויעוץ של מומחים.
- אילו ושתי היתה מומתת, המלך היה זוכר את מלכתו היפה, ואת אשר עשתה שהצדיק את הריגתה, אבל לא היה מתעמק ב"אֲשֶׁר-נִגְזַר עָלֶיהָ". ממאבקו של המלך על עונשה ניתן להבין שגזר דינה לא היה סופי כמוות, אלא שהיא עדיין חיה.
- הפקודה של המלך ניתנה רק לסריסיו. הוא פקד עליהם (אסתר א יא): "לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת". הוא לא פקד שום דבר על ושתי. לכן ושתי לא הפרה שום פקודה ולא עברה על שום חוק. ממוכן המליץ להדיח את המלכה. אולם החוק שפורסם (אסתר א כב): "לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ, וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ" אינו נוגע במלכה, ועצם כתיבת חוק חדש מעידה שלא היה חוק, לפני כן, הדן בבעיה. כיוון שהמלך לא פקד עליה, ולא היה חוק, המלך היה רשאי להענישה בסרוב להזמינה אליו, אבל המצב לא הצדיק עונש מוות. במיוחד שהרודוטוס כותב שאפילו מלך פרס לא היה יכול להוציא להורג אדם על עבירה אחת יחידה.‏[1]

2. האם ושתי גורשה? דוד, בכעסו על מיכל שלעגה לו, הענישה במעצר בית ללא רשות לבוא למלך, (שמואל ב ו כג): "וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל, לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ". דוד לא גרשה מביתו מחשש שהיא תחזור לאחיה (שמואל ב ג יד): "אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל". כך גם אחשורוש, שהקפיד שנשותיו תהינה בתולות ושייכות רק לו מוגנות ושמורות בבית הנשים ובית הפלגשים, לא היה מגרש את וושתי מביתו.

3. עונשה של ושתי היה רק הדחה מהמלכות. המלך היה בכוחו לבטל את פקודתו ולעשות את ושתי לפלגשו ולקרוא לה כרצונו. אולם המלך הקפיד על החוק, ולמרות שהחוק לא הזכיר את ושתי, ממוכן אמר "וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי, וְלֹא יַעֲבוֹר". המלך, אם הוא מכבד את החוק, לא יעבור על החוק. המלך לא יבטל פסק-דין חלוט.

המלך הבין שאת הנעשה אין להשיב. ושתי הראתה בוּז לו ולשלטונו. היא מאנה להעניק כבוד למלך פרס ומדי, ולצרף את ממלכת בבל למעצמתו. היא כאילו אמרה, אני שבויה בידך, עשה בי כרצונך, אבל אני לא אכנע ולא אשרת אותך באהבה. העונש שהיא קיבלה, במעצר בית, לא גרם לה לאהוב את המלך או להפסיק לזלזל במלכותו. לא היה טעם לנסות להחזירה למלכות כי כבוד היא כבר לא יכולה לתת. עונשה היה כעונשה של מיכל - שלא יהיו לה ילדים מהמלך.


מקורות[עריכה]

הרודוטוס, כתבי הרודוטוס – בתרגום ד"ר אלכסנדר שור, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תרצ"ה

I Sendowski, Mordecai Did Not Kneel Because The King Did Not Order It!, Crossbooks Publication, Bloomington IN, 2011




  1. ^ הרודוטוס, ספר א, 137. קשה לקבל את דעתו של הרודוטוס כפשוטה כשמדובר בביטחון המלך, כי הרי אסתר אומרת (אסתר ד יא): "כל אשר יבוא ... אשר לא יקרא אחת דתו להמית", אפילו על עבירה אחת.