קטגוריה:אסתר א יא

​ 

הרודוטוס מציין, שהפרסים נהגו לשתף את נשותיהם במשתה. המלך פקד להביא רק את ושתי, ולא את נשות השרים, שהיו במשתה המלכה (אסתר א ט). המלך כנראה לא רצה שיופיין של הנשים האחרות יפגע ביופיה של מלכתו.

חז"ל (מדרש רבה, מגילת אסתר, פרשה ג.) הסבירו שהמלך דרש שוושתי תבוא ערומה, לבושה בכתר מלכות בלבד להראות את יפי גופה ולא את יפי בגדיה. אפשר שוושתי חשבה שהמלך הוא רודף נשים שיכור ובאמת פקד עליה לבוא ערומה.

המלך פקד על סריסיו להביא את המלכה. המלך נהג לפקוד על משרתיו: (אסתר ה ה): "מַהֲרוּ אֶת הָמָן", (אסתר ו יד): "וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן". מתוך כבוד לפקודת המלך "לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ", ולמלכה הם לא ניסו להביא אותה בכוח, בועטת וצועקת.

לפי חוקי חמורבי מספר 26, אסור לאדם, שקיבל פקודה מהמלך, להעביר את התפקיד לאחר. הסריסים צווו להביא אותה, ולא יכלו להעביר את תפקידם לסריס המלכה, אבל יכלו לבקש ממנו עזרה.

הסריסים נכנסו להיכל המלך ללא הזמנה מהמלכה, שסביר שישבה על כסא המלכות בזמן משתה הנשים שהמלך הורה לה לעשות. ייתכן שהיתה לה רשות להרוג את סריסי המלך שנכנסו לא קרואים והפריעו למלכה לבצע את פקודת המלך לעשות משתה לנשים, שיביא כבוד לה ולמלכותו.

סביר שהסריסים חזרו מילה במילה על דברי המלך בפרסית, והמלכה (שהיתה ממוצא בבלי, לפי חז"ל) לא הבינה או עשתה עצמה כאינה מבינה. ניתן להבין זאת מתוך פקודת המלך (אסתר א כב): "לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ, וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ". וושתי לא העלתה בדעתה שהסריסים יאשימו אותה שהיא מאנה (אולי לאחר הפצרותיהם והסבריהם) (אסתר א יב), וכך יגזרו את דינה להדחה או מוות.

הסריסים נכשלו בתפקידם להביא את המלכה:

• אסור היה להם להגיד את דברי המלך למלכה, כי זאת לא היתה פקודה למלכה.
• אסור היה להם לדבר בפרסית, אם המלכה לא מבינה אותם.
• הם היו חייבים למצוא דרך מכובדת ביותר, לתת למלכה כבוד רם, להסביר את בקשת המלך בעדינות, ולהבטיח לה כל מה שאפשרי (עד חצי המלכות).

אמנם לא נאמר שהמלך כעס על מהומן (ראש הסריסים), אבל שמו לא מופיע יותר - ייתכן שהוא הוענש על כשלונו.

המלך כעס על וושתי, כי אפילו אם הסריסים נכשלו, היא היתה צריכה להבין מה הוא מבקש ממנה. אילו היא אהבה אותו, היתה באה לבושה בכתר מלכות ובגדי מלכות. ניתן להבין שהמלך גם הוא לא כל כך אהב אותה, וכשראה שהיא לא מכבדת אותו היה לו קל לגרש אותה מעליו.

המלך לא ציין מאין סריסיו יביאו את המלכה, כשם שהוא לא ידע מאין יביאו הסריסים את המן באמרו (אסתר ה ה): "מַהֲרוּ אֶת-הָמָן, לַעֲשׂוֹת אֶת-דְּבַר אֶסְתֵּר". אין ודאות שהמלך ידע איפה המלכה נמצאת, לפיכך אפשרי שהמלך לא ידע שמשתה הנשים עדין לא נגמר ושהמלכה עדין מבצעת את פקודתו: לקיים משתה מכובד לנשים, והוא מפר את פקודתו הקודמת.

לבושה במלוא פאר מלכות כדי להראות (אסתר א ד): "אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, וְאֶת יְקָר, תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ". המלך היה גאה במלכתו וכך אנו רואים שכאשר (אסתר ה א): "וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת" היא (אסתר ה ב): "נָשְׂאָה חֵן, בְּעֵינָיו". כך רצה המלך להראות את מלכתו.

המלך הדגיש שהיא חייבת לבוא עם כתר מלכות. בצורה זאת המלך ציין, שבפקודתו לעשות משתה לנשים בהיכל המלכות נכללה פקודה ברורה לשאת בגאוה והוקרה את הכתר שהוא נתן לה - סמל שלטונו ועוצמתו, בביתו ובממלכתו. קיימת אפשרות שוושתי לא הביאה את הכתר למשתה הנשים, וכך היא נתפסה שהיא לא העניקה מספיק כבוד למלך. וושתי חששה למשוך תשומת לב לזה, ולכן היא העדיפה לא להורות למשרת להביא לה את הכתר.

המלך מציין את שמה של המלכה ואת תוארה, מציין את מטרת ההזמנה, וגם מזכיר לה שבעיניו היא טובת מראה. אולם היחס שלו גם מראה שהוא לא איפשר לה לסרב. כשם שהמן פעמים לא היה יכול לסרב לבוא למשתה של אסתר, ומרדכי לא היה יכול לסרב לתהלוכת הכבוד שנכפתה עליו (אסתר ו י): "וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי".

לפי המדרש וושתי היתה נכדתו של נבוכדנצר מלך בבל (תלמוד בבלי, מסכת מגילה פרק א, דף י ע"ב.). אישה רמת מעלה שכזו העניקה לבעלה, מלך פרס ומדי, זכות לשליטה בממלכה האדירה שהפרסים כבשו מהבבלים. הצגתה לפני האורחים הראה על איחוד המעצמות וביסוס השלום בממלכה, דבר שהיה חשוב למלך.

כידוע, אסור היה לבוא למלך ללא הזמנה, ויתכן שגם למלכה היתה זכות לא להרשות לזרים בלתי קרואים לבוא אליה. אנו רואים שהמלך בכבוד הציע למלכתו (אסתר) (אסתר ה ג): "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת", ו(אסתר ח א): "נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, אֶת-בֵּית הָמָן", שבו היא היתה שוררת (אסתר א כב) ומחליטה מי ינהל את ביתה (אסתר ח ב). מאוחר יותר, נראה שאסתר הזמינה בשם רק את (אסתר ה ד): "הַמֶּלֶךְ וְהָמָן", ואכן רק הם באו, ולכן המלך היה חיב לברוח לגן להביא את שומריו (אסתר ז ז).

המלך היה מודע לזכותה זו של המלכה. עם זאת, במשתה זה, המלכה קיבלה זכות לארח את הנשים באולם בו היה כסא המלכות של המלך (אסתר ה א), ולא בבית הנשים. אפשרי שהיא ישבה על כסאו בבית המלכות. למעשה המלכה והנשים היו אורחות בבית המלך. לכן המלך חשב, שזכותו חזקה מזכותה. וכשם שהוא יכול לקרוא לה כשהיא בבית הנשים, כך הוא יכול לקרוא לה כשהיא בביתו.

בהמשך, מרדכי הבין שהמלך דרש שוושתי תבוא לבושה מלכות וכתר, ככתוב: (אסתר א ד): "בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ". לכן אסתר הודרכה לעשות את מה שוושתי בחוצפתה סרבה לבצע. אסתר הופיעה בערב (אסתר ב יד) ולא בלילה; כלומר, אסתר הופיעה לבושה כמלכה יפת תואר, למשתה הערב של המלך ואורחיו, ולא ישר למיטת המלך. אסתר זכתה במלכות כי היא הופיעה לבושה כאלה עשתורת (אלת האהבה, הפריון והמלחמה). המלך התרגש מיופיה ויחוסה, והניח את כתר המלכה על ראשה והמליכה (אסתר ב יז). בהופעתה האלוהית, אסתר היתה טובה יותר מוושתי, והעניקה למלך, בנוכחות אורחיו, כבוד שאין למעלה ממנו. אסתר אכן הפנימה את התובנה שהמלך אוהב את עושרו, יופיה והנהגתה כמלכה, וכך היא הופיעה פעם נוספת, כהפגנת-כוח ומבלי שנקראה, כדי להזמין את המלך למשתה, (אסתר ה א): "בלבוש מלכות". זאת היתה כוונת המלך בפקודתו.