קטגוריה:אסתר א ד

עריכה

• לפירוש "אלשיך" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

(ד) והנה היה מקום לומר כי לא טובה העצה אשר נתיעץ לעשות. כי הלא התחברות יתירה מביא לידי בזיון, ובהשתוות יחד לאכול ולשתות מלך ושרים כאיש אחד חברים ימים רבים, יהיה סבה להקל בחשיבותו ויבזוהו בעיניהם ויקל להם למרוד בו. וגם לאומרים ז"ל (אסתר רבה ג י) שושתי זימנה את השרות, שאמרה אם ימרדו בבעלה יהיו נשיהם ממושכנות. על כן אמר בהראותו את עושר וכו', לומר כי אשר עשה משתה כו' בעוד שרי המדינות לפניו היה בהראותו את עושר וכו' שמנים ומאת יום. והוא כי לתווך האהבה עשה המשתה, ולבל ימשך ממנו בזיון היה המשתה בעת הראות עשרו, כדעת רב ושמואל במדרש (אסתר רבה ב ה) כי בזה מלבד הראותו שלא ישתוו אליו, כיוון להפיל חתיתו ומוראו עליהם שייראו מלפניו. כי יאמרו מה נרדוף לו ומי יערב אל לבו לקשור עליו קשר, והלא כביר מצאה ידו להפיל ולהשפיל את כל המורדים בו. ועל כן נאמר בהראותו ולא ויראם, לומר כי אשר נאמר עשה משתה וכו' היה בעת הראותו או סמוך לו, לבעבור תהיה קשר האהבה וקניית היראה באים כאחד:

  עוד יתכן מעין האמור על פסוק ראשון, ועל דרך זה בכללות המקראות שאחריו. בשום לב דרך כלל אל מסקנת הגמרא (מגילה יט א) לחייב קריאת המגילה כולה מויהי בימי אחשורוש. כי הלא כמו זר נחשב אצל הנס והפורקן, ספור יקר תפארת גדולתו, והראותו את עושר כבוד מלכותו, ועשותו משתה לכל שריו ועבדיו ושרי המדינות לפניו, ורצפת אבניו בהט ושש ודר וסוחרת, וחור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ, והשקות בכלי זהב. ושגם ושתי המלכה עשתה משתה נשים, ושהמלך אחשורוש אמר להביאה לפניו ולא באה, ואשר הדת נתנה להמיתה כדבר ממוכן. כי הן כל אלה הדברים בלתי נוגעים אל עיקר הנס כי אם מאיש יהודי והלאה:
  אמנם אומר כי הנה השתלשלות ספור כל ההקדמה הזאת מראש המגילה עד איש יהודי, הן המה פתח עינים לראות מפלאות תמים דעים. כי בהמה יגדל נא כח הנס, ופלא אשר הפליא לעשות הוא יתברך עם ישראל עמו בימים ההם. כי הלא היה מקום לאשר לא חלק לו בבינה להביט והתבונן נפלאות אל, אשר הפליא חסדו לנו בימי המלך אחשורוש, להקטין איפת הנסים והפורקן אשר עשה אלהים לנו בימים ההם, בהקריבו אש זרות הטבע אל ההצלה באמת באמור לא על חנם שב אף המלך ולא כלה הרעה ככל פתגם מעשה הרעה אשר גזר על היהודים לאבדם, וישלח ספרים אל כל מדינה ומדינה ואל כל עיר ועיר נכתב ונחתם בטבעת המלך כדת מדי ופרס די לא להשניא, לולא כי לא השחית מאמרו אם לא בעבור אחד מעשרה, או כי זכר את אשר עשה בבטלו עבודת בית אלהינו ואשר נגזר עליו כדעת המדרש (אסתר רבה א טו) והמתרגם, כי ככלותו לבגוד בגדו בו מאה ושלש עשרה מדינות ותחת היותו מולך במאתים וארבעים מדינות לא מלך אחר כך כי אם במאה עשרים ושבע מדינה. על כן מדאגה מדבר פן יניף הוא יתברך ידו שנית עליו, וכמקרה הכסיל פרעה גם הוא יקרנו, כאשר החלה ונגעה בו יד ה'. על כן שב ורפא לנו להשיב את הספרים מחשבת המן בן המדתא האגגי:
  או טעם שני לומר אין זה כי אם מאת השרים והפחות הרודים בכל חיל עם ומדינה היתה זאת לנו. כי לא היה עם לבבם לעשות את מצות המלך להשמיד וכו', והן המה היו מעיר לעזור כי שלמים היו עם היהודים הגרים אתם. ויחזיקו באגרות שניות אשר לא כדת כי כתב אשר נכתב בשם המלך וכו' כראשונות אין להשיב. אך המה היו במורדי מאמר פתגם המלך באגרות ראשונות כי מורא לא יעלה על ראשם ממלכם, כי הלא שריו יחדיו מלכים גדולי עולם והוא צריך אליהם:
  או יאמר איש טעם שלישי לא כראי זה ולא כראי זה, רק שזכר את אשר עשה ואשר נגזר על היהודים לאבדם וירא כי זה איננו שוה לו. כי נזק המלך באבדן מנדה בלו והלך מעם רב ועצום, יתר על שבח עשות רצון המן הרע ההוא. על כן נחם על הרעה אשר דבר לעשות כי נתן בכיס עינו:   או יאמר איש טעם רביעי, הלא אין זה כי אם כי המלך אחשורוש אוהב היהודים היה. כי על כן ראה והתקין ויכרה להם כירה גדולה בחצר גנת ביתן המלך ויושיבם על מטות זהב וכסף על רצפת בהט ושש וכו' ויטע אהלי אפדנו חור כרפס וכו' על גלילי כסף. ולולא גדלה אהבתו אותם לא עשה המשתה השני, כי אם מאהבתו אותם. ומה גם במאמרם ז"ל (אסתר רבה ב ה) כי עד שהמלך במסבו ענה ואמר אלהיכם יעשה לכם סעודה כזאת וכו'. ואשר היה מסכים הולך בעצת המן הרע אשר חשב על היהודים לאבדם, לא הבין דרכו, כי לא פורש על איזה עם פרש רשת לרגלו כי אם ישנו עם וכו', ולא נודע אליו כי על ישראל יתוכח עד אשר נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה ככל אשר צוה המן, כי אז שנה ופירש על היהודים לאבדם, ולא עצר כח לשוב אחרי הודאתו הסתמית:   או טעם חמישי, כי יאמר איש אל נא תגדל מעלת הנס אשר הפליא לעשות אלהינו מרחם בימים ההם. כי הלא לא אשמים היו אז ישראל לפני המקום, כי לא חטאו לו חטאה גדולה שיתחייבו עליה ככל הרעה אשר נגזר עליהם. כי אם השתחוו לצלם לא עשו אלא לפנים (מגילה יב א), ואם נהנו מהסעודה אנוסים היו:   או טעם שישי, כי יאמר איש הלא גדול מרדכי בבית המלך ואוהבו אז יותר מאהבתו את המן, כי ראה כי מרדכי היהודי עשה והצליח במלחמה מה שלא הצליח המן כנודע מרבותינו ז"ל (עי' אסתר רבה י יב) ומהמתרגם. על כן נקל הוא יעשה המלך כרצון מרדכי וישוב מעשות רצון המן למענו:   או טעם שביעי, כי יאמר נא ישראל טוב להודות לאסתר המלכה כי היא שעמדה לנו לפני המלך, כי נפלאתה אהבתו לה מאהבת נשים ובטל רצונו מפני רצונה. ויפרקנו מצרנו המן הרע ואותו תלה על עץ על אשר שלח ידו בעמה ומולדתה:   או טעם שמיני, לומר כי אשר היה לנו מעיר לעזור הוא כי מלך הפכפך היה משתנה לכמה גוונים, רגע ידבר לנתוץ ולנתוש על גוי ועל אדם וכמעט רגע ישוב ירחמנו, ואהנייא לן שטותיה:   או טעם תשיעי, כי כן דרך המלך גדול כמוהו כי במשפט יעמיד ארץ. ואם יצא דבר מלכות מלפניו אשר לא כדת, עוד ישקיף ויראה בעומק הדבר אם טוב ואם רע על פי המשפט. ואם יראה כי שגגה היא ישיב גזרתו ויתקן את אשר עותו. ובכן יעלה על לב איש לדבר ולומר לא על חנם השיב אחור כתב אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך שהוא שלא כנימוס ושלא ככבודו אם לא כי שב וראה כי אשר לא כדת היה הדבר ושב ורפא לנו:   או טעם עשירי, הלא הוא פן יאמרו ישראל הלא המלך ההוא זכר את ושתי שבטענה קלה סבב מיתתה לבל יבזו הנשים בעליהן בעיניהן. על כן בראותו את ממוכן הוא המן שגם על אשתו זאת פרש מצודה, אז אמר אין זה כי אם רעה עינו על שוכבת חיק המלך. והנה הוא שונה באולתו כי ראה מעשה אסתר ונזכר הלכת ושתי. כי הוא גזר עליה על קלה שבסבות, ואז נהפך לבו בקרבו לאויב לו:   על כן מרדכי ואסתר ראו והתקינו כל סדר השתלשלות סיפור כל ההקדמה הזאת, למען נשכיל חין ערך גודל הנס הגדול ורב ורם, הלא הוא להסיר מלב המקילים בו מהטעמים הנאמרים. והוא, על הטענה הראשונה - ראו נא תוקף לבו כי לא נכנע על אבדן מאה ושלש עשרה אפרכיות, וככחו אז בהיות מלכותו שלימה כחו עתה נגד ישראל. וזה החילו, ויהי וכו' לומר וי היה לנו בימי אחשורוש, כי כל הדברים אשר יפול לב אדם עליהם להקל ערכו, אינם. כי הלא לא ימנע מעשות הרע על [אף] אבדן מאה ושלש עשרה אפרכיות אחר שלחו יד לבטל בנין בית המקדש. כי הנה הוא אחשורוש בהוייתו הקדומה גם עתה המולך בשבע ועשרים ומאה מדינה, שחסרו מהמאתים וארבעים מדינות מאה ושלש עשרה. כי אמיץ לבו, ואדרבה בימים ההם עשה משתה וכו', כי לא נעצב אל לבו מדאגה מדבר אבדתו כמפורש למעלה:   ועל השני, שהוא כי שרי המדינות לא [הלך] לבם (הלך) בעצת המן, ועל כן שמו לאל מלתו של מלך באגרות ראשונות כי נקל בעיניהם למרוד בו. הנה גם זה לא היה, כי אדרבה כלם סרים אל משמעתו, כי בעשותו משתה וכו' היו שרי המדינות לפניו. ומה גם כי יבושו ממנו מפני הכבוד אשר כבדם במשתה ומפני היראה, כי הלא היה בהראותו את עושר וכו' ויראו מלפניו. כי כח ואל לו ברוב עושרו להנקם מהמורדים בו:   וגם מן הטעם השלישי איננו שוה להניחנו על אבדן מסים וארנוניות, כי הלא התמיד הראותו יקר תפארת גדולת עושרו שמנים ומאת יום שהוא רבוי עצום כאשר יבא ביאורו. ואיש אשר אלה לו כקש נחשבו לו מסי ישראל, כי הוא ממלכי מדי אשר כסף לא יחשובו וזהב לא יחפצו בו:   ועל הרביעי אמר, ראו נא כי אדרבה שונא ישראל היה. כי הלא אחר שהזמין שריו ועבדיו וכו' ושרי המדינות לפניו, מה בצע לחזור ולהזמין כל העם הנמצאים בשושן הבירה, המון עם הארץ, בכבוד גדול בחצר גינת וכו' חור כרפס וכו' על רצפת אבנים טובות ומרגליות. אם לא שלבו הלך בעצת המן כמפורש במדרש חזית (אסתר רבה ז יג) שנועצו לב יחדיו להחטיא את ישראל. וכן מאמרם ז"ל (בגמרא) [אסתר רבה] (ב ה) שאמר המלך ליהודים אוכלי לחמו על שולחנו, אלהיכם יעשה לכם סעודה כזו, הנה כי אין זה כי אם רוע לבב להניא את לבם מאחרי השם. וכמאמרם ז"ל (אסתר רבה ז יג) שזולת מאכלו ומשתיו העמיד זונות נגד פניהם לחייבם. וזהו שאמר הכתוב ובמלאת הימים האלה וכו', לומר הנה במלאת הימים האלה מה צורך לו לעשות משתה שנית, וגם לנמצאים כו' שהם המון עם הארץ, אחר שעשה אל גדולי עולם שרי כל מלכותו. אך אין זה כי אם שלבו למרע כאמור:   ועל החמישי, בל יחשבו לאנוסים ביין משתיו המנוסך לעבודת אלילים, אמר כי השתיה כדת אין אונס, שאם יאמרו ישראל יין לא נשתה כי אשר לא כדת משה וישראל הוא, אין אונס. ולבל יעצרו כח למשוך ידיהם מלשתותו הכין הכנות המביאות להתאוות תאותו, שהוא, להשקות בכלי זהב וכו' כאשר יבא באורו בס"ד, לבל יבצר מהם כל אשר זמם לעשות:   ועל הששי אמר לעשות כרצון איש ואיש, והוא מאמרם ז"ל בגמרא (מגילה יב א) כרצון מרדכי איש יהודי והמן איש צר ואויב. הנה כי כן היה בעיני המלך עשות רצון זה כרצון זה, כאשר יתבאר ענין כונת המאמר לפנים בס"ד:   ועל השביעי אמר, ראו נא מה גדלה גדולת ושתי בעיני המלך. כי לולי בטחה באהבתו אותה מאהבת נשים וגודל חשיבותה לפניו, לא ערבה אל לבה לעשות גם היא כמוהו משתה נשים כיד המלך, ולא עוד אלא בית המלכות. אם לא כי ידעה כי גדלה מעלתה לפניו ולא יאמר לה מה תעשי. ועם כל זה להפיק רצונו אשר עלה על רוחו, צוה להפשיטה ערומה ולהציגה כיום הולדה לעיני השרים והעמים (מגילה יב ב). ואם כן איפה מי זה יבטח באהבת המלך את אסתר להפך את אשר זמם, והכתיב וחתם בטבעת המלך אשר אין להשיב. כי קל וחומר הדברים אם רוח עועים שעלה על רוחו אשר לא כנימוס ואשר לא כראוי ביטל עליו כל אהבתו אותה, ואיך יבטל נימוס מלכותו כי כתב אשר נכתב וכו' אין להשיב על אהבת אשתו. וזה שאמר הכתוב גם ושתי וכו', והיה כמשתה המלך כי זה כיוון באומרו מלת גם כי אין זה רק על גודל אהבתו אותה. ועם כל זה ביום השביעי וכו' אמר וכו' להביא וכו':   ועל השמיני אמר, כי אדרבה בעלות חמתו באפו לא ישוב ממנה. כי הנה וחמתו בערה בו ולא שככה חמתו עד אשר שכלה רעה ויהרגנה, כאומרו אחר כך (אסתר ב א) אחר הדברים האלה כשוך וכו', כי לא שככה חמתו עד אחר מותה:   ועל התשיעי אמר, כי הנה זה גודל לבב המלך הלז. כי על גזרת אשתו ערך משפט כדת מה לעשות במלכה ושתי. ועם היות כי לפי הדת לא היתה חייבת מיתה כאשר יבא ביאורו, עם כל זה על טענת כבוד מדומה שאמר לו ממוכן כי יצא דבר המלכה וכו' להבזות בעליהן לא שת לבו אל הדת. ואם כן איפה מה גם עתה כבוד כתב אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך, שאין כבודו להשיב, כי לא ישיב מפני כל דת ודין:   ועל העשירי אמר, וייטב הדבר בעיני המלך וכו' וישלח ספרים וכו' להיות כל איש שורר בביתו וכו'. הנה כי כל כך גדלה ותחזק בעיניו טענת ממוכן בל יבזו בעליהן בעיניהן, כי שלח ספרים אל מדינות המלך לפרסם הדבר להיות כל איש שורר בביתו. ואם כן איפה, לא יחשב המן בעיניו, כי תרע עינו על אשת חיק המלך, כי הקים פעמים צרה עליהם. [כי הלא אף] על סיבה קלה, גדולה שבגדולות היתה טענתו על ושתי בעיני המלך כי על כן שלח ספרים אל כל עם ומדינה שבכל שולטן מלכותו. ובכלל הדבר גם ביטול הטענה השביעית ישנו פה, הלא היא לאמר כי ביטל רצונו מפני רצון אשתו, כי לא יתכן, כי הלא וישלח ספרים וכו' להיות כל איש שורר בביתו. ואם כן איפה מי בער יעלה על רוחו ששם לאל מלתו וגזירתו להקים דברי אשתו, ההוא אמר וישלח ספרים להיות כל איש וכו' ואנה יוליך חרפתו, כי נהפוך הוא בקרב ביתו, כי השתררה עליו עד בטל רצונו כתבו וחותמו אשר לא כדת מלכותו בשביל אשתו:   הנה כי תחלת דברי פי המגלה הלזו, ממנה פנה ממנה יתד למחזיק ולמעוז יקר תפארת גדולת הנסים והגבורות אשר עשה אלהים לנו בימים ההם. כי נסיר סיבת גאולתנו מהיותה טבעית, ונשים אותה על נס. כי מויהי בימי עד איש יהודי, הגד יגיד לנו את תוקף לב המלך שלא נכנע על אבדן מאה ושלש עשרה מדינות, ומעשה תוקפו בעושר ונכסים, כי על כן כל שרי המדינות לא ימרו את פיו. וגם לא יחשיב מסים וארנוניות ישראל להשיב ידו מבלע והשחית כי אין קצה לאוצרותיו. וכן גלה לנו בזה תוקף חטא ישראל, וכן תוקף חמת המלך שבערה בו ולא תכבה, לא בשומו אהבתו אותה וחשיבותה לפניו, ולא מה שהדת היה בעזרתה, וכן תוקף טענת ממוכן בעיני המלך. כי בכל מיני תוקף האמורים האלה תחזק ותגדל הנס בעיני כל עם נושע בעזרת ה'. כי על כן מצוה לקרות את כל דברי האגרת הזאת מויהי בימי וכו', כי בהמה תתחזק הנס כמדובר:   והנה בדבר הזה מצאנו ראינו הבין מקרא שכתוב (אסתר ט כט), ותכתוב אסתר המלכה וכו' את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית. כי הוא סגור חותם צר, מהו התוקף ההוא, ומה יכלו להוסיף על כל תוקף הצרה להשמיד להרוג ולאבד וכו' נכתב ונחתם בטבעת המלך שאין להשיב, וכאשר כבר שלחו ספרים אל כל היהודים אשר בכל וכו'. ואיזהו כל תוקף אשר חדש להם. ואם הוא תוקף עונש על הבלתי מקיימים עליהם לעשות את ימי הפורים, אדרבה היא שלחה בתורת חסד על לשונה לחכמים קבעוני לדורות (מגילה ז א), [ו]הכתוב מעיד כי מרצון נפשם קיימו וקבלו היהודים לקיים וכו' (פרק ט כז). אך אין זה כי אם שבכל הספרים אשר כתבו מרדכי ואסתר אל כל היהודים, מאשר גזר עליהם המן הרע להשמיד וכו', והקב"ה ברוב חסדיו הפר עצתו וקלקל מחשבתו ותלו אותו ואת בניו על העץ, ועל כן יקבלו להיות עושים משתה ושמחה. והנה בכל הספרים ההם אין נזכר מכל הכתוב מויהי בימי עד איש יהודי דבר, כי אין לסיפור צורך בהם רק הודעת הלקח אסתר בת אביחיל דוד מרדכי אל המלך, ואיך ביגיעת שניהם חפץ ה' בידם הצליח להציל את ישראל מיד שוסהו. ועל כן אחרי כתוב מרדכי ואסתר שני כתבים זו אחר זו כאשר יתבאר בס"ד, ובאחרונה הכבידו מהראשונה, אז המה ראו כי לא יבצר מהיות הקבלה עליהם ועל זרעם רפויה בצד מה, באומרם כי הלא היתה רפואה קרובה לבא לישראל בימים ההם בטענות טבעיות לא אחת ולא שתים כי אם עשר, הלא המה אשר כתבנו. וקרוב הדבר שעל אלה המלך אחשורוש הרבה להשיב אפו ולא ישחית בעבור העשרה. באופן יקטן נא כח הנס בעיניהם וירפו ידיהם מהחזיק בקבלת אגרת השנית עליהם ועל זרעם ולא יעבור וכו'. על כן עשו בחכמה וכתבו את כל תוקף, הוא מויהי בימי עד איש יהודי. כי בזה כל תוקף, הם כמה מיני תוקף, תוקף לב המלך שלא נכנע אחר אבוד מאה ושלש עשרה אפרכיות, ותוקף גדולתו כי שרי המדינות לפניו, ותוקף עושרו, ותוקף חטא ישראל שלא היו אנוסים, ותוקף חמת המלך שבערה בו ולא הועיל לכבותה אהבת אשתו אשר אהב ולא היות הדת בעזרתה, וגם תוקף טענת המן בעיני המלך. כי הן כל מיני תוקף אלה הנאמרים באמת בכתובים אלו הנה הנם מבטלים העשר טענות ההם כעפרא דארעא, ומגדילים הנס עד אין קץ. על כן למען יחזיקו ישראל בקבלת האגרת השנית כתבו את כל תוקף הוא מויהי בימי עד איש יהודי, שבו כל מיני תוקף שהזכרנו. ועל היות מינים הרבה נאמרה מלת כל, שעל ידי כן יכירו ויקבלו בכל מאמצי כח. וזה מאמר הכתוב ותכתוב אסתר וכו' ומרדכי וכו' את כל תוקף, הוא האמור, כדי שעל ידי כן ימשך לקיים את אגרת הפורים השנית בסבר פנים יפות כמדובר:

ונחזור אל התכת הכתוב שהיינו בו בהראותו וכו', וזולת מה שלמעלה יאמר מקושר אל אומרו שרי המדינות לפניו. והוא, כי אינו דומה המראה עושרו לפני דלת עם הארץ, למראה לפני עשירי עם. כי לפני אשר הכסף אזל מכליהם יוכל להתמיד בהוראת כבוד עושרו ימים רבים, ובכל יום יראם דבר מחודש מהקודם. אמנם לפני עשירים, אם יום או יומים יעמוד להראות להם דברים חשובים, או עשרה ימים או עשרים יום יפלא, אך לא יתמיד להיות מראה והולך דברים טובים ומחודשים מהקודמים ימים רבים. אמר, ראה את רוב עושרו אשר גדלו השם, כי הלא שרי המדינות היו לפניו שהם כמאמרם ז"ל (עיין מגילה יב א) מלכי האיפרכיות, ואף על פי כן התמיד ימים רבים שמונים ומאת יום. ושיעור הכתוב חיל פרס ומדי ושרי המדינות היו לפניו בהראותו את עושר וכו' ועם כל זה התמיד ימים רבים שמונים ומאת יום:   או יאמר בהראותו וכו'. כי הנה היה אפשר לומר כי רוב עושרו אשר הראה להם יהיה רב מאד בערך כבוד שרי המדינות אשר לפניו, אך לא בערך כבוד מלכות המולך מהודו ועד כוש. שנית היה אפשר לומר כי בכלל הדברים והחפצים אשר הראה היו בהם בלתי יקרים כל אחד בפני עצמו, ובהצטרפות הכל היה עושר מופלג. או שלישית מעין זה בבחינת הימים, כי אשר התמיד ימים רבים בהראותו את עושרו יהיה כי החל מעט מעט. היום הראשון הראה דבר השוה ככר זהב, ובשני עשרה, ובשלישי שוה עשרים, ובהצטרפות הימים רבים היה עושר גדול. על כן אמר שלש אלה אודיעך כי לא כן המה, כי אם שבהראותו את עושרוכבוד מלכותו, כי נתייחס אל כבוד מלכותו ולא אל כבוד מלכות שרי המדינות. וגם שלא הראה כל החפצים היקרים מאד והבלתי יקרים מאד בפני עצמם, כי אם את אשר המה יקר תפארת גדולתו שהוא אשר הוא יקר בערך אל תפארת גדולתו בלבד, ואף על פי כן התמיד ימים רבים. ואף גם זאת כי לא הראה מעט מעט, ושמה שהראה ביום הראשון לא יתייחס לעושר מעין כבוד מלכותו וכו' רק בהצטרפות כל הימים, כי אם שבהראותו את עושר וכו' ימים רבים היה, שמונים ומאת יום, כלומר לא תכלול ותאמר ששה חדשים כסכום שמונים ומאת יום, רק מנין ימים, לומר שבכל יום ויום הראה דבר מתייחס אל עושר כבוד מלכותו כו'. וזהו אומרו בהראותו ולא אמר ויראם, לומר כי בהראותו את כל המתייחס אל התוארים האלה שהיה ימים רבים, התמיד שמונים ומאת יום, שבכל אחד ואחד הראה את עושר כבוד מלכותו ויקר תפארת גדולתו. ולזה לא אמר גם כן בימים רבים בל יראה שבכללות הימים הרבים נמצא שהראה את עושר וכו', אך לא היה כן מה שבכל יום בפני עצמו. על כן אמר כי בהראותו את עושר וכו' נמשכו ימים רבים ולא שבימים רבים נמשך הראותו עושר, ולהמתיק הדבר יותר פרט ואמר שמונים ומאת יום כאמור:   עוד יתכן דרך אחרת בהמשך שלשת הכתובים האלה בימים ההם וכו', ובפרט לאומר כי שני משתאות היו שהוא כפשיטות דעת הגמרא (מגילה יב א), שעד כאן לא פליגי רב ושמואל אלא אי פקח או טפש היה שעשה משתה תחלה לרחוקים ואחר כך לקרובים, אבל לדברי הכל שני משתאות היו. ויאמר בימים ההם כשבת המלך אחשורוש ממש על כסא מלכותו שהוא בבית המלכות יושב על הכסא להטיל מורא, עשה משתה לכל שריו ועבדיו ושרי המדינות ולמה היה המשתה עודנו יושב על הכסא המיוחד בית המלכות, ולא בחצר גנת ביתן המלך כמשתה השני שיהיו שם בריוח ויעמיד שם כסאו. וגם למה לא קרא את כל העם הנמצאים בשושן כאשר עשה אחר כך. על כן אמר בהראותו וכו', לומר כי המשתה הזה היה בזמן הראותו את עושר וכו' ועל כן לא יאות הראות עושרו רק במקום צנוע ולא בחצר גינת ביתן, וגם לא בפני כל העם הנמצאים בשושן למגדול ועד קטן. עוד טעם שני כי היה שמונים ומאת יום, ולא יאות קרוא כל העם הנמצאים וכו' ימים רבים כי אם לשרים גדולים בייחוד: