קטגוריה:אסתר א ד
נוסח המקרא
בהראתו את עשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ימים רבים שמונים ומאת יום
בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם.
בְּהַרְאֹת֗וֹ אֶת־עֹ֙שֶׁר֙ כְּב֣וֹד מַלְכוּת֔וֹ וְאֶ֨ת־יְקָ֔ר תִּפְאֶ֖רֶת גְּדוּלָּת֑וֹ יָמִ֣ים רַבִּ֔ים שְׁמוֹנִ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם׃
בְּ/הַרְאֹת֗/וֹ אֶת־עֹ֙שֶׁר֙ כְּב֣וֹד מַלְכוּת֔/וֹ וְ/אֶ֨ת־יְקָ֔ר תִּפְאֶ֖רֶת גְּדוּלָּת֑/וֹ יָמִ֣ים רַבִּ֔ים שְׁמוֹנִ֥ים וּ/מְאַ֖ת יֽוֹם׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
תרגום אסתר (כל הפרק)
תרגום שני (כל הפרק)
רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
- לאיזה צורך הראה את עשרו לפני, רבים עמים,
- ולמה כפל "ואת יקר תפארת גדולתו".
- גם "ימים רבים" מיותר :
"בהראותו".
אלשיך
עוד יתכן מעין האמור על פסוק ראשון, ועל דרך זה בכללות המקראות שאחריו. בשום לב דרך כלל אל מסקנת הגמרא (מגילה יט א) לחייב קריאת המגילה כולה מויהי בימי אחשורוש. כי הלא כמו זר נחשב אצל הנס והפורקן, ספור יקר תפארת גדולתו, והראותו את עושר כבוד מלכותו, ועשותו משתה לכל שריו ועבדיו ושרי המדינות לפניו, ורצפת אבניו בהט ושש ודר וסוחרת, וחור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ, והשקות בכלי זהב. ושגם ושתי המלכה עשתה משתה נשים, ושהמלך אחשורוש אמר להביאה לפניו ולא באה, ואשר הדת נתנה להמיתה כדבר ממוכן. כי הן כל אלה הדברים בלתי נוגעים אל עיקר הנס כי אם מאיש יהודי והלאה:
אמנם אומר כי הנה השתלשלות ספור כל ההקדמה הזאת מראש המגילה עד איש יהודי, הן המה פתח עינים לראות מפלאות תמים דעים. כי בהמה יגדל נא כח הנס, ופלא אשר הפליא לעשות הוא יתברך עם ישראל עמו בימים ההם. כי הלא היה מקום לאשר לא חלק לו בבינה להביט והתבונן נפלאות אל, אשר הפליא חסדו לנו בימי המלך אחשורוש, להקטין איפת הנסים והפורקן אשר עשה אלהים לנו בימים ההם, בהקריבו אש זרות הטבע אל ההצלה באמת באמור לא על חנם שב אף המלך ולא כלה הרעה ככל פתגם מעשה הרעה אשר גזר על היהודים לאבדם, וישלח ספרים אל כל מדינה ומדינה ואל כל עיר ועיר נכתב ונחתם בטבעת המלך כדת מדי ופרס די לא להשניא, לולא כי לא השחית מאמרו אם לא בעבור אחד מעשרה, או כי זכר את אשר עשה בבטלו עבודת בית אלהינו ואשר נגזר עליו כדעת המדרש (אסתר רבה א טו) והמתרגם, כי ככלותו לבגוד בגדו בו מאה ושלש עשרה מדינות ותחת היותו מולך במאתים וארבעים מדינות לא מלך אחר כך כי אם במאה עשרים ושבע מדינה. על כן מדאגה מדבר פן יניף הוא יתברך ידו שנית עליו, וכמקרה הכסיל פרעה גם הוא יקרנו, כאשר החלה ונגעה בו יד ה'. על כן שב ורפא לנו להשיב את הספרים מחשבת המן בן המדתא האגגי:
או טעם שני לומר אין זה כי אם מאת השרים והפחות הרודים בכל חיל עם ומדינה היתה זאת לנו. כי לא היה עם לבבם לעשות את מצות המלך להשמיד וכו', והן המה היו מעיר לעזור כי שלמים היו עם היהודים הגרים אתם. ויחזיקו באגרות שניות אשר לא כדת כי כתב אשר נכתב בשם המלך וכו' כראשונות אין להשיב. אך המה היו במורדי מאמר פתגם המלך באגרות ראשונות כי מורא לא יעלה על ראשם ממלכם, כי הלא שריו יחדיו מלכים גדולי עולם והוא צריך אליהם:
או יאמר איש טעם שלישי לא כראי זה ולא כראי זה, רק שזכר את אשר עשה ואשר נגזר על היהודים לאבדם וירא כי זה איננו שוה לו. כי נזק המלך באבדן מנדה בלו והלך מעם רב ועצום, יתר על שבח עשות רצון המן הרע ההוא. על כן נחם על הרעה אשר דבר לעשות כי נתן בכיס עינו:
או יאמר איש טעם רביעי, הלא אין זה כי אם כי המלך אחשורוש אוהב היהודים היה. כי על כן ראה והתקין ויכרה להם כירה גדולה בחצר גנת ביתן המלך ויושיבם על מטות זהב וכסף על רצפת בהט ושש וכו' ויטע אהלי אפדנו חור כרפס וכו' על גלילי כסף. ולולא גדלה אהבתו אותם לא עשה המשתה השני, כי אם מאהבתו אותם. ומה גם במאמרם ז"ל (אסתר רבה ב ה) כי עד שהמלך במסבו ענה ואמר אלהיכם יעשה לכם סעודה כזאת וכו'. ואשר היה מסכים הולך בעצת המן הרע אשר חשב על היהודים לאבדם, לא הבין דרכו, כי לא פורש על איזה עם פרש רשת לרגלו כי אם ישנו עם וכו', ולא נודע אליו כי על ישראל יתוכח עד אשר נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה ככל אשר צוה המן, כי אז שנה ופירש על היהודים לאבדם, ולא עצר כח לשוב אחרי הודאתו הסתמית:
או טעם חמישי, כי יאמר איש אל נא תגדל מעלת הנס אשר הפליא לעשות אלהינו מרחם בימים ההם. כי הלא לא אשמים היו אז ישראל לפני המקום, כי לא חטאו לו חטאה גדולה שיתחייבו עליה ככל הרעה אשר נגזר עליהם. כי אם השתחוו לצלם לא עשו אלא לפנים (מגילה יב א), ואם נהנו מהסעודה אנוסים היו:
או טעם שישי, כי יאמר איש הלא גדול מרדכי בבית המלך ואוהבו אז יותר מאהבתו את המן, כי ראה כי מרדכי היהודי עשה והצליח במלחמה מה שלא הצליח המן כנודע מרבותינו ז"ל (עי' אסתר רבה י יב) ומהמתרגם. על כן נקל הוא יעשה המלך כרצון מרדכי וישוב מעשות רצון המן למענו:
או טעם שביעי, כי יאמר נא ישראל טוב להודות לאסתר המלכה כי היא שעמדה לנו לפני המלך, כי נפלאתה אהבתו לה מאהבת נשים ובטל רצונו מפני רצונה. ויפרקנו מצרנו המן הרע ואותו תלה על עץ על אשר שלח ידו בעמה ומולדתה:
או טעם שמיני, לומר כי אשר היה לנו מעיר לעזור הוא כי מלך הפכפך היה משתנה לכמה גוונים, רגע ידבר לנתוץ ולנתוש על גוי ועל אדם וכמעט רגע ישוב ירחמנו, ואהנייא לן שטותיה:
או טעם תשיעי, כי כן דרך המלך גדול כמוהו כי במשפט יעמיד ארץ. ואם יצא דבר מלכות מלפניו אשר לא כדת, עוד ישקיף ויראה בעומק הדבר אם טוב ואם רע על פי המשפט. ואם יראה כי שגגה היא ישיב גזרתו ויתקן את אשר עותו. ובכן יעלה על לב איש לדבר ולומר לא על חנם השיב אחור כתב אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך שהוא שלא כנימוס ושלא ככבודו אם לא כי שב וראה כי אשר לא כדת היה הדבר ושב ורפא לנו:
או טעם עשירי, הלא הוא פן יאמרו ישראל הלא המלך ההוא זכר את ושתי שבטענה קלה סבב מיתתה לבל יבזו הנשים בעליהן בעיניהן. על כן בראותו את ממוכן הוא המן שגם על אשתו זאת פרש מצודה, אז אמר אין זה כי אם רעה עינו על שוכבת חיק המלך. והנה הוא שונה באולתו כי ראה מעשה אסתר ונזכר הלכת ושתי. כי הוא גזר עליה על קלה שבסבות, ואז נהפך לבו בקרבו לאויב לו:
על כן מרדכי ואסתר ראו והתקינו כל סדר השתלשלות סיפור כל ההקדמה הזאת, למען נשכיל חין ערך גודל הנס הגדול ורב ורם, הלא הוא להסיר מלב המקילים בו מהטעמים הנאמרים. והוא, על הטענה הראשונה - ראו נא תוקף לבו כי לא נכנע על אבדן מאה ושלש עשרה אפרכיות, וככחו אז בהיות מלכותו שלימה כחו עתה נגד ישראל. וזה החילו, ויהי וכו' לומר וי היה לנו בימי אחשורוש, כי כל הדברים אשר יפול לב אדם עליהם להקל ערכו, אינם. כי הלא לא ימנע מעשות הרע על [אף] אבדן מאה ושלש עשרה אפרכיות אחר שלחו יד לבטל בנין בית המקדש. כי הנה הוא אחשורוש בהוייתו הקדומה גם עתה המולך בשבע ועשרים ומאה מדינה, שחסרו מהמאתים וארבעים מדינות מאה ושלש עשרה. כי אמיץ לבו, ואדרבה בימים ההם עשה משתה וכו', כי לא נעצב אל לבו מדאגה מדבר אבדתו כמפורש למעלה:
ועל השני, שהוא כי שרי המדינות לא [הלך] לבם (הלך) בעצת המן, ועל כן שמו לאל מלתו של מלך באגרות ראשונות כי נקל בעיניהם למרוד בו. הנה גם זה לא היה, כי אדרבה כלם סרים אל משמעתו, כי בעשותו משתה וכו' היו שרי המדינות לפניו. ומה גם כי יבושו ממנו מפני הכבוד אשר כבדם במשתה ומפני היראה, כי הלא היה בהראותו את עושר וכו' ויראו מלפניו. כי כח ואל לו ברוב עושרו להנקם מהמורדים בו:
וגם מן הטעם השלישי איננו שוה להניחנו על אבדן מסים וארנוניות, כי הלא התמיד הראותו יקר תפארת גדולת עושרו שמנים ומאת יום שהוא רבוי עצום כאשר יבא ביאורו. ואיש אשר אלה לו כקש נחשבו לו מסי ישראל, כי הוא ממלכי מדי אשר כסף לא יחשובו וזהב לא יחפצו בו:
ועל הרביעי אמר, ראו נא כי אדרבה שונא ישראל היה. כי הלא אחר שהזמין שריו ועבדיו וכו' ושרי המדינות לפניו, מה בצע לחזור ולהזמין כל העם הנמצאים בשושן הבירה, המון עם הארץ, בכבוד גדול בחצר גינת וכו' חור כרפס וכו' על רצפת אבנים טובות ומרגליות. אם לא שלבו הלך בעצת המן כמפורש במדרש חזית (אסתר רבה ז יג) שנועצו לב יחדיו להחטיא את ישראל. וכן מאמרם ז"ל (בגמרא) [אסתר רבה] (ב ה) שאמר המלך ליהודים אוכלי לחמו על שולחנו, אלהיכם יעשה לכם סעודה כזו, הנה כי אין זה כי אם רוע לבב להניא את לבם מאחרי השם. וכמאמרם ז"ל (אסתר רבה ז יג) שזולת מאכלו ומשתיו העמיד זונות נגד פניהם לחייבם. וזהו שאמר הכתוב ובמלאת הימים האלה וכו', לומר הנה במלאת הימים האלה מה צורך לו לעשות משתה שנית, וגם לנמצאים כו' שהם המון עם הארץ, אחר שעשה אל גדולי עולם שרי כל מלכותו. אך אין זה כי אם שלבו למרע כאמור:
ועל החמישי, בל יחשבו לאנוסים ביין משתיו המנוסך לעבודת אלילים, אמר כי השתיה כדת אין אונס, שאם יאמרו ישראל יין לא נשתה כי אשר לא כדת משה וישראל הוא, אין אונס. ולבל יעצרו כח למשוך ידיהם מלשתותו הכין הכנות המביאות להתאוות תאותו, שהוא, להשקות בכלי זהב וכו' כאשר יבא באורו בס"ד, לבל יבצר מהם כל אשר זמם לעשות:
ועל הששי אמר לעשות כרצון איש ואיש, והוא מאמרם ז"ל בגמרא (מגילה יב א) כרצון מרדכי איש יהודי והמן איש צר ואויב. הנה כי כן היה בעיני המלך עשות רצון זה כרצון זה, כאשר יתבאר ענין כונת המאמר לפנים בס"ד:
ועל השביעי אמר, ראו נא מה גדלה גדולת ושתי בעיני המלך. כי לולי בטחה באהבתו אותה מאהבת נשים וגודל חשיבותה לפניו, לא ערבה אל לבה לעשות גם היא כמוהו משתה נשים כיד המלך, ולא עוד אלא בית המלכות. אם לא כי ידעה כי גדלה מעלתה לפניו ולא יאמר לה מה תעשי. ועם כל זה להפיק רצונו אשר עלה על רוחו, צוה להפשיטה ערומה ולהציגה כיום הולדה לעיני השרים והעמים (מגילה יב ב). ואם כן איפה מי זה יבטח באהבת המלך את אסתר להפך את אשר זמם, והכתיב וחתם בטבעת המלך אשר אין להשיב. כי קל וחומר הדברים אם רוח עועים שעלה על רוחו אשר לא כנימוס ואשר לא כראוי ביטל עליו כל אהבתו אותה, ואיך יבטל נימוס מלכותו כי כתב אשר נכתב וכו' אין להשיב על אהבת אשתו. וזה שאמר הכתוב גם ושתי וכו', והיה כמשתה המלך כי זה כיוון באומרו מלת גם כי אין זה רק על גודל אהבתו אותה. ועם כל זה ביום השביעי וכו' אמר וכו' להביא וכו':
ועל השמיני אמר, כי אדרבה בעלות חמתו באפו לא ישוב ממנה. כי הנה וחמתו בערה בו ולא שככה חמתו עד אשר שכלה רעה ויהרגנה, כאומרו אחר כך (אסתר ב א) אחר הדברים האלה כשוך וכו', כי לא שככה חמתו עד אחר מותה:
ועל התשיעי אמר, כי הנה זה גודל לבב המלך הלז. כי על גזרת אשתו ערך משפט כדת מה לעשות במלכה ושתי. ועם היות כי לפי הדת לא היתה חייבת מיתה כאשר יבא ביאורו, עם כל זה על טענת כבוד מדומה שאמר לו ממוכן כי יצא דבר המלכה וכו' להבזות בעליהן לא שת לבו אל הדת. ואם כן איפה מה גם עתה כבוד כתב אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך, שאין כבודו להשיב, כי לא ישיב מפני כל דת ודין:
ועל העשירי אמר, וייטב הדבר בעיני המלך וכו' וישלח ספרים וכו' להיות כל איש שורר בביתו וכו'. הנה כי כל כך גדלה ותחזק בעיניו טענת ממוכן בל יבזו בעליהן בעיניהן, כי שלח ספרים אל מדינות המלך לפרסם הדבר להיות כל איש שורר בביתו. ואם כן איפה, לא יחשב המן בעיניו, כי תרע עינו על אשת חיק המלך, כי הקים פעמים צרה עליהם. [כי הלא אף] על סיבה קלה, גדולה שבגדולות היתה טענתו על ושתי בעיני המלך כי על כן שלח ספרים אל כל עם ומדינה שבכל שולטן מלכותו. ובכלל הדבר גם ביטול הטענה השביעית ישנו פה, הלא היא לאמר כי ביטל רצונו מפני רצון אשתו, כי לא יתכן, כי הלא וישלח ספרים וכו' להיות כל איש שורר בביתו. ואם כן איפה מי בער יעלה על רוחו ששם לאל מלתו וגזירתו להקים דברי אשתו, ההוא אמר וישלח ספרים להיות כל איש וכו' ואנה יוליך חרפתו, כי נהפוך הוא בקרב ביתו, כי השתררה עליו עד בטל רצונו כתבו וחותמו אשר לא כדת מלכותו בשביל אשתו:
הנה כי תחלת דברי פי המגלה הלזו, ממנה פנה ממנה יתד למחזיק ולמעוז יקר תפארת גדולת הנסים והגבורות אשר עשה אלהים לנו בימים ההם. כי נסיר סיבת גאולתנו מהיותה טבעית, ונשים אותה על נס. כי מויהי בימי עד איש יהודי, הגד יגיד לנו את תוקף לב המלך שלא נכנע על אבדן מאה ושלש עשרה מדינות, ומעשה תוקפו בעושר ונכסים, כי על כן כל שרי המדינות לא ימרו את פיו. וגם לא יחשיב מסים וארנוניות ישראל להשיב ידו מבלע והשחית כי אין קצה לאוצרותיו. וכן גלה לנו בזה תוקף חטא ישראל, וכן תוקף חמת המלך שבערה בו ולא תכבה, לא בשומו אהבתו אותה וחשיבותה לפניו, ולא מה שהדת היה בעזרתה, וכן תוקף טענת ממוכן בעיני המלך. כי בכל מיני תוקף האמורים האלה תחזק ותגדל הנס בעיני כל עם נושע בעזרת ה'. כי על כן מצוה לקרות את כל דברי האגרת הזאת מויהי בימי וכו', כי בהמה תתחזק הנס כמדובר:
והנה בדבר הזה מצאנו ראינו הבין מקרא שכתוב (אסתר ט כט), ותכתוב אסתר המלכה וכו' את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית. כי הוא סגור חותם צר, מהו התוקף ההוא, ומה יכלו להוסיף על כל תוקף הצרה להשמיד להרוג ולאבד וכו' נכתב ונחתם בטבעת המלך שאין להשיב, וכאשר כבר שלחו ספרים אל כל היהודים אשר בכל וכו'. ואיזהו כל תוקף אשר חדש להם. ואם הוא תוקף עונש על הבלתי מקיימים עליהם לעשות את ימי הפורים, אדרבה היא שלחה בתורת חסד על לשונה לחכמים קבעוני לדורות (מגילה ז א), [ו]הכתוב מעיד כי מרצון נפשם קיימו וקבלו היהודים לקיים וכו' (פרק ט כז). אך אין זה כי אם שבכל הספרים אשר כתבו מרדכי ואסתר אל כל היהודים, מאשר גזר עליהם המן הרע להשמיד וכו', והקב"ה ברוב חסדיו הפר עצתו וקלקל מחשבתו ותלו אותו ואת בניו על העץ, ועל כן יקבלו להיות עושים משתה ושמחה. והנה בכל הספרים ההם אין נזכר מכל הכתוב מויהי בימי עד איש יהודי דבר, כי אין לסיפור צורך בהם רק הודעת הלקח אסתר בת אביחיל דוד מרדכי אל המלך, ואיך ביגיעת שניהם חפץ ה' בידם הצליח להציל את ישראל מיד שוסהו. ועל כן אחרי כתוב מרדכי ואסתר שני כתבים זו אחר זו כאשר יתבאר בס"ד, ובאחרונה הכבידו מהראשונה, אז המה ראו כי לא יבצר מהיות הקבלה עליהם ועל זרעם רפויה בצד מה, באומרם כי הלא היתה רפואה קרובה לבא לישראל בימים ההם בטענות טבעיות לא אחת ולא שתים כי אם עשר, הלא המה אשר כתבנו. וקרוב הדבר שעל אלה המלך אחשורוש הרבה להשיב אפו ולא ישחית בעבור העשרה. באופן יקטן נא כח הנס בעיניהם וירפו ידיהם מהחזיק בקבלת אגרת השנית עליהם ועל זרעם ולא יעבור וכו'. על כן עשו בחכמה וכתבו את כל תוקף, הוא מויהי בימי עד איש יהודי. כי בזה כל תוקף, הם כמה מיני תוקף, תוקף לב המלך שלא נכנע אחר אבוד מאה ושלש עשרה אפרכיות, ותוקף גדולתו כי שרי המדינות לפניו, ותוקף עושרו, ותוקף חטא ישראל שלא היו אנוסים, ותוקף חמת המלך שבערה בו ולא הועיל לכבותה אהבת אשתו אשר אהב ולא היות הדת בעזרתה, וגם תוקף טענת המן בעיני המלך. כי הן כל מיני תוקף אלה הנאמרים באמת בכתובים אלו הנה הנם מבטלים העשר טענות ההם כעפרא דארעא, ומגדילים הנס עד אין קץ. על כן למען יחזיקו ישראל בקבלת האגרת השנית כתבו את כל תוקף הוא מויהי בימי עד איש יהודי, שבו כל מיני תוקף שהזכרנו. ועל היות מינים הרבה נאמרה מלת כל, שעל ידי כן יכירו ויקבלו בכל מאמצי כח. וזה מאמר הכתוב ותכתוב אסתר וכו' ומרדכי וכו' את כל תוקף, הוא האמור, כדי שעל ידי כן ימשך לקיים את אגרת הפורים השנית בסבר פנים יפות כמדובר:
ונחזור אל התכת הכתוב שהיינו בו בהראותו וכו', וזולת מה שלמעלה יאמר מקושר אל אומרו שרי המדינות לפניו. והוא, כי אינו דומה המראה עושרו לפני דלת עם הארץ, למראה לפני עשירי עם. כי לפני אשר הכסף אזל מכליהם יוכל להתמיד בהוראת כבוד עושרו ימים רבים, ובכל יום יראם דבר מחודש מהקודם. אמנם לפני עשירים, אם יום או יומים יעמוד להראות להם דברים חשובים, או עשרה ימים או עשרים יום יפלא, אך לא יתמיד להיות מראה והולך דברים טובים ומחודשים מהקודמים ימים רבים. אמר, ראה את רוב עושרו אשר גדלו השם, כי הלא שרי המדינות היו לפניו שהם כמאמרם ז"ל (עיין מגילה יב א) מלכי האיפרכיות, ואף על פי כן התמיד ימים רבים שמונים ומאת יום. ושיעור הכתוב חיל פרס ומדי ושרי המדינות היו לפניו בהראותו את עושר וכו' ועם כל זה התמיד ימים רבים שמונים ומאת יום: או יאמר בהראותו וכו'. כי הנה היה אפשר לומר כי רוב עושרו אשר הראה להם יהיה רב מאד בערך כבוד שרי המדינות אשר לפניו, אך לא בערך כבוד מלכות המולך מהודו ועד כוש. שנית היה אפשר לומר כי בכלל הדברים והחפצים אשר הראה היו בהם בלתי יקרים כל אחד בפני עצמו, ובהצטרפות הכל היה עושר מופלג. או שלישית מעין זה בבחינת הימים, כי אשר התמיד ימים רבים בהראותו את עושרו יהיה כי החל מעט מעט. היום הראשון הראה דבר השוה ככר זהב, ובשני עשרה, ובשלישי שוה עשרים, ובהצטרפות הימים רבים היה עושר גדול. על כן אמר שלש אלה אודיעך כי לא כן המה, כי אם שבהראותו את עושרוכבוד מלכותו, כי נתייחס אל כבוד מלכותו ולא אל כבוד מלכות שרי המדינות. וגם שלא הראה כל החפצים היקרים מאד והבלתי יקרים מאד בפני עצמם, כי אם את אשר המה יקר תפארת גדולתו שהוא אשר הוא יקר בערך אל תפארת גדולתו בלבד, ואף על פי כן התמיד ימים רבים. ואף גם זאת כי לא הראה מעט מעט, ושמה שהראה ביום הראשון לא יתייחס לעושר מעין כבוד מלכותו וכו' רק בהצטרפות כל הימים, כי אם שבהראותו את עושר וכו' ימים רבים היה, שמונים ומאת יום, כלומר לא תכלול ותאמר ששה חדשים כסכום שמונים ומאת יום, רק מנין ימים, לומר שבכל יום ויום הראה דבר מתייחס אל עושר כבוד מלכותו כו'. וזהו אומרו בהראותו ולא אמר ויראם, לומר כי בהראותו את כל המתייחס אל התוארים האלה שהיה ימים רבים, התמיד שמונים ומאת יום, שבכל אחד ואחד הראה את עושר כבוד מלכותו ויקר תפארת גדולתו. ולזה לא אמר גם כן בימים רבים בל יראה שבכללות הימים הרבים נמצא שהראה את עושר וכו', אך לא היה כן מה שבכל יום בפני עצמו. על כן אמר כי בהראותו את עושר וכו' נמשכו ימים רבים ולא שבימים רבים נמשך הראותו עושר, ולהמתיק הדבר יותר פרט ואמר שמונים ומאת יום כאמור: עוד יתכן דרך אחרת בהמשך שלשת הכתובים האלה בימים ההם וכו', ובפרט לאומר כי שני משתאות היו שהוא כפשיטות דעת הגמרא (מגילה יב א), שעד כאן לא פליגי רב ושמואל אלא אי פקח או טפש היה שעשה משתה תחלה לרחוקים ואחר כך לקרובים, אבל לדברי הכל שני משתאות היו. ויאמר בימים ההם כשבת המלך אחשורוש ממש על כסא מלכותו שהוא בבית המלכות יושב על הכסא להטיל מורא, עשה משתה לכל שריו ועבדיו ושרי המדינות ולמה היה המשתה עודנו יושב על הכסא המיוחד בית המלכות, ולא בחצר גנת ביתן המלך כמשתה השני שיהיו שם בריוח ויעמיד שם כסאו. וגם למה לא קרא את כל העם הנמצאים בשושן כאשר עשה אחר כך. על כן אמר בהראותו וכו', לומר כי המשתה הזה היה בזמן הראותו את עושר וכו' ועל כן לא יאות הראות עושרו רק במקום צנוע ולא בחצר גינת ביתן, וגם לא בפני כל העם הנמצאים בשושן למגדול ועד קטן. עוד טעם שני כי היה שמונים ומאת יום, ולא יאות קרוא כל העם הנמצאים וכו' ימים רבים כי אם לשרים גדולים בייחוד:
מדרש רבה
"הַמֹּלֵךְ" ועדיין לא מלך "מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ" והלא מהודו ועד כוש דבר קל הוא אלא כשם שמלך מהודו ועד כוש כך מלך על שבע ועשרים ומאה מדינה ודכוותיה (מ"א ד, ד): "כי הוא רֹדֶה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה" והלא מתפסח ועד עזה דבר קל הוא אלא כשם ששלט מתפסח ועד עזה כך שלט מסוף העולם ועד סופו ודכוותיה (תהלים סח, ל): "מהיכלך על ירושלם לך יובילו מלכים שָׁי" והלא מהיכל לירושלם דבר קל הוא אלא כשם שהקרבנות מצויים מהיכל לירושלם כך דורכיאות עם דורניאות עתידות להיות מצויות למלך המשיח הה"ד (שם עב, יא) "וישתחוו לו כל מלכים" ר' כהן אחוה דר' חייא בר אבא אמר כשם שהשכינה מצויה מהיכל לירושלם כך תהיה השכינה ממלאה מסוף העולם ועד סופו הה"ד (שם, יט) "וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן":
פרק א/פסוק ד
בהראותו את עושר כבוד מלכותו (אסתר א, ד) ופי' זה כי בסעודה הזאת היה מראה כבוד עשרו כאשר היה מראה ההוצאה שהיה לו במשתה הזה ולכך אמר כבוד עושרו כי העושר אשר מונח באוצרו אין העושר כבוד לו ולכך קראו אותו עכבר דשכיב אדינרי מי שמניח עושרו באוצרו וקראו עכברא דשכיב אדינרי כי אין לך דבר מיאוס רק העכבר וכן הוא מאוס המאסף את העושר ואין משתמש בו להוצאה ומה שהוא מאוס המאסף העושר באוצרו כי עיקר העושר הוא הכבוד שיש בעושר ואין הכבוד רק אצל אחרים ולא אצל עצמו ולפיכך אין כבוד כאשר העושר הוא באוצרו ואדרבא מאוס הוא כי הוא הפך הכבוד כאשר אין מוציא העושר לאחרים ואשר הוא הפך הכבוד הוא מאוס בודאי, ובמדרש (ילקוט שמעוני אסתר א, סי' חתרמ"ו) מהיכן היה לו זה נבוכדנצר צר עין רע היה וכיון שנטה למות אמר את כל ממוני איני מניח אחרי שלא יתכבד אחר בממוני עשה ספינה של נחושת והטמין אותו בארץ והפך עליו מי פרת וכשבקש כורש לבנות ב"ה נגלה לו שנאמר (ישעיה מה, ג) ונתתי לך אוצרות חשך ע"כ, ופירש מדרש זה כי לנבוכדנצר היה ראוי שיהיה העושר שנקרא (דניאל ב, לח) אנתה הוא ראשה די דהבא וראוי לו העושר מצד עצם מלכותו שהוא אחד מד' מלכיות והוא הראשון מד' מלכיות שנאמר עליו (שם) אנתה הוא ראשה די דהבא ולכך מלכות זה היה ראוי שיהיה מביא העושר בעולם רק כי כשם שדמלכות מסוגל אל העושר כך הוא מוכן אל עין הרע ולכך לא נשאר העושר שלו בעולם מפני עין מנפי עין הרע שהיה דבק במלכות זה והיה נאבד מן העולם, ואמר כי הטמין אותו בארץ והפך עליה מי פרת כלומר שיהיה נעלם ונסתר לגמרי מן (ספר אור חדש עמוד פא) העולם וכשבנה כורש ב"ה מצא העושר כלומר שמפני שהיה כורש בונה ב"ה שהוא דבר נעלם ונסתר ולכך גלה לו הש"י הדברים הנעלמים ג"כ שהם אוצרות עושר שהיו נעלמים בשביל עין הרע ומצא העושר ועל ידי כך היה הברכה העליונה הזאת לכורש, כלל הדבר לא היה העושר שהוא דבר טוב וברכה ראוי שיהיה לאחשורש אם לא שהיה מוכן לזה הרשע נבוכדנצר שהוא היה מוכן לעושר כמו שאמרנו ואחר מותו נגנז העושר ולא היה נמצא העושר במלכות רק כי כורש שהיה מוכן ג"כ לגילוי הנעלם חזר העושר למקומו בשביל ב"ה וממנו בא העושר לאחשורש והבן זה מאוד, ובגמרא (מגילה דף יב.) בהראותו את עושר כבוד מלכותו וגומר, אמר ר' יוסי בר חנינא מלמד שלבש בגדי כהונה כתיב הכא (אסתר א, ד) תפארת גדולתו וכתיב התם (שמות כח, ב) ועשית בגדי קודש אהרן לכבוד ולתפארת, מה התם כהונה אף הכא בגדי כהונה, ופירש זה כי כל כך היה מראה אחשורש תפארת גדולתו עד שהגיע בזה אל יקר כבוד הכהן גדול שלבש בגדי כהונה והוא יקר תפארת כהן גדול כי כהן שלבש בגדי כהונה הוא תפארת אלקי וכך היה אחשרוש שלבש יקר תפארת עד שהיא לו תפארת אלקי כי היה מוכן אחשורש בפרט לכבוד הבגדים שהבגדים שהם על האדם הם צניעות וכבוד שהאדם מתכסה בהם ואחשורש היה מוכן למדה זאת ביותר וכמו שאמרו בפ' קמא דברכות (דף ח:) אמר ר"ש בן גמליאל בג' דברים אני אוהב את הפרסיים צנועין באכילתן וצנועין בבית הכסא וצנועים בד"א ע"כ, ואחשורש שהיה מלך פרס ומדי ראוי לו בשביל זה מלבושי כבוד שהם הצניעות ביותר והמלך ראוי לו הכבוד מצד שהוא מלך לכך אמרו על בהראותו עושר כבוד מלכותו שלבש בגדי כהונה כי בגדי כהונה הם תפארת אלקי לכך אחשורש ג"כ כאשר לבש בגדי תפארת אשר הם ראויים ומוכנים לו מצד הצניעות שהוא מדה אלקית וכך תמצא באחשורש כמו שאמרו בגמרא (מגילה דף יג.) שהיה צנוע בתשמיש שהרי אומר הכתוב (אסתר ב, יד) בערב היא באה ובבקר היא שבה ולא היה משמש מטתו ביום שהיה לאחשורש הרשע המדה הזאת הוא הצניעות שהוא הכבוד ומה שמשמע מתוך המגילה הזאת גודל פריצותיה דאחשורש עוד יתבאר ולפיכך כאשר בא להראות תפארת גדולת מלכותו וזהו כבודו אמרו שלבש בגדי כהונה כלומר שהגיע כבודו עד שלבש כבוד אלקי כי בגדי כהונה כבוד אלקי הם ובזה יתורץ מה ששאלו למה לא נענש אחשורש כאשר לבש בגדי כהן אבל פירושו כאשר עשה כל הדברים שמבוארים במגילה היה לו יקר ותפארת כ"ג שהיה לו תפארת אלקי, וכן הוא בב"ר (ילקוט שמעוני אסתר א, תתרמו) א"ר לוי בגדי כהונה הראה להם ולא קאמר שלבש בגדי כהונה, אבל בגמרא (מגילה דף יב.) קאמר שלבש בגדי כהונה כי היקר והתפארת שהיה לו נקרא שלבש וכן הוא בכמה מקומות, אמנם מזה אין כל כך ראיה שלא היה נענש בשביל שהיה לובש בגדי כהונה משום די"ל שלא היה נענש בלשצר רק שהיה משתמש בכלי שהם לה' ובשביל זה נענש וכן מה שאמר שנענש פרעה שישב על כסא שלמה זה מפני כי בשלמה נאמר וישב שלמה על כסא ה' ומזה למדו רז"ל בפ"ק דמגילה (דף יא:) שמלך שלמה אף על העליונים ולכך לא נענש אחשורש שלבש בגדי כהונה שהם בגדי כהן גדול שהוא אדם, ועוד נפרש בסמוך.
ובמדרש בהראותו את עושר כבוד מלכותו (אסתר א, ד) דבי ר' ינאי ור' חזקיה תרווייהון אמרין ששה ניסין היה פותח ומראה להן בכל יום ורבי חייא בר אבא אמר מיני יציאות הראה להן רבי יודא ברבי סימון אמר סעודת ארץ ישראל הראה להן ר' לוי אמר בגדי כהונה גדולה הראה להם נאמר כאן (אסתר א, ד) תפארת גדולתו ונאמר להלן (שמות כח, ב) ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת מה תפארת האמור להלן בגדי כהונה אף תפארת האמור כאן בגדי כהונה גדולה, ופירש המדרש זה כי דרש שש תיבות עושר כבוד מלכותו יקר תפארת גדולתו ומזה למד שפתח להם
(ספר אור חדש עמוד פב)
כל יום שש נסין ר"ל שש אוצרות ויש לפרש מפני כי אל הש"י הארץ ומלואו שנברא בששת ימים ויש אל הש"י שש ניסין דהיינו שש אוצרות מלאים כל טוב ומהן ברא העולם בששה ימים ולכך פתח להם שש נסין ר"ל שש אוצרות כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע כמו שיתבאר, ועוד כי העולם הזה יש לו שש אוצרות דהיינו למעלה ולמטה ולארבע רוחות ומשם מקבל העולם הברכה מן הש"י לכך פתח שש אוצרות כל יום, ורבי חמא סבר כי הראה להם מיני יציאות ההפרש בין ר' חזקיה ובין רבי חמא כי לדעת רבי חזקיה עיקר העושר שיש לו עושר באוצרו ודרש בהראות עושר שהראה להם אוצרות רוב עושרו ורבי.
חזקיה סבירא ליה כי עיקר העושר אינו כאשר מאסף עושר באוצרו כי מה מעלה יש בעושר כאשר יש לו כסף וזהב לרוב והם מונחים לפניו כאבן דומם לכך אמר כי עיקר מעלת העושר כאשר הוא מוציא הוצאות לא כאשר יש לו עושר מונח באוצר רק כאשר מוציא אותו בהוצאות וזהו עיקר העושר ודרש את עושר כבוד מלכותו (שם) הכבוד שיש לו מהוצאת העושר וזהו הכבוד מן העושר כמו שאמרנו ובודאי מי שאמר שהראה להם שש ניסים בכל יום גם כן סובר שאין העושר הוא האוצר רק שסובר כי אם לא הי' מראה להן שש ניסים רק שהראה להם היציאות דבר זה אינו רק לשעה ואין בזה כבוד התמידי ולכך אמר שהראה להם אוצרות מלכים ומזה יכול האדם לעשות הוצאה תמידית, ועוד מה שהראה להם שש אוצרות רצה לומר כי ברכת ה' היא תעשיר (משלי י, כב) כמו שתמצא אצל הרבה צדיקים שנתברכו בעושר (יומא דף לה:) (שבת דף נד:) והעושר כמו זה אין לומר כי מה הוא נחשב כאשר הש"י נתן לו העושר וכך נראה שהוא דעת רבי ינאי ורבי חזקיה והוא נכון ולדעת רבי יהודה בר סימון סעודת ארץ ישראל הראה להם ירצה לומר כי גם מיני יציאותיהם אין ראוי שיהיה נקרא כבוד עושרו כי אין בזה הכבוד מה שהראה לו מיני יציאות רק זהו כבוד עושרו מה שהראה לו סעודת ארץ ישראל וזהו עושר כבוד מלכותו כאשר לו שלחן מלכים מפרנס הכל כמו שהכתוב מספר כבוד מלכותו של שלמה ומספר ענין שלחנו (מלכים א, י) ולכך אמר סעודת ארץ ישראל הראה להם כי דווקא בא"י כתיב (דברים ח, ח) לא תחסר כל בה והיה אפשר להיות לו שלחן מלכים כאשר היה לו הדברים שהם בסעודת ארץ ישראל כי שם נמצא הכל וזהו כבוד עשרו כאשר יש לו שלחן מלכים והוסיף רבי לוי כי הראה בגדי כהונה להם כי עיקר מעלת העושר היא הכבוד כמו שאמרנו למעלה וכשאז"ל במסכתא קידושין (דף מט:) איזה עשיר כל שבני עירו מכבדין אותו מפני עושרו, הרי כי עיקר העושר הוא הכבוד והכבוד הוא על ידי מלבושי כבוד כמו שאמר רבי יוחנן מימי לא קריתי לבגדי רק מכבדותי (סנהדרין דף צד.) ולכך אמר שהראה להם בגדי כהונה שכל כך היה מגיע כבודו עד שלבש בגדי כהונה שהוא כבוד אלקי וכך היה לאחשורש כבוד אלקי וזהו בהראותו עושר וגו' כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו (אסתר א, ד) והוא הכבוד האלקי וזה שאמרו שלבש בגדי כהונה והבן דברי כל אחד ואחד ואין להאריך.
ימים רבים שמונים ומאת יום (אסתר א, ד) לא הוי צריך למכתב ימים רבים כיון שכבר הזכר מספר הימים אלא שלא תאמר כי לא היו רצופים אלא שמונים ומאת יום מפוזרים ולכך אמר ימים רבים שהיו רצופים ואם לא היו רצופים לא נקראו ימים רבים כך יש לפרש לפי הפשט, ועוד יש לפרש מפני שהכתוב בא לספר סעודת של אחשורש ושמחתו ודבר זה נחשב לעולם ימים רבים שכך ימים רבים הם ימי הצער שהשלוה והשמחה לרשעים הם ימי צער אל העולם וכמו שמבואר למעלה כי שלותן של רשעים הוא רע לעולם שמתוך כך הם חושבים מחשבות רעות על אחרים כמו שבארנו למעלה בפתיחה ולכך כתיב (אסתר א, ד) ימים רבים שמונים ומאת יום:
(ספר אור חדש עמוד פג)
שמונים ומאת יום (שם) נראה כי אלו שמונים ומאת יום כי השנה שס"ה יום וחצי שס"ה קפ"ב יום כי היה עושה הסעודה בחצר גינת הביתן וראוי לזה הקיץ ולא ימי הגשמים ולכך היה המשך סעודת אחשורש ק"ף יום כי לעשות קפ"ב יום אין זה שייך כי ראוי לעשות הסעודה מניין שלם כי כל דבר שהיה בסעודה זאת היה בלא חסרון לכך עשה הסעודה ק"ף יום.
ובמלואות הימים האלה עשה ז' ימים בשושן הבירה (שם, ה) ובמדרש (אסתר רבה ב, ה) רב ושמואל חד אמר ז' ימים חוץ מן ק"ף ימים וחד אמר אלו ז' ימים בכלל מאה ושמונים יום, פי' זה שסבר שימי הקיץ הם קפ"ב יום ואם אלו ז' ימים הם בכלל ק"פ יום א"כ היה סעודתו חסרים ב' ימים של ימי הקיץ ולכך היה סעודותיו ק"פ יום, ועוד ז' ימים בשושן אע"ג דהשתא היו נכנסין ה' ימים בחורף מ"מ יותר דבר זה ראוי משיהיו ב' ימים חסרים מן ימי הקיץ שראוי שתהיה הסעודה כל ימי הקיץ, ומי שאמר כי אלו ז' ימים היו בכלל מאה ושמונים יום סבר כי יותר ראוי שיהיו חסרים ב' ימים משנעשה הסעודה ה' ימים בתוך ימי החורף למר עדיף שהיה חסר סעודה שני ימים משתהי' כאן סעודה בחורף שאין זה סעודה והוא צער ולמר עדיף שלא תחסר אחת מן הסעודה אף אם אינה בשלימות, ועוד תדע כי מחלקותם בזה כי הסעודה שעשה לרחוקים היה ק"ף ימים והיא כמו שנה שלימה כיון שאין לעשות סעודה בחורף ולקרובים עשה סעודה ז' ימים הרי כי סעודתו שעשה לכל מלכותו שהוא רבה היא שנה רבה והסעודה שעשה לאותם שהם בשושן שאינה רבה הוא שבוע אחד אינו רבה וסבירא למר כי אלו שני דברים מחולקים מה שהוא מלך על קרובים דבר בפני עצמו ומה שהוא מלך על רחוקים הוא דבר בפני עצמו שזהו גודל מלכותו ולמר הכל עניין אחד הוא רק שזה התחלה מה שהוא מולך על הקרובים ומה שמולך על הרחוקים הוא שלימות מלכותו ולכך הכל נכלל בכלל ק"ף יום, אמנם אשר נראה ברור כי אחשורש מפני שהיה מולך בכל העולם ולכך מלכותו שהוא מלכות דארעא הוא כעין מלכותא דרקיע ולכך כל עניין הסעודה הזאת לעשות מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע כמו שיתבאר דבר זה, ומפני שבא להראות תפארת מלכותו אמר כי יש לעשות כעין מלכותו דרקיע כי הוא ית' אשר הוא מלך העולם מפרנס הנבראים כמו שנראה בימי הקיץ שאז הארץ מוציא פירות והאילנות מוציאים פריים והרי אמרו (ירושלמי ברכות פרק ט הל' א) (מדרש תנחומא ויצא, ו) היוצא בימי ניסן ורואה האילנות מלבלבין אומר ברוך שככה לו בעולמו, ודבר זה ברור כי בימי הקיץ שכל הדברים מתחדשים זהו תפארת מלך העולם ומפני כי ימי הקיץ הם ק"ף ימים חוץ משנים היתירים שאין לחשוב כדלעיל, ועוד עשה ז' ימים בשושן הבירה אשר שם כסא מלכותו וזה כנגד העולם שנברא בשבעה ימי בראשית וברא להם פרנסה באלו ז' ימים כדכתיב (בראשית א, כט) הנה נתתי לכם את כל עשב, והנה יש כאן ב' דברים האחד הוא פרנסה לתולדת העולם שמפרנסם בימי הקיץ בדרך הטבע ואחד בז' ימי בראשית אשר פרנסתם הוא אשר ברא להם הש"י ולא כסדר הטבע רק הש"י ברא להם פרנס כדכתיב (בראשית א, יב) ותוצא הארץ דשא וגו' ואלו שניהם הן מה שסדר הש"י להם לתולדת העולם כסדר הטבעי וכן מה שנתן להם הש"י בעצמו ולא כסדר הטבעי רק הש"י גזר להם הכל הוא כבודו ית' וכנגד זה עשה המלך אחשורוש ק"ף ימים סעודות ועוד ז' ימים אל אשר הם קרובים אליו ועתה מחלוקתם כי למר אף הפרנסה שנברא בז' ימי בראשית הם בכלל ק"ף ימי הקיץ כי גם הז' ימי בראשית ברא להם הש"י פרנסתם ולכך ז' ימים שעשה בשושן הם בכלל ק"ף יום ולאידך אלו ז' ימים הם ימי בראשית ואינם כמנהגו של עולם ואלו ק"ף יום הם כמנהגו של עולם ולפיכך ז' ימי בראשית בפני עצמם וק"ף שהם כדרך מנהגו של עולם בפני עצמם ואין שייכים זה לזה וכל אחד הוא בפני עצמו דהיינו בימי בראשית במאמר (ספר אור חדש עמוד פד) של הקב"ה נברא והם הפרנסה ואח"כ נבדלו להם הפרנסה לתולדות בטבע וכמנהגו של עולם וכל אחד בפני עצמו ולפיכך אין ז' ימים אלו בכלל הק"ף יום ומפני כי מה שנברא בימי בראשית נברא מן הש"י עצמו לכך אלו ז' ימים קרובים אל הש"י ולכך ז' ימים עשה משתה בשושן אשר הוא קרוב אל כסא המלך ושם כסא מלכותו, ואין להקשות למה אלו ימים ז' היו באחרונה והיה ראוי להיות בראשונה כי למ"ד פקח היה (מגילה דף יב.) לא קשיא מידי שהוצרך לעשות כן, ועוד כי דבר שהוא קרוב לאדם ראוי להיות ראשונה ומפני כי אלו ק"ף יום הם כנגד הטבע כי פעולת העולם כאלו ק"ף יום הוא כהנהגת של עולם ובטבע והטבע קרוב אל האדם ולפיכך אלו ק"ף יום קודמין ואחר כך ז' ימים כנגד ימי בראשית שנברא בהם הפרנסה מן הש"י עצמו במאמרו והוא מדריגה עליונה קרוב אל הש"י ולכך אלו ז' ימים הם באחרונה ובשושן היה ששם המלך והשתא הוי שפיר דכתיב (אסתר א, י) ביום השביעי כטוב לב המלך ואמרו (מגילה דף יב:) כי שבת היה, וראוי שיהיה יום הז' שבת כפי מה שאמרנו שהם כנגד ז' ימי בראשית, ועוד יש לדעת כי זה מה שהיה אחשורוש עושה סעודה ק"ף יום וגם ז' ימים בשושן הכל היה כעין מלכותא דרקיע כי הש"י מפרנס הנמצאים התחתונים ומה שהוא מפרנס וזן את כל העולם הוא בקיץ אשר בזמן הקיץ מוציא צמחים האדמה שהם פרנסת העולם כמו שהתבאר לכך עשה סעודה להם ק"ף ימים כי שנים העודפים אין להיות במנין כי שנים אינו מספר שלם ולעשות סעודות שנים הוא דבר חסר ואין ראוי לזה הענין אשר הוא מורה על השלימות הגמור מן המלכות, ועוד ז' ימים עשה בשושן כי הוא זמן כל העולם אשר נברא בשבעת ימי בראשית והם כלל העולם אשר נברא בשבעת ימי בראשית הקב"ה זן אותם כי אף אחר שנבראו מן הש"י צריכים הם לקיום שלהם מן הש"י והקיום הוא ההזנה בעצמו כי אין הפרנסה והזנה רק שהיא נותן קיום לו ובפ"ק דברכות (דף י.) מה הקב"ה זן את כל העולם אף הנשמה זנה כל הגוף, ובודאי מה שהנשמה היא זנה את הגוף לפי שהנשמה נותן קיום לגוף וכן מה שהש"י זן את כל העולם היינו שנותן אל כלל העולם הקיום ולכך כנגד התחתונים שהוא יתב' נותן להם פרנסה ופרנסתם שנותן הוא בימי הקיץ והוא קיום שלהם וזהו בק"ף יום ואשר הוא נותן קיום לכלל העולם אשר נברא בשבעת ימי בראשית והש"י נותן הקיום אל הכל ולכך כנגד זה עשה אחשורוש סעודה ק"ף יום ושבעה ימים ומה שעשה הסעודה של שבעה ימים בסוף מפני כי העולם התחתון שפרנסתם בימי הקיץ הוא יותר קרוב לאדם שהוא מן התחתונים אבל הקיום שהוא מן הש"י אינו קרוב כ"כ אל האדם ולכך של ק"ף הם קודמים כי אי אפשר שיהיה קודמין של שבעה ימים שהם על שהוא יתברך נותן קיום אל העולם בכלל וממנו מקבלין הקיום ואין זה קרוב אל האדם רק מה שהוא יתברך פרנסת התחתונים דבר זה הוא קרוב אל האדם ולכך הם קודמים והז' ימים הם לאותן שהם בשושן כי שושן הוא עיר מלכותו והמקום הזה קרוב אליו והוא כנגד העולם שהוא עם הש"י קרוב לו ובו כסא מלכותו כמו שכסא מלכותו בשושן ופליגי למר אלו ז' הם בכלל ק"ף יום כי הפרנה שהוא מקיים הכל הוא ג"כ נקרא פרנסה רק שהתחתונים הם צריכים פרנסה מן הדברים הגדילים והצומחים כמו שהתבאר, ולכך כשם שהתחתונים פרנסתם ק"ף והעולם כולו אף העליונים פרנסתם במה שהוא יתברך מקיים אשר ברא בז' ימי בראשית למ"ד שאין אלו בכלל ק"ף יום כאשר פרנסתם מחולק לעצמו כמו שהתבאר, ואם לא שהיה כוונת אחשורוש לעשות סעודות כמו שעושה מלך העולם לא היה מחלוקת החכמים האלו אם אלו ז' ימים הם בכלל הק"ף או שהיו בפני עצמם, ולפי הפשט נראה מה שהקדים לעשות סעודה לרחוקים ואח"כ לאותן שהיו בשושן מפני שאם לא יעשה כך יהיה נראה חסרון כאשר התחיל להראות מלכותו אשר היה בשושן בלבד וזה נראה חסרון מלכותו אבל כאשר מתחיל ברחוקים (ספר אור חדש עמוד פה) זהו גודל מלכותו ואף אם יעשה אח"כ לאותם שהם בשושן בלבד אין זה נראה חסרון מלכות אחר שכבר היה נראה מלכותו שהוא בכל העולם, ובגמרא (מגילה דף יב.) ובמלאות הימים האלה רב ושמואל חד אמר מלך פקח היה וחד אמר מלך טפש היה למ"ד פקח היה שפיר עביד דקרב רחקא ברישא כי בני מאתיה מכף כייפיה ליה וכל אימת דבעי מקרב להו ומ"ד טפש היה בני מאתיה אבעיה ליה לקרב ברישא דאי מרדיה ביה הנך קיימא הנך, פי' מר סבר שיותר טוב שלא יבא לידי מרידה ולכך כאשר קרב רחיקא לא יבא לידי זה שיהיו מורדים במלכותו כאשר היה מקרב אותם ולמר עדיף לקרב בני מאתיה שאם היה בא לידי מרידה שיהיה לו כח לנצח המורדים כי רחוק הוא לומר שיהיה מקרב אותן עד שלא יהיו מורדים בו כלל כי עדיין יש לחוש שמא יבא לידי מרידה ולכך יותר ראוי לקרב הקרובים ודבר זה בעצמו הוא הסבה שלא יבוא לידי מרידה ג"כ כאשר יראו הרחוקים שיש לו עוזרים וכמו שהיה כשנצח המלכות שודאי היה מנצח הקרובים אח"כ הרחוקים כך יהיה קיום המלכות ע"י הקרובים ואח"כ הרחוקים אבל נראה שאין הפי' שהיה ירא אחשורוש שיהיו מורדים בו כי זה היה גנאי למלך רק כי בגמרא (שם) אמר מלך פקח היה כי לפי גודל מלכותו הרחוקים קודמים כי הם מורים על אמתת מלכותו שהוא גדול מאוד ולכך הרחוקים קודמים וזה עצמו מ"ש כי מלך פקח היה שהיה מקרב רחוקים תחלה כי כאשר הרחוקים הם תחת מלכותו גם כן מלך הוא על הקרובים ולמאן דאמר מלך טפש היה סבר דאף על גב דהרחוקים הם קודמים לענין זה כי הם שלימות ומעלת מלכותו מכל מקום הקרובים קודמים לעניין זה כי על ידי הקרובים אף הרחוקים תחת מלכותו וא"כ אין הרחוקים תחת רשותו רק על ידי הקרובים אז מתפשט מלכותו בכל ולפיכך יש לקרב הקרובים בתחלה ועל ידי זה מתפשט מלכותו בכל וז"ש (שם) דאי מרדו הנך קיימי הנך רצה לומר כי קרב הנך דקיימו עמו לשלוט גם כן על הרחוקים ולא ימרדו ולפי מה שאמרנו כי אחשורש עשה סעודתו שיהיה דומה למלכותא דרקיע אין להקשות וכי דבר זה ימצא כי מלכותא דרקיע הוא מקרב רחיקא ברישא שלא יהיו מורדים בו כי אין זה קשיא כי בדבר זה לא היה עושה סעודה שלו כעין מלכותא דרקיע רק לפי שאחשורוש צריך לזה כך עשה סעודתו כפי מה שהוא היה צריך, ועוד כי אף מלכותא דרקיע כך שהוא מקרב את הרחוקים, ובגמרא בפרק אין דורשין (יב, ב) מכדי שמים מתחיל ברישיה מאי שנא דקא חשיב מעשה ארץ תניא משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו השכימו לפתחי למחר השכים ומצא אנשים ונשים למי משבח למי שאין דרכו להשכים והשכים ע"כ, הרי לך כי משובח הרחוק כאשר הוא מקבל מלכות המלך ולכך גם כן אחשורוש היה מקרב הרחוקים שלא יהיו מורדים בו וכן הוא במדרש (ילקוט שמועני תהלים סי' תתס) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח (תהילים קג, כ) אלו הצדיקים שהם כובשים את יצרם לכך הם גבורי כח ואח"כ כתיב ברכו ה' כל צבאיו (שם) אלו הם המלאכים וכתיב ברכו ה' מלאכיו (שם) ברישא והדר כתיב ברכו ה' כל צבאיו (שם) הנה תמצא כי הש"י מקרב הרחוקים בשביל שהם מקבלים גזירתו יתברך.
- פרשנות מודרנית:
תרגום ויקיטקסט: - במהלך המשתה, הראה אחשוורוש לכל המוזמנים את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו. המשתה נמשך ימים רבים - 180 יום.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר א ד.
שמונים ומאת יום - מדוע נמשך המשתה זמן כה רב?
המלך הזמין את שרי המדינות, והיו לו (אסתר א א): "שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה". כל מדינה שלחה משלחת עם כל טוב ארצה, בדומה לביקורה של מלכת שבא למלך שלמה. סביר להניח שכל מדינה קיבלה את הזכות לארגן מסיבה אחת, בערב, עם מאכל, משתה והצגה, כמנהגם (אסתר א ח). כך המשתה לא עלה למלך הרבה. בהמשך, המלך חוזר על התהליך הזה כאשר הנערות מופיעות לפניו כדי להבחר למלכתו (אסתר ב יג). לכן נדרשו 127 יום. ומדוע עוד 53? אולי כי חלק מהמדינות היו גדולות וזכו לכבד את המלך מספר ערבים.
אופיו של אחשוורוש
פסוק זה מלמדנו על אופיו של אחשוורוש: הוא מאורגן ומתוכנן, כך שהמשתה נמשך 180 יום, ללא תקלות, מהומות והפרעות בבירה ובממלכה.
אנו לא רואים מלך עריץ ורצחני או פעולות שרירותיות, אלא מלך נאור ומכובד המבין את היתרונות הכלכליים והחברתיים של ממלכתו הענקית. בהמשך נראה שכאילו המלך פעל ברע לב וטפשות, אולם עלינו לנסות ולהבין את מעשיו לאור התמונה החיובית המופיעה בפתיחת הסיפור.
מקורות
נלקח מ- מגילת אסתר - מגילת ההיפוכים. אילן סנדובסקי, אופיר בכורים, יהוד מונוסון, 2014
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • ספריא • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
קטגוריות־משנה
קטגוריה זו מכילה את 3 קטגוריות המשנה המוצגות להלן, ומכילה בסך הכול 3 קטגוריות משנה. (לתצוגת עץ)
דפים בקטגוריה "אסתר א ד"
קטגוריה זו מכילה את 15 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 15 דפים.