לדלג לתוכן

מלבי"ם על אסתר א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


פסוק א

לפירוש "פסוק א" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

השאלות:
כל מקום שאמר "ויהי בימי" בא לספר ענין זולתי בלתי נודע שהיה בימי איש הנודע ומפורסם, כמו (רות א, א): "ויהי בימי שפוט השופטים, ויהי רעב" וכדומה, ולא שיספר מה שקרה לאותו האיש בעצמו, ואיך אמר פה "בימי אחשורוש", היה "הוא אחשורוש" :
מה שאמר הוא אחשורוש מיותר, כי לא נודע את מי רוצה לשלול :
גם בכל המגילה קראו בתואר "המלך אחשורוש" זולת פה לבד קראו "אחשורוש" סתם שמבואר שמדבר מעת שלא מלך עדיין :
מה שאמר "המולך" משמע שמדבר על הוית ממשלתו, והיה לו לומר "אשר מלך" :

לבאר הפרשה הזאת צריך אני להקדים הקדמה אחת.

הנה המלכת המלך בימים הקדמונים בממשלות המצריים, הכשדיים והפרסיים והמדיים, היתה על אחת משתי דרכים :
א. המולך ע"י על ידי בחירת העם שהסכימו על איש אחד להמליכו עליהם :
ב. המולך ביד חזקה שכבש מדינה ומלך עליהם בעל כרחם כמ"ש על נמרוד.
ומזה עמדו אז שני מיני ממלכות:
א. ממלכה מוגבלת, והוא שמשרת המלך על העם היתה לה גבול ידוע, וזה היה לרוב במלך שנתמנה ע"י בחירת העם, שאז בעת בחירתם אותו שמו חוק למשפט המלך אשר מלך עליהם עד כמה תתפשט כחו וממשלתו, וע"פ הרוב מלך כזה נשבע בעת מלכותו לשמור הנימוסים והדתות אשר במדינה :
ב. ממלכה בלתי מוגבלת, והוא שהמלך היה לו רשות לעשות כחפצו ואך לפעמים שאל בעצת שרי העצה, וגם היה יכול לשנות דתות וחוקי המדינה ולחקוק חוקים אחרים תחתיהם, באופן שהוא היה המלך והמחוקק בעצמו.
והנה בין שני מיני הממלכות האלה, חמשה הבדלים :
א. המולך ממלכה מוגבלת - המלך היה שומר המדינה, והיה ראש המדינה לעשות משפטיהם וללחום מלחמתם וכל עניניהם, והם משועבדים לו לדברים הצריכים לצורך הכלל כמו המס וכדומה.
אבל המולך ממלכה בלתי מוגבלת בחזקה כמו סנחריב ונבוכדנצר - המדינה היתה משועבדת אליו, וכולם היו נחשבים עבדיו והיה לו רשות לעשות בהם כחפצו כאשר יעשה האדון בעבדו מקנת כספו :
ב. המולך ממלכה מוגבלת - האוצרות בגנזי המלכות היו שייכים אל המדינה.
ומי שמלך ממלכה בלתי מוגבלת, האוצרות היו שייכים לו לבדו, כמו פרעה ונבוכדנאצר :
ג. המולך ממלכה מוגבלת - לא היה אפשר לו לעשות דבר כללי אם לא בהסכמת שרי העצה.
ובממלכה בלתי מוגבלת - היה יכול לתקן ולהרוס הכל לבדו בלי נטילת עצה ורשות כלל :
ד. שהראשון - היה נתון תחת דתי המדינה ולא היה אפשר לו לעבור על דתות הקבועים.
והשני - הוא היה המחוקק והיה יכול לתקן חוקים אחרים כנ"ל :
ה. המולך ממלכה מוגבלת - לא היה אפשר לו לשנות עיר המלוכה לקבוע המלכות במקום אחר, רק היה צריך לישב על כסא מלכות המלכים אשר לפניו בעיר אשר זכתה בה מקדם.
אבל המולך בלי הגבלה - היה יכול לשנות כחפצו :

על פי הקדמה הזאת נבא אל הביאור.

הנה אחשורוש כפי קבלת חכמינו היה תחלה הדיוט, ואח"כ ע"י על ידי עשרו מלך על מדי ופרס ונתחזק במלכותו, עד שכבש כל המדינות קכ"ז במספר וביד חזקה. והנה כל האפרכיות האלה היו שייכים תחלה למלכות בבל, ועד עתה עמד כסא המלכות בבבל, כמו שנאמר בדניאל (דניאל ד, כו): "בהיכל מלכותי די בבבל", אבל בשושן לא היה כסא המלוכה, כמש"ש כמו שכתוב שם (דניאל ח, ב): "הייתי בשושן אשר בעילם המדינה", ולא הזכיר שהיתה עיר מלוכה. ובעת שכבש כל הממלכות האלה, למען תתקיים המלכות בידו, לקח את ושתי שהיתה מזרע נבוכדנצר לו לאשה, והיא היתה יורשת עצר, ומצדה היה המלכות מגיע לו גם בירושה, עפ"ז על פי זה היה המלכות נכון בידו, או מצד הכיבוש שכבשם ביד חזקה ומצד זה היה יכול למלוך עליהם ממלכה בלתי מוגבלת, או מצד הנחלה ע"י ושתי אבל מצד זה היתה מלכותו מוגבלת. ויען שבתחילת מלכותו נפתו המדינות לקבל עול מלכותו ולהיכבש תחתיו בחשבם שהמלכות מגיע לו בירושה ע"י על ידי ושתי, ומצד זה היה ראשית ממלכתו מלכות מוגבלת, והוא רצה להשתרר עליהם בחזקה בממלכה בלתי מוגבלת, היה זה עיקר התחבולה במה שהושיב הכסא בשושן, ובמה שעשה המשתה הגדול הזה, ובמה שצוה להביא את ושתי לפניו, כל אלה היו עצות עמוקות להוציא מגמתו אל הפועל להשתרר עליהם גם השתרר, וכמו שיתבאר.

ולכן הקדים "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המולך וכו'", מספר כי אחשורוש לא היה מזרע המלוכה, וגם לא עלה על מלכותו בהדרגה עד שתחילה יהיה מלך על מדינה אחת עד שישכח שהיה הדיוט תחלה ואח"כ התגבר לאט לאט, רק "ויהי בימי אחשורוש", "בימים ההם" - שעוד היה אחשורוש והדיוט, "בימים ההם" בעצמם, "הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש", באופן שלא זכרו שמלך במדינה פלונית מלך מהודו ועד כוש, ורק זכרו שאחשורוש הדיוט "מולך מהודו ועד כוש", וגם בימים ההם מלך על "שבע ועשרים ומאה מדינה", ולא היה בין הדיוטותו למלכותו העצום משך זמן, רק בימי הדיוטותו פתאום נתהוה מלך עצום ומושל עמים רבים :

פסוק ב

לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

השאלות:
  • "בימים ההם" מיותר שהלא כבר אמר "ויהי בימי".
  • גם "המלך אחשורוש" מיותר שכבר נזכר בפסוק הקודם והיה לו לומר: "והיה כשבתו".
  • גם גוף הספור שישב על כסא מלכותו ושהיה בשושן לאין צורך:

"בימים".
עתה מספר איך תיכף בראשית מלכותו התחזק כ"כ כל כך עד שערב לבו לשנות כסא המלכות שהיה עד עתה בבבל, והושיבו בשושן, ושם את שושן לבירה ועיר מלוכה, ובזה הראה:

א. את תקפו שחשב תיכף למלוך ממלכה בלתי מוגבלת עד שלא פחד מבני מלכותו שמרדו עליו במה ששנה כסא המלכות.
ב. את גדלו וגאותו, כי הנה הדיוט העולה למלוכה, הלא זה כבודו לישב על כסא מלכים הקדומים, לא שישב על כסא שיעשה לעצמו כי בזה יגרע כבודו, אבל הוא התנשא כ"כ כל כך, עד שיסד לעצמו כסא מלכות מחדש, ושינה גם כן את עיר הממלכה שתהיה בשושן, כאלו לא בהסכמתם ורצונם נתמנה על בבל וכל המלכות, רק בחרבו ובקשתו ירשם, ובזה כולם נכנעים ויורדים תחת שושן אשר בפרס מלכותו.
ומוסף שהתוקף הזה לא הראה אחר שהחזיק במלכות ימים רבים, רק תיכף "בימים ההם", כבר היה דומה "כשבת המלך אחשורוש", כאלו הוא מלך מתולדתו ויושב על כסא מלכותו המיוחס לו, מבלי שצריך אל כבוד כסא המלכים שקדמוהו:

פסוק ג

לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

השאלות:
  • לא נודע טעם נכון לאיזה צורך עשה המשתה הזה. וביחוד למה האריכו בו כותבי המגלה בכל פרטיו.
  • גם סדר הקרואים פלא שהזכיר תחלה השרים והעבדים וחיל הצבא, ושוב חוזר אל הפרתמים ושרי המדינות, והם ודאי קודמים להעבדים ובכלל שרים יחשבו גם הם.
  • גם מלת "לפניו" מיותר.
  • גם מה שאמר פה "למלכו" וגבי לקיחת אסתר אמר (אסתר ב, טז): "למלכותו" :

"בשנת".

למען הוציא חשקו זה מכח אל הפועל להיות מלכותו בלתי מוגבלת, התחכם "בשנת שלוש למלכו", זה המלכות אשר חשב למלוך ביד חזקה לזאת אמר "למלכו". עשה משתה למען שבמשתה הזאת יקים מזימות לבבו, ותכף בסדר הקרואים הראה את תכלית כונתו, שהקדים תחלה שריו ועבדיו וחיל צבא פרס ומדי ואחריהם הושיב את הפרתמים ושרי המדינות אשר היו שם שרים לפניו, ר"ל לפני כבשו הממלכות האלה, ובזה הראה שאינו חושב כי ברצונם ובבחירתם נתמנה שאז הלא שרי המדינות הגדולות קודמים לשרי המדינה הקטנה שמלך עליה בהתחלה וכ"ש לעבדיו וחיל הצבא, אבל הראה כי בחרבו ובקשתו כבשם, ובזה שריו ואף חיל הצבא שהם היו הכובשים קודמים במעלה וחשיבות אף לפני שרי המדינות, שלא היו נחשבים לשרים רק לפניו, לפני כבשו אותם, אבל עתה נתונים נתונים המה תחתיו לעבדים ירודים ושפלים :

פסוק ד

לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

השאלות:
  • לאיזה צורך הראה את עשרו לפני, רבים עמים,
  • ולמה כפל "ואת יקר תפארת גדולתו".
  • גם "ימים רבים" מיותר :

"בהראותו".

כבר הקדמנו כי המולך ממלכה מוגבלת, כל האוצר והחוסן הנמצא בגנזי המלכות לא לו היה, אך שייכים להמדינה והממלכה, ולא לו להתפאר במו, ולכן ברצותו להשתרר בממלכה בלתי מוגבלת התנכל להחזיק באוצר המלוכה להחזיקו כשלו, והראהו לפני רבים עמים להתפאר במו כאיש המתפאר בקנין כספו, וזהו שאמר: "בהראותו את עושר כבוד מלכותו", כאילו העושר הזה לא של המדינה הוא רק עומד לכבוד לו שעל ידו הצליח למלוכה, ויען שלכל מלך צריך שיהיה לו עושר, אבל למלך עצום המושל ממשל רב בהכרח שירבו אוצרותיו לפי גדולתו, לזה הראם ביחוד "יקר תפארת גדולתו", וזה לא עשה יום אחד ולא יומיים רק "ימים רבים", עד שעלו לק"פ יום, שבזה גלה דעתו שמחזיק באוצר המלוכה ורוצה לפרוץ בו פרץ כברכושו וקנינו :

פסוק ה

לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

השאלות:
  • מה היה כונתו במשתה השני שעשה.
  • ומלת "הנמצאים" מיותר.
  • ולמה בכל מקום אמר "מקטן עד גדול" שבא להשוות הקטן אל הגדול, ופה אמר "מגדול ועד קטן" שבא להשוות הגדול אל הקטן.
  • ולאיזה ענין מספר שהיה בחצר גנת הביתן.
  • גם כל מה שהאריך בפסוק ו' ז' ח' לא נודע ענינו :

"ובמלואת".

עוד התחכם כי באחרית ימי המשתה שעשה אל השרים עשה משתה כללית לכל עם שושן, להורות כי קטן וגדול שוים אצלו כי כולם עבדיו ואין לאחד התנשאות על חבירו, ועל זה אמר: "מגדול ועד קטן" - להשוות הגדול אל הקטן, ואמר "לכל העם הנמצאים", כי אחר שהוא בא מחוץ לשושן והושיב כסאו בשושן קרא לבני שושן "הנמצאים", ועשה משתה זה בחצר המלך, מקום אשר לפי נימוסי פרס לא יבואו שמה רק השרים והפרתמים, והוא הראה כי העם וההמון לא נופלים אצלו מן השרים, אחר שכולם עבדיו, ואדרבה בני שושן ששם כסא המלכות להם יאות' כבוד ותפארת כלכל השרים :

פסוק ו

לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"חור".

עתה חושב בעושר והיקר אשר נראה לו במשתה הלזה, שיען היה בחצר הפתוח בלי תקרה וגדר סביב, עשה שמה אהלים פרושים סביב מ"חור כרפס ותכלת", וגם החבלים שקשר האהלים בהם היו של "בוץ וארגמן", והעמודים שאליהם נקשרו חבלי היריעות היו של שיש בפס' שש ועמדו ונשענו על "גלילי כסף".
ב. ה"מיטות" שישבו עליהם המסובים היו של "זהב וכסף".

ג. גם הרצפה היתה של "בהט ושש" ואבנים יקרות :

פסוק ז

לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"והשקות". הכלים ששתו בהן היו של "זהב", ולא זאת אלא "וכלים מכלים שונים", פי' מהרא"א שבכל כלי היו קבועים כלים שונים. כמו קנקן זהב, שבו היין והגביעים לשתות בהם וכדומה באופן שלפני כל אחד היו כל כלי השתיה, וכולם של זהב, עד שלא הוצרך אחד ליקח כלי מחברו, וזה מורה על רוב הכלים, ולא תאמר שהיו הכלים מספיקים בעבור שלא היה יין הרבה, לזאת אמר "ויין מלכות רב", היין היה רב בכמות כיד המלך, וגם טוב באיכות, שעל זה אמר "יין מלכות" עד שרבו השותים בעבור טובו ומתקו :

פסוק ח

לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"והשתיה".
ובכל זאת היתה השתיה בלי "אונס", כי בסעודה שאין הכלים מספיקים אונסים את המסובים למהר לשתות חלקו, כדי שיקחו את כוסו למזוג להאחרים אבל פה היה לכל אחד כלי שתייתו בפני עצמו ולא אנסוהו אל השתיה כי לא הוצרך אחד מהם לכלי חברו, וזה מורה על רוב כלי זהב שהיו שם, ואף שכבר היה מנהג בני פרס לכבד הגדול בשתיה (כמ"ש בברכות (דף מו:) הני פרסאי בסדר הסבה בקיאי טפי מינן) אבל פה לא אנסו לזה רק כל אחד שתה בפני עצמו כפי רצונו, ולבל יהיה זה לבוז אל הגדולים והעדר כבוד, "יסד" כן "המלך" "על כל רב" וגדולי "ביתו", שהם מחוייבים לעשות כן, ובאופן שהם עצמם מחלו על כבודם, כדי לעשות "כרצון איש ואיש" :

פסוק ט

לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

השאלות:
  • למה עשתה ושתי משתה ביחוד, וקראה בשם "משתה נשים".
  • ולאיזה צורך מספר זאת ומודיע המקום שהיה ב"בית המלכות".
  • וגם "אשר למלך אחשורוש" מיותר.
  • גם צריך להבין השינויים, למה פה ובפסוק י"א ט"ז י"ז קראה "ושתי המלכה", שמורה שמלכותה לא היה מצד עצמה, ובפסוק י"ב וט"ז קראה המלכה ושתי:
  • גם (נראה חסר).
כבר בארנו בפסוק א' שאחשורוש בעת שתפס כל המלכות שהיתה תחילה תחת שבט בבל ופקודת כשדים, לקח את ושתי לו לאשה, ועל ידי כן הודו כולם במלכותם, יען שהמלוכה מגיע לו בנחלה ע"י ושתי שהיא יורשת עצר, ועתה שחשב מחשבות למלוך ממלכה בלתי מוגבלת, שעל זה חרד כל החרדה הזאת בשנותו את כסאו לשושן ובעשיית המשתה כנ"ל, שרצה להחשיב את עצמו כאלו כבש הממלכות האלה בחרבו וביד חזקה ימלוך עליהם, ורצה ששרי המדינות יסכימו עמו בזה שינהיג המלוכה בלי הגבלה רק ימשול כרצונו, הנה עתה היו נישואי ושתי כסילון ממאיר בעיניו כי ע"י נשואי ושתי נחשב כאלו מעצמם קבלוהו למלך ע"י ירושת ושתי, וממילא דינו כמלך הנעשה בבחירת העם, שמלכותו מוגבלת ע"פ דתות ונימוסי העמים. לכן חשב מחשבות והתנכל להראות כי לא לקח את ושתי מצד יחוסה ולא על ידה הצליח למלוכה, כי בעת כבש המלכות מיד בבל נפסקה מלכות בבל וושתי באתה לידו כשבוית חרב ולא ע"י יחוסה לקחה רק על ידי יפיה, ולא על ידה בא למלוכה, כי נהפוך הוא שהיא מלכה על ידו, באופן שלא יצדק לקראה בשם המלכה ושתי, רק ושתי המלכה, כי אין מלכותה מצד עצמה רק ע"י אחשורוש, ושמה קדם למלכותה, והאות הראשון לזה היה במשתה אשר עשתה, שאם היתה יורשת עצר והוא מלך על ידה, הלא היה ראוי שתעשה גם היא משתה אל השרים, אחר שהיא העיקר במלוכה, וגם שיהיה המשתה בבית מלכותה המיוחד לה מצד עצמה שהיא המולכת מצד עצמה, אבל לא היה כן, רק גם ושתי המלכה מצד שהחליט שעיקר ענינה הוא ושתי המלכה ששמה קודם למלכותה ואין מלכותה רק על ידו, לזה לא עשתה רק משתה נשים לא אל השרים והעמים, וזאת שנית שהמשתה היה רק בבית המלכות אשר למלך אחשורוש, באופן שמורה שהיא אין לה בית מלכות בפני עצמו, רק לו לבדו יאתה המלוכה :

פסוק י

לפירוש "פסוק י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

השאלות:
  • איה סכלות גדול מזה, שמושל אדיר כזה יצוה להביא אשת חיקו, להראותה לפני המון גוים והמון לאומים כי יפת מראה היא. ובשגם לקבלת חז"ל שצוה להביאה ערומה.
  • וביותר ייפלא איכות הבאתה אשר נראה שצוה תיכף להביאה בעל כרחה ביד הסריסים, כמביאים אחת הנבלות, עד שנבחר לה מות מחיי הבוז והקלון.
  • גם למה האריך בסיפור זה בשמות הסריסים,
  • ובאר "המשרתים את פני המלך", מה צורך לנו בהודעה זאת :

"ביום השביעי".
ולמען יניח זאת ליסוד מוסד ואבן הראשה שושתי אין לה חלק במלכות, ומלכותו היא מצד הכבוש לבד שעי"ז על ידי זה ישיג מגמתו להיות מולך ממלכה בלתי מוגבלת, התחכם במה שצוה להביא ושתי לפניו, להראות שלא מצד יחוסה לקחה, רק מצד שיפת מראה היא, לא זולת זה, כי יחוס מלכותה נפסק בעת הכיבוש. והערים להוציא זה לאור בחמשה ענינים:

א. שצוה למהומן וכו' שבעת הסריסים שאם היתה נחשבת כמולכת בפני עצמה, איך יובילוה ע"י הסריסים הלא ראוי שיצאו לקראתה כל שרי המלוכה :
ב. שגם לא בחר שתבוא ע"י הסריסים המשרתים אותה, רק ע"י "הסריסים המשרתים את פני המלך אחשורוש", שזה שפלות גדול לפניה, שמחשיבה אחת מפילגשיו, אשר סריסיו יביאוה לפניו :

פסוק יא

לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

השאלות:
  • "לפני המלך" מיותר.
  • ולמה לא אמר להביא את ושתי בכתר מלכות לפני המלך, שהלוא הכתר תלבש קודם שתבוא לפני המלך :

"להביא".

ג. שצוה להם להביא שהלשון מראה שיביאוה בעל כרחה כאחת שפחותיו.
ד. שצוה שיביאוה באופן שידעו הכל כי מביאים את "ושתי המלכה" לא המלכה ושתי, שמן בואה לפני המלך ידעו כל העמים שאין מלכותה עצמי לה, והוא ע"י שיביאוה לפני המלך בכתר מלכות, רצה לומר שלא תלבש הכתר עד אשר תבוא לפני המלך, ורצה לומר לפני המלך עת שתהיה לפניו אז תהיה בכתר מלכות לא קודם לכן, ובזה יכירו הכל שאין ראוי לה ללבוש הכתר בהיותה לבדה כי הדיוטית היא.
ה. תכלית מטרת חפצו להראות העמים והשרים שלא לקחה בעבור יחוסה רק בעבור יפיה "כי טובת מראה היא", שאם היה לוקחה בעבור יחוסה ובעבור שעל ידה זכה למלכות לא יתכן שיראה את יפיה, כי הלא בין יפה בין כעורה היה לוקחה אחר שעימה לקח חבל המלוכה, והלא זה בזיון אל המדינות אם מראה יפיה, כאלו היופי חשוב יותר מן המלכות שהשיג על ידה, אבל בזה גילה כי אין מחשיב אותה למלכה מצד עצמה, וזכה בהמלכות מצד עצמו בכחו וגבורתו.
ובזה רצה להגיע לחפצו למלוך מלוכה בלתי מוגבלת :

פסוק יב

לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

השאלות:
  • מה שאמר "לבא בדבר המלך אשר ביד הסריסים" משמע שהוא נתינת טעם שמצד זה לא רצתה לבא.
  • גם להבין הכפל "ויקצוף", "וחמתו בערה בו" :

"ותמאן".
מבאר כי מה שושתי לא רצתה לבא היה על כי הבינה כונתו שרוצה להורידה ממעלתה שחשבה עד עתה שיש לה חלק בהמלכות מצד נחלת אבותיה, וזהו שאמר "ותמאן", יען שהיא לפי דעתה המלכה ושתי שמלכותה מצד עצמה, על כן לא רצתה לבוא משני טעמים :

א. בדבר המלך יען שפקד עליה שתבא באופן שיתראה שאין לה חלק במלוכה ולא תלבש הכתר טרם בואה לפניו,
ב. אשר ביד הסריסים אשר צוה להביא ע"י הסריסים שכדי בזיון וקצף.

והנה בזה הפרה כל עצתו שרצה להחזיק במלכות מצד עצמו והיא עמדה נגדו לאמר שמלכותו לא נצמח רק על ידה, וע"ז על זה "ויקצוף המלך מאד", ר"ל כי הבדל יש בין קצף ובין חמה, שהקצף הוא בגלוי, והחמה מורה על שמירת הקנאה בלבו בלי יגלה מן השפה ולחוץ, ופה היו שני ענינים :

א. הקצף הגלוי, על שסרבה לעשות מצותו שזה היה בפרהסיא.
ב. החמה הפנימיית אשר בערה בלבו על שעל ידה נתבטלו כל מחשבותיו וכל מה שטרח עד הנה בהסעודה למען ימלוך ממלכה בלתי מוגבלת היה עתה לאפס, ויען שזה לא יכול להגיד, כי עצות האלו היו צפונים בלבו, לא הראה הקצף הזה, רק "חמתו בערה בו" :

פסוק יג

לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

השאלות:
  • מי הם "יודעי העתים", ומי הם ה"יודעי דת ודין".
  • וביאור הכתוב הזה מוקשה ומהו ההבדל בין דת ודין,
  • ולמה אמר אח"כ "כדת מה לעשות" ולא אמר כדין :

"ויאמר המלך."
מתוך דברי המלך ומתשובת ממוכן נראה בעליל, שהמלך עם כל חמתו עליה רצה לזכותה ועל כל פשעים תכסה אהבה. והנה יש הבדל בין משפט אשר ישפטו בין המלך ובין אחד מעבדיו, למשפט אשר ישפטו בין כל האדם בין איש לרעהו. כי אל משפטי המלך היו קבועים שופטים מיוחדים הנקראים יודעי העתים, שהשופטים האלה מלבד שהיו צריכים לדעת הדתות וחוקי המשפט, היו צריכים לדעת את העתים, לדון לפי השעה והזמן, שאם חטא מי נגד המלך בעת שישב על כסא מלכותו ענשו יותר גדול מאם חטא נגדו בעת שעובר ממקום למקום, וכ"ש אם חטא נגדו בעת כזאת שכל גדולי המדינה היו לפניו שענשו גדול וכבד יותר, אבל משפטים שבין איש לרעהו ידונו לפני כל יודעי דת ודין לבד לפי חוקת המשפט. והמלך ראה שאם יצוה לדון משפט זה במשפט יודעי העתים, שבזה מחשיב כאילו הדיוט חטא נגד המלך ידיעה משפט מות, ע"כ אמר המלך אל החכמים יודעי העתים שמשפט זה אין ענינו לבא לפניהם רק יכול לשפוט לפני כל יודעי דת ודין, כי אין זה משפט של הדיוט שחטא נגד המלך כי היא מלכה כמוהו, ואין לו יתרון עליה, ואחר שהוא מלך והיא מלכה מצד תולדתה, הוא רק משפט שבין איש לאשתו, כי שניהם שוים במעלה, וכל יודעי דת ודין יכולים לשפוט דבר זה כשאר משפט שבין איש לאשתו, וזהו שאמר ליודעי העתים שדבר המלך הלז יכול להשפט לפני כל יודעי דת ודין דעלמא.

ואמנם במה שכפל דת ודין בזה רצה לזכותה לגמרי, כי עם שדת יבא גם על משפט הנמוסי אשר בדברים שבין איש לרעהו, נ"ל שאחר שבא נרדף עם דין שכולן דברי ריבות שבין איש לחבירו, יהיה דת שם נבדל על נמוס המוסרי, כי דת יבא לרוב על הדתות האלהיים או המוסריים. והנה במשפט הלזה שצוה להביא את ושתי לפניו להראות את יפיה לפני רבים עמים, מצד הדין יש לחייבה כי גם אם ידונו אותם כאיש ואשתו בלי השקף על המלוכה, היה הדין אז כמו שהוא עוד היום בארצות המזרח שהאשה משועבדת תחת בעלה וצריכה להכנע לעשות רצונו ואם יעבור ענוש תענש, אבל מצד הדת המוסרי תזכה בדינה, כי הדת המוסרי היה שהפרסיות והמדיות היו צנועות סגורות בהיכליהם, לא יתראו לפני אנשים, כמ"ש במשנה (שבת ,, ו ,, ו) הערביות יוצאות רעולות והמדיות פרופות, והוא צוה לה לבא להראות את יפיה לפני המונים שזה נגד הדת המוסרי, ובזה אם ידונו זה המשפט כמשפט שבין איש לאשתו אין האשה חייבת לעבור על הדת המוסרי, ועל זה אמר לפני כל יודעי דת ודין, שצריכים במשפט זה לדעת גם הדת, ואמר אח"כ כדת מה לעשות שישקיפו במשפטם על הדת המוסרי.

פסוק יד

לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

השאלות:
  • מה זה שאמר "והקרוב אליו",
  • ולמה כפל תארם בשלשה ענינים :

"והקרוב".
אחר שהקדים שמשפט זה אינו משפט מלך, רק משפט שבין איש לאשתו בחר להציע המשפט הלז לפני שבעת השרים האלה מצד ד' טעמים :

א. והקרוב אליו שהם יושבים קרובים אליו ולא רצה שיתפרסם המשפט הזה רק אחר שהם בלא זה כבר שמעו את כל אשר רצה שהם ישפטו בדבר ונשאר סוד ביניהם,
ב. בחר בהם מצד שהם שבעת שרי פרס ומדי וראוי שישפטו משפט זה מפני מעלתם,
ג. שהם רואי פני המלך תמיד ומכירים קריצותיו ורמיזותיו וידעו מה בלבו שרוצה לזכותה,
ד. היושבים ראשונה במלכות שיושבים במלכות מזמן רב, וכבר בחנו תולדות הימים ומבחן הזמנים כדרך השופטים הישישים הבקיאים ומומחים בדבר :

פסוק טו

לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

השאלות:
  • למה אמר ביד הסריסים :

"כדת".
כבר כתבנו שהיה מגמתו שישפטו ע"פ הדת המוסרי שעל פיו תצא זכאי בדינה, ולמען לא ידונו אותה כהדיוט המורד במלך שבזה אין מועיל טענה זאת, אמר :

א. "במלכה ושתי", שהיא מלכה מצד עצמה ויחוסה ואין משפטה עם המלך רק כמשפט אשה לגבי בעלה,
ב. "אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשורוש", יש לה תירוץ יען שהיה "ביד הסריסים", "וכדי בזיון וקצף" שמלכה מתולדתה יביאוה הסריסים :

פסוק טז

לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

{טז} השאלות:
מה רצה ממוכן בכפלו על כל השרים ועל כל העמים, שאם החטא הוא רק מה שהנשים יבזו בעליהן, מה הבדל אם נשי השרים או העמים יבזו בעליהן :
ויאמר ממוכן. כאשר ראה ממוכן שהמלך רצה לזכותה לאמר שאינו משפט הנוגע למלך שהוא משפט כללי, כי כבוד המלך הוא כבוד כל המדינה, ורק משפט פרטי בין איש לאשתו, וגם רצה להסתיר הדבר במה שאמר והקרוב אליו, השיב לפני המלך והשרים בפרהסיא, לאמר לא על המלך לבדו שאינו משפט פרטי רק משפט כללי הנוגע לכל המדינה, וגם לאמת שהמלך רצה לזכותה במה שאמר שהיא המלכה ושתי שמלכותה מצד עצמה, השיב שהיא ושתי המלכה שמלכותה אינה עצמי לה, רק על ידי המלך היא מלכה. ובזה הוא משפט שבין הדיוט למלך, וגם אינו משפט הנוגע למלך לבדו. רק הנוגע, א. לכל השרים, שהוא מה שבזה רצתה להשפיל כל כבוד מלכות אחשורוש ושמן הדין ראוי שמלכותו תהיה מלכות בלתי נגבלת אחר שזכה בהמלכות ע"י כיבוש, והיא רצתה להגביל מלכותו לאמר שהגיע למלכות על ידה, וזה דבר הנוגע לכלל המלוכה, וזאת שנית חטאה על כל העמים במה שנשיהם יבזו בעליהן, ולא בחלק אחד ממלכותך רק אשר בכל מדינות המלך, שהדבר כולל בין כלל המלוכה בין כלל המדינות :

פסוק יז

לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

{יז} השאלות:
איך יתכן שעל חטא זה שהנשים יבזו בעליהן תומת המלכה, הלא יכול לתת דת מעתה להיות כל איש שורר בביתו,
ומהו כי יצא דבר המלכה :
כי יצא. עתה באר דבריו ומפרש תחילה איך הוא נוגע לכלל העמים, כי באמת אצל ושתי לא היו רק שרות פרס ומדי, והם שמעו וידעו גוף הענין והויכוח שהיה ביניהם והם ידעו שמה שלא רצתה לבוא היה מצד שרצה להורידה ממעלתה להכחיש מלכותה, והם לא יבזו בעליהן, כי לפי דעת ושתי, דבר גדול בקש ממנה, רק הם יספרו גוף הענין להשרים שמזה יחולל כבוד המלך לאמר שמלכותו מוגבלת, אבל נשי העמים שהם לא היו שם, ולא ידעו גוף הענין, לא ישמעו רק פשטות הספור שאחשורוש קרא לושתי ולא רצתה לבא, ובזה ילמדו ק"ו להבזות בעליהן, וזהו שאמר כי יצא דבר המלכה על כל הנשים, בזה שיתפשט דבר המלכה בפי המספרים אשר ישמעו הדבר אחר ימים אחדים איש מפי איש ולא ידעו גוף המעשה, יפעול זה לרוע שיבזו בעליהן בעיניהן, שאם יצוה הבעל לאשתו לעשות לו עבודה, תעיז פניה ותשיב לו : א. הלא המלך אחשורוש שהוא מלך. ב. שאמר להביא את ושתי המלכה שהיא אינה מלכה מצד עצמה רק מצדו, ג. שאמר רק להביא לפניו שהוא דבר קטן ומ"מ ולא באה, וכ"ש אתה שאינך מלך ואני איני מלכה על ידך רק דומה לך במעלה ואתה מבקש ממני לא לבוא לפניך, רק שאעבוד עבודה קשה, כ"ש שאיני צריכה לשמוע לך. ובזה יחדלו הנשים משמוע לבעליהן, והמעשה הלזו תהיה למשל ולשנינה בפי כולם, וזה הוא הנוגע לכל העמים :

פסוק יח

לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

{יח} השאלות:
מלות והיום הזה אין להן הבנה.
וגם לא נזכר מה שיאמרו שרות פרס ומדי.
ומהו הכפל של בזיון וקצף :
והיום הזה. עתה באר מה שנוגע להשרים, כי שרות פרס ומדי שהן היו במשתה הלז והן שמעו את דבר המלכה וכל הויכוח שהיה ביניהם בפרטות, והם עוד היום הזה תאמרנה כל דבר המלכה לכל שרי המלך, באופן שהיום הזה אשר הגבלת לקיים בו מגמתך שיסכימו השרים עמך שתמלוך ממלכה בלתי מוגבלת, ותופר עצתך במה שנשי השרים יספרו לבעליהן, כי ושתי מחזקת שיש לה חלק במלכותך, והמלוכה לך ירושה על ידה, ואם לא תהרגנה הרי תסכים עמה, ויושבת כל עצתך. וממילא וכדי בזיון בין העמים שהנשים יבזו בעליהן, וקצף בין השרים שיקציפו את מלכותך שתשאר ממלכה מוגבלת :

פסוק יט

לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

{יט} השאלות:
  • מה שאמר יצא דבר מלכות מלפניו אין לו מובן מהו הדבר מלכות.
  • וביחוד מה שאמר ויכתב בדתי פרס ומדי, שהלא בדתות העמים לא יכתב רק דת הקיים לעולם שע"פ יפסקו הדין להבא, אבל הריגת ושתי אינו דת קיים רק משפט לפי שעה,
  • ומהו ולא יעבור?
אם על המלך טוב. אחר שהציע כל מה שעותה ושתי וההפסד שנמשך על ידה, וגלה דעת המלך כל מה שהיה עם לבבו במשתה הזאת וכי ושתי הפרה עצתו, בא כיועץ חכם והודיעו איך יתוקנו שני הקלקולים האלה ע"י מיתת ושתי, וראשון יעצו איך יחזיק במעוזו שמעתה תהיה מלכותו מלכות בלתי מוגבלת, ועל זה אמר יצא דבר מלכות מלפניו, יעצו שמעתה יעמיד חוק חדש אשר כל דבר מלכות לא יצאו עוד מן השרים המחוקקים כמו שהיה עד הנה שלא היה רשות להמלך לשפוט או לתקן דבר בעצמו אם לא ע"פ השרים ויועצי המדינה. מעתה לא יהיה כן רק כל דבר מלכות אשר יצא, מלפניו לבדו יצא, ולא זאת אלא ויכתב בדתי פרס ומדי, שכל פסק שיצא מן המלך יכתב בדתי פרס ומדי להשאר דת קבוע שע"פ יפסקו כל דין כיוצא בו, ולא יעבור רק ישאר דת קבוע לנצח, כמו שהוא גם היום אצל המלכים שפסקיהם ישארו דת קיים במדינה (גאבינעטס ארדערע) והדבר מלכות הראשון יהי אשר לא תבא ושתי לפני המלך, [ויכתב בדתי פרס ומדי, הוא מאמר מוסגר ומוסב על כל הפסקים שיצאו מן המלך להבא], וגם בזה יעץ נכונה כי אם ימית את ושתי עדיין יאמרו הלא מ"מ לא באתה לפני המלך, והמלך לא יכול להכריחה שתבוא לפניו, לכן יעץ שהמלך יתן דת שלא תבוא ושתי לפניו, שעי"ז יאמרו שלא היא היתה המעכבת, רק שאח"כ היה ברצונה לתקן עותתה ולבוא ולא יכלה לבוא לפניו מפני דת המלך שלא תבוא. ונוסף לזה ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה. כלל בזה שתי כונות, אחת כמ"ש המפרש שלא יביט עוד על יחוס אבותיה, רק שתהיה טובה ממנה בעצמה לא מצד אבותיה, וזאת שנית, אמר אליו בל תירא פן גם השנית תמרוד בך, כי השנית תלמד מוסר מן ושתי ותתירא לעשות כמוה פן כמקרה ושתי גם היא יקרנה, וזהו שאמר הטובה ממנה, המ"ם הוא מ' הסיבה שעל ידה תוסר ותהיה טובה :

פסוק כ

לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

{כ} השאלות:
הלא יפלא מה שאמר ונשמע פתגם וכו' כי רבה היא, מה הוא הדבר הגדול הזה שהרג אשת חיקו, ומי יעצור בעדו.
וביחוד מה שאמר וכל הנשים יתנו יקר, שמורה שלכן יהרגה כדי שישמע בכל המלכות וילמדו הנשים לתת יקר לבעליהן, וזה עצה סכלה ומגונה מאד שהמלך יהרוג אשת חיקו בשביל דבר כזה.
גם מה שאמר מגדול ועד קטן ולא אמר מקטן ועד גדול, ועיין למעלה (ו ה') :
ונשמע. עתה באר איך עי"ז ירויח לתקן כל מה שנעוות עתה, כי על ידי שישים חוק שמעתה יצא דבר מלכות מלפניו בלי עצת הסגנים, עי"ז מעתה ונשמע פתגם המלך אשר יעשה, מה שיעשה המלך בעצמו גם בלי עצת השרים ישמע בכל מלכותו ואין מי שימרה את פיו יען כי רבה היא, כי פתגם המלך היא עצמו יהיה דת קבוע ולא יעבור, ובזה תרויח למשול ממלכה הבלתי מוגבלת. ב. וע"י שישים משפט בושתי ירויח שכל הנשים יתנו יקר לבעליהן, הגם שהאחד גדול והאחד קטן, רצה לומר שגם כשהיא גדולה ממנו ביחוס תתן לו יקר :

פסוק כא

לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

{כא} וייטב. אחר שלדבר הזה שימלוך ממלכה בלתי מוגבלת היה צריך הסכמת השרים, אמר שהשרים הסכימו עם המלך בזה, ומעתה נסתלק כח השרים, ונשאר הנהגת הדת להמלך לבדו, ויעש המלך כדבר ממוכן בלי צורך אל הסכמת השרים :

פסוק כב

לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

{כב} השאלות:
למה מספר ששלח לכל מדינה ומדינה ככתבה.
גוף הספרים הם דברי סכלות שיהיה כל איש שורר בביתו.
גם מה שפקד שידבר כלשון עמו לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, מה רצה בפקודתו זאת :

ע"פ זה נתן הדת הראשון שכל איש ידבר כלשון עמו, וזה עשה בחכמה ודעת, כי עד עתה היה בחוקי פרס שכל העמים הנכנעים תחתם כשהיו כותבים אל המלך וכן המכתבים שהגיעו מן המלך אליהם היה צריך להיות בלשון פרס שהוא שפת האום המולך, ומצד זה היו כולם צריכים ללמוד לשון פרס, ואחר שאחשורוש החזיק עתה, שלא המדינה היא המולכת רק הוא עצמו הוא המולך על כולם, ממילא אין הבדל בין מדינת פרס ליתר מקומות ממשלתו, שכולם נכנעים תחתיו ועבדים לו כאלה, ממילא אין לכתב ולשון פרס יתרון על יתר לשונות הגוים, כי אין המלכות נקראת מעתה על שם פרס רק ע"ש אחשורוש, וע"ז כתב אל כל עם ועם כלשונו, ונתן הדת שכל אחד ידבר כלשון עמו. והדת השני נתן שכל איש יהיה שורר בביתו, כי עד עתה היה בחוקי פרס שהאשה תכנע אל האיש לכבדו לבד, והוא נתן הדת שישתרר עליה וימשול בה כאדון בשפחתו, ויכול לעשות בה דין ומשפט כעם קנין כספו, וכמו שהוא עוד היום בחלק ממדינות אפריקא. ושני דתות החדשים האלה היו מגבילים לעומת שני הדברים שהזכיר ממוכן, שלעומת שימלוך לבדו בבלי הגבלה, נתן הדת שכל הלשונות יהיו שוים, ולעומת שכל הנשים יתנו יקר לבעליהן נתן הדת להיות כל איש שורר בביתו :

אולם מה שהקדים הפרשה הזאת לסיפור המגלה, ונתחייבנו לקראה בפורים כאילו גם היא שייכה אל ספור הנס, אחשוב בו שני טעמים.

א. והוא הטעם העיקרי אצלי, כי כלל הספור הזה הוא יסוד מוסד לספורים הבאים אחריו, כי לולא התאמץ המלך למלוך מלכות בלתי מוגבלת, לא היה באפשרי להיות לו לקיחת אסתר, כי לא היו שרי העצה מסכימים שיקבצו למלך נערות בתולות לברור מהם אשה, ואף כי לקחת אשה אשר לא ידע עמה ומולדתה, ולא הגדלת המן שלא היה יכול לעשות זה בלי רשות השרים, וכ"ש הגזרה הכוללת להשמיד אומה שלמה, ועל זה אמרו אלמלא אגרות ראשונות לא נתקיימו אגרות אחרונות, ר"ל אלמלא לא יצא הדת הראשון שהמלך שליט על הדתות והנימוסים לבדו ואין זולתו, לא היה באפשר שיצאו האגרות האחרונות, אחר שהיה צריך נטילת רשות משרי העצה.
זאת שנית, אחר שהנס הזה לא היה בו דבר היוצא מהיקש הטבעי, כי שהאשה היפה בנשים תשנה רצון המלך בעלה, יקרה על הרוב, ולא יהיה זה נס ופלא, רק אם נשקיף היטב על המלך אשר בו היה המאורע, כי אם יקרה זה לרוב במלכים הקטנים, לא יהיה זה בקל אצל מלך הנורא למלכי ארץ. ומצד זה הקדים להודיע. א. גודל מלכותו שמלך על קכ"ז מדינות, ב. גבורתו שכבשם כולם בזמן קצר, ג. עשרו הנראה מהמשתה הגדול, ד. חכמתו איך התנהג בתחבולות להסיר לב ראשי עם הארץ למלוך עליהם בלי הגבלה, ה. טבעו ותכונתו שהגם שאהב את ושתי עד מות, מ"מ מפני אהבת הטוב בל יבזו נשי המדינה בעליהן בעיניהן, או אהבת המועיל שישתרר במלכות בלתי מוגבלת, ביטל אהבת הערב שאהב את ושתי, ובכל זה גלוי לכל רואה שמה שאסתר שינתה לבבו להשיב את הספרים מחשבת המן, לא אהבת הערב היטתו, רק מאת ה' היתה זאת :