מ"ג אסתר א יב
כתיב:
ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים ויקצף המלך מאד וחמתו בערה בו.
מנוקד:
וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ.
עם טעמים:
וַתְּמָאֵ֞ן הַמַּלְכָּ֣ה וַשְׁתִּ֗י לָבוֹא֙ בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֖ר בְּיַ֣ד הַסָּרִיסִ֑ים וַיִּקְצֹ֤ף הַמֶּ֙לֶךְ֙ מְאֹ֔ד וַחֲמָת֖וֹ בָּעֲרָ֥ה בֽוֹ׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
תרגום
תרגום אסתר (כל הפרק)
תרגום שני (כל הפרק)
בה שעתא אזלו ואמרין ליה למלכא מה דשלחת ליה ושתי מלכתא. וכד שמע מלכא ית פתגמיא האילין רגיז רגזא רבא ורוגזיה דליק ביה.
ותוב שלח עלה ביד שבעתי סריסיא דמלכותא דיתבן קדמוי במלכותא. כען אזילו ואימרו לה לושתי מלכתא אין לא תשמעין מיליי ותעילין לקדמי ולקדמיהון דמלכיא האלין קטילנא יתיך ומובידנא ית שופריך מיניך.
וכד אזלו רברבני מלכא ואמרו לה ולא ספגת יתהון אלא מתיבא ואמרת להון אזילו ואמרו למלכא טפשא דמקלקלן עצתיה ולא תקינן גזירתיה הלא אנא ושתי מלכתא בת אויל מרודך ברתיה דבריה דנבוכדנצר מלכא דבבל וממה דבריתי עד כאן לא חזא אינש גופי אלא את מלכא בלחודך. כען אין אנא עיילא לקדמך ולקדמיהון דמאה ועשרין ושבע מלכין קיטרי תגא קטלן יתך ונסבין יתי לאינתא.
מתיבא רבתא דפרסייתא ואמרה לה לושתי מלכתא אין קטיל יתיך מלכא ומוביד ית שופריך מיניך ולא תפרסים ית שמא דיליך וית שמא דאבהתיך ולא תחזין גופיך לכל בר נש אלא למלכא בלחודוי.
בה שעתא כד אמרו רברבני מלכא למלכא דסרבת ושתי מלכתא למיעל היכמה דאמר מלכא ביד סריסיא ורגיז מלכא לחדא וחימתיה תקיפת עלוי.רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וַיִּקְצֹף – שֶׁשָּׁלְחָה לוֹ דִבְרֵי גְנַאי (שם י"א ע"ב).
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
- מה שאמר "לבא בדבר המלך אשר ביד הסריסים" משמע שהוא נתינת טעם שמצד זה לא רצתה לבא.
- גם להבין הכפל "ויקצוף", "וחמתו בערה בו" :
"ותמאן".
מבאר כי מה שושתי לא רצתה לבא היה על כי הבינה כונתו שרוצה להורידה ממעלתה שחשבה עד עתה שיש לה חלק בהמלכות מצד נחלת אבותיה, וזהו שאמר "ותמאן", יען שהיא לפי דעתה המלכה ושתי שמלכותה מצד עצמה, על כן לא רצתה לבוא משני טעמים :
- א. בדבר המלך יען שפקד עליה שתבא באופן שיתראה שאין לה חלק במלוכה ולא תלבש הכתר טרם בואה לפניו,
- ב. אשר ביד הסריסים אשר צוה להביא ע"י הסריסים שכדי בזיון וקצף.
והנה בזה הפרה כל עצתו שרצה להחזיק במלכות מצד עצמו והיא עמדה נגדו לאמר שמלכותו לא נצמח רק על ידה, וע"ז על זה "ויקצוף המלך מאד", ר"ל כי הבדל יש בין קצף ובין חמה, שהקצף הוא בגלוי, והחמה מורה על שמירת הקנאה בלבו בלי יגלה מן השפה ולחוץ, ופה היו שני ענינים :
- א. הקצף הגלוי, על שסרבה לעשות מצותו שזה היה בפרהסיא.
- ב. החמה הפנימיית אשר בערה בלבו על שעל ידה נתבטלו כל מחשבותיו וכל מה שטרח עד הנה בהסעודה למען ימלוך ממלכה בלתי מוגבלת היה עתה לאפס, ויען שזה לא יכול להגיד, כי עצות האלו היו צפונים בלבו, לא הראה הקצף הזה, רק "חמתו בערה בו" :
אלשיך
- שבעלות על לבו הדבר הרע ההוא לא נתייעץ לא עם עצמו במיתון ולא עם אחרים לראות אם טוב ואם רע, ומה גם על דבר כזה שהחרטה מצויה בו.
- שלא שלח אליה לאמר תבא עם נערותיה כדרך מלכה כמוה, או לפחות עם סריסיה משרתי פניה, ולא עם הסריסים המיוחדים לשרת את המלך, שאינו לפי כבודה תבא כנצורה ביד שלוחי הבעל משרתיו.
- שלא שלח לבקש ממנה תבא אל המלך כבאה ברצון ובחירה רק שיביאוה כעבד מלך או שפחה, שיצוה המלך להביאה מדעתה ושלא מדעתה. ושלשת אלה הזכיר למעלה, הראשונה באומרו כטוב לב המלך וכו', כי בלי מיתון רק כטוב לבו מיד אמר וכו'. והשנית באומרו למהומן וכו' המשרתים את פני המלך אחשורוש. והשלישית באומרו להביא את ושתי וכו', ולא אמר שתבא ושתי עמהם. והנה זולת טענתה שהזכרנו שהיא מלכה מצד עצמה כי בת מלך היא כנרמז באומרו ותמאן המלכה ושתי, גם על שלשת אלה העיזה פניה. וזהו אומרו לבא בדבר המלך, כלומר שלא היה שם רק דבר המלך שיצא מפיו, ואולי במיתון מה, ישיב אל לבו כי הקשה לשאול, כי רע ומר הדבר ויתחרט אחר כך, על כן לא באה על דבור קל. ועל השנית אמר ביד הסריסים שרמז שני דברים. א. שלא היה עם נערותיה רק ביד הסריסים, וגם לא עם סריסיה רק הסריסים הידועים הנזכרים למעלה המיוחדים למלך משרתי פניו, וזהו אומרו הסריסים בה"א הידיעה. והשלישית רמז באומרו ביד שלא תלה בבחירתה רק ביד הסריסים שתמסר בידם שהם יביאוה:
ויקצוף המלך מאוד כי לא נעשה רצונו לפני כל רבים עמים, ומה גם כי יאמר בלבו איכה ישמעו דבריו לפני העמים והשרים ושרי המדינות אשר לפניו הם מלכי האפרכיות, והמה ראו כי אין המלך שורר בביתו: ושמא תאמר הלא לעומת זה ראוי למלך אל יהי סכל, וישקיף וירא כי קשה כשאול שאלתו הרעה. ומי האשה תשמע אליו לדבר הזה, כי כל כבודה בת מלך פנימה, ומה גם לרבותינו ז"ל (מגילה יב ב) שצוה יציגוה כיום הולדה ערום ועריה לפני המלך והשרים, ומי האשה תשים עצמה כך לא לפניהם ולא לפני הדיוטות אשר על שלחן המלך וכל העם הנמצאים בשושן הבירה. ואדרבה עליו להחזיק לה טובה שלא באה ולמה זה קצף מאד עם היות ששאל שלא כהוגן. לזה אמר וחמתו בערה בו, והוא ענין מאמרם ז"ל בבראשית רבה (מט ח) על פסוק נוקם ה' ובעל חמה, ופירשו ז"ל שמדתו יתברך אינה כמלך בשר ודם שהחמה גוברת עליו ותעשה לו יעשה אשר לא טוב, ויתחרט אחר כך, וגם שרואה האיש בעשותו הדבר כי לא טוב הוא לא ימנע כי תגבר עליו חמתו. אך הוא יתברך לא כן הוא, רק עם היותו נוקם הוא בעל חימה, כלומר בעל ואדון על החימה למשול עליה בל תעבור מנקודת קו הטוב והיושר להעשות. וזה יאמר פה כי המלך הלזה בשר ודם ומלך טפש היה, כי גם שלא יבצר ממנו כי שאל שלא כהוגן קצף מאד, יען שאינו כמלכו של עולם יתברך שהוא בעל חימה, כי אם שחמתו בערה בו וגברה עליו ולא יכול להתאפק נגדה: או יאמר, באשר נדקדק אומרו וחמתו בוא"ו, ולא אמר כי חמתו בערה בו, כנתינת טעם אל אשר קצף מאד. וגם אומרו בו. והוא כי הנה קצף מאד על שאמר ולא נעשה רצונו, אך שב לבו אליו והרהר כי הלא לא עליה אשמת דבר כי אם על עצמו שהקשה לשאול כעיר פרא שתתבזה אשתו לעיני העמים והשרים וכל הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן. ועל כן לעומת הקצף אשר קצף על עוברה רצונו, חמתו בערה בו בעצמו, אומר בלבו אנכי הסבותי בזיוני הזה הנמרץ, וזהו וחמתו בערה בו ועל כן נהפך לבו לזכותה. ולא היה מקום לעשות על ידי עצמו לאמר שהדין עמה והוא מוחל על כבודו כי שלא כהוגן שאל, כי זה יהיה לו לבושת וגם לחרפה להשפיל עצמו תחת אשה, ואחרי בזותה אותו ישוב לסבול ולחפות עליה ויבזו עמים והשרים בעיניהם, והיא גם היא לא תחשבנו עוד ותיבז לו בלבה, על כן יעצוהו כליותיו להגיש משפטו אל החכמים ולסדר טענותיו באופן יזכוה על פי הדת. ויהיה זה לו אסוף חרפתו כי יאמר כי הדת תכריחנו, ותהיה השארות האשה היפה אצלו בדרך כבוד, על פי הדת אשר יורוהו המורים: או יאמר וחמתו בערה בו, ולא שיעור מופלג תצא ממנו וחוצה לפעול נקמה מיד בחמתו, רק בו מיניה וביה. ובזה עצר כח להמלך ולשאול לחכמים כדת מה לעשות: