מ"ג אסתר א יג
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר המלך לחכמים ידעי העתים כי כן דבר המלך לפני כל ידעי דת ודין
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ לַחֲכָמִ֖ים יֹדְעֵ֣י הָֽעִתִּ֑ים כִּי־כֵן֙ דְּבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ לִפְנֵ֕י כׇּל־יֹדְעֵ֖י דָּ֥ת וָדִֽין׃
תרגום
תרגום אסתר (כל הפרק)
תרגום שני (כל הפרק)
רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
- מי הם "יודעי העתים", ומי הם ה"יודעי דת ודין".
- וביאור הכתוב הזה מוקשה ומהו ההבדל בין דת ודין,
- ולמה אמר אח"כ "כדת מה לעשות" ולא אמר כדין :
"ויאמר המלך."
מתוך דברי המלך ומתשובת ממוכן נראה בעליל, שהמלך עם כל חמתו עליה רצה לזכותה ועל כל פשעים תכסה אהבה. והנה יש הבדל בין משפט אשר ישפטו בין המלך ובין אחד מעבדיו, למשפט אשר ישפטו בין כל האדם בין איש לרעהו. כי אל משפטי המלך היו קבועים שופטים מיוחדים הנקראים יודעי העתים, שהשופטים האלה מלבד שהיו צריכים לדעת הדתות וחוקי המשפט, היו צריכים לדעת את העתים, לדון לפי השעה והזמן, שאם חטא מי נגד המלך בעת שישב על כסא מלכותו ענשו יותר גדול מאם חטא נגדו בעת שעובר ממקום למקום, וכ"ש אם חטא נגדו בעת כזאת שכל גדולי המדינה היו לפניו שענשו גדול וכבד יותר, אבל משפטים שבין איש לרעהו ידונו לפני כל יודעי דת ודין לבד לפי חוקת המשפט. והמלך ראה שאם יצוה לדון משפט זה במשפט יודעי העתים, שבזה מחשיב כאילו הדיוט חטא נגד המלך ידיעה משפט מות, ע"כ אמר המלך אל החכמים יודעי העתים שמשפט זה אין ענינו לבא לפניהם רק יכול לשפוט לפני כל יודעי דת ודין, כי אין זה משפט של הדיוט שחטא נגד המלך כי היא מלכה כמוהו, ואין לו יתרון עליה, ואחר שהוא מלך והיא מלכה מצד תולדתה, הוא רק משפט שבין איש לאשתו, כי שניהם שוים במעלה, וכל יודעי דת ודין יכולים לשפוט דבר זה כשאר משפט שבין איש לאשתו, וזהו שאמר ליודעי העתים שדבר המלך הלז יכול להשפט לפני כל יודעי דת ודין דעלמא.
אלשיך
אך הנה כתבנו שלב המלך על אשתו כי יפה היא מאד, והיה בוש לומר גלוי לכל העמים והשרים אשר לפניו שהיה מוחל על כבודו, כי יהיה לו למחיתה וחרפה. אך היה מבקש יזכוה על פי הדין ותהיה לו הדת לכסות עינים, לומר כי אין לאל ידו לשפוך דם אשר לא כדת. וראה והנה יש שני סוגי בתי דינים, אחד הדנים על פי הדת. ב. הדנים לפי העת והשעה. והנה אם יגיש משפטה אל עדת הדיינים הדנים על פי הדת יוכל למלט נפשה על פי הטענות אשר יסדר באומרו כדת מה לעשות וכו' כאשר יבא בס"ד. אך לפני הדיינים לפי העת אין לה תקומה, כי הלא (היא) כעת היו לפני המלך שריו ועבדיו חיל פרס ומדי הפרתמים ושרי המדינות הם מלכי האיפרכיות. ושתים הנה רעות המתייחסות אל העת, א. היות הבזיון אשר ביזתה כולל אל המלך והשרים והעמים, ב. הנוגע אל המלך לבדו. כי לו קראתה המלך במקום משולל עמים ושרים רק בינו לבינה, ענוש תענש אך לא תהיה בת תמותה. אמנם בהיות שמה לאל מלתו במקום גדולים שרים ולאומים הרואים את חרפתו והיא קלון כבודו תכסהו בושה גדולה עד מאד, ובת מות היא המביאתו לידי כך. ועוד לו כי היה אז המלך מראה גדולתו וכבוד עשרו לפני חילו וכל שריו ועבדיו ומה גם שרי המדינות, למען יגדל חשיבותו בעיניהם וכל גוים יעבדוהו ותתחזק מלכותו עליהם כאשר כתבנו למעלה בסיבת המשתה והוראת העושר. ובדבר הזה נהפוך הדבר, וכל הרואים את כבודו יבזוהו בלבם באומרם הנה אשתו תבזה אותו ואינו שורר בביתו איך נחשיבהו אנחנו וישתרר עלינו גם השתרר, וכדאי בזיון וקצף גדול נמנע הכפרה. לכן למלך אין שוה לדון דינה לפני יודעי העתים, כי אין בהם דן דינה למזור, כי אם על פי הדת ודין. אך דרך המלך הוא לעשות משפטיו ודיניו על פי יודעי העתים, על כן המלך עשה בערמה לגלות דעתו כלאחר יד שהיה מבקש לדונה על פי הדת, למען יטה את יודעי העתים והשרים הקרובים אליו אל דעתו לחתור לה צד זכות בחכמתם בהכירם רצון המלך. וזה כי אמר המלך לחכמים יודעי העתים, ומאמרו אשר אמר להם הוא כי כן דבר המלך לינתן וליאמר אליהם לפני כל יודעי דת ודין כלומר קודם כל יודעי דת ודין, כי יודעי העתים הם הקודמים לדון דיני המלך. ומה גם כי הקרוב אל המלך הוא כרשנא שהוא גדול שביודעי העתים, וגם שתר וכו' כולם כאחד שבעת שרי פרס ומדי הם רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות, כלומר ולהם יאתה דין זה כי מי לי קרובים, כלומר ואתם תדינוהו: אמנם שאלה אחת אני שואל מאתכם והוא עשו לה דינכם קרוב אל הדת, שידמה המשפט לפי העת אל משפט הדת. וזהו אומרו כדת מה לעשות בשו"א הכ"ף, שאם היה בפת"ח היה נראה שהוא לגמרי על פי התורה ולא לפי העת כלל. אך לא ערב אל לבו כל כך למה שאינו מחוק המלכות, רק שאל שיהיה משפטם כדת מה לעשות, שמה שידונו לעשות לה שיראה כדת, וזהו כדת מה לעשות ולא כפי העת בהחלט: והטעמים שיש לזכותה בהם, האחד למה שהיא המלכה ושתי. לומר כי תביטו בה בבחינת היות המלכות עיקר וראשית לה להיותה בת מלכים בלשצר אויל מרודך ונבוכדנצר, ושם העצם שלה נטפל אחר המלכות, וזהו המלכה ושתי ולא ושתי המלכה כמבואר למעלה. ועל פי דרכו רמז להם שדעתו להעניש עליה עונש באופן תשאר מלכותה לה קיימא ולא להעבירה מהמלכות, וכל שכן שלא ימיתנה. וזהו שלא אמר למלכה כי אם לעשות במלכה שמה שיעשו לה יהיה עודנה במלכותה: והטעם השני הוא כי לא חטאה בקום עשה רק בשב ואל תעשה שלא באה, כי אינו דומה לחטא של מעשה, וזהו על אשר לא עשתה: והשלישי כי הוא דבר פתאומי ומגונה שיצא מפי המלך, ודרכן של בני אדם על דבר בלתי הגון לשוב להסתכל עליו אם יעשה ואם יחדל. ועל כן לא תגדל אשמתה אם לא עשתה מאמרו, כי אמרה בלבה אולי יחשוב מחשבה על מה שיצא מפיו וינחם, ואם הוא עצב עתה יהיה שמח לאחר כך ויחזיק לי טובה אחר כך. וזהו אשר לא עשתה את מאמר המלך שיהיה מאמר בלבד משולל מחשבה תחלה ומיתון אחרי דברו: והרביעי היותו אחשורוש הידוע שהיה אהורייריה דאבוה, וזהו אומרו אחשורוש: החמישי היות ביד הסריסים ולא עם נערותיה לפי כבודה או סריסיה משרתי פניה ולא סריסי המלך. וזהו אומרו ביד הסריסים הם הידועים סריסי המלך, כמאמר: מהומן וכו' המשרתים את פני המלך: והשישי הוא שלא צוה עליה שתבא אליו כבאה בבחירה לעשות רצונו, כי אם שיביאוה כמביאים מך מערכה אשר השליטם המלך עליו, וזה שאמר הכתוב ביד הסריסים שתהיה בידם מסורה להביאה ולא כבני לויה. הנה סידר טענותיו באופן תזכה בדין ותפקד ברחמים כי היה המלך חפץ בחייה: או יהיה שיעור הכתוב כדת מה לעשות, לומר מה שקראתי לכם יודעי העתים הוא על כי כן דבר המלך ומשפטו לבא לידון לפני יודעי העתים קודם לכל יודעי דת ודין. אך כדת הוא מה לעשות, כלומר כדת הוא מה שראוי לעשות - ולא כמשפט העתים - במלכה ושתי על ששת טעמי זכותה הנרמזים בכתוב אחד, שהיא מלכה ושתי והחמשה הנותרים כנזכר בקודם. ועל כן אין נקודת הכ"ף בפת"ח, כי אין הכונה אל דת מסויים אם דת פרס ומדי או יתר עמים כי אם אל מציאות דת. לומר כדת בלי השקפה אל איזו דת שתהיה הוא מה שראוי לעשות, ולא כעת, הוא משפט המיוחד ליודעי העתים:
מדרש רבה
א"ר איבו כתיב (תהלים כב, כט): "כִּי לַה' הַמְּלוּכָה וּמוֹשֵׁל בַּגּוֹיִם" ותימר "עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ" אלא לשעבר היתה מלוכה בישראל כיון שחטאו ניטלה מלכות מהם וניתנה לאומות העולם הה"ד (יחזקאל ל, יב): "ומכרתי את הארץ ביד רעים" אמר רבי יצחק ביד אפוטרופסין רעים למחר כשישראל עושין תשובה הקב"ה נוטלה מעובדי כוכבים ומחזירה להם בישראל אימתי (עובדיה א, כא): "וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן":
אור חדש
פרק א/פסוק יג
ויאמר המלך לחכמים יודעי העיתים (אסתר א, יג) על דרך הפשט שהכל לפי הזמן כי לפעמים אף שאין הדין נותן הזמן גורם ולכך הביא לפני אותם שידעו אם היא חייבת מיתה וזהו יודעי העיתים אם לפי הזמן הוא כן שצריך (ספר אור חדש עמוד צט) לגזור והם השיבו שהזמן בודאי גורם שצריך לעשתו גדר כי תאמרנה נשים שרי פרס ומדי וכו' ועוד נראה לומר כי פי' יודעי העיתים היינו שהם יודעים מה שנעשה בכל זמן וזמן כמו זה שהוא חכם וגם יודע מה שנעשה כבר בכל עת ועת ראוי שיהיה דן על זה כי מאחר שיודעים כל הדברים אשר היו בכל הזמנים בודאי הם יודעים מה לעשות עתה ג"כ במעשה הזה כך יראה פירושו, כי כן דבר המלך ר"ל שאל תתמה שהרי זה גנאי למלך שיביא המשפט בפני אחרים ודבר זה נראה שפלות למלך ועל זה אמר כי כן דבר המלך כלומר דבר שהוא מגיע למלך הוא מציע לפני יודעי דת ודין שלא יאמרו כי המלך עושה עיות הדין ומה שאמר דת ודין פי' דת הוא דת נמוסי הנעשה ונקבע לפי הנימוס שנעשה במדריגה ודין הוא דבר שהשכל נותן, ועוד נראה כי דת הוא מה שעשה לאדם ולא לחבירו אבל דין הוא מה שעשה לחבירו, ובגמרא (מגילה דף יב:) ויאמר המלך לחכמים יודעי העיתים (שם) מאן חכמים רבנן יודעי העיתים שיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים כדת מה לעשות אמר להו דייניה נהליה אמרי היכי נעביד נימא דליקטלי' למחר מפכח ליה חמרא ודכיר ליה ובעי לה מינן נימא ליה לשבקא השתא לימא לא אכפית להו בזילות דילי ומלכותא אלא מוטב ניסלק נפשן אמרו לו מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצינו נטלה עצה ממנו ואין אנו ידעין לדון דיני נפשות אלא זיל לגבי עמון ומואב דיתבי אדוכתייהו כחמרא דיתיב על דורדיה ולא פג טעמיה דכתיב (ירמיה מח, יא) שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא על שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך וגומר,