עם טעמים:
וַיִּקַּ֣ח אַבְרָם֩ אֶת־שָׂרַ֨י אִשְׁתּ֜וֹ וְאֶת־ל֣וֹט בֶּן־אָחִ֗יו וְאֶת־כׇּל־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁוּ וְאֶת־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן וַיֵּצְא֗וּ לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
"אשר עשו בחרן" - שהכניסן תחת כנפי השכינה אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום (לכך כתיב אשר עשו) ופשוטו של מקרא עבדים ושפחות שקנו להם כמו (שם לא) עשה את כל הכבוד הזה (לשון קנין) (במדבר כד) וישראל עושה חיל לשון קונה וכונס
אשר עשו וכו' ופשוטו וכו' - הקדים המדרש לפשט משום דקשה לפי פשוטו שהעבדים והשפחות הרי הם בכלל ואת כל רכושם אשר רכשו שגם העבדים רכוש הם ואמאי הדר ואת הנפש וכו'. ומ"ש מגייר וכו' אין הכוונה מגייר על ידי מילה שהרי הוא עצמו עדיין לא נימול אלא רצה לומר שהיה מלמדם להניח הע"ז ולעבוד להקדוש ברוך הוא:
ואת הנפש אשר עשו בחרן. ע"ד הפשט העבדים שהיו לו ונפשות ילידי ביתו שקנו בחרן, מלשון (דברים ח) עשו לי את החיל הזה.
וע"ד המדרש ואת הנפש אלו הגרים שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר האנשים ושרה מגיירת את הנשים, וזהו שאמר אשר עשו ולא אמר אשר עשה. וכן מצינו ביצחק שהיה עושה כן ממה שדרשו (בראשית לז) וישב יעקב בארץ מגורי אביו, מגויירי אביו, ולמדך שהיה יצחק מגייר את האומות. וכן מצינו ביעקב (בראשית לה) ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם, הא למדת שכל האבות הלכו בדרך הזה לבטל ע"ז ולפרסם האמונה והיחוד
"ויצאו ללכת ארצה כנען" שהיתה מפורסמת אצלם לארץ מוכנת להתבוננות ולעבודת האל ית':
" ויבוא ארצה כנען" לא כענין יציאת תרח ללכת ארצה כנען שלא בא אלא עד חרן:
ויצאו ללכת ארצה כנען וכו' עד ויהי רעב בארץ. הנה התעורר אברהם מעצמו ללכת ארצה כנען מבלי מאמר השם לסבות. ראשונה מפני שתרח אביו וגם הוא עמו כבר הסכימו בצאתם מאור כשדים ללכת שמה ולכן נמשך אברהם בעצה ההיא. ושנית שידע שהיה אוירא דארעא דישראל מחכים והוא היה חפץ בחכמה ובדעת ולכן בחר בארץ היותר מוכנת אליה. ושלישית שהיתה הארץ ההיא בחלקו של שם. והיה שם מלכי צדק חכם אלהי בעל אמונות אמתיות מסכים לאמונותיו כמ"ש ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ שהם שני השרשים והפכות שהיה אברהם מפרסם ומקיים בעולם ר"ל מציאות האל סבה ראשונה וחדוש העולם. וד' שידע אברהם באצטגנינותו שאור כשדים וחרן ושאר הארצות כלם היו מהנהגת המשרתים ושרי מעלה ושארץ כנען לא היתה מממשלת שר ולא כוכב עליה כי היתה מיוחדת להשגחת השם. והנה להיות מעמד אדם הראשון וקבורתו בארץ ישראל ואם היתה ירושלם בנויה במקום גן עדן כמו שזכרתי למעלה היה יותר ראוי שנפש אברהם תכסוף לשבת שמה ומפני סבות אלו כלם נכספה וגם כלתה נפשו לשבת בה ומן העת שהתעורר ללכת מחרן מיד נתכוון ללכת ארצה כנען וכן עשה שבא שמה והוא אמרו ויבואו ארצה כנען ר"ל שלא נתעכבו בשום מקום בדרך כאשר עשה תרח אביו שנתישב ונתעכב בחרן. אבל אברהם הלך לדרכו מבלי עכוב עד בואו שמה והותרה בזה השאלה הי'. והנה אמר ויעבור אברם בארץ כי היה הולך בדרך ההעברה מבלי ישוב וזכר הכתוב שהכנעני היה אז בארץ ר"ל שאז התחיל לכבוש מקומות מהארץ ההיא כמו שכתב רש"י שהיה הולך וכובש הארץ מזרעו של שם. אבל אחר זה אמר והכנעני והפריזי אז יושב בארץ לפי שכבר נתישב בה הכנעני הכובש והפריזי שהיא אומה אחרת שנתחבר' אליו כי הנה כמו שכתב רש"י הארץ ההיא בחלקו של שם נפלה והתגבר הכנעני אז לכבוש חלק ממנה. ונרא' שלא נפלה ירושלם בידו כי ביד מלכי צדק היתה והוא היה מבני שם בן נח או הוא עצמו כדבריהם ז"ל. והנה הודיע הכתוב זה אם להגיד שעכ"ז לא נמנע הצדיק ללכת בדרכו במצות השם ובטח בו ועבר בארץ בהיות רבים לוחמים בה וליוצא ולבא אין שלום כמו שיעשו אנשי המלחמ'. ועם היות הכנעני גוי אכזרי מבני חם אויב לאנשי עבר הנהר להיותם מבני שם עד שלזה נראה האלהים לאברהם ואמר לו לזרעך נתתי את הארץ הזאת ר"ל הלא תראה הכנעני כובש הארץ מיד בני שם ומתגבר בה התחשוב כי כן יהיה תמיד דע לך שלא תשאר הארץ ביד אלו כי כלם יצאו ממנה וזרעך יירשנה וגם זה שהכנעני עושה הוא התחלת ירושת בניך כי בזולת זה איך תצא הארץ מיד בעליה כל בני שם ותנתן למשפחה אחת לבדה מהם. אמנם כשיקחה הכנעני מהם בחזקה יהיה משפט אלהי להוציאה מידו ולתתה לבניך וינערו רשעים ממנה. וזכר הכתוב שעם היות שבשרו השם בנבואה הזאת בזרע ובארץ שהוא לא בנה מזבח דרך הודאה ושבח לשם הנכבד על בשורת הארץ והזרע שאמר לו אלא מפני שנראה אליו האלהים וזכה למדרגת מראה הנבואה כי היא היתה אצלו מתנה יותר חשובה מן הזרע והארץ כאומר יותר שמח אני בראות מראות אלהים מבשורת הבנים והארץ וזהו אמרו ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו ואין ספק שאז נשלם לו לאברהם מ"ש לו השם אל הארץ אשר אראך כי אז נראה אליו והראהו מראות אלהים. וכבר יוכל המעיין להקשות על זה ממה שמצינו שכבר קודם זה באתהו הנבואה כשאמר לו לך לך וגומר ולמה זה לא בנה את מזבח ה' הנראה אליו בהיותה הנבואה הראשונה אשר ניבא. והר"ן כתב שעם היות שכבר נראה לו השם בחרן כשאמר לו לך לך הנה אברהם היה נכסף מאד לראות פני שכינה לדעת אם הסכימה דעתו לדעת המקום במה שהלך לארץ כנען כי הוא היה הולך כמסתפק עד יראה פני השם וידע אם ייטב בעיניו ואם היא הארץ אשר בחר בה ללכת שם אברהם וכאשר נראה לו השם שמח לבו ויגל כבודו לפי שנראה אליו השם להודיעו מה שהיה מסופק בענינו. והנכון בעיני שהדבור הראשון אשר באהו בחרן היה התעוררות אלהים שהיא מדרגה מרוח הקדש כמו שכתב הרב המורה ואינה נבואה גמורה. או שהגיע אליו קול אלהי מגיע לאזניו בחלום הלילה שאמר לו הדברים האלה כדמות הקול ששמע שמואל בתחלת נבואתו כי מפני היות חרן תוצה לארץ לא היה אפשר שתבא לאברהם שמה נבואה גמורה וכ"ש במדרגת מראה אבל כשבא לארץ הקדושה המוכנת לקבלת הנבואה אז ראה מראות אלהים ר"ל שהגיע למדרגת הנבואה במראה שהיא המעלה היותר רוחנית. ולכן בנה שם מזבח לה' כאומר אכן יש ה' במקום הזה והוא אמרו הנראה אליו והנה לא קרא שם אברהם בשם ה' כמו שעשה במזבח השני אם מפני הכנעני שהיה הולך וכובש פן יתעולל עליו עלילות ברשע. ואם מפני שלא נתעכב שם כי על זה לא נאמר שנטה שם אהלו כמו שנאמר אחר זה אבל כשנעתק משם ההרה מקדם לבית אל בראותו העם שוקט ובוטח נטה שם אהלו כי נתישב בארץ ההיא לדעתו כי היא הארץ אשר הוכיח ה'. ויקרא שם בשם ה' להודיע שפרסם לכל בני עילם קול גדול אמונת השם לא מפאת המופתים והטענות כמו שהיה עושה באור כשדים אלא בשם ה' ומפאת מה שהשיג מנבואתו ולא אמר בפעם הב' לאל הנראה אליו ולפי שאותו מאמר נתיחד למראה הראשונה כמו שביארתי. ובב"ר (פרשה ל"ט) אמרו מלמד שהקרא שמו של הקב"ה בפי כל בריה רצו שלמד אברהם לבני אדם כלם השם הנכבד בכנויו לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. ואמנם למה היה זה בין בית אל ובין העי כתבו המפרשים שהוא לפי שאותה הארץ כבש יהושע ראשונה ושהלך לדרומה של ארץ ישראל והוא חלקו של יהודה שנטל בדרום ושם היה בית המקדש אשר אליו היתה עקר הכוונה כי כל אותותיו וכל עניניו היה סימן לבנים וכמ"ש בב"ר (שם) וכן בילמדנו שכל מה שאירע לאבות סימן לבנים והותרה השאלה הי"א:
(ה) "ויקח אברם", אחר שספר ההליכה המחשביית יספר ההעתקה וההליכה בפועל שלא עשה כאשר יעשה איש המבקש לו מקום אחר לשבת שילך תחלה לבדו ואחר שימצא מקום טוב בעיניו יקח עמו ב"ב וקניניו, כי הוא לקח תיכף ב"ב "ואת כל רכושם" הגם שרכשו בחרן רכוש גדול (כי בבואו לחרן מעיר כשדים היה עני כי נמרוד לקח מאתו את כל אשר לו) וגם עשו שם נפשות עבדים ושפחות, או כפי חז"ל רבים שנמשכו אחרי אמונתו והוא השלים נפשם באמונה האמתיית, וכ"ז היה ראוי שלא יצא מחרן מקום ששם הרויח רכוש ונפשות, בכ"ז לקח הכל "ויצאו ללכת ארצה כנען", ולהמתין שם על דבר ה' שיורהו אן ילך הלאה:
"ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו".ולמעלה (נח יא.לא) נאמר ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו. לפי שקודם שהובטח אברם שיהיו לו בנים היה מתרחק מן שרה מצד היותה עקרה, לפי שכל אותן הבעילות אינן לקיום המין ע"כ נאמר ותהי שרי עקרה אין לה ולד. וסמוך ליה ויקח תרח את אברם וגו' לפי שהיתה עקרה על כן הכניס את לוט ביניהם, אבל אחר שנאמר ואעשך לגוי גדול והובטח בבנים כתיב ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט, כי בלשון ויקח הורה שאומר כאילו עשה לקוחין שניים תחת אשר היה פרוש ממנה, כדרך שנאמר (שמות ב.א) וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי, ומה שנאמר וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט, היינו לוט מעצמו הלך אחריו אבל אברם לא קרבו ואדרבא הרחיקו ויקח את שרי וגו'. ד"א תרח היה מקרב ביותר קרוביו ע"כ לקח תחלה את אברם בנו ואח"כ לקח את לוט בן בנו כי בני בנים כבנים ואחר כך לקח כלתו שרי. אבל אברם לקח תחלה את שרי אשתו כי אשתו כגופו ואח"כ לקח לוט שאינו כגופו.
ויקח אברם את שרי אשתו וגו'. אם מתכנסין כל אומות העולם לברוא אפילו יתוש אחד ולהטיל בו נשמה אינן יכולין, ואת אמרת ואת הנפש אשר עשו בחרן? אלא אלו הגרים שגיירו. ואם כן שגיירו, למה אמר שעשו? אלא ללמדך שכל מי שמקרב את העכו"ם מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו. ולימא "אשר עשה", למה אמר אשר עשו? אמר רב הונא: אברהם היה מגייר את האנשים, ושרה מגיירת את הנשים:
אמר ריש לקיש: כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר: ואת הנפש אשר עשו בחרן. ר' אליעזר אומר: כאילו עשאו לדברי תורה, שנאמר: "ושמרתם את דברי הברית ועשיתם אותם" וגו', אל תקרי אותם אלא אתם. אמר ר' אבהו: כל המנהיג את חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר: "ומטך אשר הכית בו את היאר". וכי משה הכה? והלא אהרן הכה; אלא לומר לך: כל המנהיג וכו':
ואת הנפש אשר עשו בחרן. גמירי: בההיא שעתא אברהם בר חמשין ותרתין שנין הוה; וכי מעיינת מ"ואת הנפש" עד מתן תורה, תמ"ח הוי:
