ביאור:בראשית לא טז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

בראשית לא טז: "כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה."


ראה יעקב מבקש מנשותיו להצטרף אליו

לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ[עריכה]

נדוניתן של רחל ולאה[עריכה]

לפי המנהג החתן נותן מתנות ותשלומים לאבי הכלה ומשפחתה, נחתם שטר נשואין, האב נותן את בתו ואת נדוניתה. הנדוניה מנוהלת על ידי הבעל, אבל הנדוניה שייכת לאישה, ולפי החוק היא רשאית לעזוב את בעלה ולקחת את נדוניתה. במותה ילדיה מקבלים את נדוניתה.

כאשר קונים עבד או שפחה, התהליך מאוד דומה. חותמים שטר קניה, הקונה משלם, המוכר נותן את העבד או השפחה. כל ההבדל מנשואין הוא שהמוכר נותן לבתו נדוניה. במקרה שלנו, יעקב עבד ושילם, קיבל את הבנות, אבל נדוניה לא ניתנה להן. לכן הן כאילו שפחותיו.

יעקב אמר: "ויַַּצֵלּ אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם, ויִַּתֶּן לִי" ([[ביאור:בראשית לא ט[[) והדגש הוא על המילה "לִי", שלי, משכורתי, רכושי.

רחל מתנגדת לדברי יעקב שהרכוש ניתן לו מאלוהים, ואומרת: "כִּי כָל הָעֹשֶׁר, אֲשֶׁר הִצִיּל אֱלֹהִים מֵאָבִינו לָּנוּ הואּ וּלְבָנֵינוּ". הדגש הוא "לָנו"ּ ו"ולְּבָנֵינו"ּ בלבד. די ברור מהתוספת "ולְּבָנֵינו"ּ, שרחל מגבילה את יעקב ולא נותנת לו אפשרות לתת את רכושו במתנה לבנים של נשים אחרות, או לכל אדם אחר. מכאן שבדברי רחל ולאה ה"לָנו"ּ (ברבים) הוא רק רחל ולאה וזה לא כולל את יעקב עצמו, וההדגשה על "ולְּבָנֵינו"ּ מראה שזה נדוניתן בלבד. והיא מוסיפה את "כָל הָעֹשֶׁר", כלומר כל מה שיש לך זה רק נדוניה ותו לא.

רחל דורשת שיעקב יסכים: שכל רכושו של יעקב זה הנדוניה שלהן, ושהן נשותיו החוקיות בכל, ולא פילגשיו.

לאה הסכימה לדברי רחל ככתוב: " ותַֹּאמַרְנָה לוֹ" ביחד (ביאור:בראשית לא יד), ובכל דבריה רחל מדברת ברבים: "הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנו לּוֹ, כִּי מְכָרָנו;ּ ויַֹּאכַל גַּם אָכוֹל, אֶת כַּסְפֵּנו"ּ (ביאור:בראשית לא טו).

וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה[עריכה]

רחל מסימת בתנאי של עשיה ולא הבטחה: אם תסכים נצא אתך, אם לא, אז לא נעזור לך. וסביר שרחל ידעה שיעקב מבין שללא עזרתם של רחל ולאה, לבן לא יתן לו לברוח לכנען עם הרכוש.

יעקב היה תחת פקודה של אלוהים לצאת מחרן לשוב לכנען כדבריו לרחל שמלאך אלוהים אמר לו: "עַתָּה, קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ" (ביאור:בראשית לא יג). רחל מסכימה שיעקב חייב למלא את פקודת המלאך, אבל לא מסכימה שהיא חייבת לצאת, כי יעקב לא אמר שהמלאך הזכיר את נשותיו וילדיו. רחל מצווה עליו לעשות כפקודת אלוהים, אבל יעקב חייב להסכים שכל רכושו שייך לנשותיו כדי שהן תבאונה איתו. יעקב שתק, וכך בשתיקתו עד שהוא לקח אותן איתו, ככתוב: "ויַָּקָם, יַעֲקֹב; ויִַּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו, עַל הַגְּמַלִּים" ([[ביאור:בראשית לא יז[[), יעקב הסכים לדברי רחל וקיבל את דרישתה.

נדונית רחל[עריכה]

לפי דברי רחל ולאה, למעשה, ליעקב אין כלום משלו. כל רכושו הוא נדוניתן של בנות לבן, ולכל בת יש זכות לחצי מצאנו.

כל בני אישה מתחלקים שווה בנדונית אמם במותה. חוקי חמורבי 167.

כיון שלרחל, בשלב זה, יש רק בן אחד, הוא ירש את החצי שלה כולו.

כיון שללאה יש 6 בנים ובת, וכל נדוניתה של לאה זה מטלטלין, כל אחד מילדיה של לאה זכאי לשביעית מנדוניתה. חלקו של כל אחד מיורשיה יהיה זעיר לאומת חלקו של יוסף בן רחל.