ביאור:בראשית יב ג

בראשית יב ג: "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה."

תרגום ויקיטקסט: - ואני ה' אברך את כל מי שיברכו אותך, ואם יהיה מישהו שיקלל אותך - אני אאור (אקלל) אותו; וכל משפחות האדמה יזכו לברכה ושפע בזכותך.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית יב ג.

וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר

זוהי ברכה אדירה, במיוחד כשהיא מגיעה מאלוהים שיכול להוציא את הברכה והקללה לפועל.

גם יצחק אמר בברכתו לבנו (בראשית כז כט): "אֹרְרֶיךָ אָרוּר, וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ", אולם כאן אלו רק מילים יפות שאומר יצחק, כך שלמעשה הוא מבקש מאדוני לקיים אותן. אדוני כמובן לא מתחייב לקיים את ברכת יצחק, הרי בסופו של דבר הוא פועל לפי שיקולי דעתו. לדוגמא, בני יעקב שיקרו ליעקב ונתנו לו לסבול כ-22 שנים על אובדן יוסף, ואלוהים לא העניש אותם בצורה חמורה מדי.
גם בלעם מברך את בני ישראל השבים ממצרים לפני כיבוש הארץ: (במדבר כד ט): "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר". אפשרי שהברכה הזו, בצורותיה, היתה ברכה ידועה ומקובלת.

"מְבָרְכֶיךָ" מופיע ברבים "וּמְקַלֶּלְךָ" מופיע ביחיד (אבן עזרא), כדי לרמוז שמברכיו יהיו רבים, אבל מקלליו יהיו מעטים ובודדים (כלי יקר).

עובדי האלילים סברו שישנן רשויות שונות לטוב ולרע, לברכה ולקללה. ה' מבטיח גם ברכה וגם קללה, כדי ללמד את אברם שגם הטוב וגם הרע באים מיד ה' - אין רשויות נפרדות. וכמו ב(ישעיהו מה ז): "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה" (ע"פ רבנו בחיי).

וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה

מה משמעות ההבטחה "ונברכו"?

1. אברהם ייחשב לסמל של ברכה והצלחה בעולם, עד שכל אדם שירצה לברך את בנו או חברו, יאמר לו "הלוואי שתהיה כמו אברהם" (רש"י). משמעות זו נזכרת בפירוש ב(בראשית מח כ): "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר 'יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה'".

אולם בפסוקנו נאמר "ונברכו" - בבניין נפעל, ולא "וברכו" - בבניין פיעל (רשב"ם).

2. השורש "ברך" יכול להתייחס גם להברכה - הרכבה של עצים. כמו עץ גדול וחזק, שמרכיבים עליו עצים רבים אחרים - כך גם משפחתו של אברהם תקלוט אליה משפחות רבות אחרות בגיור, "ונברכו - לשון מבריך ומרכיב, כלומר יתערבו במשפחתך משפחות האדמה" (רשב"ם), "שהכל יתאוו להתחבר עמך" (דעת זקנים מבעלי התוספות). וכך נאמר לאברהם בהמשך (בראשית יז ד): "וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם".

אולם, לא ברור אם השורש "ברך" מופיע במשמעות זו במקרא.

3. אברהם ייחשב לאיש קדוש, איש שברכותיו מתקיימות. כל הגויים יבואו אליו וירצו שיברך אותם (ע"פ רבנו בחיי).

הבטחה זו הובטחה גם ליעקב, ושם היא הורחבה גם לזרעו אחריו, (בראשית כח יד): "וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ". ואכן יעקב עצמו בירך את פרעה, (בראשית מז י): "וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַּרְעֹה". ובכל הדורות, עד לדורנו, היו יהודים שנחשבו לקדושים בעיני הגויים, ומנהיגי הגויים ביקשו את ברכתם (דוגמה).

אולם, הפועל נברכו בבניין נפעל, שהוא בניין סביל, מתאים יותר לברכה הבאה מאליה, ולא לברכה שבאים לבקש.

4. אברהם יביא ברכה ושפע לכל משפחה הנמצאת בסביבתו. וכן אמרו הפלשתים ליצחק, (בראשית כו כט): "אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה'". וכן אמר לבן ליעקב, (בראשית ל כז): "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ". וכן יוסף בבית פוטיפר, (בראשית לט ה): "וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף, וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה".

ובאופן כללי יותר, "על ידך יבורכו כל משפחות האדמה, שעל ידך יכירו כי יש אל עליון, ויודע להם שרשי האמונה, ויתברכו מה'." (מלבי"ם).

מי הן "כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה"?

סביר להניח שלא מדובר בחי ובצומח, אלא רק בבני אדם.

הדגש הוא על המשפחה הגרעינית והמשפחה המורחבת, אולם לא 'עם' או 'גוי'. כלומר, המשפחה היא אחראית לקבלת ברכה או קללה, ולא כל העם. כל משפחה תבורך לפי התנהגותה, כפי שאלוהים הבטיח לאחר המבול: "וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (בראשית ח כא).
משפחות האדמה גם רומז שחיי אדם מוגבלים: "עַד שׁובְּךָ אֶל הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ" (בראשית ג יט). כולם ימותו בסוף, הטובים והרעים, אבל במשך חייהם וחיי משפחתם הטובים יבורכו והרעים לא יזכו בהמשכיות זרעם.
המילה "כֹּל" מציינת שלכל משפחה בכל העולם יש הזדמנות להצטרף לברכה, לא רק ליהודים.

וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר

"וּמְקַלֶּלְךָ" - שורש 'ק-ל-ל' - ניבל אֶת הַפֶּה, לכלך אֶת הַפֶּה, גִּדֵף, חֹרַף, נאץ, איחל עתיד רע ומר, הטיח עלבונות, דברי שטנה (מילוג).

לקלל מבוסס על הוצאת דיבור מהפה, התבטא מילולית. סביר שאפשר גם לקלל בכתב, אולם לקלל לא כולל מעשה של פגיעה פיזית.

אלוהים לא הרשה לבלעם לקלל את ישראל, כי הקללה היתה נדבקת, וכל אסון שהיה בא על ישראל מיד היה מיוחס לבלעם שחזה שבני ישראל יוענשו. כך בלעם אמר: "מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר" (במדבר כד ט), וזאת כפי שיצחק ברך את יעקב: "אֹרְרֶיךָ אָרוּר, וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ" (ביאור:בראשית כז כט).

אין ספק שאלוהים יודע שלקללה, כשלעצמה, אין כל ערך, ואדם יכול לקלל לעד. הקללה מסריחה את המקלל.
בהקשר כאן, סביר שאלוהים התכוון להרחיב כיצחק ובלעם "אֹרְרֶיךָ אָרוּר" ולא לצמצם לביטוי מלולי. אלוהים התכוון לכל פעולה שגורמת לזרעו של אברהם נזק רציני, בין במחשבה, מלים, תוכניות, ומעשים - כל דבר שנועד לפגוע בכבודו וקיומו של עם ישראל נכלל במילה "מְקַלֶּלְךָ". הפגיעה היא לא באדם יחיד או קבוצה. הפגיעה צריכה להיות מספיק גדולה שמיועדת להשמדת עם ישראל עד האחרון - כליה סופית.

ייתכן שיש כאן שגיאת כתיב והיה צריך להיות כתוב: 'וּמְקַלֶּקלְךָ' - במובן שכל הגורמים לבני ישראל קילקול או צרות, ככתוב: "אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (במדבר כא ה), וכפי שכתבו אסתר ומרדכי: "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם" (ביאור:אסתר ח יא).

"אָאֹר" - אעשה אותם ארורים.

רש"י פרש 'מקלליך יקולל'.

'לקלל' לא נראה כהסבר נכון למילה "אָאֹר", הן לקלל זאת בקשה מאלוהים לפגוע במקלל, ואלוהים לא צריך לבקש מעצמו. אלוהים, השופט העליון, מעניש בפועל.
אלוהים מעניש את הארורים בצדק ובהתאם בחייהם:

הנחש הארור העונש בזחילה (ביאור:בראשית ג יד).
קין הארור העונש בנדידה (ביאור:בראשית ד יב).
כנען הארור הוענש בעבדות לאחיו (ביאור:בראשית ט כה).
יעקב קילל את שמעון ולוי בפיזור בין השבטים (ביאור:בראשית מט ז).
כך הוענשו קורח ועדתו "כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת יְהוָה" (ביאור:במדבר טז ל), כשהאדמה פצתה את פיה ובלעה אותם (ביאור:במדבר טז לב)