רבינו בחיי על בראשית יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רבינו בחיי על בראשית · יב · >>


<< · רבינו בחיי על בראשית · יב · >>

פסוק א

הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע (משלי יג, כ)

שלמה המלך ע"ה יזהיר בפסוק הזה (משלי יג) על אדם להשתדל בחברת החכמי' ולהתרחק מחברת הכסילים, ואומר הולך שהולך אחריהם תמיד ומתחבר אליהם ועושה עצמו טפל להם, ונותן אותם עליו אלופים לראש, מי שיש לו מדה זאת אין ספק שיחכם, והמתחבר עם הכסילים שיהיה הוא להם ראש ירוע, כלומר ישבר, והנה הפסוק מבאר הנזק המגיע מחברת הכסילים והתועלת המגיע לאדם מחברת החכמים, כי זה ישבר וזה יחכם, וידוע כי המתחבר אל החכם יהנה והחכם אינו חסר כלום, וע"כ נמשלה התורה לנר, כענין שאמר דוד ע"ה (תהלים קיט) נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי, לפי שהנר הכל מדליקין ממנו ואין אורו חסר כלום, ומזה אמרו במדרש הולך את חכמים יחכם, משל למה הדבר דומה לאדם שנכנס לחנותו של בשם וקלט ריח הבשמים כשיצא כל בגדיו מבושמים והוא לא קנה מן הבשם, כלומר והבשם לא מכר לו כלום, וזהו שאמר הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע, יאמר כי המתחבר עם כסילים ישבר, כלומר יגיע הענין לנזק גדול כי המתחבר אליהם מזיק לעצמו, גם להם יגיע נזק וחסרון, והנה הוא בהפך מן המתחבר אל החכמים. והעולה לנו מזה כי יש בחברת הכסילים נזק. מבלי תועלת ויש בחברת החכמים תועלת מבלי נזק. ולשון כסילים הם בוחרי המדות המגונות והתאוות הגופניות ומבזים עניני השכל, והם הם שאין ראוי להוכיחם מפני שהכת היא מן השלש כתות שצוה שלמה ע"ה שלא להוכיחם, ואלו הם, כסילים לצים רשעים, כסילים הוא שאמר (משלי כג) באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך, לצים הוא שנאמר (שם ט) אל תוכח לץ פן ישנאך, רשעים הוא שנאמר (שם) יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו, וכשם שחברת החכמים סבה גדולה והזמנה רבה בקיום עבודת הש"י וההתמדה עליה, כן חברת הכסילים והרשעים הזמנה גדולה וסבה לבטולה, שכן כתוב (דברים ז) כי יסיר את בנך מאחרי, וע"כ ראה דוד ע"ה להתחיל ספרו בהרחקת חברת הרשעים והזכיר מיד ענין התורה, הוא שאמר (תהלים א) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים וגו', וסמך מיד כי אם בתורת ה' חפצו, והנה שלמה ע"ה אחז הדרך הזה בעצמו שהתחיל בראש דבריו ענין התורה, והוא שאמר (משלי א) שמע בני מוסר אביך וגו', וסמך מיד הדברי המעכבים אותה והיא חברת הרשעים, הוא שאמר (שם) בני אם יפתוך חטאים אל תבא. והנה אברהם אבינו ע"ה רצה לקיים ענין התורה והעבודה, וכמו שדרשו רז"ל קיים אברהם אבינו אפילו ערובי תבשילין, והוצרך להזהר מחברת אנשי דורו הרשעים שהיו סבה לבטול הבחירה, וע"כ בא אליו דברי הש"י שיתרחק מהם ואל יתלכלך עמהם, ושילך מארצו וממולדתו אל הארץ אשר יראנו. וזהו שכתוב ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ודרשו רז"ל היה דומה אברהם לצלוחית של פליטון הנתונה בבית הקברות ולא נודע ריחה מה עשו נטלוה וטלטלוה ממקומה והודיעו ריחה לעולם, כך היה אברהם דר בתוך עובדי ע"ז א"ל הקב"ה לך לך, התרחק מהם ואל תתלכלך עמהם, וזהו שתפש לשון לך לך, והנה זה מעשרה נסיונות שנתנסה אברהם ועמד בכולן שלם, וזהו הראשון , והאחרון הוא ענין העקדה, ונא' בלשון הזה עצמו ולך לך אל ארץ המוריה כדי להשוות האחרון לראשון, והדבור הזה היה בחרן כי הוא ארצו ומולדתו ועליה אמר אברהם (בראשית כד), אם לא אל בית אבי תלך וגו', ובוודאי זה היה נסיון גדול שילך מארצו וממולדתו שנולד בה ואשר ישב בה מאז ושם כל משפחתו ובית אביו, אל ארץ לא ידעה. ודע כי קודם שיזכיר הכתוב ויאמר ה' אל אברם היה ראוי להודיענו מעלותיו ומדותיו כדי שנכיר מי הוא ואחרי כך יזכיר הדבור כי כן עשה בנח, אבל י"ל כי כבר גלה לנו הכתוב בפרשה של מעלה על מעלתו הגדולה ברמז במלת אור כשדים כמו שנתבאר שם


פסוק ב

ואעשך לגוי גדול. דרשו רז"ל הדרך גורם ג' דברים, ממעטת פריה ורביה, ממעטת הממון, וממעטת את השם, לכך הבטיחו בשלש ברכות אלו. ואעשך לגוי גדול הרי פריה ורביה, ואברכך הרי ברכת ממון, ואגדלה שמך כנגד ממעט את השם, אשימך אין כתיב כאן אלא ואעשך, הריני עושה לך בריה חדשה כענין שנא' (בראשית א) ויעש אלהים את הרקיע. לגוי גדול אלו ישראל שכתוב בהם (דברים ד) ומי גוי גדול. ואעשך לגוי גדול זה שאומר אלהי אברהם. ואברכך זה שאומר אלהי יצחק. ואגדלה שמך זה שאומר אלהי יעקב. והיה ברכה בך חותמין ולא בכולן. אמר הקב"ה כשבראתי עולמי הייתי זקוק לברך בריותי, ברכתי אדם וחוה שנא' (בראשית א) ויברך אותם אלהים. ברכתי נח ובניו שנא' ויברך אלהים את נח ואת בניו. מכאן ואילך והיה ברכה, הרי הברכות מסורות לך לברך לכל מי שתרצה.


פסוק ג

ואברכה מברכיך ומקללך אאר זה יורה שאנשי אור כשדים היו מבזים אותו ומקללין אותו, ולכך אמר לו שילך אל הארץ אשר יראנו, ושם יברך מברכיו ויקלל מקלליו ואם יחיד יקללנו יואר, כן פי' הרמב"ן. ואמר עוד, כי התורה תקצר בויכוח שהיה בינו ובין הכשדים כאשר קצרה בענין דור אנוש ע"כ.


ויתכן לפרש ומקללך על נמרוד המלך כי כשיואר המלך יואר העם. ומן הנראה עוד כי אנשי אור כשדים עובדי ע"ז במינים רבים חלוקים, יש שהיו עובדים מין אחד ממיני ע"ז כגון מולך, והיו חכמיהם מפרסמים באומתם שכל הנותן מזרעו למולך יצליח זרעו הנשאר לו ויהיה לגוי גדול, ויש עובדין מין אחר וחושבין שבו יצליחו בממונם, ויש שהיו עובדים מין אחר וחושבין שבו יגדל שמן ויתפרסם בעולם, ויש עובדים מין אחר וחושבין שבו יהיה העובד עצם ברכה להפיק כל רצונו עד שכל המתקרבים אליו יתברכו מברכתו. ולכך הזכיר לו הש"י כנגד כל המינין האלו, ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה, מפני שכל הכחות כולן שהן מיני ע"ז אין בידם להוסיף ולגרוע אלא כפי מה שנמסר להם בפקודתם, וכ"ש שאין להם כח לעשות דבר והפכו, שהרי כוכב מאדים גם כי יעמוד לימין האדם ויהיה בעוזריו אין כח בידו לעזור ולא להועיל כי אם בפורענו' ובדרכי ההיזק לא בדרכי הטובה, וכן זולתם משא כחות המטיבים או מריעים, אין בהם כח להועיל אלא כפי מה שנמסר להם בלבד, יהיה טוב או רע אין להם כח לעשות הפכו, ולכך הוסיף כאן ואברכה מברכיך ומקללך אאר, כי הוא דבר והפכו, אין כח זה ביד הכחות כולן כי אם ביד הכח הקדמון העליון, חלק יעקב יוצר הכל הוא, ממנו יבא הרע והטוב, כענין שאמר הנביא (ישעיה מה) אני ה' עושה כל אלה.


ובמדרש ואברכה מברכיך, הכהנים מברכין לישראל שנא' (במדבר ו) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. אמר הקב"ה אני מברך לאותו השבט. אמר הקב"ה בעוה"ז שבט לוי מברך אתכם, אבל לעתיד לבא אני בכבודי אברך אתכם, הה"ד (ירמיה לא) יברכך ה' נוה צדק הר הקדש.


ונברכו בך. ע"ד הפשט כנגד מה שהכל מקללים אותך עכשיו אתה עתיד שיתברכו כל האומות מברכותיך.


וע"ד המדרש ונברכו בך, הגשמים והטללים בזכותך. ונברכו בך, יעקב ברך את פרעה, יוסף גלה לו החלום. דניאל גלה לנבוכדנצר, כשהם נכנסים לצרה הם שואלים אותנו ואנו מגלים להם, הה"ד ונברכו בך, ע"כ בבראשית רבה.


וע"ד הקבלה ונברכו בך, הברכה מלמעלה מדתו של אברהם תחלת המדות. ולזה רמזו במה שדרשו ונברכו בך, שתהא ברכתם עוברת בך. והענין שהוא תחלה לקבל הברכה וממנו תתפשט הברכה בכל העולם. וזה ענין שכתוב (תהלים קיז) שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו, וזה מבואר.

פסוק ה

ואת הנפש אשר עשו בחרן. ע"ד הפשט העבדים שהיו לו ונפשות ילידי ביתו שקנו בחרן, מלשון (דברים ח) עשו לי את החיל הזה.


וע"ד המדרש ואת הנפש אלו הגרים שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר האנשים ושרה מגיירת את הנשים, וזהו שאמר אשר עשו ולא אמר אשר עשה. וכן מצינו ביצחק שהיה עושה כן ממה שדרשו (בראשית לז) וישב יעקב בארץ מגורי אביו, מגויירי אביו, ולמדך שהיה יצחק מגייר את האומות. וכן מצינו ביעקב (בראשית לה) ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם, הא למדת שכל האבות הלכו בדרך הזה לבטל ע"ז ולפרסם האמונה והיחוד


פסוק ו

עד מקום שכם העברה זו, והעתקתו מן ההר שאמר ויעתק משם ההרה, ומה שנטה את אהלו בין בית אל ובין העי, הכל היו פעולות ודמיונות ממה שעתיד לבא לזרעו, כמו שאז"ל האבות סימן לבנים, ובזה מצינו מנהג הנביאים שעושים מעשה נבואות, והכל לחוזק הענין שהם מתנבאים עליו, וכדי להורות שהוא עתיד לבא לידי מעשה ולהתקיים על כל פנים, ומזה החזיק הש"י לאברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד לעשות לזרעו.


והכנעני אז בארץ. על דרך הפשט הכנעניים אומה חזקה היו יושבי הארץ ההיא, ולפי שהיה אברהם מתפחד מהם הרבה בהיותו עובר בארצם, ע"כ לא היה בונה מזבח עד שבא אל מקום שכם ונראה לו ה' ית' ואמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת, ואז נסתלק פחדו, והוברר לו הענין כי זאת הארץ אשר הבטיחו עליה ובנה מזבח לה' על בשורת הארץ, זהו שאמר ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו. ואמר אז ולא אמר מאז, כי מימות נח נתנה הארץ ההיא לכנעני העבד המקולל, ורצה להפקידה בידו כדי שלא יחזיק בה אחר. ועוד תכלול מלת אז כי הארץ ההיא אקלים שביעי, וכן הוא רביעי ואמצעי. וזהו שאמר שלמה על המדה הידועה (משלי לא) וחגור נתנה לכנעני, כי החגור באמצע הגוף.


ועוד יתכן לומר מפני שלא אמר יושב בארץ כשם שהזכיר למטה בסמוך והכנעני והפרזי אז יושב בארץ כי אין הכונה על אומה היושבת, רק על הכח הממונה עליה, ויאמר הכנעני על הכח של מעלה שנקרא כנעני על שם האומה, והוא אלהי האומות שהזכיר יהושע לישראל ואמר (יהושע כד) בחרו לכם היום את מי תעבדון אם את אלהים אשר עבד אבותיכם אשר מעבר הנהר ואם את אלהי האמרי אשר אתם יושבים ארצם ואנכי וביתי נעבוד את ה', כי כן מצינו בשר של מצרים שנקרא מצרים על שם האומה, זהו שכתוב (שמות יד) והנה מצרים נוסע אחריהם ולא אמר נוסעים.


וידוע מדרך הקבלה גם חכמי המחקר מסכימים בזה, כי הדבר הדבק נקרא על שם הנדבק בו, גם הנדבק נקרא ע"ש הדבק, וכן מצינו שכחן של ישראל נקרא ישראל וזהו שכתוב (תהלים כד) מבקשי פניך יעקב סלה כן דרשו רז"ל (תהלים קיח) יאמר נא ישראל סבא. מכאן כי הדבק נקרא על שם הדבר הנדבק, והנדבק על שם הדבק. ועם זה יתבררו לך כמה ענינים שבתורה. ואין לך לתמוה אם נקרא המלאך או הנביא בשם המיוחד או מקום המקדש ג"כ, והוא מה שדרשו ז"ל שנקרא שמו של משיח ה' שנא' (ירמיה כג) וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו. וכן ירושלים שכתוב בה (יחזקאל מח) ושם העיר מיום ה' שמה, אל תקרי שמה אלא שמה. וכן המלאכים שנקראים תמיד בשם המיוחד.

פסוק ח

ויעתק משם ההרה. נעתק מאותו מקום שבנה המזבח ובא אל הר המוריה ובנה מזבח פעם אחרת, להורות כי שם עתידים ישראל להקריב העולה והשלמים בבית המקדש, והתפלל שם גם כן להורות (ישעיה נו) כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים, זהו שאמר ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'. ומה שאמר ויעתק היה לו לומר ויעתק בפת"ח התי"ו, או ויעתק בציר"י תחת היו"ד והתי"ו, אבל הפשט באורו ויעתק אהלו משם אל ההר.


ועל דרך הקבלה יתכן לפרש ויעתק משם ההרה כי אברם העתיק במחשבות שכלו ההר, כלומר המדה העשירית הנקראת הר אשר הר המוריה מכוון כנגדה, והוא שתמצא במשה (שמות כד) ויעל משה אל ההר, וכבר ידעת שתרגומו לטורא, והוא מה שאמר (שמות יט) ומשה עלה אל האלהים.


והנה העתקה זו לא להפריד ולקצץ ח"ו רק ליחד ולחבר הכל כאחד. כי העלה אל ההר ההוא והעתיק אותו אל מקום אצילותו ומוצאותיו, כי מוצאותיו מקדם וע"כ סמך לו מקדם ואח"כ אמר לבית אל, היא החכמה, והיא בי"ת של בראשית, ועליה נשתבח משה (במדבר יב) בכל ביתי נאמן הוא, והוא שאמר הנביא ע"ה (מיכה ד) לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב, כי בית אלהי יעקב מכוון כנגד הר ה'. ואח"כ אמר ויט אהלה הוא אהל הבינה, ועל כן נחתמה המלה באות ה"א, היא הה"א הראשונה שבשם שמכחה נבראו שמים וארץ, והוא המלך שבנה פלטרין ע"י אדריכל, והאדריכל הוא הה"א של בהבראם, והיא ה"א האחרונה שבשם. ויש להתבונן בתוספת שני ההי"ן שבמלת ההרה גם בלשון ויעתק שהוא לשון יוצא לרמוז על שבארתי, ויתכן עוד שהיה ויעתק מלשון עתיק יומין. והבן זה.


ויקרא בשם ה'. על דרך הפשט לשון הכרזה ופרסום, כענין שכתוב (משלי כ) יקרא איש חסדו. (תהלים קטז) ובשם ה' אקרא. (בראשית מא) ויקראו לפניו אברך. וענינו שהיה מפרסם אלהותו של הקב"ה, ועוד יכלול לשון תפלה, כענין שכתוב (תהלים ל) אליך ה' אקרא ואל ה' אתחנן, כי התפלה לרחמים והתחנה למדת הדין. וכן תרגם אונקלוס וצלי בשמא דה', והוא השם הגדול.


ועל דרך המדרש הוא מלשון (תהלים קד) המקרה במים עליותיו, כאדם המחזק את התקרה כדי שיהיו בטוחים תחתיה, כן אברהם היה מחזק האמונה בלבות הבריות והיה מבטיחם שיזכו לחיי העוה"ב.


פסוק ט

ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. תכלית כל מסעותיו כולן שהיה נוסע וחונה פעם בזו ופעם בזו, לא היתה כונתו אלא לחלקו של יהודה שהיא בדרומה של א"י, והוא הר המוריה, זהו פשוטו. ונכלל בו עוד הלוך ונסוע הנגבה מדרגה אחר מדרגה, מסע אחר מסע, תנועת הנפש השכלית והשקט הגוף, ומזה אמר תחלה ויט אהלה, ואמר עוד בסמוך ויאהל אברם ויבא וישב, וכל מסעות אלו כדי להשיג השגת נבואתו של אל שדי, הוא כנוי של אל"ף דל"ת שהשיג שכולל אותו הנגבה, וע"כ יזכרנו תמיד בדבריו, אדני ה' מה תתן לי, אדני ה' במה אדע.

פסוק י

ויהי רעב בארץ וירד אברם . דרשו רז"ל האבות סימנים לבנים, והוא הפרשה הזאת במקרה אאע"ה הכל סימן לזרעו בגלות מצרים, כי המצריים לקחו את אשתו והש"י נקם את נקמתו בנגעים גדולים והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם. וכל זה אירע לבנים, והוא מה שדרשו רז"ל בבראשית רבה, כל מה שתמצא באברהם תמצא בישראל, באברהם כתיב ויהי רעב בארץ, ובישראל כתיב (בראשית מה ו) כי זה שנתים הרעב. באברהם כתיב ותקח האשה בית פרעה, ובישראל לקחו בנותיהן, שנאמר וכל הבת תחיון. באברהם כתיב (בראשית יב) וינגע ה' את פרעה, ובישראל כתיב (שמות יא) עוד נגע אחד אביא על פרעה. באברהם כתיב (בראשית יב) ויקרא פרעה לאברם וגו', הנה אשתך קח ולך, ובישראל כתיב (שמות יב) ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי. באברהם כתיב (בראשית יב) ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו, ובישראל כתיב (שמות יב) למהר לשלחם מן הארץ. באברהם כתיב (בראשית יג) ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב, ובישראל כתיב (שמות יב) וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב. באברהם כתיב (בראשית יג) וילך למסעיו, ובישראל כתיב (שמות יב) ויסעו בני ישראל מרעמס סכותה.


פסוק יא

הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. לשון הנה הזמנת הדבר כמו, (בראשית יט) הנה נא העיר הזאת קרובה, הנה האש והעצים, (בראשית כב) ויאמר הנני. ולשון נא הוא לשון פיוסין. ויאמר הכתוב.

ע"ד הפשט הריני מזומן ליפייס ממך, ומה הם הפיוסין ידעתי כי אשה יפת מראה את, והיה כי יראו אותך וגו', אמרי נא אחותי את, והכל נמשך לפסוק אמרי נא.

ועל דרך המדרש הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, אמר לה אברהם יגיעת הדרך ממעט היופי ומסלק זיו הפנים ואת עומדת ביפיך, הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. ודעת רז"ל שלא נסתכל בה מעולם עד אותה שעה, כי אברהם לענותנותו הגדולה היה כורת ברית לעיניו, וכענין שאמר איוב (איוב לא) ברית כרתי לעיני, כי הצדיקים כורתים ברית עם אבריהם שלא יזיקו אותם, כאדם הכורת ברית עם אויביו שלא יזיקוהו, וכד"א (שמות כג) לא תכרות להם ולאלהיהם ברית, שאין לך אויב שיריע לאדם כרוע פעולותיו. ודרשו רז"ל עפרא בפומיה דאיוב שאמר ומה אתבונן על בתולה, באחריני לא מסתכל אבל בדידיה מסתכל אבל אברהם אף בדידיה לא מסתכל, שנא' הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את.


פסוק יג

אמרי נא אחותי את. הנה זה החטא שחטא אברהם בשוגג הוא שעליו היה גלות מצרים, ובודאי היה חטא גדול שהביא אשתו הצדיקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בהש"י שיציל אותו ואת אשתו, ועוד שחטא בצאתו מן הארץ שנצטוה עליה מתחלה ויצא משם על אודות הרעב והיה לו לבטוח בהש"י כי יפדנו ברעב ממות, ועל החטא הזה נגזר על זרעו גלות מצרים, כי במקום החטא שמה העונש. זה לשון הרמב"ן ז"ל. ולפי דעת רז"ל היה גלות מצרים בחטא שאמר במה אדע כי אירשנה, שכן אמרו במדרש הוא אמר במה אדע והקב"ה א"ל ידוע תדע. ונראה מזה שחשבוהו לחטא. ומ"מ בין לדעת רז"ל ובין לדעת הרב הכל היה חטא הדבור, ועליו נענשו בגלות מצרים ת"ל שנה, ומפני שהחטא הוא סבת הגלות והפורענות, נחלק לשלשה חלקים, חלקי חטא המחשבה, וחטא הדבור, וחטא המעשה, לכך יש על המשכיל להתעורר על קץ גלותנו זה שראוי להיות ג' חלקים יותר על גלות מצרים, כי מתוך שעמדו במצרים ת"ל שנה על חטא הדבור, ק"ו בבית ראשון שעבדנו ע"ז וחטאנו בג' חלקי החטא, במחשבה בדבור ובמעשה, נגזר עלינו ת"ל שנה כנגד הדבור, ת"ל כנגד המחשבה, ת"ל כנגד המעשה. וזה חשבון דניאל (דניאל יב) אשרי המחכה ויגיע לימים אלף ומאתים ותשעים, שהם ג' פעמים ת"ל, ולכך אמר הנביא (מיכה ז) תתן אמ"ת ליעקב, התפלל על הקץ הזה ואמר תתקיים אלף ומאתים ותשעים ליעקב, כלומר לזרעו של יעקב, ואם תעשה זה במדת אמת, ואם לאו במדת החסד שלך שהחזיק בה אברהם, זהו חסד לאברהם אשר נשבעת, כלומר שבועה יש בדבר שנשבעת לאבותינו מצד החסד, והשבועה היא מה שכתוב (דברים לב) כי אשא אל שמים ידי, ובדניאל כתיב (דניאל יב) וישבע בחי העולם.


פסוק טז

ויהי לו צאן ובקר. נשארו לו, כמו ויהי שם עד היום הזה, לא שקנה אותם במצרים והרויח שם, כי לא היה שואל אברהם אלא שיציל את נפשו לבד, לא שישתכר וירויח בדרך ההוא.


פסוק יז

וינגע ה' את פרעה. דעת רוב המפרשים שהביא עליו נגעים ממש. וכן באבימלך אירע להם עצירת נקבים, וזה טעם הכתוב (ד"ה א) לא הניח לאיש לעשקם ויוכח עליהם מלכים, והם פרעה ואבימלך שהוכיחם בנגעים. אבל דעת הגאון רבינו סעדיה ז"ל במלת וינגע יעד להביא, לא שהביא, שא"כ נמצא פרעה עשוק במשפטו, כי השרים הביאוה להיכלו והוא לא נגעה ולא חטא בה כלל, וכיון שלא חטא עונש למה. וכן דעתו באבימלך (בראשית כ) כי עצור עצר ה', יעד להם עצירת נקבים לא שעשה להם כן. ומה שאמר וירפא, לא שקדם לו חולי אלא השמירה שלא יבא לידי חולי נקרא רפואה, כלשון (שמות טו) כי אני ה' רופאך, ופסוק ויוכח יתבאר לדעתו ביעוד ודבור לא במעשה. ולא כן דעת רז"ל, אלא ששני המלכים היה לבבם להרע ולקו בנגעים ועצירת נקבים כפשט הכתובים.



פסוק יט

הנה אשתך קח ולך. ולא השיב לו אברהם, אבל מצינו שהשיב לאבימלך, הוא שאמר כי אמרתי פן אמות עליה. ויש לשאול כיון שכ"א וא' משני המלאכים שאלו לו מדוע השיב לזה ולא השיב לזה. ונראה לומר כי פרעה שאמר לו קח ולך הראה עצמו שלא היה רוצה בתשובתו של אברהם אלא שילך מלפניו כי הוא האיש אשר בסבתו הדימהו הקב"ה בנגעים גדולים, לכך פחד אברהם אם יעכב רגע בספור התשובה פן יעבור על מצות המלך, אבל בענין אבימלך שלא צוהו שילך לו הוצרך אברהם להתעכב ולהשיב לו פן יהיה כמבזה בכבוד המלך אם לא ישיב על מה ששאל לו: