רמב"ם על סנהדרין ז
<< · רמב"ם · על סנהדרין · ז · >>
סנהדרין פרק ז
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה סנהדרין ז רמבם
הסיבה במחלוקתם בארבע מיתות בית דין בהיותם מוקדם או מאוחר, לפי שמקדימים במאמר מיתה חמורה לפני מיתה קלה. וחכמים ורבי שמעון חולקין בשריפה וסקילה איזה מהם חמור, וכן בחנק והרג. ותועלתנו לידע איזו מיתה חמורה, לפי שמי שנתחייב שתי מיתות ידון בחמורה לדברי הכל.
ואמרו זו מצות הנסקלין - רומז למה שקדם מעניין זה בפרק שקודם לזה.
ואין הלכה כרבי שמעון:
פתילה - דבר ניתך מן המתכות, והם היו שורפין בעופרת מותכת.
לפי ששריפת מה שתוך הגוף נקרית שריפה, וכך קבלנו בבני אהרן שלא נשרפו הנראה מגופותיהם, ואמר הכתוב בהם "יבכו את השריפה אשר שרף ה'"(ויקרא י, ו). וזה שאנו עושין כן לחמלה על האיש ההוא לפי שזה ממהר מיתתן, ואמר רחמנא "ואהבת לרעך כמוך"(ויקרא יט, יח), לפי שהאדם כשהוא חייב מיתה הוא בוחר לנפשו הקלה שבמיתות ואשר צערה מועט, כמו כן נעשה בזולתנו, אם הוא חייב סקילה נסקל באבן אחת כמו שהקדמנו, ואם נתחייב שריפה נשרוף אותו כמו שזכרנו.
וסודרין קשה בתוך הרכה - רצוני לומר שלטין סודר קשה חזק בסודר רך, כדי שלא יצטער בשרו בבגד הקשה בשעת חנקו.
ופירוש חומדת את בני מעיו - מחממת בני מעיו ושורפת אותן, וכן אמרו ז"ל בעוף שנפל לאש "נפלה לאור ונחמרו בני מעיה", ויש גורס מגזרת "חמרמרו מעי"(איכה ב, יא).
ואין הלכה כרבי יהודה, ולא כרבי אליעזר:
אמרו בברייתא, אמר להם רבי [יהודה], אף יודע אני שמיתה מנוולת היא אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה "ובחקותיהם לא תלכו"(ויקרא יח, ג).
וחכמים אומרים, הואיל וכתב בתורה הריגה בסייף, מן התורה למדנו לא מהם.
וכבר ידעת שהעדים הם שממיתין בידיהם איזו מיתה שתהיה, לפי שאותו הדבר אצלם אמת שהשיגוהו בחושיהם, והוא אצלנו סיפור דברים שאין אנו יודעים אלא מה ששמענו מהם, ולפיכך צוה השם יתברך שיהיו העדים ממונין על העניין. וזהו עניין נראה.
ואין הלכה כרבי יהודה:
בכל מקום שנאמר בתורה "דמיהם בם", בסקילה.
ולמדנו סקילה לשוכב עם בהמה, כמו שנאמר "מות יומת"(שמות כב, יח), "ואת הבהמה תהרוגו"(ויקרא כ, טו). ונאמר במסית "כי הרג תהרגנו"(דברים יג, י), הנה כמו שמסית נסקל כמו כן הבהמה, וכמיתת הבהמה כך מיתת השוכב עמה. ומן המבואר כי מי שהביא זכור על עצמו בסקילה, והוא הנקרא נרבע [לזכור. וכמו כן איש שהביא בהמה על עצמו, וזה נקרא נרבע] לבהמה, והוא כלל באמרו יתברך "שוכב עם בהמה"(שמות כב, יח). וכן אשה המביאה הבהמה על עצמה, אין הפרש שתביא על עצמה כדרכה או שלא כדרכה. וכן הבא על הבהמה, בין כדרכה בין שלא כדרכה.
והנה הגיע לי מקום שאזכור בו עיקרים גדולים מאד מענייני העריות, ואף על פי שהן מפוזרות במקומות מן המשנה וכבר בארנו כל עיקר מהם במקומו, אבל אקבץ אותם בכאן כדי שיהיו כולם מצויין במקום אחד למי שירצה לראות אותם בו, גם אזכור בו עניינים שלא נתבארו במשנה להשלים הכוונה כולה.
ואומר מתחילה שכל מה שאני אומר במקום זה בשביל איש "גדול", רצוני לומר שיהיה בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות, שזהו הגדול השלם אצל התורה. וכמו כן בת שתים עשרה שנה ויום אחד שהביאה שתי שערות אנו קוראין אותה "גדולה". וכל מה שהיה פחות מאלה השנים, או בשנים האלה ולא יביאו שתי שערות, אנו קוראין אותם "קטן" ו"קטנה". וכל מי שאומר בו שהוא ראוי עונש או עונשין, רצוני לומר שהוא חייב מלקות או אחת ממיתות בית דין.
ואחר שהקדמתי אלה הדברים אחל לזכור הדברים אשר יעדנו להביאם בכאן.
ואומר, כי בכל העריות אין הפרש בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה.[וביאה כדרכה, הוא שיבוא מצד פנים. ושלא כדרכה, שיבוא מצד אחור. ואין חילוק בין מערה וגומר, בין שהיה מערה כדרכה או שלא כדרכה.]
וכמו כן מערה בזכור ומערה בבהמה. ו"מערה" נקרא המכניס כל העטרה. וה"משמש" הוא המכניס כל האבר כולו. אבל הכנסת קצת עטרה, הנה הוא כמו ש"בא דרך אברים".
ואין להוצאת שכבת זרע בעניין חיוב העונשין סרך בשום פנים, אלא כיון שהכניס האבר יתחייב העונש עליהם, ואפילו פירש מיד. ואין הפרש בעריות כולם, בין שיהיה האיש מלמעלה והאשה מלמטה, או שתהיה האשה מלמעלה והאיש מלמטה, וזהו שקורין [עליהם השלום] "משכב הפוך". וכמו כן שאר ההנחות כולם, על איזה הנחה שתהיה הביאה יענישו בהכנסת העטרה, היאך שיהיה זה.
ואם בא אדם על ערוה מן העריות באבר זולתי הזכרות, אינו חייב עונש ואפילו הוציא שכבת זרע, לפי שהוא דבר שנחלקו עליו ולא פסק בו התלמוד, ואין לענוש אלא על דבר מפורש שאין בו ספק, ומכל מקום הוא דבר ערוה. וזהו שקורין חכמים "משמש מת", כלומר שמשמש באבר מת. אמנם מי שמשמש ערוה כשהיא מתה, זה אינו חייב שום דבר לדברי הכל, וזהו שקורין "מעשה הורדוס". ומי שבא דרך אברים בערוה מן העריות, או נישק אחד מן העריות או חיבק, או משמש באבר מאבריו לכוונת הנאה, באיזה אבר שנגע מאברי גופו כאותן המתענגים ביד ורגל, וזה המעשה מן הזנות קוראין אותן חכמים עליהם השלום "מנאפין ביד וברגל". וכן המשחק עם אחת מן העריות, והקריצה בעין במתכוין להנאה, כל זה אסור, ומכין לעובר מלקות.
וכל אלו נכללין בשני לאוין נזכרים בתורה:
- האחד, זה שאמר הכתוב "לא תקרבו לגלות ערוה"(ויקרא יח, ו), כלומר הזהרו והתרחקו מן הדברים המקריבים ומביאים לגלות ערוה, וכן פירשו עליהם השלום לא תקרבו ולא לגלות ערוה.
- והשני, מה שנאמר "לבלתי עשות מחוקות התועבות"(ויקרא יח, ל).
אבל אין חייב כרת אלא על הביאה הנזכרת, כמו שאמרו "על עצמן של תועבות ענוש כרת" וכו'.
וכן אסור להריח בבשמים שעל הערוה, וליהנות בראיית העין בצורתה במתכוין להנאה, אבל אינו חייב על זה מלקות, ואף על פי שאמרו "לא תנאף, לא תהנה לאף", לפי שאין לוקין מדרשא. ומותר להסתכל בכלה בשעת ברכה ואף על פי שהיא אשת איש והיא ערוה, ואסור להסתכל בה אחרי כן אלא אם כן לא נתכוון לידע צורתה.
והאשה הפנויה, מותר לאותם שאינה לו ערוה ליהנות בהסתכל ביופיה, ואין בזה איסור אלא על דרך צניעות והפרישות והוא מן הדברים המותרים כדי שלא יגע באיסור, כי החסידים מרחיקין דברים כאילו ואף על פי שהן מותרים, מחשש שתנשא אותה אשה וירגיל עמה כמו שהיה עושה לפנים, וכן פירשו בפירוש זה שאמר איוב "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה"(איוב לא, א), אבל אינו אסור. אבל אם היה מסתכל בה לידע אם היא יפת מראה כדי שישאנה, או אם היא כעורה ולא ישאנה, זה ראוי לעשות והתורה מצוה על זה, ואנשי מעשה מבעלי תורה מכוונים לעשותו.
והבא על אשה שאין לה בעל הוא חייב מלקות. אבל תשמיש הפנויה דרך אברים, ושאר מה שאמרנו שמחייבין עליו מלקות בערוה, אין בו חיוב מלקות בפנויה, לפי שהביאה עצמה במלקות. אבל כל זה אין ראוי לעשותו בשום פנים, ויתחייב מלקות על ייחוד פנויה מדרבנן.
וכמו כן שאר העריות אין מותר לאדם שיתיחד עם שום אחד מהן זולתי עם זכור ובהמה, לפי שכך אמרו חכמים "לא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה", לפי שהגוי הטהור הזה אין יצרם תוקפם להרהר בשני הדברים האלה המכוערין שהם חוץ מן המנהג הטבעי. וכשיתיחד עם הערוה מן העריות שאסור להתיחד עמהם, או עם פנויה שאינה ערוה, מלקין לשניהם. אלא אשת איש בלבד, כי מי שיתייחד עמה ואף על פי שהוא אסור אינו לוקה, לא הוא ולא היא, שלא להוציא לעז על בניה שהם ממזרים.
ומותר לאדם להתייחד עם אמו או עם בתו בלבד, ומה שזולתן מן הנשים שהן עריות אסור היחוד עמהם. וכבר בארנו כל דיני היחוד בפרק אחרון מקדושין [הלכה יג].
ונשיקת הקרובים שטבע בעלי התורה לא תתאוה להם ואין נהנין מהם, כגון אחותו ואחות אמו ואחות אביו ובת בתו ובת בנו, שנוא עד מאד ואסור אבל אין חייבין עליו מלקות כשלא יתכוין בזה הנאה, אבל עם כל זה אסור הוא. ואחד מהחכמים עליו השלום היה מנשק בתי ידי אחותו הגדולה ממנו, או ידיה, כשהיה בא מן המדרש, ונמנע מזה ונזהר ממנו לפי שראה שאין בו צד היתר. ואמרו "לך לך, אמרין לנזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב". ואין בכל העריות שיהיה מותר עמה בכגון זה, אלא עם בתו בלבד. כי האם מותרת לנשק לבנה ותמשמש בו עד שישלים שתים עשרה שנה, אחר כן הוא אסור עליה כשאר עריות. וכמו כן האב ינשק לבתו וימשמש בה עד שתשלים תשע שנים, אחר כן היא אסורה עליו.
ואסור לאדם שישתמש באשה לתת לו משקה או מאכל, או לרחוץ ידיו וכיוצא בזה, בין שהיא זקנה או בת שלש שנים ויום אחד, בין בת חורין בין שפחה קטנה או גדולה, בין בתולה בין בעולה, בין שהיא ערוה עליו בין אינה ערוה עליו, אלא האם והבת כמו שזכרנו, ואין משגיחין בזה לשנים, וזהו שאמרו "אין משתמשין באשה כלל". והטעם בזה שלא יבא לידי הרהור, אבל בזה אין מלקות. וכבר הזהירו חכמים הרבה על ההרהור, והרחיקו מן הדברים המביאים אליו, והאריכו לשון לאיים ולהפחיד כל המקשה עצמו לדעת והמוציא שכבת זרע לבטלה, וביארו שכל זה אסור, אבל אינם מחייבין מלקות בשום דבר מכיוצא בזה.
וכמו כן זה המעשה המגונה הנוהג בין הנשים גם כן, מביאת אשה על אשה, הוא מעשה תועבה אבל אין בו עונש לא מן התורה ולא מדרבנן. ואין אחת משתיהם נקראת זונה, ואינה נאסרת על בעלה, ואינה אסורה לכהן. וזה שקורין חכמים "נשים המסוללות זו בזו", והוא נגזר מן "מסלול" והוא הדרך הכבוש. ועם היות שאין בו עונש כבר מנו זה המעשה מכלל תועבות המצריים, ואמרו בביאור "כמעשה ארץ מצרים"(ויקרא יח, ג), "מה היו עושין? איש נושא איש, ואשה נושאת אשה, ואשה נשאת לשני אנשים".
ומותר לאיש שיבוא על אשתו שלא כדרכה, ודרך אברים, וכפי מה שירצה. וכך השיב אחד מן החכמים לאשה ששאלה לו על זה, ואמר לה "התורה התירתך לו". וקצת חכמים רצו לגזור שיהיה דבר זה מרוחק ומתועב, כלומר שלא יעשה האיש עם אשתו כמעשים האלה, שלא יתעלס עמה על הדרכים כמו שעושין עמי הארץ לרוב התאוה, כמו שזכרנו ממשכב הפוך ונשיקת מקומות מן הגוף, והזהירו על זה ואמרו שהן חולקין עליו, כלומר על החכם שאמר לה התורה התירתך לו וכו'. וחכמים אומרים, כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, ופסק התלמוד בזה הלכה כחכמים.
אבל אף על פי שכל זה מותר כמו שזכרנו, החסידים הצנועים ירחיקו כל אלה הדברים המתועבים הבהמיים, ומחזיקין אותו ברשעות, ומרשיעין המתכוונים לתכלית תענוגם כגון אלה הדברים. לפי שנתבאר שתכלית התשמיש להעמיד המין לא לתענוג התשמיש בלבד, והתענוג בזה הושם לעורר בעלי החיים על הכוונה הראשונה והוא הזרע. והראיה הברורה על זה שתסור התאוה ויכרית התענוג ביציאת שכבת זרע, לפי שלזה בלבד התנועעו הטבעים, כי אם היה התענוג במשגל הוא הכוונה היה מתמיד כל זמן שירצה האדם שיתענג, ואין הדבר כן.
ולכן יכוונו החסידים דרך כוונת הטבע בלבד, והחכמים משבחין זה ומאהבין אותו. וקוראין זו הכוונה "מקדש עצמו בשעת תשמיש", והוא שיכוין להוציא אותו מותר בלבד, ואמרו בזה מה שמזכה הבנים זכות בצניעות ומידות טובות. וכבר שבחו קצת מן החכמים שהיה לו אשה שהיו בה מומין גלוים נראים, והוא לא היה יודע בהם, לפי שהיתה מחשבתו במה שמחשבים החסידים הטהורים בהיותו בשעת צרכו עמה, לא יכוין אלא מה שהיתה כוונת הטבע כחכמת האלהית.
ואין זה חולק על מה שקדם ממאמרם "כל מה שרוצה לעשות באשתו עושה", לפי שעניין האסור והמותר אינן בעניין המרוחק והשנוא והמרוצה והאהוב, ומה שראוי לעשות מדרך הצניעות ותכלית הפרישות.
וכן אסרו חכמים לשמש אדם מיטתו עם אשתו לאור הנר, ואין בזה עונש. וכמו כן אסרו לבא על אשתו בשווקים ובגנות ובפרדסים וכיוצא בהן מן המקומות שאין בהם בית דירה, ומחייבין עליו מכת מרדות.
וכן הוא אצלם דבר שנוא לשמש מיטתו ביום, ולהרבות התשמיש, ולהרבות נשים, ולשאת בת עם הארץ או להתחתן בו, ולישא אשה קודם שתהיה בת שתים עשרה שנה, ולהשיא קטנה לזקן או זקנה לבחור, כל זה שנוא בתורה.
ואחזור להשלים העיקרים שאנחנו מתעסקים בסיפורם:
- כשיזנה איש גדול באשה קטנה, אם היתה מבת שלש שנים ויום אחד ומעלה חייב עונש, ואין עליה עונש אלא אם היא גדולה.
- ואם זנתה אשה גדולה עם נער קטן, אם היה מבן תשע שנים ויום אחד ולמעלה היא חייבת עונש, ואין עונש עליו אלא אם הוא גדול.
- והאיש הגדול, אם בא על הזכור או הביא הזכור עליו, אם הוא מבן תשע שנים ויום אחד ולמעלה יהרג האיש, ולא ימות הקטן אלא אם הוא גדול.
- ואשה המביאה הבהמה עליה, אם היתה מבת שלש שנים ויום אחד ומעלה תהרג הבהמה. ולא תהרג היא אלא אם היתה גדולה. ואם היא פחותה מן השנים הנזכרות לא תהרג הבהמה.
- וכן הבא על הבהמה או נרבע מן הבהמה, אם הוא מבן תשע שנים ויום אחד ומעלה תהרג הבהמה. ואין חיוב מיתה עליו אלא אם הוא גדול.
- ואין משגיחין בבהמה, אלא הקטנה והגדולה שווה, בין שתהיה רובעת או נרבעת, בין שתהיה זכר או נקבה.
- וכל מי שהוא פחות מבן תשע שנים ויום אחד אין ביאתו ביאה, וכאילו לא עשה דבר לעניין העונש. אבל הוא אסור, בין שיבוא על אחר או שיביא אחר עליו, ואינו נענש בביאתו.
- וכן פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אין ביאתה ביאה, בין לאדם בין לבהמה.
- וממה שראוי לך לידע, שהאשה הנרבעת מן הבהמה אינה אסורה על בעלה, ואפילו היה כהן.
וכבר בארנו, כי בית דין עונשים האיש כשהוא גדול והאשה כשהיא גדולה, בעדים והתראה.
וכל מה שבארנו, אף על פי שלא ידעוהו בית דין ולא הענישום, או לא נתברר העדות, עונותיהם כתובות אצל הבורא יתברך, והוא יעניש העושה הרעה כמו שיראה לו כפי חכמתו. אבל מפי השמועה למדנו, שהקב"ה לא יעניש החייב כרת אלא אחר עשרים שנה, ואין הפרש בזה בין זכרים לנקבות.
וממה שצריך שתדע שאשת אדם שאינו גדול אינה אשת איש, וכן אשת איש חרש שוטה, כשנשאה והוא חרש או שוטה. אבל חרשת, או קטנה אשת הגדול שהשיאה אביה, היא אשת איש. וחרשת ושוטה אינה אשת איש לעניין מיתה, ולא לקרבן.
ודע כי גם כן, כשיזנה האדם עם אשה ואמה או עם שתי אחיות או זולתה מן הקרובות, הוא זה כמו שמזנה עם שתי נשים נכריות שאין קורבה ביניהן. לפי שאותה קורבה האסורה בתורה אינה אלא כשאחת מהן היא אשתו, ומותר לו לישא אשה אחת מהן אחר שזנה עמהן, ועל התנאים שבארנו בפרק אחד עשר [הלכה א] מיבמות.
וכשיזנה אדם עם קרובות אשתו כגון אמה ואחותה ובתה וזולתם, אין אשתו אסורה עליו, ואף על פי שנתחייב כרת או מיתה. אבל האשה כשתנאף ברצונה נאסרת לבעלה, בין עם ישראל בין עם גוי. ואם היתה אנוסה היא מותרת לבעלה, אלא אם היא אשת כהן.
זהו מה שנראה לנו לזכרו בכאן מסתרי העריות, וכיוצא בהן מקלקולי הביאות, והשנוא מהן והאסור, והמרוצה והאהוב.
והלכה כרבי יהודה:
לא מאחין - עניין חבור כעין אריגה, שאין הקריעה ניכרת. אבל התפירה מותר.
והטעם שמספיק באמרו אף אני כמותו - כדי שלא יחזור פעם אחרת ברכת ה'.
ואמרו והשלישי - להודיעך ששלשה כשנים, צריך שתהיה [עדותם כולם] עדות אחת.
ומאמר רבי יהושע בן קרחה נכון:
אמרו אחד העובד - תשלום לשון זה ראוי להיות כן, אחד העובד אותה בדבר שעובדין אותה בו ואחד הזובח והמקטר והמנסך והמשתחווה ואפילו שלא כדרכה. לפי שאלו ארבעה מינין מן העבודות כשעבד אותם באחת מהן חייב, ואפילו לא עבדה כמו שהוא דרכה שתעבד, אלא שהקריב לה מה שאינו קרבנה או יקטר לה זולתי ההקטרה שתעבד בה. ושאר העבודות אינו חייב עד שיעבדם כמו שדרכם לעבדם, כגון פוער עצמו לפעור וזורק אבן למרקוליס.
ודע כי עובד עבודה זרה מאהבה או מיראה פטור, ואם קבלה עליו באלוה חייב.
והמגפף - הוא שיחבוק אותה צורה. תרגום "ויחבק לו"(בראשית כט, יג), "וגפף ליה".
ואלה העבודות שאמר שהוא עובר עליהם בלא תעשה, כמו כן נכלל בזה שאמר "לא תעבדם"(שמות כ, ג), אבל אינו לוקה עליו לפי שאין איסורו איסור מבואר.
אבל חייב מלקות הנודר בשמו והמקיים בשמו, כמו שאמר הכתוב "ושם אלהים אחרים לא תזכירו"(שמות כג, ג). ואפילו כוון הפוער עצמו לפעור וזורק אבן למרקוליס לבזוי אותו הנעבד וקלונו, חייב חטאת. ואין הפרש בין זורק אבן למרקוליס או מסלק אבן מלפניו, לפי שבשני הדרכים הוא נעבד:
זו ההעברה אינה שריפה כמו שחשב המון רב למאד, אבל עיקרו הוא כשהיו מבערין אש, והיו מלהטין אותו לשם אותו הפסל הידוע שהיו עובדין אותו בכך והוא הנקרא מולך, והיה אוחז אחד מבניו ונותן אותו ביד המשתמש בעסק אותו הנעבד, והיה מעבירו על האש מצד זה לצד זה, וכיון שעשה זה נתחייב סקילה. ומתנאיו, שימסור ויעביר מקצת זרעו לפי שנאמר "מזרעך"(ויקרא יח, כא) ולא כל זרעך. ואם עשה כגון זה לשם עבודה זרה אחרת משאר הנעבדים אינו חייב מיתה, לפי שזו היא עבודת המולך, וזהו המתברר מלשון התלמוד.
ובעל אוב - מפורסם בלשון המקרא מין ממינם, ולא יתערב לך בדורש אל המתים, לפי שדורש אל המתים אינו עושה מעשה בשום פנים, אבל הוא מין ממיני הבודים בעתידות דברים מלבם, וזה כשיצום וילין בקברים וידבר דברים והוא רואה בחלומות עתידות כפי מחשבתו. ובעל אוב הנזכר במקרא יהיה בעשיית מעשים. ויש ממנו מין אחר, והוא שלוקח גולגולת אדם אחד שנתאכל ממנו הבשר, ויצניע אותה ויקטר לה ובודה דברים בה, והוא שומע ממנה דברים כמו ששומעין מן המת במלאכת בעל אוב.
וכל מה שאתה רואה ממאמרם מדבר ושומע בעניין זה, הוא שמועה כוזבת כפי מה שישים מחשבתו בזה, כמו שיארע לבני אדם הרבה במקום הפנוי, רוצה לומר בשעת התיחדות.
ידעוני - אמרו מניח עצם ידוע בפיו, והוא מדבר מאליו. ו"ידוע" שם עוף.
ואמרו גם כן בכאן מדבר משחיו - יתדמה לו שמיעת קול מתחת שחיו:
משנה זו לדעת רבי עקיבא, שסובר שיש שם חלול שבת שאין חייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת והוא איסור תחומין, אצל רבי עקיבא דאורייתא.
אבל חכמים אומרים איסור תחומין דרבנן, ואין קורין אותו חלול אלא המלאכות בלבד שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת, כמו שנתבאר במקומו.
והלכה כחכמים:
כבר בארנו פעמים רבות שנערה נקראת משעת שהביאה שתי שערות אחר שתים עשרה שנה, ועד אחר תשלום ששה חדשים.
ואמרו הראשון בסקילה, והשני בחנק - כשבא עליה ראשון כדרכה. ואם באו עליה עשרה שלא כדרכה ועדיין היא בתולה, כולם בסקילה:
אמרו זה הדיוט המסית את ההדיוט - לפי שנביא המסית מיתתו בחנק.
המסית את הרבים, והם מדיחי עיר הנידחת, אין מכמינין עליהם, אבל מכמינים למסית את ההדיוט בלבד.
ואלה הדברים כולם כשאמרה ליחיד הוא מסית, ואם אמרם לרבים אינו מדיח עד שידבר עמהם בלשון רבים, ויאמר להם נלכה ונעבדה עבודה זרה פלונית, שכן אמרה תורה בעניין זה "נלכה ונעבדה"(דברים יג, יד) וגו':
אמרו פטור - הוא פטור אבל אסור כגון פטורי שבת, וחייבי מלקות:
משנה סנהדרין, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב