לדלג לתוכן

רמב"ם על סנהדרין ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סנהדרין פרק ח

[עריכה]

מה שכנו שער הערוה בזקן הוא לשון נקיה.

וכבר ידעת שהבאת שתי שערות הוא אחר שתים עשרה שנה ויום אחד, ומי שהוא פחות מאלה השנים נקרא קטן, ואין השתי שערות בהם סימן אלא שומא, וכבר בארנו עניין זה ביבמות פעמים רבות.

וכיון שישלים שלשה חדשים אחר ביאת שתי שערות אינו נעשה בן סורר ומורה ואפילו לא הקיף זקן התחתון, לפי שנאמר "בן" ולא אב, ואחר שלשה חדשים אפשר שיהיה לו בן, כיון שיביא שתי שערות אפשר שתתעבר ממנו אשה ולשלשה חדשים יתפרסם ההריון, ולפי שבזמן הזה אפשר לו להיות אב לא יעשה בן סורר ומורה, ואפילו לא הקיף תכף הבאת שתי שערות:

טרטימר בשר - חצי מנה.

ומתנאיו, עד שיהיה אותו הבשר בשיל ולא בשיל, וכמו כן יין מזוג ולא מזוג.

ואמרו דבר שהוא לו - מדרבנן, כגון תנחומי אבלים.

וכל דבר שהוא לו עבירה - כגון שאכל ביום תענית צבור, לפי שנאמר "איננו שומע בקולנו"(דברים כא, כ), ועד שלא יהיה באותו המעשה שלו אלא המרות אביו ואמו בלבד, לא המרות התורה.

ואין הלכה כרבי יוסי:

רוצה לומר רבי יוסי באמרו שיגנוב מדמי סעודה המוכנת לאביו ולאמו, או מנכסיהם אם היה להם נכסים שאין זכות לאב בהם, וזהו כגון שנתן לה אדם מתנה על מנת שאין לבעלה רשות בהן, וזה יתכן לעשות.

ומתנאיו עוד, שיקח בעצמו באותו ממון הגנוב בשר ויין בזול ויאכלם במקום שאמרנו, על הפנים הנזכרים.

ואין הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה:

ראויה לאביו - רוצה לומר שתהיה דומה במראה ובקומה לפי שנאמר "אביו ואמו"(דברים כא, יט).

ואמרו ומתרים בו בפני שלושה - כלומר ומתרים בו ולוקה לפני שלשה, לפי שהתראתו בשנים כמו שאר התראות.

ומעיקרנו שהאדם כשנגמר דינו גברא קטילא הוא, ויהרג כל זמן שימצא.

ואין הלכה כרבי יהודה:

נדון על שם סופו - כלומר כי התורה העידה מי שהוא בימי קטנותו מרוב התאוה בזה התכלית שאמר, אי אפשר לבסוף שלא יגזול בני אדם וישפוך דמים לקחת ממון שיעשה בו מה שהרגיל, והשם יתברך צווה שיהרג מפני זה, ויהרג הוא לפני שיהרוג לאחרים:

וכן הבא במחתרת ידוע הוא שכוונתו שאם יעמוד בעל הבית להציל ממונו מידו שיהרגנו, ולפיכך הותר להרגו. ואין הפרש בין שבא במחתרת או בדרך החצר, ודרך גג ודרך קרפף, אבל דבר הכתוב בהווה ברוב.

וכבר נתבאר בכתובות וזולתו כי מעיקרנו אין אדם מת ומשלם, ולפיכך הבא במחתרת אם שבר חבית בעת כניסתו, ולא יהיו שם עדים שאז דמו מותר כמו שנאמר "אין לו דמים"(שמות כב, א), והוא פטור מדמי החבית. ואם שבר אותה בצאתו וכבר פנה ללכת לדרכו, שאין מותר להרגו אם יש שם עדים כמו שנאמר "דמים לו"(שמות כב, ב), הוא חייב בדמי החבית:

כל חייבי כריתות וחייבי מיתות בית דין מן העריות מצילין אותם בנפשם, אבל זכר אלה השלשה בלבד לפי שהם מבוארין יותר מאותן הבאין בלימוד.

לפי שלמדנו ההצלה מדאמר רחמנא בנערה המאורסה "אין מושיע לה"(דברים כב, כז), הא יש מושיע לה מושיעה בכל דבר שהוא יכול להושיעה ואפילו במיתת אותו האיש האונס אותה. ולמדנו זכור מנערה המאורסה לפי שכתוב "ולנער לא תעשה דבר"(דברים כב, כו). ולמדנו ממנה רוצח גם כן, לפי שנאמר "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה"(דברים כב, כו). ולמדנו משם חייבי כריתות ומיתות בית דין, וכל זה בעריות.

אבל שאר עבירות כגון אוכל חלב ודם או מכשף וכיוצא בהם, אין צריך לומר שאין מצילין אותם בנפשם. ואמנם הוצרך להזכיר שבת ועבודה זרה, ואף על פי שהם מזולתי העריות, לגודל שני העונות האלה ושהם יסודות לכל התורה, וכשאדם עובר עליהם חשוב כגוי לכל דבר ואינו מישראל, כמו שבארנו בפרק חמישי מעירובין. והיה עולה על הדעת שמצילין בהם גם כן בנפשם כמו שהיו סוברין קצת החכמים, לכך הודיענו שאין הדבר כן אלא שהם כשאר העבירות לעניין ההצלה. וכתב רחמנא רוצח וזכור למיעוטי בהמה ועבודה זרה ושבת כמו שזכרנו.

ועניין ההצלה זו היא, שמצוה עלינו להציל זה האיש הנרדף מיד הרודף שהוא מבקש להרגו או לעבור בו עבירה באיזה פנים שיתכן, ואפילו במיתת הרודף, ואף על פי שעדיין לא עשה העבירה, וזהו פירוש בנפשן כלומר בנפש הרודף. וכיון שעבר ועשה העבירה, אסור להרגו אלא בבית דין ועדים ועל הפנים שהקדמנו ביאורם.

ואינו כן אם ראינוהו כשהוא רודף אחר בהמה או רוצה לחלל שבת או עבודה זרה, אבל אנו צריכין להזהירו ולמונעו ולהצילו בכל מה שנוכל זולתי מיתתו, שהוא אסור עד שיעבור בעדים והתראה והורגים אותו בית דין. וכן שאר העבירות, מלבד העריות ורוצח כמו שבארנו: